המקום הנכון

פרק 1
המקום הנכון

ג'יליאן היתה בת שמונה בלבד, אך עתידה כבר היה נתון בסכנה. היא היתה תלמידה גרועה מאוד, לפחות בעיני מוריה. היא פיגרה בהכנת שיעורי הבית, כתב ידה היה נוראי, וציוני המבחנים שלה היו גרועים. יתרה מזאת, היא הפריעה לכל הכיתה, זזה בלי הרף, הרעישה והטרידה את הילדים סביבה או בהתה מבעד לחלון עד שהמורה נאלצה להפסיק את השיעור כדי להעיר לה ולמשוך את תשומת לבה. כל זה לא הטריד במיוחד את ג'יליאן, שהיתה רגילה לקבל הערות תכופות מדמויות סמכותיות ולא ראתה את עצמה כילדה קשה; אך צוות בית הספר היה מודאג מאוד. עד שבסופו של דבר נשלח מכתב להוריה.
הנהלת בית הספר סברה שג'יליאן סובלת מליקוי למידה כלשהו, ולכן כדאי שתלמד בבית ספר המיועד לילדים בעלי צרכים מיוחדים. כל זה התרחש בשנות השלושים של המאה העשרים. אני משער שכיום היו קובעים שהיא סובלת מהפרעת קשב וריכוז ומפעלתנות יתר, והיו נותנים לה ריטלין או תרופה דומה. אך מגפת ה־ADHD עדיין לא הומצאה באותה תקופה, המצב הרפואי המסוים הזה לא היה זמין, אנשים לא ידעו שהם עלולים ללקות בו ולכן נאלצו להסתדר בלעדיו.
הוריה של ג'יליאן קיבלו בדאגה רבה את המכתב מבית הספר ומיד ניגשו לפעולה. אמה של ג'יליאן הלבישה אותה בשמלה היפה ביותר, קשרה את שערה בקוקיות, ולקחה אותה לפסיכולוג כדי שיעריך את מצבה, ובלבה חששה מפני הרע מכול.
ג'יליאן סיפרה לי שהזמינו אותה להיכנס לחדר גדול, שקירותיו היו מחופים בעץ אלון, וספרים בכריכות עור גדשו את המדפים שבו. ליד שולחן כתיבה גדול עמד גבר מרשים במקטורן טוויד. הוא הוביל את ג'יליאן לקצה החדר וביקש ממנה לשבת על ספת עור ענקית. רגליה של ג'יליאן בקושי הגיעו לרצפה, והמקום עורר בה חשש. היא פחדה לעשות רושם רע, ולכן תחבה את כפות ידיה מתחת לירכיה כדי לא להתנועע יותר מדי.
הפסיכולוג חזר אל שולחנו, ובמשך עשרים דקות שאל את האם על הקשיים של ג'יליאן בבית הספר ועל הבעיות שהיא גורמת לטענתם של המורים. כל אותה עת לא הפנה שום שאלה אל ג'יליאן אבל צפה בה בתשומת לב. המצב הזה עורר בג'יליאן מבוכה ואי־נוחות רבה. למרות גילה הצעיר ידעה שהאיש הזה עתיד למלא תפקיד משמעותי בחייה. היא ידעה מה זה "בית ספר מיוחד" ובשום אופן לא רצתה לעבור לשם. באמת ובתמים לא חשה שיש לה בעיה כלשהי, אך הבינה שכך מאמינים כל האחרים, ולפי סגנון התשובות של אמה נראה לה שאפילו היא חושבת כך.
אולי הם צודקים, חשבה ג'יליאן בלבה.
האם והפסיכולוג השתתקו לבסוף, והאיש קם מכיסאו, ניגש אל הספה והתיישב ליד הילדה.
"ג'יליאן, חיכית בסבלנות רבה, ואני מודה לך על כך," אמר. "אבל אני חושש שתצטרכי להיות סבלנית עוד קצת. עכשיו אני צריך לדבר עם אמך בארבע עיניים. אנחנו נצא מהחדר לכמה דקות. אבל אל תדאגי, זה לא ייקח זמן רב."
ג'יליאן הנהנה בחשש. שני המבוגרים יצאו והשאירו אותה לבדה. אך לפני שיצא מן החדר, גחן הפסיכולוג לעבר שולחנו והדליק את הרדיו.
ברגע שיצאו למסדרון שמחוץ לחדר, אמר הפסיכולוג לאמה של ג'יליאן, "נעמוד כאן רגע ונסתכל מה היא עושה." הם עמדו ליד חלון שהשקיף לתוך החדר, במקום שג'יליאן לא יכלה לראות אותם. כעבור רגע או שניים קמה ג'יליאן על רגליה והחלה לנוע בחדר לקצב המוזיקה. שני המבוגרים עמדו בשקט וצפו בה במשך כמה דקות, מהופנטים מן החן הנסוך בתנועותיה. כל מי שהיה מביט בג'יליאן באותו רגע היה רואה בוודאי שיש בתנועותיה משהו טבעי - קדמוני ממש - ובוודאי היה מבחין בהבעת העונג העצום שעל פניה.
לבסוף פנה הפסיכולוג אל אמה של ג'יליאן ואמר, "את יודעת, גברת לין, ג'יליאן לא חולה. היא רקדנית. קחי אותה לבית ספר למחול."
שאלתי את ג'יליאן מה קרה לאחר מכן, והיא סיפרה שאמה עשתה בדיוק כפי שהציע הפסיכולוג. "קשה לי להסביר לך כמה נפלא זה היה," אמרה לי ג'יליאן. "נכנסתי לאולם גדול, והוא היה מלא באנשים כמוני. אנשים שלא מסוגלים לשבת במנוחה. אנשים שמוכרחים לזוז כדי לחשוב."
מעתה השתתפה מדי שבוע בשיעורי מחול, ובכל יום התאמנה בבית. לבסוף ניגשה לבחינות הקבלה לבית הספר המלכותי למחול בלונדון ועברה אותן בהצלחה. לימים הצטרפה ללהקת המחול המלכותית עצמה, קיבלה את תפקיד הסולנית והופיעה בכל רחבי העולם. בתום החלק הזה בקריירה שלה, הקימה להקת תיאטרון מוזיקלי והפיקה כמה מופעים שקצרו הצלחה כבירה בלונדון ובניו יורק. לבסוף פגשה את אנדרו לויד וֶבֶּר ויצרה אתו מחזות זמר מן המוצלחים ביותר בהיסטוריה, כגון "חתולים" ו"פנטום האופרה".
ג'יליאן הקטנה, הילדה שעתידה היה נתון בסכנה, התפרסמה בעולם כג'יליאן לין, אחת הכוריאוגרפיות המוכשרות ביותר בתקופתנו, שהסבה עונג למיליונים והרוויחה מיליוני דולרים. וכל זה קרה מפני שמישהו הביט עמוק לתוך עיניה - מישהו שכבר הכיר ילדים כמוה ופענח נכון את הסימנים. מישהו אחר אולי היה נותן לה תרופות ואומר לה שתירגע. אבל ג'יליאן לא היתה ילדה בעייתית. לא היה שום צורך לשלוח אותה לבית ספר מיוחד.
היא פשוט היתה צריכה להיות מי שהיא באמת.

להבדיל מג'יליאן, מט היה תלמיד טוב, קיבל ציונים ראויים ועבר בהצלחה את כל המבחנים החשובים. ובכל זאת חש משועמם נורא. כדי להשתעשע התחיל לצייר בשיעורים. "ציירתי בלי הרף," סיפר לי, "ויכולת הציור שלי השתפרה עד כדי כך שהייתי מסוגל לצייר בלי להסתכל על הדף, כדי שהמורה תחשוב שאני מקשיב לה." מבחינתו, שיעורי הציור היו הזדמנות להתמסר בכל לבו לפעילות האהובה עליו. "צבענו בחוברות צביעה, ואני חשבתי לעצמי, בלאו הכי אני לא אצליח לצבוע רק בתוך הקווים. אז למה לי להתאמץ!" העיסוק הזה עלה לדרגה גבוהה הרבה יותר כשהגיע לתיכון. "בשיעור ציור הילדים סתם ישבו בכיתה, המורה לציור היתה משועממת לגמרי, וחומרי הציור היו מונחים ככה סתם, אף אחד לא השתמש בהם. אז ציירתי כמה שיותר - שלושים ציורים בשיעור אחד. כל ציור שסיימתי, הסתכלתי עליו לראות לְמה הוא דומה ונתתי לו שם. 'דולפין בין אצות ים', בסדר! הלאה! אני זוכר שציירתי טונות של ציורים, עד שבסוף ראו שאני משתמש בהמון נייר ועצרו אותי.
"היתה מין התרגשות כזאת בעשיית משהו שלא היה קיים קודם. ככל שהמיומנות הטכנית שלי גדלה, היה כיף להגיד, 'או, זה באמת דומה קצת למה שזה אמור להיות.' אבל אז הבנתי שהציורים שלי לא משתפרים, ולכן התחלתי להתרכז בסיפורים ובבדיחות. זה נראה לי הרבה יותר מבדר."
מט גרֵיינינג, הידוע ברחבי העולם כיוצר "משפחת סימפסון", מצא את השראתו האמיתית בעבודתם של אמנים אחרים, שציוריהם לא הצטיינו במיומנות טכנית אלא בכך שצירפו את סגנון הציור הייחודי להם ליכולתם לספר סיפור מקורי. "עודד אותי מאוד להסתכל בעבודות של אנשים שלא ידעו לצייר ובכל זאת התפרנסו מזה, כמו ג'יימס תרבר. גם ג'ון לנון היה חשוב מאוד בעולמי. הספרים שלו, In His Own Write ו־A Spaniard in the Works, מלאים בציורים שלו, שהם באמת גרועים, אבל יש בהם גם שירי פרוזה מצחיקים וסיפורים משוגעים. היה שלב שבו ניסיתי לחקות את ג'ון לנון. גם רוברט קראמבּ השפיע עלי מאוד."
מוריו והוריו (כן, אפילו אביו, שהיה צייר אנימציה וקולנוען) ניסו לדחוף אותו לבחור בכיוון אחר. הם הציעו שילמד בקולג' וימצא לעצמו מקצוע יציב יותר. למעשה, עד שנרשם לקולג' ייחודי, שלא היו בו ציונים ושיעורי חובה, מצא רק מורה אחת שעודדה אותו באמת. "המורה שלימדה אותי בכיתה א' שמרה ציורים שציירתי בכיתה. ממש שמרה אותם במשך שנים. זה נגע ללבי, כי מאות ילדים עוברים אצלה, אתה יודע. קראו לה אליזבת הוּבֶר. במשפחת סימפסון יצרתי דמות שנקראת על שמה."
מט לא נרתע ממורת רוחן של הדמויות הסמכותיות סביבו, כי בעומק לבו ידע מה מלהיב אותו באמת.
"עוד כילד, כשהמצאנו סיפורים תוך כדי משחק והשתמשנו בדמויות קטנות - דינוזאורים וכאלה - ידעתי שאני אמשיך לעסוק בזה כל חיי. ראיתי אנשים מבוגרים עם תיקים שחורים נכנסים לבנייני משרדים גבוהים וחשבתי בלבי, 'אני לא אוכל לחיות ככה. זה כל מה שאני רוצה לעשות בחיים.' גם ילדים אחרים סביבי הרגישו כמוני, אבל בהדרגה הם נשרו ונעשו רציניים יותר. אני תמיד המשכתי לשחק ולספר סיפורים.
"הבנתי איזה שלבים אני אמור לעבור - ללכת לתיכון, אחר כך לקולג', לעשות תואר, ואז לצאת ולמצוא עבודה טובה. אבל ידעתי שאצלי זה לא יהיה ככה. ידעתי שאני אמשיך תמיד לעסוק בסרטים מצוירים.
"בבית הספר מצאתי חברים שהתעניינו באותם דברים. הסתובבנו יחד, ציירנו קומיקס, הבאנו אותם לבית הספר והראינו אותם אחד לשני. כשהתבגרנו והשאיפות שלנו גדלו, התחלנו לעשות סרטים. זה היה נהדר. זה היה פיצוי מסוים על כך שהיינו חסרי ביטחון מבחינה חברתית. במקום להישאר בבית בסופי שבוע, יצאנו ועשינו סרטים. במקום ללכת למשחקי פוטבול ביום שישי בערב, הלכנו לאוניברסיטה המקומית וצפינו בסרטים מחתרתיים.
"הגעתי להחלטה שאני אסתדר איכשהו, בלי עבודה קבועה. ודרך אגב, לא האמנתי שזה ילך. חשבתי שאני אעבוד באיזו עבודה מחורבנת ואעשה משהו שאני לא אוהב. בעיני רוחי ראיתי את עצמי עובד בבית חרושת לצמיגים. אין לי מושג למה דווקא בית חרושת לצמיגים. חשבתי שכל היום אני אגלגל צמיגים מכאן לשם, ובהפסקות אני אצייר."
בסופו של דבר התגלגלו הדברים בצורה שונה לגמרי. מט עבר ללוס אנג'לס, בסופו של דבר התחיל לפרסם את רצועת הקומיקס "חיים בגיהינום" בכתב העת לוס אנג'לס ויקלי, והחל לצבור מוניטין. אחר כך פנו אליו מרשת הטלוויזיה פוֹקס כדי שייצור קטעי אנימציה קצרים ל"מופע של טרייסי אולמן". באחת הפגישות שלו באולפני פוקס המציא את "משפחת סימפסון" בו במקום; לפני שנכנס לפגישה לא היה לו מושג שהוא עומד לעשות זאת. הקטעים הקצרים התפתחו לתוכנית בת חצי שעה, שמוקרנת ברשת פוֹקס בכל יום ראשון כבר תשע־עשרה שנה נכון לרגע כתיבת הספר. נוסף על כך נוצרו בעקבותיה סרטים, חוברות קומיקס, צעצועים ואינספור פריטים נוספים. כלומר, נוצרה אימפריה של תרבות פופ.
אך כל זה לא היה קורה אילו הקשיב מט גריינינג לכל מי שאמר שעדיף שיבחר לו מקצוע "אמיתי".

לא כל האנשים המצליחים שנאו את בית הספר או נכשלו בלימודים. פול היה תלמיד תיכון מצטיין כשנכנס בפעם הראשונה לאולם הרצאות באוניברסיטת שיקגו. באותה עת לא ידע שזה אחד ממוסדות החינוך החשובים בעולם בתחום לימודי הכלכלה. הוא ידע רק שהאוניברסיטה קרובה אל ביתו. כעבור כמה דקות הוא "נולד מחדש", כפי שתיאר זאת באחד ממאמריו. "באותו יום עסקה ההרצאה בתיאוריה של תומס מַלתוּס, שלפיה בני האדם יתרבו כמו שפנים, עד שצפיפות האוכלוסייה תפחית את השכר לרמה שתאפשר קיום בסיסי בלבד, שבו שיעור התמותה יגדל עד שישתווה לשיעור הילודה. הנוסחה הדיפרנציאלית הפשוטה הזאת היתה קלה כל כך להבנה, שחשדתי (בטעות) שאולי אני מחמיץ מורכבות מסתורית כלשהי."
ברגעים האלה החל ד"ר פול סמואלסון את חייו ככלכלן. הוא מתאר את החיים האלה כ"הנאה צרופה", חיים שבמהלכם כיהן כמרצה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), כיהן כנשיא האיגוד הבינלאומי לכלכלה (IEA), כתב כמה ספרים (כולל תורת הכלכלה, ספר הלימוד הנמכר ביותר בתחום זה), פרסם מאות מאמרים, השפיע משמעותית על המדיניות הציבורית, ובשנת 1970 קיבל פרס נובל לכלכלה - האמריקאי הראשון שזכה אי פעם בפרס הזה.
"כילד הייתי מפותח לגילי והצטיינתי תמיד בפתרון בעיות היגיון וחידות מתמטיות. כך שאם אומרים שהכלכלה נתפרה בדיוק בשבילי, אפשר גם לומר שאני נתפרתי בדיוק בשבילה. צריך לזכור תמיד כמה חשוב למצוא בשלב מוקדם בחיים מהי העבודה שמבחינתך היא משחק. כך, במקום להיות עובד שמשתדל להתאמץ כמה שפחות, אפשר להיות לוחם אמיץ ומלא חדווה."

שלושה סיפורים, מסר אחד
ג'יליאן לין, מט גריינינג ופול סמואלסון הם שלושה אנשים שונים מאוד, שסיפוריהם שונים מאוד זה מזה. אך מסר רב עוצמה מאחד את שלושתם: כל אחד מהם הגיע להישגים גדולים ולסיפוק רב כשגילה מהו הדבר שהוא עושה על הצד הטוב ביותר ומתוך התלהבות רבה. אני מכנה את הסיפורים האלה "סיפורי התגלות", כי במהלכם מתגלה משהו שמחלק את החיים ל"לפני" ו"אחרי". ההתגלויות האלה שינו לגמרי את חייהם של השלושה, העניקו להם כיוון ומטרה וסחפו אותם בעוצמה ייחודית.
שלושת האנשים האלה, וכן רבים אחרים שתפגשו בספר הזה, זיהו את הכישרון הייחודי ביותר שלהם. הם מצאו את המקום הנכון - המקום שבו התחום האהוב עלינו מצטלב עם העיסוק שאנו מוכשרים בו. המקום הנכון הוא דרך שונה להגדיר את יכולתנו. הוא מתבטא באופן שונה בכל אדם, אך מרכיביו הם אוניברסליים.
לין, גריינינג וסמואלסון הגיעו להישגים גדולים בחייהם. אך הם אינם היחידים שמסוגלים להגיע לכך. ייחודיותם טמונה בעצם העובדה שמצאו במה הם אוהבים לעסוק והם אכן עוסקים בו בפועל. הם מצאו את המקום הנכון להם. ניסיוני מראה לי שרוב האנשים אינם מוצאים את המקום הזה.
מציאת המקום הנכון חיונית לרווחתו ולהצלחתו של כל אחד מאתנו, ולכן היא חיונית לבריאותם של הארגונים שלנו וליעילותן של מערכות החינוך שלנו.
אני מאמין בכל לבי שאם כל אחד מאתנו ימצא את המקום הנכון לו, יתאפשר לכולנו להגיע להישגים גבוהים יותר ולסיפוק רב יותר. אין בכוונתי לומר שבכל אחד מאתנו חבוי רקדן, צייר אנימציה או כלכלן חתן פרס נובל. כוונתי לומר שכולנו ניחנו בכישרונות ייחודיים ובתשוקות שיכולים להניע אותנו קדימה, לעבר הישגים גדולים מכפי שנדמה לנו. ההבנה הזאת עשויה לשנות הכול, ובה טמונה גם התקווה הגדולה ביותר, ואולי אף היחידה, שננחל הצלחה אמיתית וממשית בכל עתיד בלתי ידוע.
מציאת המקום הנכון תלויה באיתור כישרונותינו הייחודיים והעיסוקים שמעוררים בנו התלהבות עזה. מדוע רוב האנשים אינם מוצאים אותם? אחת הסיבות העיקריות לכך היא שתפיסתם של רוב האנשים מוגבלת מאוד בכל הנוגע לכישוריהם הטבעיים. והיא מוגבלת מכמה וכמה בחינות.
המגבלה הראשונה טמונה בהבנת הכישורים המגוונים שלנו. כולנו נולדים עם יכולות בלתי רגילות בתחום הדמיון, האינטליגנציה, התחושה, האינטואיציה, הרוחניות והמודעוּת הגופנית והחושית. לרוב אנו מנצלים רק שבריר מן היכולות האלה, ולפעמים איננו מנצלים אותן כלל. אנשים רבים אינם מוצאים את המקום הנכון להם מפני שאינם מבינים את היכולות שלהם.
המגבלה השנייה טמונה בהבנת הקשר בין כל היכולות האלה כמכלול אחד. לרוב נדמה לנו שנפשנו, גופנו, תחושותינו ויחסינו עם הזולת הם דברים נפרדים, שפועלים כמערכות עצמאיות. אנשים רבים אינם מוצאים את המקום הנכון להם מפני שאינם מבינים את ההרכב הייחודי שלהם.
המגבלה השלישית טמונה בהבנת יכולתנו העצומה לצמוח ולהשתנות. לכאורה, רוב האנשים חושבים שהחיים הם קו אחד רציף, שהיכולות שלנו פוחתות ככל שאנחנו מתבגרים ושההזדמנויות שהחמצנו נעלמות לעד. אנשים רבים אינם מוצאים את המקום הנכון להם מפני שאינם מבינים שיש בהם יכולת להתחדש בלי הרף.
תפיסתנו את כישורינו עלולה להיות מוגבלת בגלל קבוצת השווים* שאנחנו משתייכים אליה, בגלל התרבות שבה גדלנו או בגלל הציפיות שלנו מעצמנו. אך גורם מהותי אחד משפיע על כולנו - החינוך הבית ספרי.
[* קבוצת השווים - קבוצה חברתית המורכבת מבני אותו גיל, בעלי סטטוס חברתי זהה ותחומי עניין משותפים.]

מידה אחידה אינה מתאימה לכולם
חלק מהאנשים היצירתיים והמבריקים ביותר שאני מכיר לא היו תלמידים טובים בבית הספר. רבים מהם גילו מה הם מסוגלים לעשות - ומי הם באמת - רק לאחר שעזבו את בית הספר והתאוששו מן החינוך שקיבלו בו.
אני עצמי נולדתי בעיר ליברפול שבאנגליה, ובשנות השישים למדתי בבית הספר ליברפול קוֹליגֵ'ט. בצדה השני של העיר שכן בית הספר ליברפול אינסטיטיוּט. אחד התלמידים שם היה פול מקרטני.
פול העביר בבטלה את רוב זמנו בליברפול אינסטיטיוט, וכשהגיע הביתה לא שקד על שיעורי הבית שלו אלא הקדיש את רוב זמנו להאזנה למוזיקת רוק וללמידת נגינה בגיטרה. בסופו של דבר התברר שהבחירה הזאת הועילה לו מאוד, במיוחד לאחר שפגש את ג'ון לנון ביריד של בתי ספר בחלק אחר של העיר. הם הרשימו מאוד זה את זה, ובסופו של דבר החליטו להקים להקה עם ג'ורג' הריסון ואחר כך גם עם רינגו סטאר, להקה שנקראה הביטלס. החלטה לא רעה.
בשנות השמונים נסגרו שני בתי הספר האלה, ובנייניהם נותרו ריקים ונטושים. אך מאז חודשו שניהם בדרכים שונות מאוד: בית הספר הישן שלי, ליברפול קוליג'ט, נהפך לבית דירות יוקרתי - שינוי עצום, מכיוון שלא היה בו שום דבר יוקרתי בשנות לימודי בו; ואילו ליברפול אינסטיטיוט נהפך לבית הספר הגבוה לאמנויות הבמה בליברפול (LIPA), שנחשב כיום לאחד המרכזים החשובים באירופה להכשרה מקצועית בתחום זה. הפטרון הראשי של בית הספר הוא סר פול מקרטני. הכיתות הישנות והמאובקות, שבהן חלם בהקיץ בנעוריו, מלאות עכשיו בסטודנטים מכל רחבי העולם שעוסקים במושא חלומותיו - עשיית מוזיקה - ובסטודנטים רבים אחרים הלומדים להופיע על הבמה במגוון דרכים אחרות.
אני עצמי נטלתי חלק בראשית התפתחותו של בית הספר הגבוה לאמנויות הבמה, וביום הולדתו העשירי העניקו לי המנהלים חברוּת של כבוד. כשחזרתי לליברפול כדי לקבל את התואר מידיו של סר פול בטקס חלוקת התארים השנתי, הרציתי באוזני הסטודנטים הבוגרים על חלק מהרעיונות המופיעים עכשיו בספר הזה: על הצורך לגלות את מושא תשוקתנו ואת כישרונותינו הייחודיים ועל כך שהחינוך בבית הספר אינו מסייע לאנשים לעשות זאת, אלא משפיע לא פעם בדיוק בכיוון ההפוך.
גם סר פול נאם באותו יום והגיב ישירות על הדברים שאמרתי. הוא סיפר שמאז ומעולם אהב מוזיקה, אך לא נהנה משיעורי המוזיקה בבית הספר. מוריו חשבו שיצליחו לעורר בילדים אהבה למוזיקה אם יכריחו אותם להקשיב לתקליטים חורקים של יצירות קלאסיות. ההאזנה הזאת שעממה אותו כמו כל דבר אחר בבית הספר.
הוא סיפר לי שבכל שנות לימודיו, איש לא שם לב שיש לו כישרון מוזיקלי כלשהו. הוא ניסה אפילו להתקבל למקהלה בקתדרלה של ליברפול, אך סירבו לקבל אותו מפני שהוא אינו זמר טוב מספיק, כך אמרו. באמת? עד כמה היתה המקהלה הזאת טובה? עד כמה יכולה מקהלה להיות טובה? למרבה האירוניה, המקהלה שדחתה את מקרטני הצעיר שרה בסופו של דבר שתיים מיצירותיו הקלאסיות.
מקרטני אינו האדם היחיד שאיש לא הבחין בכישרונותיו בבית הספר. מתברר שגם לאלביס פרסלי לא אפשרו להצטרף למקהלת בית הספר. המארגנים טענו שהקול שלו יהרוס להם את הצליל. גם הם, כמו המקהלה בקתדרלת ליברפול, חשו מחויבות לשמור על רמה מסוימת, והרי ידוע לכול לאילו שיאים מדהימים הגיעה המקהלה של בית הספר הזה לאחר שמארגניה הצליחו למנוע את הצטרפותו של אלביס.
לפני כמה שנים הזדמן לי בכמה אירועים לשוחח על יצירתיות עם ג'ון קליז מחבורת "מונטי פייתון". שאלתי את ג'ון על שנות לימודיו בבית הספר. מתברר שהיה תלמיד טוב מאוד אך לא התבלט בתחום הקומי - התחום שעיצב את חייו בסופו של דבר. הוא אמר שמרגע שנכנס לגן הילדים ועד שסיים את קיימברידג', איש מבין מוריו לא שם לב שיש לו חוש הומור כלשהו. אם כי מאז הספיקו לא מעט אנשים להגיע למסקנה שדווקא יש לו.
אילו היה מדובר בדוגמאות בודדות, לא היה טעם להזכיר אותן. אך הדוגמאות הללו אינן בודדות. רבים מן האנשים שתפגשו בספר הזה לא היו תלמידים טובים ולא נהנו משהותם בבית הספר. מובן שבאותה מידה ישנם תלמידים טובים שנהנים משהותם במערכת החינוך, אך תלמידים רבים מסיימים את בית הספר או עוזבים אותו בטרם עת מבלי לדעת מה הם כישרונותיהם האמיתיים ובאיזה כיוון כדאי להם לפנות; רבים חשים שהתחום שהם מוכשרים בו לא זוכה בהערכה בבתי הספר, ורבים סבורים שהם אינם מוכשרים בשום תחום.
רוב חיי עסקתי בחינוך ובנושאים הקשורים בו, ואיני מאמין שכל זה קורה באשמתם של מורים מסוימים. אין ספק שיש ביניהם כאלה שהיו צריכים לבחור במקצוע אחר ולהתרחק ככל האפשר מנפשות רכות. אך יש הרבה מורים טובים והרבה מורים מבריקים.
רובנו יכולים להיזכר במורים מסוימים שעוררו בנו השראה ושינו את חיינו; מורים מצוינים, שהצליחו להגיע אלינו. אך הם עשו זאת למרות התרבות ודפוס החשיבה העומדים בבסיסו של החינוך הציבורי. התרבות הזאת היא בעייתית מאוד, ואיני רואה שחלים בה שיפורים מספקים. במערכות חינוך בכל רחבי העולם הבעיות רק הולכות ומחמירות.
כשמשפחתי ואני עברנו מאנגליה לארצות הברית, החלו שני ילדי, ג'יימס וקייט, ללמוד בבית ספר תיכון בלוס אנג'לס. מבחינות מסוימות היתה מערכת החינוך האמריקאית שונה מזו שהכרנו בבריטניה. לדוגמה, הילדים החלו ללמוד נושאים שלא למדו מעולם, כגון היסטוריה של ארצות הברית. אנו הבריטים כמעט איננו מלמדים היסטוריה של ארצות הברית. מדיניותה של מערכת החינוך שלנו היא להסתיר את הפרק העגום הזה, ולהדחיק אותו ככל האפשר. אלא שמשפחתי ואני הגענו לארצות הברית ארבעה ימים לפני יום העצמאות, ונאלצנו לצפות בסובבים אותנו, שחגגו את סילוקם של הבריטים מארצם. כיום, מאחר שאנו חיים כאן כבר כמה שנים ויודעים מה צפוי לנו, אנחנו נוטים להסתגר בבית ביום הזה, להגיף את התריסים ולעלעל בתצלומים ישנים של המלכה.
אך מבחינות רבות, מערכת החינוך בארצות הברית דומה מאוד לזו שבבריטניה וברוב המדינות האחרות בעולם. שלושה מאפיינים בולטים בהן במיוחד: הראשון הוא שימת דגש בסוגים מסוימים של למידה עיונית. ברור לי שיכולת הלמידה העיונית היא דבר חשוב, אך המערכות הבית ספריות נוטות לשים דגש בסוגים מסוימים של ניתוח ביקורתי וחשיבה ביקורתית, במיוחד באמצעות מילים ומספרים. אין ספק שאלה מיומנויות חשובות מאוד, אך האינטליגנציה האנושית רחבה הרבה יותר, ובכך אדון באריכות בפרק הבא.
המאפיין השני הוא מִדרג מקצועות הלימוד. בראש המִדרג נמצאים המתמטיקה, המדעים וכישורי השפה; באמצעו נמצאים המקצועות ההומניים למיניהם; ובתחתיתו - האמנויות השונות. בתוך האמנויות קיים מדרג נוסף: המוזיקה והאמנויות החזותיות נהנות בדרך כלל ממעמד גבוה מזה של התיאטרון והמחול. למעשה, בתי ספר רבים מוציאים את האמנויות מתוכנית הלימודים. בבית ספר תיכון גדול יש לעתים רק מורה אחד לאמנות, ואפילו תלמידים בבתי הספר היסודיים כמעט אינם זוכים לעסוק בפעילות פשוטה כגון ציור וצביעה.
המאפיין השלישי הוא הסתמכות הולכת וגוברת על סוגי הערכה מסוימים. ילדים בכל רחבי העולם נתונים ללחץ עצום להוכיח ביצועים טובים יותר ויותר במגוון מצומצם של מבחנים מתוקננים (standardized).
מדוע מערכת החינוך בנויה בצורה כזאת? הסיבות לכך הן תרבותיות והיסטוריות. גם בכך אדון באריכות בפרק הבא, ואף אסביר מה צריך לעשות, לדעתי, כדי לשנות את פני החינוך. הנקודה החשובה היא שרוב מערכות החינוך הציבוריות נוצרו לפני זמן קצר יחסית - במאה השמונה־עשרה ובמאה התשע־עשרה. הן תוכננו בהתאמה לאינטרסים הכלכליים הבולטים בתקופות האלה, שעוצבו על ידי המהפכה התעשייתית שהתחוללה באירופה ובארצות הברית. המתמטיקה, המדעים וכישורי השפה היו חיוניים להשגת משרות בכלכלה התעשייתית. כמו כן הושפע החינוך מן התרבות האקדמית באוניברסיטאות, שנטתה לדחוק הצידה כל פעילות הדורשת שימוש בלב, בגוף, בחושים ובחלקים גדולים ממוחנו.
כתוצאה מכך, מערכות החינוך מטביעות בנו השקפה צרה מאוד בכל הנוגע לאינטליגנציה ולתפיסה, ומקנות חשיבות מוגזמת לסוגים מסוימים של כישרונות ויכולות. כך הן מזניחות סוגים אחרים, חשובים לא פחות, ומתעלמות מתפקידם החשוב של הקשרים ביניהם בשמירת החיוניות של חיינו וקהילותינו. הגישה המרובדת הזאת לחינוך, הסבורה כי מידה אחידה מתאימה לכולם, דוחקת לשוליים את כל התלמידים שלא ניחנו בנטייה טבעית ללמידה כזאת.
מעטים הם בתי הספר ומערכות החינוך שבהם הריקוד הוא מקצוע רשמי ויומיומי כמו המתמטיקה. ובכל זאת ידוע לנו שתלמידים רבים מסוגלים ליטול חלק בפעילות כלשהי רק כשהם משתמשים בגופם. ג'יליאן לין סיפרה לי, לדוגמה, שמיום שגילתה את הריקוד הצליחה הרבה יותר גם בכל המקצועות האחרים. היא היתה מאותם תלמידים שצריכים "לזוז כדי לחשוב". לרוע המזל, רוב הילדים אינם מוצאים מישהו שיעזור להם כמו אותו פסיכולוג ששינה את חייה של ג'יליאן. כיום, כשהם זזים יותר מדי, נותנים להם תרופות ואומרים להם להירגע.
המערכות הקיימות גם מטילות מגבלות חמורות על אופן ההוראה של המורים ואופן הלמידה של התלמידים. כאמור, יכולת הלמידה העיונית חשובה בהחלט, אך כך גם דרכי חשיבה אחרות. תלמידים בעלי תפיסה חזותית עשויים לאהוב נושא או מקצוע מסוים, אך הם יתקשו לגלות זאת כל עוד המורים מציגים את הנושא בשיטה אחת בלבד, שאינה חזותית. ובכל זאת, מערכות החינוך שלנו מעודדות את המורים ללמד בצורה אחידה. כדי שנוכל להעריך נכונה את השלכותיהם של סיפורי ההתגלות המסופרים כאן, ויתרה מזאת, כדי שנוכל לתור אחר ההתגלות האישית שלנו, עלינו לשנות מן היסוד את האופן שבו אנו רואים את האינטליגנציה.
הגישות החינוכיות האלה חונקות גם את אחת היכולות החשובות ביותר שצעירים בני ימינו זקוקים לה כדי לפלס את דרכם בעולמה התובעני של המאה העשרים ואחת - הן חונקות את החשיבה היצירתית. מערכות החינוך שלנו מתגמלות את מי שיודע את התשובה הנכונה היחידה לשאלה מסוימת. למעשה, תוכניות כמו "שום ילד לא נשאר מאחור" (No Child Left Behind - תוכנית פדרלית שמבקשת לשפר את הביצועים בבתי הספר הציבוריים בארצות הברית ולחייב את בתי הספר לעמוד ברמות ביצוע מוכתבות) הן תוכניות שמתעקשות לכפות אמות מידה אחידות על ילדים מכל חלקי הארץ ושמות דגש חזק מִתמיד בקונפורמיות ובמציאת "התשובות הנכונות".
כל ילד מגיע למערכת החינוך עם דמיון תוסס, מוח פורה ונכונות לחשוב בצורה נועזת. כשבני היה בן ארבע, העלו בגן הילדים שלו הצגה שתיארה את הולדתו של ישו. במהלך ההצגה היה רגע נפלא שבו שלושה ילדים עלו לבמה מחופשים לשלושת חכמי קדם האוחזים בידיהם את המתנות - זהב, לבונה ומור. הילד השני התרגש קצת כנראה ושיבש את סדר הדברים, ולכן נאלץ הילד השלישי לאלתר שורה שלא שינן מראש או לא הקדיש לה תשומת לב רבה בחזרות, בהתחשב בעובדה שהיה בן ארבע בסך הכול. וכך, כשהילד הראשון אמר, "אני מביא לך זהב," והילד השני אמר, "אני מביא לך מור" (במקום לבונה), אמר הילד השלישי, "פרנק שלח לך את זה."
ומי זה פרנק, לדעתכם? השליח השלושה־עשר? מחבר "הבשורה על פי פרנק"?
התקרית הזאת מצאה חן בעיני משום שהראתה שילדים קטנים לא פוחדים כל כך לטעות. כשהם אינם יודעים מה לעשות במצב מסוים, הם פשוט מנסים לפעול ובודקים מה קורה. איני מבקש לטעון שטעות ויצירתיות הן היינו הך. לפעמים טעות היא פשוט טעות. אך אין ספק שמי שאינו מוכן לטעות לא יוכל ליצור שום דבר מקורי.
פגם בסיסי טמון באופן שבו קובעי מדיניות מסוימים מפרשים את רעיון ה"חזרה ליסוֹדוֹת" ("back to basics") בבואם לשדרג את התקנים החינוכיים. בעיניהם, החזרה ליסודות פירושה לחזק את מדרג מקצועות הלימוד הישן שמקורו בתקופת המהפכה התעשייתית. הם מאמינים, כנראה, שאם יזינו את ילדינו בתפריט ארצי המושתת על קריאה, כתיבה וחשבון, נצליח להתמודד טוב יותר בתחרות עם העולם ונהיה מוכנים יותר לקראת העתיד.
צורת החשיבה הזאת שגויה להחריד, משום שהיא ממעיטה מאוד בערכה של היכולת האנושית. אנו מעניקים חשיבות עצומה למבחנים מתוקננים, אנו מקצצים את המימון לתוכניות שנחשבות "בלתי חיוניות", ואחר כך אנו תוהים מדוע ילדינו נראים חסרי דמיון וחסרי השראה. כך מערכת החינוך הנוכחית מייבשת בשיטתיות את היצירתיות של ילדינו.
רוב התלמידים אינם זוכים כלל לחקור את מגוון היכולות ותחומי העניין שלהם. תלמידים שמוחם פועל בצורה שונה - ומדובר בתלמידים רבים, אולי אפילו ברוב התלמידים - עלולים לחוש ניכור כלפי תרבות החינוך כולה. לכן, האנשים המצליחים ביותר שתפגשו אי פעם לא היו תלמידים טובים בבית הספר. מערכת החינוך אמורה לפתח את היכולות הטבעיות שלנו ולאפשר לנו לפלס את דרכנו בעולם. אך למעשה היא חונקת את הכישרונות והיכולות האישיות של תלמידים רבים והורגת את רצונם ללמוד. ויש בכך אירוניה מרה.
מערכות חינוך רבות פועלות כך משום שהפוליטיקאים סבורים כנראה שזו הדרך שתשפר את הצמיחה הכלכלית ואת כושר התחרותיות הכלכלי ותסייע לתלמידים למצוא משרה טובה. אך למעשה, במאה העשרים ואחת, המשרות והתחרותיות תלויות תלות מוחלטת דווקא בתכונות המדוכאות במערכות החינוך ומועלות על נס בספר הזה. גופים עסקיים בכל העולם אומרים שהם זקוקים לאנשים יצירתיים שמסוגלים לחשיבה עצמאית. אך הטיעון הזה אינו נוגע לעסקים בלבד, אלא לכך שחיינו צריכים להיות חדורי מטרה ומשמעות בכל עבודה שאנו מבצעים, וגם מעבר לה.
רעיון החזרה ליסודות אינו שגוי בפני עצמו. גם אני מאמין שעלינו להחזיר את ילדינו ליסודות, לדברים הבסיסיים ביותר. אך אם ברצוננו לחזור ליסודות, עלינו לחזור עד הסוף. עלינו לעצב מחדש את האופן שבו אנו רואים את אופיה הבסיסי של היכולת האנושית ואת מטרותיו הבסיסיות של החינוך כיום.
בתקופה מסוימת בהיסטוריה, מנוע הקיטור הוא שמלך בכיפה. הוא היה חזק, יעיל ומוצלח הרבה יותר ממערכת ההנעה שקדמה לו. אך בסופו של דבר הוא לא ענה על צורכיהם של בני האדם, ומנוע הבעֵרה הפנימית הציג פרדיגמה חדשה. מבחינות רבות, מערכת החינוך הנוכחית שלנו היא כמו מנוע הקיטור; והקיטור שלה הולך ואוזל במהירות.
בעיית החשיבה המיושנת לא מסתיימת כשאנו עוזבים את בית הספר. המאפיינים של מערכת החינוך משועתקים במוסדות ציבור ובארגונים עסקיים, והדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב. כידוע לכל מי שבא במגע עם עולם העסקים, אדם עלול להיות מתויג בשלב מוקדם מאוד בקריירה שלו, ומאותו רגע קשה לו מאוד להפיק את המיטב מכישרונותיו האחרים, גם אם הם אמיתיים ועמוקים יותר. אם עולם העסקים תייג את האדם כטיפוס פיננסי, הוא יתקשה למצוא תעסוקה בצד "היצירתי" של עולם העסקים. אך ביכולתנו לתקן זאת אם נלמד לחשוב ולפעול בצורה אחרת גם בינינו לבין עצמנו וגם בארגונים שלנו. למעשה, חיוני מאוד שנלמד זאת.

קצב השינוי
ילדים שיתחילו השנה את לימודיהם בבית הספר יֵצאו לגמלאות בשנת 2070. איש אינו יודע איך ייראה העולם בעוד עשר שנים, ובוודאי שאיש אינו יודע איך ייראה בשנת 2070. שני דברים עיקריים מניעים את השינויים - הטכנולוגיה והדמוגרפיה.
הטכנולוגיה - ובמיוחד הטכנולוגיה הדיגיטלית - מתפתחת בקצב כה מהיר, שרוב האנשים מתקשים לתפוס זאת. היא יוצרת גם את פער הדורות הגדול ביותר מאז הרוקנרול, כפי שכמה פרשנים מכנים זאת. אנשים שכבר מלאו להם שלושים נולדו לפני שהמהפכה הדיגיטלית החלה. רק בבגרותנו למדנו להשתמש בטכנולוגיה הדיגיטלית - במחשבים ניידים, במצלמות, בעזרים דיגיטליים אישיים ובאינטרנט - והדבר דומה במקצת לרכישת שפה זרה. רובנו מסתדרים עם זה יפה, חלקנו אפילו מומחים בכך. אנחנו משתמשים באי־מייל ובפאוור־פוינט, אנחנו גולשים ברשת ומרגישים שאנחנו חוד החנית. אך בהשוואה לרוב האנשים מתחת לגיל שלושים, ובוודאי מתחת לגיל עשרים, אנחנו חובבנים גמורים. אנשים בגיל הזה נולדו לאחר שהמהפכה הדיגיטלית החלה. הם למדו לדבר דיגיטלית כשפת אם.
בזמן שבני ג'יימס הכין שיעורי בית, חמישה־שישה חלונות היו פתוחים במחשב שלו, תוכנת מסרים מיידיים הבהבה בלי הרף, הטלפון הסלולרי שלו צלצל שוב ושוב, ובמקביל הוא הוריד שירים לאייפוד וצפה בטלוויזיה מעבר לכתפו. איני יודע אם שיעורי הבית התקדמו כיאות, אך למיטב הבנתי הוא ניהל אימפריה, ולכן זה לא הפריע לי במיוחד.
אבל ילדים צעירים יותר, שגדלים עם טכנולוגיות מתוחכמות עוד יותר, כבר עולים בביצועיהם על בני דורו. והמהפכה עדיין לא תמה. למעשה, היא נמצאת ממש בראשיתה.
יש הטוענים כי בעתיד הקרוב ישתווה כוחם של המחשבים הניידים לכוח המחשוב של המוח האנושי. אם כך, איך נרגיש כשהמחשב יקבל מאתנו הוראה מסוימת ויציע לנו לשקול שוב את מעשינו? ייתכן שבקרוב מאוד נחזה במיזוג בין מערכות מידע לבין תודעה אנושית. אם תחשבו לרגע איך השפיעו טכנולוגיות דיגיטליות פשוטות יחסית, בעשרים השנים האחרונות, על העבודה שאנחנו עושים ועל האופן שבו אנחנו עושים אותה, וכיצד השפיעו על כלכלתן של מדינות, האם תוכלו לשער אילו שינויים נוספים צפויים לנו? אל תיבהלו אם לא תצליחו לחזות אותם; איש אינו מסוגל לעשות זאת.
לכך יש להוסיף את השפעת הגידול שחל באוכלוסייה. בשלושים השנים האחרונות הכפילה אוכלוסיית העולם את עצמה משלושה מיליארד לשישה מיליארד. ייתכן שתגיע לתשעה מיליארד באמצע המאה העשרים ואחת. מסת האנשים הגדולה והעצומה הזאת תשתמש בטכנולוגיות שעדיין לא הומצאו, והיא תעשה זאת בדרכים שאיננו מסוגלים לדמיין אותן ובמסגרת משׂרות שעדיין אינן קיימות כיום.
הכוחות התרבותיים והטכנולוגיים שמניעים את הדברים גורמים זעזועים עמוקים בכלכלות העולם ויוצרים גיוון ומורכבות גדולים יותר ויותר בחיי היומיום שלנו, ובמיוחד בחיי היומיום של אנשים צעירים. זו תקופה שמתחולל בה שינוי כלל עולמי חסר תקדים. אפשר לזהות בה מגמות עתידיות כלליות, אך תחזיות מדויקות הן כמעט בלתי אפשריות.
מבחינתי, אחד הספרים המעצבים ביותר בשנות השבעים היה הלם העתיד, שבו דן אַלווין טוֹפלֶר בהשפעותיו העמוקות של השינוי החברתי והטכנולוגי. החיים בלוס אנג'לס זימנו לי ולאשתי עונג מפתיע וזכות יתר גדולה בכך שאפשרו לנו להתוודע אל אלווין ואשתו היידי ולהתיידד אתם. באחת מארוחות הערב שאכלנו במחיצתם שאלנו אותם אם גם הם סבורים כמונו שהשינויים שסוחפים עתה את העולם הם חסרי תקדים בהיקפם. הם הסכימו אתנו ששום תקופה אחרת בהיסטוריה האנושית אינה דומה לתקופה הנוכחית מבחינת היקפם, מהירותם ומורכבותם הכלל עולמית של השינויים והאתגרים העומדים לפנינו.
האם בסוף שנות התשעים היה מישהו ששיער מה יהיה האקלים הפוליטי בעולם כעבור עשר שנים, איזו השפעה גורפת תהיה לאינטרנט, באיזו מידה יהיה המסחר כלל עולמי, ועד כמה שונות יהיו דרכי התקשורת שבהן יתַקשרו ילדינו זה עם זה? ייתכן שחלקנו שיערנו דבר או שניים, אבל בוודאי לא את כל הדברים האלה. מעטים ניחנו ביכולת חיזוי כזאת. אך התמורות הללו שינו את האופן שבו אנו מנהלים את חיינו.
והשינויים נעשים מהירים יותר ויותר.
ואיש אינו יודע לאן הם יובילו.
אך על פי מגמות מסוימות אנו יודעים שיחולו בעולם שינויים מדהימים. סין, רוסיה, הודו, ברזיל, וכן מדינות אחרות, ימלאו תפקיד מכריע יותר ויותר בכלכלה העולמית. אנו יודעים שהאוכלוסייה תמשיך לגדול בממדים חסרי תקדים. אנו יודעים שהטכנולוגיה תתפתח לכיוונים חדשים, והטכנולוגיות האלה ייכנסו אל בתינו ואל משרדינו במהירות מדהימה.
כשאנו מצרפים זה לזה את הדברים הידועים לנו - את העובדה שמדינות רבות יותר ואנשים רבים יותר משתתפים עכשיו במשחק, ואת העובדה שהטכנולוגיה משנה בלי הרף את המשחק עצמו - אנו מגיעים למסקנה אחת בלתי נמנעת: איננו יכולים לדעת כיצד ייראה העתיד.
לפיכך, הדרך היחידה להתכונן לקראת העתיד היא להפיק את המיטב מעצמנו, מתוך הנחה שכך יתאפשר לנו להיות גמישים ויצרניים ככל האפשר.
רבים מהאנשים שתפגשו בספר זה לא חתרו אל מושא תשוקתם למען גמול כספי כלשהו. הם חתרו אליו משום שלא יכלו להעלות על דעתם שיעסקו בתחום אחר. הם מצאו את ייעודם והשקיעו רבות בלמידת התמורות והשינויים שחלו במקצועות הללו. אילו היה העולם מתהפך מחר, הם היו מוצאים דרך לפתח את כישרונותיהם באופן שיתאים לשינויים האלה. הם היו מוצאים דרך להמשיך לעסוק בדברים שמציבים אותם במקום הנכון להם, מפני שהיו חשים ומבינים כיצד יכולים כישרונותיהם להתאים לסביבה החדשה.
אנשים רבים מתעלמים מתשוקותיהם וחותרים אל יעדים שאינם מעוררים בהם עניין מתוך רצון לזכות בביטחון כלכלי. אך המציאות מראה שעבודה שבחרת בה "כדי שיהיה ממה לשלם את החשבונות" עלולה לרדת מגדולתה בעשור הבא. אם מעולם לא למדת לחשוב בצורה יצירתית ולחקור את יכולתך האמיתית, מה ייוותר לך במקרה כזה?
ובאופן מוגדר יותר, מה יעשו ילדינו אם נמשיך להכשיר אותם לחיים על פי דגמים חינוכיים ישנים? ייתכן בהחלט שבמהלך חיי העבודה שלהם יעסקו ילדינו בכמה וכמה מקצועות ולא רק יעברו ממקום עבודה למשנהו. רבים מהם יעסקו בוודאי במקצועות שאיננו מסוגלים לדמיין אותם כיום. לפיכך, האין זו חובתנו לעודד אותם לחקור כיוונים רבים ככל האפשר כדי לגלות את כישרונותיהם האמיתיים ואת הדברים שמלהיבים אותם באמת?
מכיוון שהדבר היחיד שידוע לנו על העתיד הוא העובדה שיהיה שונה מחיינו כיום, כדאי מאוד שננסה לחשוב בצורה שונה על המשאבים האנושיים ועל האופן שבו יש לפתח אותם אם ברצוננו להתמודד עם האתגרים האלה.
עלינו לאמץ את צורת החשיבה שמתמקדת במציאת המקום הנכון.

מהו המקום הנכון?
המקום הנכון הוא נקודת המפגש בין כישרוננו הטבעי למושא תשוקתנו. המכנה המשותף של האנשים שפגשנו בפרק זה ושל רוב האנשים שנפגוש בעמודים הבאים הוא העובדה שהם עוסקים במה שהם אוהבים, ולכן הם מרגישים שהגיעו לאני האמיתי ביותר שלהם. כשהם שקועים בעיסוקם, הם מגלים שהזמן עובר עליהם בצורה שונה, והם מלאי חיוניות, ממוקדים יותר ונמרצים יותר מבכל זמן אחר.
מכיוון שהם נמצאים במקום הנכון להם, הם חווים חוויות שהן מעבר לתחושות רגילות של הנאה או שמחה. אין מדובר בסתם בילויים, מסיבות, הלצות ושקיעות רומנטיות. כשאנשים נמצאים במקום הנכון להם, הם יוצרים קשר עם משהו שחיוני מהותית לזהותם, לייעודם ולרווחתם. ההימצאות במקום הזה מעוררת תחושה של גילוי עצמי, תחושה שהם מסוגלים להגדיר מי הם באמת ומה עליהם לעשות בחייהם. לכן רבים מן האנשים בספר זה מתארים את מציאת המקום הנכון להם כהתגלות רוחנית ממש.
כיצד נוכל למצוא את המקום הנכון לנו וכיצד נוכל לעזור לאחרים למצוא אותו? אין לכך נוסחה נוקשה ואחידה. המקום הנכון שונה מאדם לאדם. למעשה, זו בדיוק הנקודה החשובה. כמו כן, איננו מוגבלים למקום אחד בלבד. אנשים עשויים לחוש תשוקה עזה כלפי כמה פעילויות, והם עשויים להצטיין בהן באותה מידה. ואילו אחרים מוצאים דבר אחד בלבד שמלהיב אותם ושהם מוכשרים לעסוק בו יותר מבכל דבר אחר. אין חוקים בעניין הזה. אך למקום הנכון יש בהחלט מרכיבים שמספקים מסגרת חשיבתית שתאפשר לנו להבין מה לחפש ומה לעשות.
למקום הנכון יש שני מאפיינים עיקריים, ולהימצאות בו יש שני תנאים. המאפיינים הם כישרון ותשוקה. והתנאים הם גישה נכונה והזדמנות. השתלשלות הדברים היא כזאת בערך: הבנתי! מוצא חן בעיני! אני רוצה למצוא אותו! איפה הוא?

הבנתי!
כישרון הוא יכולת טבעית לעשות משהו; יכולת לחוש דבר מסוים, לתפוס אותו באופן אינטואיטיבי ולהבין כיצד הוא פועל ואיך משתמשים בו. לג'יליאן לין היתה נטייה טבעית למחול, מט גריינינג ידע לספר סיפורים, ופול סמואלסון נמשך לכלכלה ולמתמטיקה. כישרונותינו הם אישיים מאוד. ייתכן שיש לנו כישרון לפעילות כוללת מסוג מסוים, כגון כישרון למתמטיקה, למוזיקה, לספורט או לפוליטיקה. ואולי כישרוננו מובהק יותר - לא למוזיקה בכללותה אלא לג'ז או לראפ; לא לכלי נשיפה באופן כללי אלא דווקא לחליל צד; לא למדעים אלא רק לביוכימיה; לא לאתלטיקה קלה אלא רק לקפיצה לרוחק.
לכל אורך הספר נפגוש אנשים בעלי נטייה טבעית עמוקה בתחום זה או אחר, שבו הם מצטיינים במיוחד, לעומת אחרים שאינם מצטיינים בו. פול סמואלסון מצטיין מטבעו במתמטיקה, ואילו אחרים דווקא מתקשים בה.
אני אחד מן האחרים האלה. מעולם לא חייתי בשלום עם המתמטיקה, וכשסיימתי את בית הספר, שמחתי מאוד להותיר אותה מאחורי. כשנולדו לי ילדים משלי שבה המתמטיקה וזקרה את ראשה, כמו מפלצת בסרט אימה שהיינו בטוחים שכבר מתה. אחת הסכנות המתלוות להורות היא הצורך לעזור לילדינו בשיעורי הבית. בהתחלה עוד אפשר להעמיד פנים, אך בעומק לבנו אנו יודעים שיום יגיע והאמת המרה תיחשף.
עד גיל שתים־עשרה האמינה בתי קייט שאני יודע הכול, ואני שמחתי מאוד לטפח את האמונה העמוקה הזאת. כשהיתה בת שש או שבע נהגה להזעיק אותי כשנתקלה בבעיה באנגלית או במתמטיקה, ואני הייתי מתפנה מעיסוקי, ניגש אליה בחיוך מלא ביטחון, מניח יד על כתפה וממלמל בעידוד, "טוב, בואי נראה מה הבעיה." בתחילה הייתי מעמיד פנים שגם אני מתקשה, כדי שלא תרגיש נבוכה מפני שלא הצליחה להבין, ובסופו של דבר היא היתה מביטה בי במבט מעריץ כשפתרתי בקלילות, כמו אֵל המתמטיקה בכבודו ובעצמו, תרגילים שעסקו בכפולות של ארבע או בחיסור פשוט.
אך יום אחד, כשהיתה בת ארבע־עשרה, היא חזרה הביתה עם דף מלא משוואות ריבועיות, ואני הרגשתי שאני מתכסה בזיעה קרה שהיתה מוכרת לי היטב משנות ילדותי. בשלב זה החלטתי לערוך לה היכרות עם השיטה המצוינת הדוגלת בלמידה באמצעות התנסות. "קייט," אמרתי לה, "אין טעם שאגיד לך מה התשובה. ככה לא לומדים. את צריכה למצוא את הפתרון בעצמך. אני אשב לי בגינה ואשתה ג'ין עם טוניק. ואגב, גם אחרי שתסיימי את התרגילים, אין צורך שתראי לי את התשובות. הרי בשביל זה יש לך מורים."
כעבור שבוע היא הביאה לי רצועת קומיקס שמצאה באחד מכתבי העת. "זה בשבילך," היא אמרה לי. בציור נראה אבא שעוזר לבתו בשיעורי הבית שלה. בתמונה הראשונה הוא גוחן מעל כתפה ואומר, "מה צריך לעשות כאן?" הילדה משיבה, "למצוא את המכנה המשותף הקטן ביותר." ואז אומר האב, "מה, עדיין לא מצאו אותו? אני זוכר שחיפשו אותו עוד כשאני הייתי בבית הספר." אני חייב לומר שהבנתי היטב את תחושתו.
אך בעיני אנשים מסוימים המתמטיקה יפה ומרתקת בדיוק כפי שהמוזיקה או השירה יפות בעיני אחרים. מציאת החוזקוֹת היצירתיות שלנו ופיתוחן - זהו חלק מהותי מניסיוננו להיות מי שאנחנו באמת. ולא נוכל לדעת מי אנחנו ומי נוכל להיות עד שלא נדע מה אנחנו מסוגלים לעשות.

מוצא חן בעיני!
ההימצאות במקום הנכון אינה תלויה בנטייה הטבעית בלבד. אני מכיר אנשים רבים שמצטיינים בפעילות כלשהו ובכל זאת אינם מרגישים שהיא הייעוד שלהם. כדי להימצא במקום הנכון נדרש משהו מעבר לכך - נדרשת תשוקה. אנשים שנמצאים במקום הנכון להם מפיקים עונג עצום והנאה עזה מעיסוקם.
אחי איאן הוא מוזיקאי. הוא מנגן בתופים, בפסנתר ובגיטרה בס. לפני שנים הוא ניגן בלהקה בליברפול, שכללה גם קלידן מוכשר מאוד ששמו צ'רלס. לאחר אחת ההופעות שלהם אמרתי לצ'רלס שהוא ניגן נהדר, ואז הוספתי ואמרתי שגם אני הייתי רוצה לדעת לנגן כך. "לא נכון," השיב צ'רלס. נדהמתי מן התשובה וחזרתי ואמרתי שבאמת הייתי רוצה בכך. "לא," אמר צ'רלס. "אתה מתכוון להגיד שהיכולת לנגן מוצאת חן בעיניך. אבל אם באמת היית אוהב לנגן, היית מנגן." הוא סיפר לי שכדי לנגן טוב הוא מתאמן שלוש־ארבע שעות ביום, נוסף על השעות שהוא מקדיש להופעה עצמה. כך הוא עושה מגיל שבע.
התיאור הזה צינן לפתע את רצוני העז לנגן. שאלתי אותו איך הוא מצליח לשמור על משמעת עצמית גבוהה כל כך. "כי אני אוהב את זה," אמר. לא עלה על דעתו לעשות משהו אחר.

אני רוצה למצוא אותו!