הסוד של מנזר ז'ואר

פרק 1
ישראל
לאוניברסיטת חיפה. המחלקה להיסטוריה
דרוש/ה עוזרת מחקר למחקר היסטורי בתקופת הרנסאנס.
דרישות התפקיד: תואר שני בהיסטוריה או בתחום אחר במדעי הרוח. ניסיון מחקרי, ניסיון בעבודה בתחומי עיזבונות   וירושות, ידע בשפה אירופית אחת לפחות.
  העבודה בצמוד למנהל המחלקה וכוללת נסיעות ארוכות לחו״ל.
תחילת העבודה: סוף ספטמבר. פניות בטלפון בלבד עד 12 בספטמבר.
 
בבית־הקפה הקטן, בשולי כביש החוף, לא הרחק מזיכרון יעקב, ישבה חנה, מעלעלת בדפי העיתון המקומי, כשעיניה נתקלו במודעה שפורסמה מטעם המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה.
  חנה הירהרה בעגמומיות בחודשים האחרונים שבהם סקרה בשיטתיות את כל עמודי ה״דרושים״ בעיתונות הארצית, מחפשת לשווא עבודה בתחום האמנות והעתיקות, מרחיבה עוד ועוד את התחומים שבהם היא מוכנה לעבוד, את התחומים של הכשרתה, ממש כמו אדוות גלים המתפשטות במעגלים לאחר הטלת האבן.
  התרגשות חסרת פשר אחזה בה וצמרמורת זרמה לאורך גווּה, והיא קראה שוב ושוב את המודעה. חיבתה העזה להיסטוריה והרקע בתחום העיזבונות התאימו. אמנם אין לה תואר שני אבל כמעט... הנסיעות הארוכות לחו״ל... ההינתקות... לשוב לתחום האקדמי... זה הסימן!
  היא הביטה בשעונה ונבהלה. היום ה־12 בספטמבר. השעה שתיים בצהריים, עליה להתקשר מייד כדי לא לפספס את ההזדמנות שלה חיכתה זמן רב כל כך.
 
  חנה הקישה בהיסוס על דלת חדרה של מזכירת החוג להיסטוריה. המשרד שכן בפינה של הבניין הגבוה של אוניברסיטת חיפה. פאלי במידת־מה, נטע זר בנוף הרך והיפהפה של הרי הכרמל.
  ”בואי, היכנסי,״ חייכה אליה המזכירה רות. ”את התקשרת קודם? תסלחי לי שאני קצת אשב. היו היום מלא מועמדים, כי זה היום האחרון.״ היא נאנחה. ”כולם ’מתים׳ לקבל את הג׳וב כי יש בו נסיעות לחו״ל ואף אחד לא קולט שזה ממש לא כדאי. אני מזהירה אותך—״ כאן עצרה רות והביטה בחנה, אומדת את גילה כמבוגרת יותר מתלמידי התואר השני ואף השלישי. ”מרוויחים ממש גרושים, אבל איך שאת רוצה. עוד מעט פרופסור גרינבאום יתפנה. שבי כאן בבקשה.״  מדלתו של מנהל המחלקה יצא בחופזה בחור מזוקן שחולצתו המרופטת שמוטה על מכנסיו, ”תודה ושלום!״ הפטיר כלפי רות בקול רוטן ונעלם במהירות במסדרון המחלקה.
  ”עוד אחד שכנראה בא לחפש מקסימום כסף במינימום עבודה. את יכולה להיכנס עכשיו.״ חייכה רות ונכנסה אתה לחדר. ”מיקי, אתה רוצה לשתות משהו?״  ”כן, רות. אנא דאגי לי לכוס מים. אני גאה בך היום.״  ”כבר מגיעה.״ אמרה רות והסמיקה בעונג.
  ”היא עומדת בגבורה בלחץ.״ הוא פנה לחנה. חנה נכנסה והדלת נסגרה. לפניה עמד גבר גבוה ובעל חיוך קורן כבן ארבעים וחמש. צדעיו כסופים ורעמתו שחורה.
  ”שלום פרופסור גרינבאום, שמי חנה.״  ”נעים מאוד, חנה. אבל את יכולה לקרוא לי מיקי.״ הוא חייך, התקרב אליה ולחץ את ידה בחום. באותו רגע הרגישה חנה כאילו ברזל מלובן צורב את ידה, חולף בגופה ושורף את נשמתה.
  מיקי הוביל אותה לכיסא שמולו, עיניו הכחולות מחייכות מבעד למשקפיו. אחר התיישב גם הוא.
  ”האם יש לך טופס קורות חיים?״ שאל.
  ”לא, אני מצטערת. ממש לפני חצי שעה נתקלתי במודעה ומאחר שזה היום האחרון, לא התעכבתי ו...״ כאן איבדה חנה את שאריות ביטחונה העצמי וקולה גווע.
  ”או־קיי,״ חייך מיקי בטוב־לב, ”אני אשאל ואת תעני לי. בסדר?״  ”בסדר,״ הינהנה חנה. בקולו היה שמץ של מבטא זר, אך חנה התקשתה להעריך את מוצאו.
  חנה סיפרה בקצרה את תולדות חייה. היא מתל־אביב, כמעט בוגרת התואר השני בהיסטוריה, עבדה בבית מכירות פומביות ותשמח לספק המלצות. שהתה כמה שנים בדרום אמריקה ולכן יודעת ספרדית וגם אנגלית.
  סוף־סוף בחורה בשלה בעלת שפה רהוטה ואהבה אמיתית למקצוע, חשב פרופסור גרינבאום. המבט בעיניה היה מהפנט. הוא הרכין ראשו לקראתה מעבר לשולחנו וקלט את הירוק העז והכמיהה שנשקפה ממבטה.
  ”ואיך תסתדרי עם היעדרות ממושכת מהארץ? אין לך משפחה, ילדים?״  חנה היססה והנמיכה את מבטה, אבל ענתה בקול שלו ובוטח, ”אני לא נשואה. יש לי משפחה גדולה, הורים ואחים, אבל הם אינם זקוקים לי. יש לי ילד אחד והוא לומד בפנימייה. אני מאמינה שמשפחתי ובייחוד הוריי, יוכלו לדאוג לו בחופשות.״  ”או־קיי. שימי לב. בדקי את הנושא של החופשות עם משפחתך. בדקי את נושא השכר עם המזכירה, רות - אני חושש שלא משלמים הרבה - ותודיעי לי עוד היום. אנחנו לחוצים בזמן. את פנויה להתחיל לעבוד מייד?״  חנה נשאה אליו עיניים נדהמות ובפניה שאלה אילמת.
  ”כן!״ הוא צחק, ”את נראית לי מתאימה לתפקיד. ראיתי אתמול והיום עוד כמה אנשים בעלי קריטריונים דומים לשלך, אבל משום־ מה נראה לי שאת תתאימי לתפקיד יותר מכולם, אם כמובן תרצי בו. תודיעי לי עוד היום. בסדר?״  חנה הינהנה. היא קמה, מסוחררת מכל מה שאירע בשעה האחרונה, והבטיחה לתת תשובה בהקדם.
  מהורהרת ואפופת תחושה שהעולם נראה שונה לגמרי, נכנסה למכוניתה. רק כשהגיעה לצפון תל־אביב, נזכרה שכלל לא ביררה את תנאי ההעסקה, את מעמדה, את נושא המחקר ואת משך זמן המחקר. אך כל זה נראה לחלוטין לא חשוב והיא הרגישה זאת בכל עצמותיה: תם עידן בחייה. מתחיל עידן חדש.
 
  קולו הצרוד והשקט אך מלא הרגש של הרב ברונשטיין נישא באוויר הלילה הצונן וחדר אל לבותיהם של קבוצת תלמידי הקורס שהגיעו במיוחד מתל־אביב למצוקי דרגות לסופשבוע של הרצאות ומדיטציה, אל מול נופי בראשית קסומים, בליל ירח מלא. הם ישבו מכורבלים בשמיכותיהם על מחצלות וכריות, והקשיבו מרותקים לרב הצעיר והמודרני. שפתו הייתה מקראית ומהודרת אך מתובלת בסלנג ובדוגמאות מחייהם.
  התלמידים שיחקו ”פינג־פונג״ של בדיחות עם הרב, שהעדיף שיקראו לו אהרון.
  ”ירצה האדם, יתמקד באזורי הנוחות שלו. ובערבו של יום, כאשר  יבוא לסכם את כל אשר צבר, יגלה שחוץ ממשפחתו אשר כה אהב, לא הותיר כלל את רישומו בעולם. לא התעלה מעל לחומר. ממש כאותה בהמה הרובצת בעפר ומלחכת עשב.
  ”שימו לב, הרי את רכושו יכול לכלות הצונאמי, ההוריקן, הבורסה שתתמוטט, או סתם שותף שהפך את עורו. מזלו הרי תלוי הוא באחרים ויכול להתהפך. קהל שוחריו יכול להפנות לו עורף, כטבע האדם. ראו כמה מקרים אנו מכירים של אנשים הנותרים ללא קורת גג וללא רכוש, ללא משפחה וללא משאבים חומריים. אם אין להם נכסים רוחניים או חוכמה, הרי שיוצאים הם מן העולם כמו שנכנסו אליו, עירום ועריה.
  ”ומה ל׳בחירה החופשית׳ ולנושא זה? שבכל רגע ורגע ניתנת לנו בחירה חופשית לדבוק בטוב. לבחור באמונה ולפתוח את לבנו בפני הרוחניות. אך זכותו המלאה של האדם לבחור אחרת - וזו, זו ממש, היא ההתנסות שלנו על פני האדמה.״
 
  חנה ביקשה את רשות הדיבור: ”ומי אמר שהיהדות הדתית היא הבחירה הנכונה? מיליוני אנשים היום בעולם מוצאים את הפתרון למאוויי נשמתם בהתעמקותם ברוחני. הם מגלים שהנשמה שלהם היא ניצוץ אנרגטי שמקורו בעולמות עליונים, ובאמצעות מדיטציה, תפילה או דרכים אחרות הם מתחברים לאני העליון שלהם ומגלים את היקום. יש כאלה שמתנקים בדממה, למשל בוויפאסנה. יש כאלה בשירה, יש המתקבצים בקבוצות ויש הלומדים בקבוצות, תורות שונות. אין זה נכון שהבחירה היא בין אדם חומרני, המשול כדבריך לבהמה, ובין אדם רוחני - כלומר דתי. יש אינספור בחירות נוספות!״  ״אני חושב שהבחירה החופשית כשמה כן היא: בחירה חופשית,״ אמר מרצה הקורס, יהויכין ברקת. ”אם הייתה רק תשובה אחת נכונה ואמת אחת ויחידה, לא הייתה זו בחירה חופשית אלא הנחיה מכוונת של ברירה אחת. הבחירה היא חופשית כי העולם נברא ובו כל האפשרויות שקיימות, טוב ורע, אשר גם הם אינם מוחלטים, כי הטוב יכול להתפרש בעיני אחרים כרע ולהפך - תלוי בעיני מי. הרב־  גוניות של הדרכים הרוחניות והמורכבות של נפש האדם ונשמתו שעדיין לא נחקרו עד תום, יכולותיו של בן־האנוש, הרבה מעבר לפיזי, מדהימות אותנו בכל פעם מחדש. הרבגוניות שבה נוצרנו, היא־היא יופי הבריאה. בחירתו של כל אחד היא שעושה את המשחק למורכב ומעניין כל־כך. אין לבחירה זו, לדעתי, פתרון אחד, כי כל אדם ובחירתו המתאימה לו ביותר. אם בחר ברע, הוא כבר יחוש בתוצאות וישנה זאת. גם זו בחירה לגיטימית. אין לימוד הטוב ללא הרע.״  הוויכוח התלהט וכל אחד הסביר ותקף, התבצר והתרכך, עד שעלה השחר ועיני כולם החלו להיעצם.
  באותו לילה קסום חברה חנה לבחורה צעירה בעלת עיניים שחורות וחודרות, שישבה מעט בצד ובלעה בשתיקה את דברי המרצים וסימנה הערות בפנקסה. חנה שמה לב לבחורה שעיניה יקדו בלהט בכל עת שהביטה ברב ואחר־כך במרצים הנוספים. היא לא זכרה אותה מהמפגשים בקורס, אך הניחה שבוודאי הגיעה כאשר חנה נעדרה, או הצטרפה לאחרונה.
  הבחורה רעדה מקור למרות הסוודר הדק שעטף אותה.
  ”רוצה להתחלק בשמיכת הצמר שהבאתי?״ שאלה חנה.
  ”כן, תודה,״ ענתה הבחורה. כאשר התעטפו יחדיו בשמיכה שאלה אותה חנה לשמה.
  ”אנשים נוהגים לקרוא לי אתי, אבל אני מעדיפה ’אסתר׳.״  ”מאיפה את מגיעה?״ אסתר סיפרה שהיא גרה במושב קטן במבואות ירושלים ובאה מרקע משפחתי מסורתי־דתי - ממש בדומה לחנה עצמה.
  בהרצאה השלישית, שלפה חנה מתיקּה תרמוס קטן ושתי כוסות והציעה לאסתר. תה הצמחים היה חמים ומשיב־נפש ואסתר הכירה לה תודה על כך. כעבור שעות מספר שבהן גילו את לבן זו לזו, ניאותה אסתר להראות לחנה את אשר שמרה בצרורה כל אותה העת: היה זה ספרון קטן ובו ”שיר השירים״, מודפס בכתב רגיל ולידו פירוש רש״י. בצדי הדף היו עיטורים עדינים שעיטרה אסתר.
  הספר היה יפהפה וחנה התעמקה בו רבות, עד שעיניה נעצמו והיא נרדמה.
  כאשר התעוררה, השמש כבר יקדה על מצחם, ואסתר נעלמה. ככל שחקרה ודרשה לא נותר ממנה, או מ״שיר השירים״ שלה, כל זכר. איש לא זכר שהייתה. כששאלה את יהויכין ברקת, התברר כי גם בקורס היא כלל לא הייתה רשומה -וחנה נותרה עם תימהון וגעגוע עוד ימים רבים.
 
מיקי
חמישה־עשר בספטמבר
במהלך אותו סוף השבוע ישבה חנה וגילגלה במחשבותיה את התנאים של המשרה כפי שרות סיפרה לה עליהם. שוב ושוב חשבה על פגישת ההתעדכנות שנקבעה ליום ראשון אחר־הצהריים. היא ידעה שהאוניברסיטה בפגרה ושראש המחלקה מנהל פגישות בימים האלה ועובד כרגיל עקב דחיפות המחקר שעליו יעבדו.
  במשך שעות רבות ביום ראשון ישבה חנה מול המחשב ושוטטה באינטרנט. כך תתכונן לקראת הפגישה בסופו של היום, החליטה. לאחר מספר רב של כוסות קפה מהבילות ידעה חנה שמיקי, פרופ' גרינבאום מאוניברסיטת חיפה, הוא מהמומחים הבולטים בארץ, אם לא הבולט שבהם, לכתבי־יד ולכתבים עתיקים אירופיים. כאשר בתי המכירות הפומביות סותבי'ס וקריסטי'ס מקבלים למכירה כתב־יד או דבר־דפוס עתיק, לפני שהם מזעיקים מומחה אירופי בממון רב, הם מתייעצים עמו ובכך חושפים מעשי תרמית רבים או פריטים שאינם ראויים למכירה במחיר מרקיע שחקים. למעשה, הוא עסק במשך שנים רבות במחקר ובבדיקה של תחילת ימי הדפוס באירופה ואף התמחה בספרי קודש יהודיים.
  היא לא גילתה דבר על חייו הפרטיים, ולאחר חצי שעה נוספת של התלבטות מתסכלת מול המראה, פיזרה את שערה וחזרה לג'ינס המוכר והאהוב.
  לעת ערב צעדה חנה במרץ בשבילי האוניברסיטה. היא כיוונה את  צעדיה לקפטריה, שם נקבעה הפגישה.
  בצדי השביל היו שיחי בוגנוויליה שבימים חמים אלה צבעו את הנוף בשלל גוני ורוד ואדום עזים. מראה השביל הזכיר לה את הבוגנוויליות במושב, הזכיר לה ימים אחרים.
 
  רוכנת אני בצל עצי הצפצפה ועצי הרימונים האופפים אותי ומשוועים לטיפת תשומת לב -כולי אחוזת התרגשות והתפעמות מההוד וההדר שנגלים אל מול עיניי בעודי יושבת על ספסל עץ קטן הניצב בשביל שיחי הבוגנוויליה. רגליי ממוללות את אבני החצץ הקטנות, ריאותיי מתפקעות מריחות הבשמים ומהאוויר הצלול של ההרים ועיניי -הו - עיניי - משקיפות שוב ושוב אל האופק הנשגב -למקום שבו השמש ממהרת לתפוס את פינתה הקבועה ואז מתמוססת בכרבולי הגלים של חופי ישראל. ואני יושבת וצופה, ומודה ומברכת על כל רגע ואת מי שאיפשר רגע נשגב זה. אפילו התרנגולות הכלואות בכלוביהן הצרים חשות את הרגע ופוסקות מקרקוריהן. הענבים הנתונים באשכולותיהם הקטנים, אשר עדיין כמהים לממש את הגלום בהם, מישירים מבטים סומים אל השמש אשר נוטה להן חסד ומפסיקה ללהט ללא רחמים. הציפורים ממלאות את האוויר בציוצי רגע נפלא זה המתפשט בעולם. ומעל לכול, דממה אמיתית אשר אינה השקט שיש בו הריק והחסר, אלא דממה של התרחשות עליונה - דממה שיש בה קולות רדיו מרחוק, ציוץ בודד, אוושת פרח גרניום ומשק וזמזום וקרקור והמיה ולחישה ויללה קטנה ושירה וחריקת גלגלים על הכורכר ורוח נעימה ומלטפת מפצה ואמהית הרוחשת בעשבים ובעלים וכאילו אומרת שלום מעודן, זוהי דממה מלאת אושר וכוליות, דממה של אמת והוויה, של הווה אשר לרגע נגוז ולרגע קיים לנצח נצחים - טיפה של נצח הקופאת על עלה ירוק. ולפתע, בלב כל שירת הדומייה הזאת, אני רואה לרגע דמות קטנה, עטופה בגלימה וברדס על ראשה. הדמות מחייכת אליי  ומדברת בתוך ראשי, ועוד לפני ששואלת "הזוכרת את?" שומעת את תשובתי הנרגשת ובפסיעות קטנות היא מתרחקת -ומדי פעם מפנה פנים מחייכות כדי שאצעד אחריה. איני יודעת - אולי משיכרון הנוף ואולי מהוד הבריאה שנגלה לעיניי לפני כדקה - אני אוזרת אומץ ופוסעת אחריה. קלילה כאיילה, כמעט מרחפת, היא מדלגת במשעול, יורדת מאחורי עצי הזית הזקנים, נעלמת מאחורי סלע כורכר ושוב נגלית מאחורי עץ תפוז - הרחק למרגלות המדרון. אני עוקבת אחריה במהירות -נרגשת ונטענת בערנות בהירה. לאחר עיקול קל במעלה השביל, איני רואה אותה עוד. אני נעצרת ומחפשת בזהירות. הדמות, שעדיין איני יודעת את שמה, נעלמת כאילו בלעה אותה האדמה. אני סורקת בזהירות סביב עץ האורן שלידו ראיתיה לאחרונה - אין שם דבר. לא עקבות ולא שמץ של בגד או מטפחת. צער עמום מתגנב ללבי. השמש כבר שקעה והאפלה מתקרבת ובולעת את העמק שבו ירדנו - אני והדמות.
  פרופסור גרינבאום הפציע בדלת הקפטריה וחיוך זרח בעיניו כשקלט את חנה ממתינה לו.
  אמנם עברו רק שלושה ימים אך הוא היה תמיר משזכרה. באור החזק ראתה את צלילות עיניו הכחולות שניבטו בבירור מבעד למשקפיו. מבטו נראה כשל אדם שאין לו מה להסתיר, חשבה. הוא גמא במהירות את המרחק שהפריד ביניהם ולחץ את ידה בחום.
  "אני מודה לך, חנה, שהסכמת להיפגש אתי בשעה מאוחרת כל־ כך. פשוט כבר מאוחר ואין לנו עוד ימים רבים להפלגה."
  "הפלגה?" השתוממה חנה.
  "אסביר לך מייד." הוא חייך. "מה תרצי לשתות?" חנה הזמינה קפה הפוך, ומיקי - כוס לימונדה.
 
  בשעה הבאה פרש בפניה פרופסור גרינבאום את כל צפונות המחקר, שאותו הוא מתכוון לכתוב בעקבות הבדיקה שאליה נשלח.
  "ראשית, אתן לך רקע כללי. למעשה, היהודים היו תמיד עם  הספר. אנו נשאנו עמנו לאורך כל הגלויות את הידע שצברנו, את התורה, והדברים נשמרו ממש כאוצר ועברו מדור לדור," הסביר לה את מה שכבר ידעה.
  "אבל גם הנוצרים ייחסו חשיבות עליונה לכתבי הקודש שלהם, ונזיריהם עמלו שנים רבות במרתפים חשוכים כדי להעתיק את כתבי הקודש על גבי ספרים העשויים מקלף. עד שהגיע גוטנברג —"
  "אני יודעת!" צחקה חנה, "ממציא הדפוס."
  "כן, האיש ששינה את פני ההיסטוריה," חייך פרופסור גרינבאום.
  "הספרים הראשונים שהדפיס היו ספרי הברית החדשה, כמובן. אבל כדי שימצאו חן בעיני אנשי הכנסייה - אותם קיווה להפוך ללקוחותיו הגדולים - הוא עיצב אותם ממש כמו כתבי־היד של הנזירים. היום נשתמרו מתוך כמאה שמונים העותקים שמעריכים שהדפיס, אך ורק ארבעים ושמונה עותקים. מתוכם שני עותקים במוזיאון גוטנברג. ראיתי אותם לפני כמה שנים. נהדרים!" עיניו הצטעפו בזוהר ובגעגועים. "פשוט נפלאים."
  "ובכן, איך כל הסיפור הזה עם העניין של גוטנברג קשור לענייננו? תארי לך שכל המוזיאונים והאוניברסיטאות מתמודדים כבר שנים על הזכות לשלם מיליוני דולרים כדי לרכוש ספר כזה של גוטנברג. ותארי לך שרוב הבעלים אינם מעוניינים כלל למכור, כי פריט היסטורי כזה, כשהוא ברשותך -לא יסולא בפז. מוזיאון ישראל מנסה כבר שנים להציע הצעות כספיות, אך כמובן שידו אינה משגת ואין מי שימכור. מה היית אומרת אם פתאום היית מקבלת טלפון מסתורי ממישהו שאומר לך שאין בעולם ארבעים ושמונה ספרים של גוטנברג אלא ארבעים ותשעה?"
  חנה פערה את עיניה לרווחה.
  "ותארי לך שהוא היה אומר שהספר ברשותו והוא עומד למכירה לכל המרבה במחיר."
  "אני לא הייתי מאמינה לו!" אמרה חנה בתקיפות.
  "ובכן, גם מוזיאון ישראל לא האמין לו כמובן, ולכן הִתנה את תחילת המשא ומתן בשליחה של מומחה מטעמו שיבדוק את אותנטיות המסמך."
  "והמומחה זה אתה!" אמרה חנה.
  "המומחה הוא אוניברסיטת חיפה, המחלקה להיסטוריה. שזה בעצם אני," חייך.
  "בכל אופן, יש הרבה קופצים על המציאה. ראשית, מוזיאון גוטנברג במיינץ שבגרמניה, שכמובן מעוניין להחזיר לרשותו כמה שיותר עותקים - והם מוכנים לשלם כל מה שמאפשר להם תקציבם, מאחר שהספרים הללו נחשבים אוצר לאומי. נוסף על כך, יש את המוזיאון ההיסטורי בוושינגטון ומוזיאונים נוספים בעולם, שכולם היו מאושרים ממש לשים את ידם על עותק כזה -אם הוא קיים. למדינות אחרות יש כספים ומומחים אך עדיין לא כולם יודעים. יש משמעות למהירות שבה נגיע אל העותק ונבדוק אותו.
  "כעת," התלהב פרופסור גרינבאום וקולו גבר, "כמעט כל העותקים ששרדו הם פגומים או חסרים בהם חלקים. בסך הכול הודפסו מאה שלושים וחמישה עותקים על נייר, וארבעים וחמישה עותקים על קלף. כיום, ידוע על ארבעים ושמונה עותקים, מתוכם רק שנים־ עשר על קלף. שני עותקים שלמים לגמרי, למשל, נשמרים בספרייה הבריטית הלאומית בתנאי שימור של לחות וחום אופטימליים."
  "ומה ידוע על העותק שאנחנו הולכים לבדוק?" שאלה חנה בסקרנות.
  "ובכן, לדברי המוזיאון, המקור מסר שמדובר בעותק שלם ומלא על שני כרכיו! מודפס על קלף והצבעים המקוריים נשמרו!"
  "גוטנברג הדפיס בצבע?" שאלה חנה.
  "מובן שלא," ציחקק מיקי, "היו נזירים ונזירות שהתמחו באמנות זו והם צבעו את האותיות הרישיות של כל פרק. וכעת אקדים את שאלתך ואומר לך שהמוזיאון לא שלח אותנו 'על עיוור'. לפני כמה שבועות נשלח אליי צילום באמצעות הדואר האלקטרוני של שני הדפים הראשונים של הביבלייה, ואני חייב לציין שזה נראה אותנטי ממש." התרגש מיקי.
  "איך יודעים שזה לא צילום של ביבלייה שכבר קיימת באחד המוזיאונים?" הקשתה חנה.
  "שאלה טובה, תלמידתי היקרה," אמר מיקי, "השגיאות הנופלות  באותיות הבלט שגוטנברג השתמש בהן, ושהן ייחודיות לכל עותק, ממש כמו מוטציות גנטיות נדירות —"
  חנה החלה לשנוא כל רגע מהרצאה זו שבה היא משחקת את תפקיד הסטודנטית הבורה ומיקי את תפקיד הפרופסור היודע־כול, והסיטה מבטה אל החלון. שם הביטה אל שבילי האוניברסיטה המתרוקנים מסטודנטים והצללים של העצים המחשיכים והולכים. היה קשה לה להחזיק מעמד זמן רב בעמדת הסייעת חסרת הידע, והיא תהתה מדוע החליט מיקי לבחור בה לסיוע במשימתו, וכיצד אמור הידע בפמוטים ואמנות אימפרסיוניסטית שאותו צברה בשנות עבודתה, לעזור לו בבחינת כתבי גוטנברג.
  לאחר ששם לב שחנה כבר לא מקשיבה לו, הפסיק פרופסור גרינבאום את הסבריו.
  "הנושא לא מעניין אותך?" שאל בחשש.
  "דווקא מעניין מאוד," ענתה חנה בחיוך רחב, "אבל אני אחרי יום שלם בדרכים ובקריות וקצת מותשת."
  "אני מבין," הנמיך מיקי את ראשו. "אני פשוט נסחף בהתלהבות ושוכח שיש אנשים שאוחזים בעגלה ולא יכולים לטוס כמוני. הסטודנטים שלי כבר רגילים לסמן לי ביד כשאני ממהר ואז אני מפסיק. אבל את כמובן לא סטודנטית כלל..." הוא שב והביט בה במבט חוקר ומסוקרן.
  "האם תוכל, פרופסור גרינבאום, ותסלח לי על הישירות שבשאלתי, להסביר לי מדוע בחרת דווקא בי מכל מבקשי המשרה?"
  מיקי הביט בה ממושכות וחייך חיוך קטן. "ראשית, מעכשיו קראי לי מיקי. זה שאני בעל תואר פרופסור אני יודע, אין לי צורך להיזכר בזה שוב ושוב. שנית, אני סומך על האינטואיציות ועל ניסיון החיים שלי. אני מאמין ויודע שמכל האנשים שראיינתי אַת הכי תתאימי לתפקיד. אם יש לך רקע בכתבי־יד ובדפוס או באמנות או בהיסטוריה כללית, זה חשוב פחות. יש בך איכויות רבות. להערכתי, את בעלת אמביציה וחותרת ללא לאות להשגת המטרה. אנחנו זקוקים במסע הזה לשאפתנות מהסוג הזה."
  חנה הביטה בו נדהמת.
  "יש בך כנות ואמינות שנשקפות ישירות מהמבט שלך. יש בך סקרנות -והיא חיונית למחקרים -ויכולת ניסוח וחשיבה מקוריות לצד אינטליגנציה טבעית רבה. ומלבד זאת, לא התרשמתי שתירתעי מהמשכורת הנמוכה - וגם זה חיוני," צחק מיקי.
  חנה כיחכחה בגרונה במבוכה והשפילה מבט.
  "ובכן, סיפרת שנסעת היום לקריות. מה לך ולקריות? לא אמרת שאת גרה בתל־אביב?" ניסה מיקי לחלצה מהמבוכה.
  "המשפחה שלי גרה שם." ענתה חנה לקונית.
  "את גדלת בקריות?"
   "לא," נאנחה חנה ועיניה הפליגו הרחק־הרחק. "נולדתי במושב קטן בצפון הגליל. לא הרבה מכירים אותו."
  "בוודאי היית ילדה שובבה וקופצנית ששברה את לב כל נערי המושב..." חקר אותה מיקי בחיוך.
  "ממש לא! הייתי ילדה שקטה שהתחבאה בין דפי הספר," ציחקקה חנה ובעיניה זהרו אורות ירוקים. "ואפילו בבית־הספר התיכון, מעטים בכלל ידעו שאני קיימת.
  "הייתי הילדה הכמעט הכי קטנה במשפחה. אבא שלי היה איש חינוך ותיק ואמי עקרת בית. שניהם היו שומרי מצוות ומהם ספגנו כולנו הרבה ערכים יפים. עזרה הדדית, אהבה ליהדות ולמדינה, לתרום לזולת ולכבד את המבוגרים."
  "כמה ילדים הייתם?"
  "תשעה בסך הכול," חייכה חנה ומיקי נשף בתדהמה.
  "את בעצם דתייה!"
   "הייתי, אפשר לומר. לא היה הרבה כסף בבית, אבל במושב שגרנו בו לאף אחד לא היה הרבה והחלפנו ספרים, מחברות וחצאיות בין הילדים. לכל אחד מאתנו הייתה אחריות בבית, ואני הייתי אחראית על אחי הקטן יונתן, הצעיר ממני בשלוש שנים. הייתי צריכה לדאוג לו לנעליים, להאכיל אותו ובעיקר להתרוצץ אחריו. למעשה, הזיכרון המוקדם ביותר שלי הוא מגיל חמש. אני זוכרת שהייתי מחביאה ציורים בבור שחפרתי בקצה החצר..."
  וכך גוללה חנה את סיפור ילדותה באוזני מיקי. הוא היה כה שקוע  בסיפורה עד שכמעט שנפל מכיסאו כאשר מנהל המסעדה ניער את כתפו. "פרופסור גרינבאום, אני מצטער, אבל כבר עברה חצי שעה מאז שנסגרה הקפטריה!"
  הם הביטו סביבם והבחינו בכיסאות המורמים על השולחנות, באורות שכבו ובמנקה השוטפת את הרצפה בין רגליהם. הם קמו בזריזות ואז מיקי אמר: "אנחנו עומדים לבלות שבועות רבים ובמשך שעות רבות במסע המחקר הזה -שהוא אינטנסיבי ותחום בזמן. לדעתי מכיוון שנותרו עוד ימים בודדים ליציאתנו -כפי שהזכרתי קודם, עלינו להכיר טוב יותר זה את זה. אם יש לך זמן ואם את לא ממהרת, אשמח להזמין אותך לארוחת ערב בחיפה. אני פשוט כבר די רעב ויש מסעדה סינית משגעת..."
 
  הם צעדו למכוניתו של מיקי. מיקי הבטיח שבסופה של הארוחה יחזיר אותה למכוניתה שחיכתה בפאתי מגרש החנייה.
  במרומי הכרמל ציפתה להם באורות אדומים וירוקים מסעדה סינית, ומלצריה מלוכסני העיניים והחרישיים סובבו בה כל אותו הערב.
  בין אגרול למרק וון־טון, בקול חרישי, המשיכה חנה לתאר באוזני מיקי את ילדותה.
 
משפחת כהן
מושב בצפון הגליל
 
באותה תקופה, בשלהי שנות השישים האופטימיות שלאחר מלחמת ששת הימים, ארץ ישראל הייתה חמה וסוערת. משפחתנו, משפחת כהן, התגוררה במושב, ומלבד חיי המושב ובית־הספר לא הכרנו דבר. עולמנו היה צר אך בעינינו חם ומלא שפע של חוויות.
  אתנו בבית גרה גם סבתא חיה, מאז שהתאלמנה מסבא. אבא יחזקאל ואמא שולמית, האחים הגדולים רפאל, נתנאל וחננאל, והאחיות לאה ושרה, וגם האח הקטן יונתן. הדלתות היו תמיד פתוחות ואם ילד רצה אופניים ולא היו לו -תמיד היה יכול לקחת  משכן. הריחות של הבישולים של השכנים נכנסו הביתה ושלנו נדדו לבתים אחרים.
  בעצם, לא ממש.
  כשהייתי קטנה אמא כבר הפסיקה לבשל ומדי פעם סבתא הייתה מבשלת. לימים הסתבר שהיא הייתה נתונה בדיכאון מאז הלידה של אחי הקטן.
  בתור ילדה לא הייתי ממש קופצנית ומעורבת בחברה כפי שנטית לחשוב. הייתי ילדה חולמנית שחולמת בהקיץ, תמיד מתחפרת במיטה של אחי חננאל עם אצבע בפה מרוב בושה ונרדמת.
 
  אני כבר בת חמש. ילדה גדולה. אבל עדיין מתעוררת מחלומות רעים. הנה אני רצה במהירות אל חננאל, אחי הגדול. הוא מחבק אותי תוך כדי שינה. אני מתקפלת בפינת מיטתו ונרדמת כשאצבע תחובה בפי -כך תמיד כאשר נופל עליי הפחד או שאני מתביישת. חננאל הוא הכי הכי בעולם. אם היה אפשר להתחתן עם אחים, הייתי רוצה להתחתן אתו. אני ילדה גדולה ובקרוב אלך לכיתה א'. אני מתגעגעת מאוד לחיבוק חזק מאמא, אבל זה כמעט אף פעם לא קורה. פעם חננאל הסביר לי שבגלל הלידה של יונתן, אמא בדיכאון ולכן היא לא יכולה לחייך כמו פעם. אבל מה זה דיכאון? חוץ מחננאל, שהוא כבר בכיתה ג' והוא בן תשע, ויונתן שעוד מעט יהיה לו יום־הולדת שלוש, ישנים בחדר הבנים גם נתנאל ורפאל. הם הכי גדולים בבית. אני לא אוהבת שאבא קורא להם בצחוק "המלאכים שלי". החדר שלי הוא חדר הבנות. בחדר הבנות ישנות אתי שרה, שהיא בת שמונה, ולאה, שעוד מעט תחגוג בת־מצווה.
 
  את סבתא חיה היקרה אהבתי מאוד. לסבתא לא היה רכוש רב, וכאשר  עברה לביתנו כמה חודשים לאחר שנפטר סבא דוד, היא הביאה אתה את פמוטי השבת והבגדים, וגם תיבה קטנה ומקושטת בצדפים ובחרוזים שאף פעם לא נתנה לילדים לגעת בה.
  "במה אבא שלך עסק?" שאל מיקי.
  "הוא היה מנהל בית־ספר. הוא עבד קשה והשקיע, והחינוך של כולנו היה חשוב בעיניו יותר מכול.
 
  אני מרגישה מוזר. אני תמיד מרגישה מוזר. הרבה פעמים כל הילדים משחקים תופסת ואני לא אוהבת להיות עם כולם. אני רוצה כל הזמן רק להתרחק לפינה ושיפסיקו לקרוא לי. להתרחק ולחלום חלומות. גם בגן הגננת רוצה שכולם יֵצאו, ואני נשארת בפנים ומציירת ומציירת. דפים שלמים עם ציורי פרחים ובתים עם גגות אדומים -ובעיקר לבבות. הגננות שואלות שאלות. למה הילדים לא יודעים את התשובות? אני דווקא כן יודעת, אבל אני לא עונה כי אני מתביישת. טוב יותר כשהאצבע בפה.
 
  היום הוא יום חגיגי במיוחד! דוד יוסף הגיע לבקר וההמולה רבה. דוד יוסף הוא אחיה הצעיר של אמא, ועל־פי קולו וטון הדיבור שלו, לא נראה שאישה היא משהו שחסר לו בחייו. דוד יוסף תמיד מגיע לקראת ערב, וסבתא כבר טרחה על הסירים שעות רבות וערכה בחצר שולחן גדול עם שפע של תבשילים האהובים על כולם עוד מהבית, עם ניחוחות טוניסאיים וחריפות מרוקאית. דוד יוסף מופיע ומייד מרים כל ילד וילדה לסחרור כייפי באוויר. זרועותיו ("זהו איש עמל אמיתי! של ההתיישבות העובדת!" אומר אבא תמיד בהערצה גלויה) שריריות ושזופות ולכל ילד הוא בוחר את המילים המיוחדות בעבורו. "חננאל! אתה ענק! אפילו אני כבר לא מצליח להרים אותך! לאה, איזה מקסימות הצמות שעשית. ומאיפה השמלה הכחולה היפה הזאת?" אותי  הוא תמיד משאיר לסוף. אני עומדת בצד, מבוישת כשאצבעי בפי, כרגיל, וכולי געגוע לחיבוק ההנפה. בסוף מתקרב אליי דוד יוסף ואומר: "והנה חנהל'ה הקטנה עם גומות החן שאותה אני אוהב נורא נורא." והוא מרים אותי ומסתובב עמי עד שנדמה שהעולם כולו במסיבה אינסופית של מוזיקה וצלילים, כמו בקרוסלה. אני רוצה שהרגע הזה יימשך לעד. אחר־כך כאשר כולנו יושבים לאכול את המאכלים של סבתא, דוד יוסף מושיב אותי על ברכיו ומלטף את גומות החן שלי. "זו מתנה שמקבלים מאלוהים כשנולדים," הוא היה אומר וצובט את לחיי.
  "מרתק, חנה. למרות כל השנים, אני מרגיש שעדיין יש בך את התום ההוא של הילדות." אמר מיקי בחיוך.
  "ומאיפה אתה הגעת לארץ? אדוני הפרופסור?" שאלה חנה שעדיין לא העזה לקרוא לו מיקי.
  "מאין את יודעת, גבירתי הצעירה, שאני לא צבר?" שאל מיקי.
  "ובכן," הסמיקה חנה, "יש לך קצת מבטא זר, אם כי אני לא מצליחה לקלוט מאיזו ארץ."
  "את צודקת. לא נולדתי בארץ. אני יליד צרפת. הגעתי לארץ רק בגיל מבוגר יחסית. אבל אני מקווה שלמדתי היטב את השפה..."
  "על בוריה. אין ספק." החמיאה לו חנה. "וההורים שלך -עדיין גרים בצרפת?"
  "ההורים שלי..." עיניו של מיקי דמעו והוא סיפר לה את סיפורו.
 
ז'אן
פריז 1960
 
  אני מאוד אוהב את פריז. אמא אוהבת אותה והיא אומרת שזאת העיר היפה ביותר בעולם. אני לא יודע. מעולם לא גרתי במקום אחר. אני הולך עם אמא בכל יום ראשון לגני לוקסמבורג ובכל שבת לבית־הכנסת. היא אומרת שזה חשוב לסבא וסבתא וגם לאבא, שנמצאים בשמים. אני לא הכרתי את  סבא ואת סבתא. אבל את אבא כן. הבעיה היא שאני לא זוכר. זה היה כשהייתי ממש קטן. יש תמונה שלו על הטלוויזיה ושם הוא מחבק אותי כשהייתי תינוק. ככה אני יודע שהוא אהב אותי. בכל פעם שרֹוּבֵר מהגן שלי אומר שיש לו אבא שאוהב אותו ולי אין, אני מראה לו את התמונה הזאת. חוץ מזה, באמת לא מפריע לי שאין לי אבא ולאחרים יש. אני רגיל להיות עם אמא לבד ואמא אומרת שאני הגבר הקטן שלה. בזמן האחרון הגיע גבר חדש לחיינו. שמו הארי והוא בא מארץ רחוקה מאוד שקוראים לה… אר... אר... אמריקה. אני חושב. הארץ של מיקי מאוס ובאגס באני.
  בקיצור, הוא הגיע הביתה יום אחד ולחץ לי יד כמו שעושים הגדולים. אחר־כך הוא נתן לי שוקולד גדול וישב לאכול אתנו ארוחת ערב. שמתי לב שאמא העלימה את התמונה שלי ושל אבא. היא גם הפכה להיות יפהפייה עם שמלה וסנדלים והכינה ארוחת ערב שמבוגרים אוהבים וילדים שונאים. היא גם שמה נרות אפילו שזה לא ערב שבת וזה אומר שזו ארוחה חגיגית. מאותו יום הארי בא לכאן הרבה והוא תמיד יוצא עם אמא ועליי באה לשמור השכנה מלמטה: מארי־תרז. אני לא אוהב את הארי. כשהוא נמצא, אמא לא שמה לב אליי, וכשהוא איננו, אמא מדברת אתו בטלפון ושוב היא לא שמה לב אליי. אני רוצה את אמא לעצמי. אני יודע שכשאהיה גדול כמו שאבא בתמונה, אני אתחתן עם אמא. זה בטוח! אם הארי ירצה אותה לעצמו אני אלך אתו מכות כמו שעושים לפעמים בטלוויזיה.
 
  "בקיצור, היית המאהב הקטן של אמא." העירה חנה בחיוך.
  "משהו כזה. אמי בעצם הייתה בעלת השכלה אקדמית ספרותית ואבי היה סוכן נוסע. כשהייתי בערך בן שנתיים, אבי נדרס באחד מרחובות פריז ואמי נלחמה על פרנסתה מאז. לא כל היהודים בפריז אמידים ואמי, שהגיעה מבית לא עשיר והייתה בעלת השכלה אך ללא מקצוע, נאלצה להתפרנס בקושי מעבודות מזדמנות. למזלה,  היא הייתה נאה וקיבלו אותה לעבודה כזבנית בחנות כל־בו, לשם הזדמן אחד התיירים שהתחיל אתה. אני נלחמתי על מקום בלבה של אמא, אבל שפע של מתנות, זרי פרחים כל יום וארוחות גורמה גרמו לה בסופו ליפול לרגליו. מראש לא היה לי כל סיכוי."
  ערב אחד, לאור נרות ובסופה של ארוחה זוגית בשניים, הוא הושיט לה קופסה קטנה, וכאשר פתחה אותה נדהמה לראות טבעת יפהפייה משובצת ביהלום שזרח באלפי נגוהות.
  ״אני לא אוכל לחיות את חיי בלעדייך, יפתי.״ אמר הארי. ״אני מבקש שתינשאי לי ותבואי אתי לאמריקה. אנחנו נהיה מאושרים יחד. אני יודע.״  אמא נדהמה מההצעה שלא פיללה לה, אך פרקטית כהרגלה שאלה: ״ומה יהיה על ז׳אן?״  ״הוא יבוא אתנו, כמובן. אני מבטיח שאהיה לו כאב.״ למחרת העירה אותי אמא בנשיקות ובישרה שאנחנו נוסעים לאמריקה.
  ״לראות את מיקי מאוס?״ אמא צחקה ואמרה: ״אולי גם כן.״  "אבל בלי הארי, נכון אמא?" היא נאנחה, הסיטה את השיער שנפל על עיניי ואמרה:  "הארי הוא איש מקסים. הוא יבוא אתנו. אמא רוצה להתחתן אתו והוא יהיה לך כאבא."
  "לא!" צווחתי בכל כוחי וברחתי מן המיטה לחדר האמבטיה. נעמדתי על קצה האמבט עד שראיתי את עצמי במראה, ושם נופפתי באגרופיי באוויר וצרחתי: "אבא יש לי רק אחד. אבא מוריס. אני לא רוצה אף אבא חדש. אני אהיה אבא של עצמי."
  אחרי שנגמרה ההצגה, ירדתי מן הבמה ואמרתי לאמא: "אמא, אם את צריכה להתחתן, אני אתחתן אתך. כי אני אוהב אותך הכי הרבה בעולם!"
  אמא, שזה עתה קיבלה שתי הצעות נישואין ביום אחד, השהתה לרגע את תשובתה ואז כרעה על ברכיה, חיבקה אותי בחוזקה ובכתה.
  על אהבתי, על אובדנו לעד של אבא, על הסיכוי שניתן לה לחיים חדשים ועל פרֵדתה הצפויה מכל שהכירה וידעה אי־פעם, על הגורל הקשה של חיים ללא אב שנועד לבנה האהוב, ובעיקר בכתה על עצמה. אושר, כאב ופחד התערבלו בתוכה וזלגו החוצה בדמעות.
 
  הם נישאו בנישואים אזרחיים בבית העירייה בפריז. למחרת הם ארזו את מזוודותיהם ואותי, נפרדו מהמכרים וטסו לאמריקה.
 
ז'אן
ניו יורק 1961
 
אני כבר בקושי זוכר איך נראית פריז. אמא מראה לי את התמונות שלנו משם וכך אני נזכר. אני גר עכשיו בניו־יורק באפּ־טאון. הארי לא קונה לי אף פעם כלום. גם לאמא הוא לא קונה כלום והיא קונה לעצמה. בגן שלי לא מדברים צרפתית, רק אנגלית, אבל אני כבר יודע ממש מצוין אנגלית. אבל הילדים לא קוראים לי ז'אן. הם קוראים לי ג'ורג' או ז'אק ואני לא אוהב את השמות האלה. עכשיו אמא משמינה כל הזמן וכבר הבטן שלה ענקית ממש. היא סיפרה לי שזה לא בגלל האוכל שהיא אוכלת, אלא בגלל שבקרוב ייוולד לי אח או אחות. אני יודע טוב מאוד מה זה אחים. גם לחברים שלי יש אחים. אבל רובם תינוקות שאי־אפשר באמת לשחק אתם. אני לא בטוח שאני רוצה אח, כי אז לאמא יהיה עוד פחות זמן בשבילי. חוץ מזה, איך הוא בכלל נכנס לשם? (התינוק, לבטן) ואיך הוא חושב לצאת משם? בלילה יש הרבה צעקות מהחדר של אמא והארי. אני לא יודע למה הם רבים. אולי עליי?
 
  עיניו של מיקי הצטעפו כאשר מחשבותיו הפליגו בזמן. ואז המשיך לספר:  "הארי קיבל את בשורת ההיריון ברגשות מעורבים. הוא ציפה מאמא שלי שתתייעץ אתו לפני שהיא ממהרת להיכנס להיריון. חייו  כרווק חסר דאגות הסתיימו לפתע ובגיל ארבעים, לאחר שהתרגל לחיים נוחים, הוא הפך כהרף עין לאיש נשוי ואב לשני ילדים (בקרוב). זה הפחיד והדאיג אותו והוא כמובן לא שיתף איש בתחושותיו.
  "בספטמבר נולד בבית־חולים 'מאונט סיני' שבניו־יורק תינוק קטן וחמוד, אחי.
  "הלידה שינתה את כל האיזון המשפחתי. הארי, שבעצם לא גילה כל אהדה מיוחדת אליי, נקשר בעבותות אהבה לתינוק, מייק־מישל, ובילה אתו כל רגע פנוי מזמנו. הוא הבין שזהו חותמו בעולם. מכאן תצא השושלת המפוארת לבית אבותיו.
  "אמא בילתה את מרבית זמנה בתמרון ביני, שהתגליתי כקנאי ורכושני עד אימה, ובין תביעותיו הפשוטות של התינוק, שמילא את לבה אושר אין קץ. אלא שככל שחלפו החודשים, כך הלכה והצטננה התלהבותו של הארי מאמא.
  ״כך קרה, שכעבור שנה מאז חזרתם לניו־יורק, היה הארי מעורב בשני רומנים בו־בזמן ומצא פחות ופחות זמן להיות בבית. הוא נהג לספר לאמא שעליו לנסוע לכנסים. המשבר המתין בפתח."
  "בקיצור," נאנח מיקי, "העסק באמריקה הסתבך. אמא הייתה בודדה ואומללה ועם שני ילדים, ללא מקצוע וכסף. יום אחד בא ידיד ילדות מפריז לבקרהּ, וכאשר חיבק אותה והיא בכתה בייאושה בתוך כתפו, הגיע הארי הביתה!"
  חנה פערה זוג עיניים ולבה הלם.
  "החבר חטף אגרופים רציניים וברח מהבית ולמחרת אמא קיבלה משליח בית־המשפט תביעת גירושין.
  "כך יצא שאמא ואני חווינו כמה משברים רציניים תוך כמה שנים: איבדנו את אבי המשפחה, אמא התחתנה עם אמריקני, נסענו לניו־ יורק, התגרשנו, נשארנו בלי כסף ובלי קורת גג - והחמור מכול, בלי התינוק!"
  "מה? איך זה יכול להיות?" זעקה חנה ומיקי היסה אותה בידו.
  "אמא רצתה לשקם את נישואיהם אך הארי לא הסכים. הוא החליט שבנו נשאר עמו ודאג מראש לעורך־דין ידוע שהציג את אמא בבית־המשפט כאם רעה ומופקרת, בית־המשפט החליט שעל התינוק  האמריקני להישאר ברשות אביו. רשות ההגירה נתנה לה שישים יום ליציאה מן המדינה, וכך ארזה מרים את חפציה המועטים ואת בנה הבכור, ובלב שבור ומעט תמונות שנותרו לה של התינוק, היא עזבה את אמריקה, שהפכה לארץ גזֵרה. בידי הארי היא השאירה מכתב סגור במעטפה עבור מייק־מישל וביקשה, שכאשר ידע לקרוא, ייתן לו את המכתב הזה.
  "המכתב מעולם לא נמסר ליעדו. הוא נקרע פיסות־פיסות עם כל המזכרות שהותירה אחריה אמא. הארי לא רצה שום זכר ממנה. הוא רצה לבנו עתיד חדש ומבטיח, ללא רבב מהעבר.
  "במשך השנים הקפידה אמא לשלוח מדי שבועיים מעטפה לבנה ובה מכתב, ציורים שלי ותמונות שלנו. המכתבים מעולם לא נענו.
  "גם שיחות הטלפון כמובן לא נענו. השינויים האלה גרמו לי למשבר בגיל מאוד צעיר. התנהגתי כאילם וסירבתי לדבר עם אמא והגננות במשך חודשים ארוכים. הכי כאבו לי הגעגועים למישל התינוק. לא הבנתי את הפֵרידה שנכפתה עליי מאחי האהוב. כל יום ציירתי לו ציורים והתפללתי לשובו. הדבקתי את תמונתו - היחידה שנותרה לנו - ליד המיטה, וחיכיתי לו. כך שנים."
 
  מיקי הרכין את ראשו. השתררה דממה. חנה ניגבה דמעה שזלגה מזווית עינה והביטה במיקי בתדהמה. "לא ייאמן. ואני חשבתי שהייתה לי ילדות קשה. אז איפה אמך היום?"
  "היא נפטרה." נאנח מיקי והשתיקה התעבתה סביבם.
  "אני מצטערת." לחשה חנה ואחזה במחווה ספונטאנית את ידו.
  "זה בסדר," אמר מיקי בלי לנסות כלל להסיר את ידה. "עברו מאז הרבה שנים."
  "ומה עם התינוק, אה... אחיך? מה עלה בגורלו?"
  "שנים רבות חיה אמא בהדחקה וגם אני דמיינתי שאולי מעולם לא היה לי אח. יום אחד, לאחר הרבה שנים..."
  האורות כבו ומנהלת המשמרת עמדה מולם מציצה בשעון, וסימנה למיקי שזמנם תם.
  "נדבר על זה בפעם אחרת," לחש מיקי וחייך אליה בלאות. "השעה  מאוחרת ומחר יש עבודה."
  "כן, כמובן," נבהלה חנה כשקלטה בעצם שהאיש שלמעמקי צפונות לבו צללה זה עתה, היה בעצם המנהל שלה.
  שניהם נעמדו והחלו לצעוד לכיוון היציאה מהמסעדה.
  "מתי להתייצב מחר בעבודה?"
   "עבודתנו המשותפת תתחיל רק כשנעלה על הספינה למרסיי בעוד שבוע." הוא חייך. "עד אז עליי להשלים הרבה משימות. תהיי בקשר עם רות לגבי הכרטיסים ושאר ההכנות לנסיעה. אה... ותכיני את משפחתך -תאריך החזרה לארץ אינו ידוע, כאמור, והסכנות מרובות."
  הוא ציחקק בהנאה למראה הבעתה המשתוממת אך המתלהבת של חנה, וליווה אותה למכוניתה.
 
עשרים ושניים בספטמבר
בדרכה הארוכה חזרה, בעוד חנה מהרהרת במיקי, צצו במוחה הרבה שאלות שנותרו תלויות באוויר: מה קרה למיקי מאז גיל חמש ועד שעלה ארצה? למה שינה ז'אן את שמו למיקי? מה קורה לה כשהיא רואה את מכוניתו מפליגה לדרכה?
  זאת הייתה, כמובן, ההחלטה של מיקי, לנסוע לצרפת באונייה. על דעתה של חנה לא עלתה לרגע האפשרות שגם בימינו יש אנשים המפליגים ליעדם באונייה ולא במטוס -כמעשה שבשגרה. אלא שמיקי הבהיר לה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שיש לו פחד איום מטיסות, ואם הוא חייב להגיע לארץ אחרת זה יהיה רק באונייה או ברכבת.
  "רכבת עדיפה, כמובן, אבל כרגע לא נראה לי שהלבנונים והסורים יתירו לנו לעבור ברכבת, דרכם. מה דעתך?" חייך מיקי.
  ככל שניסתה חנה להניא את מיקי מלבחור בדרך הים, עקב מוראה הסתום מגלי הים, נראָה שלא נותרה כל ברירה. היה זה עתידה החדש, המסתורי והמסקרן, אל מול הכניעה לפחד המטופש. חנה החליטה להתגבר.
  מיקי השאיר בידיה של חנה את כל הטיפול בכרטיסים, בדרכונים  ובוויזות כדי להספיק ולגמור את הסידורים האקדמיים האחרונים של המחקר שעמד להתחיל.
  את המזוודה הקטנה שלקחה עמה אירגנה חנה בקפידה. בגדים ספורים ליום ועוד שתי חליפות לערב. את התמונה של סער לא שכחה, ולבסוף, לאחר התלבטויות גדולות צררה גם את יומן הזיכרונות שלה, זה שמגיל עשרים כבר אינה כותבת בו עוד.
  זה היה אותו יומן שלקחה לכל מקום בעולם, כמעין קמע או אולי גביע שאליו הייתה מנקזת את יגונה. את היומן־קמע הניחה בכיס חבוי במזוודה.
  עניין האריזה היה פשוט ורק נושא המשפחה נותר פתוח ורגיש כשהיה. במשך שנים, היא נסעה ושבה לגיחות קצרות לאירופה, אך מעולם לא עזבה לפרק זמן בלתי־ידוע.
  הפרידה מאבא עברה יחסית בקלות. אמא הקשתה קושיות. מדוע היא נוסעת עם גבר זר לבד ללא טבעת, חופה וקידושין, למה היא חושבת שמחקר אקדמי זה עניין מספיק חשוב כדי לקחת אותה? היא חייבת פעם אחת ולתמיד להבין שלגברים יש רק דבר אחד בראש. וחוץ מזה, אומרים שכאשר גבר ואישה נמצאים לבד, השטן בא ומצטרף לחבורה.
  לחנה לא היה כוח להשיב. כבר עברו שנים רבות מאז הייתה בת שש־עשרה. היא נשקה לה ונאנחה, אמא הבטיחה לארח את סער בשבתות ואחיותיה הבטיחו לבקרו.
  כל האחים באו להיפרד ממנה בדירתה הקטנה בתל־אביב. רפאל הביא לה חמסה קטנה מזהב ונתנאל הביא כוס תֶּרְמית מיוחדת כדי ש"לא תחלקי את החיידקים הישראליים לכל האירופיים". דוד יוסף ודפנה הביאו תיק לתמרוקים, וכך כל אחד הביא תשורה קטנה וסמלית כדי שלא תשכח שיש לה כאן משפחה חמה וענפה שמחכה לשובה בזרועות פתוחות. הם שאלו בצחוק את חנה אם היא לקחה שיעורי "חיזוק" בשחייה.
  "אבל אין לך אפילו מושג אם תחזרי לחגים?" שאלה לאה. "אני מצטערת," השיבה חנה, "קנינו כרטיס פתוח ואני לא יודעת מתי נסיים את המחקר."
  "לפחות תביאי משם בוכטה של כסף," אמר יונתן.
  "או איזה חתיך מטר שמונים וחמישה מינימום," צחקה שרה.
  "ויהודי כמובן," העיר חננאל.
   "כמובן," ציחקקה חנה. היא ליוותה את כולם לדלת ונשקה לכולם לפרידה. בזמן שפינתה את כל הכלים למטבח, נשמעה דפיקה קלה. חנה פתחה וחננאל עמד בפתח לבדו וכולו נבוך.
  "אחותי, את יודעת כמה את יקרה לי," אמר והושיט לה ספרון תהילים קטן ועטוף בכריכת קטיפה. "שימי אותו בבקשה תמיד צמוד אלייך, בתיק או מתחת לכרית."
  "תודה, חנני," הודתה חנה.
  "ועוד דבר," אמר בהיסוס ואז הוציא מכיסו צדף פשוט למראה. חנה לא האמינה. זה היה אותו הצדף שנסע עמם לאקוודור וגם חזר בשלום. חנה הנרגשת אימצה את הצדף אל לבה ואמרה, "תודה, אני יודעת כמה הצדף הזה יקר לך. אני אשמור עליו מכל משמר!"
  חננאל פנה לאחור ואז בהיסוס ובאטיות התחבק עמה חיבוק מגושם, אך חם ואמיץ.
  כשנסגרה הדלת אחריו נאנחה חנה וגופה נפל בכבדות לספה. היא הירהרה איך התרחק מכולם בעקבות הדת שכבשה את עולמו. איך היהדות, שהייתה נחמה ומגן עבורה, יכלה להפריד ביניהם? ומדוע? היא ניסתה להיזכר ביום הראשון שבו הבינה בוודאות שחננאל חזר בתשובה.
 
  חננאל
 
  זה היה יום בהחלט מיוחד. כמה חודשים לאחר נישואיה, כבר שנתיים מאז מלחמת לבנון, עמדה חנה לארח את כל משפחתה לארוחת ערב. זאת הפעם הראשונה שכל הפרלמנט המשפחתי -כלשונו של אבא יחזקאל - מתכנס בביתו של הזוג הצעיר. ביתם של חנה ובעלה הטרי אסף היה דירה גדולה ומרווחת באחד המגדלים שבצפון תל־אביב. מעט מאוד מן הזוגות הצעירים, ידם משגת לקניית דירה כזו בתחילת  דרכם, וחנה בהחלט הייתה אסירת תודה לאלוהים, לגורל שזימן לה את אסף, ולהוריו של אסף שברוב נדיבותם איפשרו זאת. הסתייגותם מהחתונה שככה וטוב־לבה כמו גם עיניה המאירות שבו את לבם. בתבונתה ידעה לשתוק כשהשיחה התגלגלה לכיוונים שבהם דעתה הייתה יכולה לפגום בהרמוניה. רק כאשר התאפשר, הייתה מאירה עיניהם בידע הרב שצברה בחייה הקצרים יחסית.
  לארוחה הוזמנו מרבית אחיה הנשואים והרווקים, הוריה וההורים של אסף.
  היא טרחה ועמלה במטבחה המהודר, ולהפתעתה, אף שחשבה שלא ספגה מעולם ידע קולינרי רב, התברר לה שמתנורה יצאו מעדנים: מוסקה חצילים, פשטידות, עוגות ומנות אחרונות לתפארת. אסף טרח והכין סלט, סידר את השולחנות וקישט. הכול עמד וחיכה לאורחים.
  ראשונים הגיעו אבא ואמא. הם הגיעו במיטב מחלצותיהם, גאים ומאושרים על "הצלחתה" של חנה. לאחר מכן הגיעו רפאל ונתנאל עם חברותיהן החיילות. שרה, אשר כרסה בין שיניה, הגיעה ללא בעלה. לאה הגיעה עם בעלה צביקה ועם שני ילדיהם הרכים. יונתן היה בפעילות מבצעית ולא שוחרר הביתה, אבי היה בקורס קצינים, ואסנת הגיעה עם לאה, כולה צחוק ורננה. רק חננאל טרם הגיע. איש לא ידע מדוע.
  שוב צילצל פעמון הדלת ואל הבית נכנסו מר שלו וגברת שלו. אביו של אסף, נועם, היה כבר איש אמיד למדי. הצלחתו ועלייתו המטאורית בשמי הבנקאות הישראלית נבעו ישירות מאופיו חם־ המזג וה"ג'ינג'י". הוא קירב אליו אנשים ברוחב־לב, זכר את משפחותיהם ואת הדברים החשובים להם, דאג לקשור בין אנשים, ובכל מקום הפך למסמר המסיבה. אשתו, תמרה, הייתה אישה גבוהה, אצילית ומטופחת. במהלך השנים היא הרחיבה את תחומי הידע שלה בייחוד בשעות המתות הרבות שבעלה ניהל ישיבות עד אישון לילה ואסף למד באוניברסיטה. היא עברה מחוג אסטרולוגיה לחוג למדעי ההתנהגות ומשם לחוג עיצוב הבית על־פי תורות המזרח. בדרכה אספה תעודות, לרוב בתחום הרוחני והרפואה המשלימה והנהיגה  משטר טבעוני־אורגני בבית. אף שגם בעלה וגם אסף סלדו ממנו, הם לא אמרו דבר.
  אסף חיבק את הוריו בחום והזמינם אל הסלון. כדי לשבור את הקרח, הטבעי, אשר אפף את המפגש בין שתי המשפחות, הזמינה חנה את כולם לסיור בדירה. מכל צד נשמעו קריאות התפעלות מהעיצוב המודרני, הנקי אך העליז והצבעוני, שהשליטה חנה ברחבי ביתה.
  "המוסקה נשרפת! מהר מהר לשולחן!" האיצה חנה בחיוך, וכולם נענו לה ופנו לתפוס את מקומם ליד השולחן המורחב והמקושט. את הילדים מיקמה לאה לידה, ואילו שני האבות של שתי המשפחות מוקמו אחר כבוד בשני קצות השולחן. חנה הביטה בדאגה אל הדלת ולבסוף נשמע הצלצול המיוחל. זה היה חננאל. אנחת רווחה נפלטה מפי חנה והיא מיהרה לדלת לקדמו בשמחה ובחיבוק. חננאל בא לבד ללא חברתו נאוה, לבוש בבגדים המוזרים שהפכו בזמן האחרון לעורו השני: מכנסיים רחבים, חולצה לבנה הגדולה ממידותיו וכובע מצחייה הפוך על ראשו.
  בזמן הארוחה קלחו הסיפורים. יחזקאל הפליג בסיפורים מדרום אמריקה ומאירופה, שבהם רבה הייתה הבדותא והדמיון מהמציאות. עיני הכול התעגלו בתימהון ומדי פעם נשמעו פרצי צחוק רמים. נועם סיפר על מפגשים עם ראשי השלטון הפוליטי והכלכלי בישראל ועל אמירותיהם מייד לאחר שנסגרים המיקרופונים והזרקורים. הגזענות בבדיחותיהם של אנשי שמאל ידועים: התככים והקליקות של פוליטיקאים הידועים בעצמאותם הפוליטית. חלקי המדינה העצומים שפוליטיקאים מן הימין הקיצוני מוכנים להחזיר בתמורה לחזרתם לממשלה. המשפחה לא ידעה אם הסיפורים נכונים אם לאו, אך התדהמה והבדיחה אפפו את השולחן.
  כעבור זמן־מה הסב אסף את תשומת לבה של חנה, לעובדה שחננאל אינו טועם דבר אלא שותה מים בלבד.
  "חנני, טעמת במקרה מפשטידת הקישואים שלי? היא עם הרבה שום, בדיוק כמו שאתה אוהב."
  "תודה חנה, אני אטעם אחר־כך," מילמל חננאל במבוכה. חנה  הניחה לו ופנתה בשלווה למלא את צלחתם של שאר הנוכחים. הערב עבר בנעימים, הבדיחות העלו חיוך בפני המסובים והיין נמזג שוב ושוב לכוסות עד שאמא שאלה במפגיע: "חננאל, אתה מרגיש לא טוב?"
  "לא אמא, אני בסדר." הוא ענה.
  "אז למה אתה לא אוכל כלום? אתה פוגע במארחת, שהיא גם אחותך."
  "אני מצטער."
  "מה הבעיה, בדיוק?" שאל אבא יחזקאל וכולם השתתקו והביטו לעברו.
  חננאל האדים, בלע את רוקו ואמר בשקט, "אני מעדיף לדבר אחר־כך."
  "אם יש בעיה כלשהי עם האוכל, דבר כאן ועכשיו!" הרים אבא את קולו והיסה את חנה שניסתה היא להשתיקו.
  "אני החלטתי לשמור על כשרות גלאט. אני מצטער, חנה," אמר חננאל בשקט וכבש את פניו בשולי המפה.
  "אבא, זה בסדר. חננאל לא חייב לאכול." ניסתה חנה ליישר את ההדורים.
  אך לשווא. זאת לא הפעם הראשונה שנושא זה מלהיט את הרוחות בבית משפחת כהן. קולות הוויכוח הגיעו עד לקצה הרחוב. אסף וחנה לא ידעו את נפשם. ראשונים קמו נועם ותמורה שלו והתנצלו על כי עליהם לשוב לביתם, כי מחר נכון למר שלו יום מפרך. הם הודו מקרב לב על הארוחה הנפלאה והחמיאו לחנה על כי השכילה להפוך את הדירה הקרה והמנוכרת למעון יפהפה, חם ואוהב.
  אחריהם קמו מר וגברת כהן, נשקו ללחייה של חנה וכן לכל שאר האורחים, ונפרדו גם הם. אט־אט קמו כולם ונפרדו. גם חננאל פנה ללכת. אז ביקשה חנה בשקט "חנני, תישאר אתנו עוד קצת…" ובקולה תחינה ובעינה דמעה.
  לבסוף נשארו חננאל, חנה ואסף. הם עברו לסלון ואסף כיחכח בגרונו ואמר, "אני מבין שמצאת את דרכך בחיים, חננאל?"
  "אני חושב שיש מעט מאוד פעמים בחיים שבהן יכולתי לומר  בביטחון גמור - זהו זה. זה ייעודי וזו דרכי."
  "מה זה אומר מבחינתך, חננאל? מה עומד להשתנות?" שאלה חנה בעצב עמוק.
  "את יודעת, חנה. הרי שנינו באנו משם. אבל את בחרת לך את דרכך שלך ואני את דרכי."
  "האם אתה מתכוון להיות…" חנה היססה ואז אמרה, "חרדי ממש?"
  "כן." צחק חננאל, "ככה אתם קוראים לזה. אני קורא לזה ירא־ שמים ונושא בשמחה את עולן של מצוות הקדוש ברוך הוא."
  "במה זה שונה ממה שקיימנו בבית אבא?"
  "אני לא מאמין בדרך לחצאין. מה שקיימנו היה מהשפה לחוץ. ממוראו של אבא, בגלל נורמות קהילתיות, החינוך בבית־הספר. שום דבר אמיתי ופנימי. אוכל יש לאכול למהדרין, כי רק כך אדע שהוקפדו כל ההפרדות והכשרויות, השמיטה, ההפרשות והמעשרות וכולֵי. את השבת יש לקיים כהלכתה על־פי היהדות האמיתית. יש לשמור שבת ולהשתמש בחשמל רק באמצעות שעון שבת ואת האוכל יש לחמם על פלטה של שבת. יש לקיים את כל תרי"ג מצוות, להתעטף בציצית, לנהוג מנהגי צניעות בלבוש ובדיני טהרה. לא להגיע למצב של ייחוד עם אישה שאינה אשתך ועוד ועוד. זוהי תורת משה וכך הוא נתן אותה לעם ישראל - כדי שיהיה טהור מכל העמים בעבור אלוהיו. אבל אלה רק המאפיינים החיצוניים. האמיתי הוא הבעירה בפנים -התחושה שכל־כך קשה להסביר אותה, שאני קרוב לאלוהים, שכל החיים מובנים הרבה יותר, שהשבת היא יופי נשגב שניתן לנו במתנה. ככל שאני צולל יותר למעמקי היהדות כך אני מוצא יותר חוכמה, יותר טעם, יותר משמעות לכל מעשה ולכל נשימה."
  "אבל אתה מונע מעצמך את כל מה שאהבת, חנני. והרי אחרי כל מה שעברת בצבא ובחיים מגיע לך שיהיו לך חיים קלים." דמעות חנקו את גרונה של חנה.
  "חנהל׳ה," חננאל הישיר מבט אל עיניה הדומעות, "החיצוניות היא באמת שטויות, זו קליפה שנועדה לשמור על הגרעין טהור. באמת.
  הרב גולדמן הבהיר לי דברים שקיימים בי ולא האמנתי בהם כל חיי. את יודעת שבמלחמה עברתי חוויות קשות מאוד. שני חבריי הטובים מהפלוגה נהרגו מול עיניי והם היו בעלי משפחות. לעוזי נולדה תינוקת קטנה כמה חודשים לפני שנהרג, חבר שעמד להיות מוכרז פסנתרן מחונן נפצע באצבעותיו ואבדה לו שמיעתו באופן חלקי. ואני, שהייתי רווק וקל־דעת וגם לא מי יודע מה צדיק - נשארתי בריא ובחיים. מה ההיגיון? מה הצדק? איזו משמעות יש לחיים אם בכל רגע אתה יכול להיקרא אל בית־דין־של־מעלה? את זוכרת ששנתיים הסתובבתי סהרורי בין החופים של הודו ובין הג'ונגלים והאינדיאנים של דרום אמריקה? לא מצאתי את עצמי וגם לא מצאתי עבודה וכשמצאתי נזרקתי תוך כמה שבועות. הרבה חבר'ה כמוני מחפשים משמעות, אבודים בסבך החומרנות והשטחיות - כל אחד מוצא במה להיאחז כדי להמשיך לשרוד. במדינה שלנו, הנער התמים שמתגייס לצבא הוא לא אותו זקן עיוור שמשתחרר ממנו. נכון, אסף?"
  אסף הסתכל בו באלם והינהן קלות כדי לא לקטוע את חוט מחשבתו של חננאל.
  "בתורת ה' יש מעיין שלם לצמאים, כוח ליגעים וצרי ומרפא לחולים. יש הסבר למותם של גיא וחיים. הם לא מתו לשווא."
  "הם מסרו את נפשם כדי להגן עלינו, על המדינה שלנו מפני האויבים שלנו שקמים עלינו כל דור מחדש." התיזה חנה בכאב.
  "כן, אבל למה דווקא הם? יש לזה הסבר. גם לעובדה שגיליתי את מי המעיין רק עכשיו, בגיל עשרים ושמונה, ונדדתי במדבר כל־כך הרבה שנים - גם לזה יש הסבר. אנו סובבים סחור־סחור ואנחנו לא רואים שהתשובות לכל מה שמפריע, לכל מה שמטריד אותנו בעולם, כולן בתורה שהיא כמי מעיין חיים. היא המקור לכל העולמות ולכל היקום."
  כאן הלכה הרצאתו של חננאל והתלהטה. הוא לא ראה את מבטיה הקודרים של חנה, את מבטיו התמהים של אסף, את השעה המאוחרת ואת ההתלהמות שבקולו. הוא היה שבוי בניצוצות של אהבה. אהבה לדת החדשה־ישנה שמצא. הוא קיווה שאחותו וגיסו ימצאו גם הם את האור. האפלה והגורל הקשה שחיכו להם, לדעתו, גרמו לו לנסות  בכל כוחו לשכנעם לחזור גם הם בתשובה. הוא אהב את חנה וקיווה שתתפכח במהרה. הוא היה כאותו ילד שניתן לו לראשונה צעצוע מיוחד ויפהפה והוא חייב, פשוט חייב, להציג אותו בפני אחרים.
  חננאל פסק לדבר. הוא שם לב שהשתיקה שהשתררה לא הייתה שתיקת לימוד, שתיקה ידידותית, כי אם שתיקה מעיקה.
  "אני מצטער שנסחפתי," אמר, נכלם. "את יודעת שאני פשוט רוצה תמיד את הטוב ביותר בשבילך."
  "אני תמיד אוהב אותך," לחשה לו חנה כשנפרדו ועמדו בפתח הבית. היא נשקה לו. אך הוא נרתע.
  הדלת נטרקה.
 
  אבן ענקית התנתקה מפסגת ההר. היא הידרדרה בתאוצה איומה במדרון, סוחפת אתה עלים ונמלים, עד אשר סתמה את פתח המערה שבגרונה.
 
  תקופה הסתיימה ותקופה חדשה החלה.