אבות ובנים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אבות ובנים
מכר
מאות
עותקים
אבות ובנים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אבות ובנים

4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

יש הסכמה כללית ש'אבות ובנים' (1861) הוא הגדול והמורכב ברומאנים של איוואן טורגנייב. מבין ענקי הפרוזה שפעלו ברוסיה במאה ה-19 טורגנייב הוא היותר "מערבי"; ואכן, טורגנייב, שכונה "הרוסי הלא-רוסי", הוא ראשון הסופרים הרוסיים שזכו להכרה ולתהילה בינלאומיים, והיה נערצם של פלובר, ז'ורז' סאנד והאחים גונקור. לא נמצא אצלו להט קנאי והיסחפות אחר מצבים קיצוניים, כאלה המאפיינים יוצרים כמו גוגול, דוסטוייבסקי וטולסטוי. להיפך, כתיבתו מתייחדת בצלילות "קלאסית" ובאובייקטיביות. יותר מן התודעה הנסתרת והמפותלת מעניינים אותו ההתנהגות של גיבוריו וחייהם המודעים.
   
באזארוב, גיבור 'אבות ובנים', הוא אחת הדמויות הבלתי-נשכחות בספרות הרוסית. זהו ה"ניהיליסט" הספרותי הראשון, והדמות הספרותית הקדימה וגיבשה עולם רוחני שלם שבא בעקבותיה. ההתנגשות בין הדורות בספר הצליחה לעורר את חמתם של אבות ובנים כאחד, אבל לא רק היא שמסבירה את סוד כוחו של הספר – שכן, ב'אבות ובנים' מצויות כמה וכמה מן הסצנות המטלטלות ביותר בספרות העולמית.

טורגנייב, בעל העמדה המפוכחת, השקולה וה"מרוחקת", נותן פתחון-פה מלא לכל צד; אותנטיות אנושית וזיוף עשויים להתגלות משני עבריו של המיתרס. ולפיכך – הוויכוחים בשאלה איך צריך לפרש את דמותו של באזארוב (מהפכן עז-נפש או מטריאליסט מגוחך וצר-אופק) נמשכו לאורך עשורים שלמים. אמנות העיצוב הדקה של טורגנייב נמנעת בקפדנות מכל שיפוט חד-צדדי, ומאפשרת דיאלוגיוּת אמיתית.

'אבות ובנים', שתורגם בעבר פעמיים לעברית בתרגומים שהתיישנו, זוכה כאן לתרגום חדש של נילי מירסקי, המתרגמת הנודעת והמוערכת, וככל תרגומיה גם הוא מלאכת-מחשבת.

פרק ראשון

1



״מה, פְּיוֹטר? עוד לא רואים?״ כך פנה ב־20 במאי 1859 בעל־אחוזה כבן ארבעים ומעלה, במעיל מאובק ובמכנסיים משובצים, שיצא בגילוי ראש אל המיפתן הנמוך של אכסניית־הדרכים בכביש ***, ושאל את משרתו, בחור שלחייו מוצקות, פלומה לבנבנה על סנטרו ועיניו קטנות ועמומות.
המשרת, שכל דבר ודבר בו - גם עגיל הטורקיז באוזן, גם השיער רב־הגוונים המשוח בשמן, גם התנועות האדיבות - הקיצור, הכל העיד עליו שאיש הדור החדש הוא, השלם והמושלם - המשרת השקיף על הדרך כנוטה־חסד והשיב: ״לא ולא, לא רואים.״
״לא רואים?״ חזר אחריו בעל־האחוזה.
״לא רואים,״ שב וענה המשרת.
בעל־האחוזה נאנח והתיישב על ספסל קטן. נציג אותו לפני הקורא כל עוד הוא יושב לו ככה ברגליים אסופות ומשיט מבט מהורהר על סביבותיו.
שמו ניקולאי פֶּטרוֹביץ׳ קירְסאנוֹב. במרחק חמש־עשרה וֶרסטאות* מן האכסניה יש לו אחוזה נאה עם מאתיים נפשות, או כפי שהתבטא מאז תחם תחום בינו לבין איכריו - ״חווה״, ובה אלפיים דֶסיַאטינות** אדמה. אביו, גנראל שהשתתף בקרבות של 1812, איש רוסי נבער למחצה, גס־רוח אך לא רע־לב, משך בעול כל ימיו, פיקד תחילה על חטיבה, אחר־כך על אוגדה, וחי תמיד בפרובינציה, שם היה לו מכוח דרגתו תפקיד נכבד למדי. ניקולאי פטרוביץ׳ נולד בדרום רוסיה, כמוהו כאחיו הבכור, פַּאוֶל, שעוד ידובר בו בהמשך, ועד שנתו הארבע־עשרה התחנך בבית, מוקף מורים פחותים, שָׁלישים חצופים אך חנֵפים, ועוד אנשי גדוד ומטֶה כיוצא באלה. אמו, לבית קוֹלְיַאזין, שבנעוריה נתקראה Agathe ומשנהייתה גנראלית*** - אַגַאפוֹקְלֵיאָה קוּזְמינישְׁנָה קירְסאנוֹבָה, נמנתה עם ״האמהות־המפקדות״, התהלכה בשביסים הדורים ובשימלות משי מרשרשות, ניגשה תמיד ראשונה אל הצלב בעת התפילה־בציבור, דיברה הרבה ובהרמת הקול, הושיטה לילדיה את ידה לנשיקה עם בוקר ונתנה להם בירכתה עם ליל - הקיצור, ראתה עולמה בחייה. כבנו של גנראל היה על ניקולאי פטרוביץ׳ - אף כי לא זו בלבד שלא הצטיין באומץ־לב, אלא גם זכה לכינוי ׳פחדן׳ - לשרת בצבא, כמוהו כאחיו פאוול; אבל הוא שבר רגל בעצם היום שהגיעה הידיעה על שיבוצו, ואחרי ששכב חודשיים במיטה נשאר ״קצת פיסח״ כל ימיו. אביו נואש ממנו והניח לו ללכת לשירות הממשלתי: כשמלאו לו שמונה־עשרה הסיעו לפטרבורג ורשם אותו לאוניברסיטה. אחיו, אגב, יצא אותם ימים לשרת כקצין בחיל־המישמר: שני הצעירים התגוררו אז יחדיו, בדירה אחת, ודוד שני־בשלישי מצד אמם, אִילִיָה קוֹלְיַאזין, פקיד בכיר, משגיח עליהם מרחוק. אביהם שב אל האוגדה שלו ואל אשתו, ואך לעיתים רחוקות היה שולח לבניו דפי נייר גדולים אפורים, כתובים בכתב־יד לבלרי עז־תנופה. בקצות הדפים הללו התנוססו לתפארת, מוקפות ״סילסולים״ שקדניים, המלים: ״פיוטר קירסאנוף, גנראל־מאיור״. בשנת 1835 סיים ניקולאי פטרוביץ׳ את חוק לימודיו באוניברסיטה בתואר ״מוסמך״, ובאותה שנה עצמה קם הגנראל קירסאנוב, שהוצא בדימוס בשל איזה מיסדר לא מוצלח, ועקר עם אשתו לפטרבורג. הוא כבר שכר לו בית ליד הגן הטַאבְרִי ונרשם למועדון האנגלי, אך לפתע־פתאום מת בשבץ. לא עברו ימים רבים ואגאפוקליאה קוזמינישנה הלכה אחריו: נבצר ממנה להסכין עם החיים השוממים במטרופולין: תוגת הקיום הרחק מן הקסרקטינים שדפה את חייה. בתוך כך הספיק ניקולאי פטרוביץ׳, עוד בחייהם של הוריו ולמגינת־לבם הרבָּה, להתאהב בבתו של הפקיד פְּרֶפּוֹלוֹבֶנסקי, מי שהיה בעל־הבית שלו, נערה נאה למראה וכמו שנהוג לומר היום, מתקדמת: היא קראה מאמרים רציניים בכתבי־העת, ב״מדור המדע״. בתום ימי האבל מיהר לשאתה לאשה, ומשעזב את מיניסטריון החצר, שם קיבל מישרה בהשתדלותו של אביו, רווה תענוגים עם מַאשה שלו תחילה בבית־קייט בקירבת ״המכון ליערנות״, אחר־כך בעיר, בדירה קטנה ונעימה עם מדרגות נקיות וטרקלין קריר, ולבסוף בכפר, לשם עקר לצמיתות, ושם נולד לו עד מהרה בנו ארקאדי. בני הזוג חיו ברוב שלווה ונועם: כמעט מעולם לא נפרדו, קראו ספרים יחדיו, ניגנו בארבע ידיים בפסנתר, שרו דואטים: היא שתלה פרחים והשגיחה על הלול, הוא יצא לפעמים לצייד וטיפל במשק, ואילו ארקאדי גדל ועלה כפורח, גם הוא בשלווה ובנועם. עשר שנים חלפו להן כחלום. בשנת 47 הלכה אשתו של קירסאנוב לעולמה. המכה כמעט הכריעה אותו, שערו הלבין תוך שבועות מעטים; הוא ביקש לנסוע לחוץ־לארץ, להתבדר קצת... אך הנה באה שנת 48.**** על כורחו שב אל הכפר, ישב ימים רבים בחיבוק־ידיים, ולבסוף קם וכונן סדרים חדשים באחוזה. בשנת 55 הסיע את בנו לאוניברסיטה ועשה עימו שלושה חורפים בפטרבורג, שם מיעט לצאת מביתו והשתדל להתוודע אל חבריו הצעירים של ארקאדי. בחורף האחרון נבצר ממנו להתלוות אליו - והנה אנו רואים אותו בחודש מאי של שנת 1859, שערו כבר לבן כולו, גופו שמנמן ותפוח, שחוח קצת: הוא מחכה לבנו, שקיבל, כמוהו עצמו לפנים, תואר מוסמך.
[* וֶרְסְטָה - 1065 מטר.]
[** דסיאטינה - 1092 הקטאר.]
[*** כך נהוג לקרוא לאשת גנראל.]
[**** השנה שפרצו בה מהומות ״אביב העמים״ ברחבי אירופה.]
מתוך דרך־ארץ, ואולי גם משום שלא נוח היה לו במחיצת אדונו, נכנס המשרת אל מאחורי השער והצית לו מיקטרת. ניקולאי פטרוביץ׳ הרכין ראשו והביט אל מדרגות הפתח הנושנות: אפרוח מגודל, ססגוני, התהלך לו שם כבעל־בעמיו, מקיש בחוזקה ברגליו הגדולות הצהובות. חתול מרופש נתן בו מבט עויין, מצטנף לו בגנדרנות על המעקה. השמש יקדה. מן הפרוזדור האפלולי של האכסניה עלה ריח לחם־שיפון חם. ניקולאי פטרוביץ׳ שלנו שקע בהירהורים. ״בני... מוסמך... אַרקַאשָׁה...״ זימזמו המלים בלי הרף במוחו; הוא ניסה לחשוב על משהו אחר, אך אותם הירהורים חזרו אליו שוב ושוב. אשתו המנוחה צפה ועלתה בזכרונו... ״לא זכתה!״ לחש בעוגמה... יונה שמנה אפורה נחתה על הדרך ושמה פעמיה בחופזה אל השלולית ליד הבאר, לשתות. ניקולאי פטרוביץ׳ התחיל מתבונן בה, ולאוזנו כבר הגיע קול קירקוש גלגלים קרבים ובאים.
״זה בטח הוא,״ הודיע המשרת בהגיחו מן השער.
ניקולאי פטרוביץ׳ קפץ על רגליו ונשא עיניו אל הדרך. הופיעה עגלה רתומה לשלושה סוסי־דואר; מן העגלה ביצבצו חישוק של כובע־סטודנטים, תווי־המיתאר המוכרים של הקלסתר היקר...
״ארקאשה! ארקאשה!״ קרא קירסאנוב ופתח בריצה, בניפנוף ידיים... כעבור רגעים מעטים כבר נצמדו שפתיו אל לחיו נטולת־הזקן, השזופה והמאובקת של המוסמך הצעיר.

עוד על הספר

אבות ובנים איוואן טורגנייב

1



״מה, פְּיוֹטר? עוד לא רואים?״ כך פנה ב־20 במאי 1859 בעל־אחוזה כבן ארבעים ומעלה, במעיל מאובק ובמכנסיים משובצים, שיצא בגילוי ראש אל המיפתן הנמוך של אכסניית־הדרכים בכביש ***, ושאל את משרתו, בחור שלחייו מוצקות, פלומה לבנבנה על סנטרו ועיניו קטנות ועמומות.
המשרת, שכל דבר ודבר בו - גם עגיל הטורקיז באוזן, גם השיער רב־הגוונים המשוח בשמן, גם התנועות האדיבות - הקיצור, הכל העיד עליו שאיש הדור החדש הוא, השלם והמושלם - המשרת השקיף על הדרך כנוטה־חסד והשיב: ״לא ולא, לא רואים.״
״לא רואים?״ חזר אחריו בעל־האחוזה.
״לא רואים,״ שב וענה המשרת.
בעל־האחוזה נאנח והתיישב על ספסל קטן. נציג אותו לפני הקורא כל עוד הוא יושב לו ככה ברגליים אסופות ומשיט מבט מהורהר על סביבותיו.
שמו ניקולאי פֶּטרוֹביץ׳ קירְסאנוֹב. במרחק חמש־עשרה וֶרסטאות* מן האכסניה יש לו אחוזה נאה עם מאתיים נפשות, או כפי שהתבטא מאז תחם תחום בינו לבין איכריו - ״חווה״, ובה אלפיים דֶסיַאטינות** אדמה. אביו, גנראל שהשתתף בקרבות של 1812, איש רוסי נבער למחצה, גס־רוח אך לא רע־לב, משך בעול כל ימיו, פיקד תחילה על חטיבה, אחר־כך על אוגדה, וחי תמיד בפרובינציה, שם היה לו מכוח דרגתו תפקיד נכבד למדי. ניקולאי פטרוביץ׳ נולד בדרום רוסיה, כמוהו כאחיו הבכור, פַּאוֶל, שעוד ידובר בו בהמשך, ועד שנתו הארבע־עשרה התחנך בבית, מוקף מורים פחותים, שָׁלישים חצופים אך חנֵפים, ועוד אנשי גדוד ומטֶה כיוצא באלה. אמו, לבית קוֹלְיַאזין, שבנעוריה נתקראה Agathe ומשנהייתה גנראלית*** - אַגַאפוֹקְלֵיאָה קוּזְמינישְׁנָה קירְסאנוֹבָה, נמנתה עם ״האמהות־המפקדות״, התהלכה בשביסים הדורים ובשימלות משי מרשרשות, ניגשה תמיד ראשונה אל הצלב בעת התפילה־בציבור, דיברה הרבה ובהרמת הקול, הושיטה לילדיה את ידה לנשיקה עם בוקר ונתנה להם בירכתה עם ליל - הקיצור, ראתה עולמה בחייה. כבנו של גנראל היה על ניקולאי פטרוביץ׳ - אף כי לא זו בלבד שלא הצטיין באומץ־לב, אלא גם זכה לכינוי ׳פחדן׳ - לשרת בצבא, כמוהו כאחיו פאוול; אבל הוא שבר רגל בעצם היום שהגיעה הידיעה על שיבוצו, ואחרי ששכב חודשיים במיטה נשאר ״קצת פיסח״ כל ימיו. אביו נואש ממנו והניח לו ללכת לשירות הממשלתי: כשמלאו לו שמונה־עשרה הסיעו לפטרבורג ורשם אותו לאוניברסיטה. אחיו, אגב, יצא אותם ימים לשרת כקצין בחיל־המישמר: שני הצעירים התגוררו אז יחדיו, בדירה אחת, ודוד שני־בשלישי מצד אמם, אִילִיָה קוֹלְיַאזין, פקיד בכיר, משגיח עליהם מרחוק. אביהם שב אל האוגדה שלו ואל אשתו, ואך לעיתים רחוקות היה שולח לבניו דפי נייר גדולים אפורים, כתובים בכתב־יד לבלרי עז־תנופה. בקצות הדפים הללו התנוססו לתפארת, מוקפות ״סילסולים״ שקדניים, המלים: ״פיוטר קירסאנוף, גנראל־מאיור״. בשנת 1835 סיים ניקולאי פטרוביץ׳ את חוק לימודיו באוניברסיטה בתואר ״מוסמך״, ובאותה שנה עצמה קם הגנראל קירסאנוב, שהוצא בדימוס בשל איזה מיסדר לא מוצלח, ועקר עם אשתו לפטרבורג. הוא כבר שכר לו בית ליד הגן הטַאבְרִי ונרשם למועדון האנגלי, אך לפתע־פתאום מת בשבץ. לא עברו ימים רבים ואגאפוקליאה קוזמינישנה הלכה אחריו: נבצר ממנה להסכין עם החיים השוממים במטרופולין: תוגת הקיום הרחק מן הקסרקטינים שדפה את חייה. בתוך כך הספיק ניקולאי פטרוביץ׳, עוד בחייהם של הוריו ולמגינת־לבם הרבָּה, להתאהב בבתו של הפקיד פְּרֶפּוֹלוֹבֶנסקי, מי שהיה בעל־הבית שלו, נערה נאה למראה וכמו שנהוג לומר היום, מתקדמת: היא קראה מאמרים רציניים בכתבי־העת, ב״מדור המדע״. בתום ימי האבל מיהר לשאתה לאשה, ומשעזב את מיניסטריון החצר, שם קיבל מישרה בהשתדלותו של אביו, רווה תענוגים עם מַאשה שלו תחילה בבית־קייט בקירבת ״המכון ליערנות״, אחר־כך בעיר, בדירה קטנה ונעימה עם מדרגות נקיות וטרקלין קריר, ולבסוף בכפר, לשם עקר לצמיתות, ושם נולד לו עד מהרה בנו ארקאדי. בני הזוג חיו ברוב שלווה ונועם: כמעט מעולם לא נפרדו, קראו ספרים יחדיו, ניגנו בארבע ידיים בפסנתר, שרו דואטים: היא שתלה פרחים והשגיחה על הלול, הוא יצא לפעמים לצייד וטיפל במשק, ואילו ארקאדי גדל ועלה כפורח, גם הוא בשלווה ובנועם. עשר שנים חלפו להן כחלום. בשנת 47 הלכה אשתו של קירסאנוב לעולמה. המכה כמעט הכריעה אותו, שערו הלבין תוך שבועות מעטים; הוא ביקש לנסוע לחוץ־לארץ, להתבדר קצת... אך הנה באה שנת 48.**** על כורחו שב אל הכפר, ישב ימים רבים בחיבוק־ידיים, ולבסוף קם וכונן סדרים חדשים באחוזה. בשנת 55 הסיע את בנו לאוניברסיטה ועשה עימו שלושה חורפים בפטרבורג, שם מיעט לצאת מביתו והשתדל להתוודע אל חבריו הצעירים של ארקאדי. בחורף האחרון נבצר ממנו להתלוות אליו - והנה אנו רואים אותו בחודש מאי של שנת 1859, שערו כבר לבן כולו, גופו שמנמן ותפוח, שחוח קצת: הוא מחכה לבנו, שקיבל, כמוהו עצמו לפנים, תואר מוסמך.
[* וֶרְסְטָה - 1065 מטר.]
[** דסיאטינה - 1092 הקטאר.]
[*** כך נהוג לקרוא לאשת גנראל.]
[**** השנה שפרצו בה מהומות ״אביב העמים״ ברחבי אירופה.]
מתוך דרך־ארץ, ואולי גם משום שלא נוח היה לו במחיצת אדונו, נכנס המשרת אל מאחורי השער והצית לו מיקטרת. ניקולאי פטרוביץ׳ הרכין ראשו והביט אל מדרגות הפתח הנושנות: אפרוח מגודל, ססגוני, התהלך לו שם כבעל־בעמיו, מקיש בחוזקה ברגליו הגדולות הצהובות. חתול מרופש נתן בו מבט עויין, מצטנף לו בגנדרנות על המעקה. השמש יקדה. מן הפרוזדור האפלולי של האכסניה עלה ריח לחם־שיפון חם. ניקולאי פטרוביץ׳ שלנו שקע בהירהורים. ״בני... מוסמך... אַרקַאשָׁה...״ זימזמו המלים בלי הרף במוחו; הוא ניסה לחשוב על משהו אחר, אך אותם הירהורים חזרו אליו שוב ושוב. אשתו המנוחה צפה ועלתה בזכרונו... ״לא זכתה!״ לחש בעוגמה... יונה שמנה אפורה נחתה על הדרך ושמה פעמיה בחופזה אל השלולית ליד הבאר, לשתות. ניקולאי פטרוביץ׳ התחיל מתבונן בה, ולאוזנו כבר הגיע קול קירקוש גלגלים קרבים ובאים.
״זה בטח הוא,״ הודיע המשרת בהגיחו מן השער.
ניקולאי פטרוביץ׳ קפץ על רגליו ונשא עיניו אל הדרך. הופיעה עגלה רתומה לשלושה סוסי־דואר; מן העגלה ביצבצו חישוק של כובע־סטודנטים, תווי־המיתאר המוכרים של הקלסתר היקר...
״ארקאשה! ארקאשה!״ קרא קירסאנוב ופתח בריצה, בניפנוף ידיים... כעבור רגעים מעטים כבר נצמדו שפתיו אל לחיו נטולת־הזקן, השזופה והמאובקת של המוסמך הצעיר.