החיים די שקטים, לפעמים אפילו משעממים, בעיירה סֶם דֶנְט שבצפון מדינת ניו-יורק, לא הרחק מגבול קנדה – עד אותו בוקר של חורף שבו טרגדיה מחרידה מנפצת באחת את שיגרת יומם של תושביה: האוטובוס שמסיע את ילדי העיירה לבית-הספר סוטה מן הכביש בתוך סופת שלג, ומידרדר לתהום. ילדים - הרבה ילדים - מוצאים את מותם. ומעכשיו חייהם של בני המקום נחלקים לשניים: לפני התאונה - ולאחריה.
"עיירה זקוקה לילדים שלה, באותה מידה ובאותה צורה שמשפחה זקוקה להם. זה מתפרק בלעדיהם", אומרת דוֹלוֹרֶס דְריסקוֹל, נהגת האוטובוס. "עיירה זקוקה לילדים שלה הרבה יותר ממה שהיא חושבת".
ארבע דמויות מספרות את סיפור האסון הנורא, כל אחת בלשונה ומנקודת ראותה: דוֹלוֹרֶס, הנהגת, שאינה יכולה לשכוח את "ילדי העיירה שלי", אלה שכל-כך אהבה להסיע אותם יום-יום אל בית-הספר ובחזרה ממנו הביתה; בּילי אַנְסֶל, גבר אלמן מוותיקי מלחמת וייטנאם, שאיבד בתאונה את שני התאומים שלו, ילדיו היחידים; מיצֶ'ל סְטיבֶנְס, עורך-דין עצבני מהעיר ניו-יורק, המבקש להפיק מן הכאב ומן הכעס ניצחון בתביעה ייצוגית על רשלנות ולהשקיט תוך כדי כך את מצפונו על יחסיו ההרוסים עם בתו; ועֵדת המפתח בפרשה, ניקוֹל בֶּרְנֶל, נערה יפהפייה ומוכשרת בת 14, שיצאה מן התאונה לחיים על כיסא גלגלים, ומחזיקה כמו באגרוף קמוץ סוד מאיים של אביה.
ברגישות מפליאה פורש ראסל בֵּנְקְס את סיפורה של העיירה מפי ארבע הדמויות: היגון, הבלבול, חוסר-האונים, הזעם, הדחף לנקום, ופה ושם גם הרצון - שלא מודים בו - לזכות בפיצוי כספי על האובדן האיוֹם. ומעל לכל, הצורך האדיר למצוא מי אשם בתאונה. אבל האם באמת תמיד מישהו אשם?
המתיקות שאחרֵי עוּבּד ב-1997 לסרט נפלא בבימויו של אָטוֹם אֶגוֹיאן. הסרט זכה באותה שנה בשלושה פרסים בפסטיבל קאן, ובשלל פרסים נוספים לאחר מכן.
"אם לא קראתם עד היום את ראסל בּנקס, הגיע הזמן שתאמצו לכם את המנהג".
- אֶלְמוֹר לֶנַרְד
