זליג

יום שלישי, 4 במאי, 9.23. פראג

לא כך רקם אנטוני פרקינס את חלומו על חופשת התפנוקים הראשונה ממקום עבודתו. הוא אמנם קיווה כי בתום עשר שנים לנישואיו ושלוש שנים לאחר שהתקבל כשותף בכיר במשרד רואי החשבון, ימצא את עצמו אוחז בהגה של מרצדס יוקרתית, אבל הוא לא ציפה שאשתו תשב במושב לידו חמוצת פנים. אנטוני חזר והצטער שלא נהג כפי שדרשה אמו המנוחה והחתים את כלתו על הסכם ממון רגע לפני נישואיו החפוזים. לא, זו לא הייתה החופשה הרומנטית עליה חלם ואותה תכנן... והוא אפילו טרח וקנה טבעת יהלום יקרת ערך, והגיש לה אותה בקופסת בדיל מגולפת, לציון עשר שנות נישואין...
מכונית המרצדס ההדורה שייטה מפאתיי פראג היפהפייה אל ברלין, בכביש רטוב מגשם וריק ממכוניות, ששורות של עצים גבוהי גזע עיטרוהו מכל עבר. אנטוני חש עצמו כנהג מירוצים ורגלו הייתה פתאום כבדה על הדוושה.
"... תאיט כבר, אידיוט..."
עצביה של ג'ודי נמתחו עד סף פיצוץ. יום לפני הטיסה לפראג גילתה את השערה הלבנה הראשונה בשיערה השחור, והעובדה שאחותה המבוגרת החליפה השנה... עד כה... שלושה מאהבים צעירים, בעוד היא תקועה איתו עד סוף חייו או עד שתזכה בלוטו, המוקדם מביניהם... היא צרחה שוב על הגבר הרזה והקירח שהחזיק בהגה בבעתה כמנסה להיאחז בחייו החולפים אולם הצווחה כמעט ולא נשמעה מעל חריקת צמיגי המכונית כשניסה לבלום.
בעיקול הדרך הייתה תקועה, באלכסון, משאית אפורה, פנסיה מהבהבים ומשולש אדום ניצב על הכביש הרטוב לפניה. מספר אנשים לבושי אפודים זוהרים עמדו סביבה. אנטוני הצליח לבלום את המרצדס הלבנה במרחק של מספר צעדים מהם. נבלות! מדוע לא הציבו את משולש האזהרה לפני העיקול... מה אפשר לצפות במדינה בה אי אפשר להשיג ספל קפה הגון עם ארוחת הבוקר! אנטוני לחץ על המתג ושמשת החלון החליקה ללא קול ונבלעה בדלת המכונית.
״סליחה,״ הגבר הצעיר שרכן אל החלון דיבר אנגלית במבטא משונה. ״... שלוש דקות לפנות את המשאית..."
ואז הבהב זיק אור מולו, והדבר האחרון שזכר היה ריח של בשר חרוך...

ג'ודי ניסתה לשכנע את עצמה כי מדובר במתיחה אכזרית... מצלמה נסתרת... זה לא קורה לה! הדמויות בסרבלים הזוהרים פעלו בשגרה מקפיאת דם. שניים מהם גררו את בעלה מהמכונית עוד לפני שנפתחה הדלת לידה. רגע אחרי כן נמשכה בשיערה הארוך אל מחוץ למכונית, ודידתה אחרי גבר שמן אל המשאית, אליה הוטל בעלה. כשצרחה, עצר הגבר, הסתובב, היכה אותה פעם אחת בביטנה, אסף את גופה כאילו הייתה בובת סמרטוטים והטיל אותה אל אחורי המשאית. דלת המשאית נטרקה שנייה אחרי כן ואור צהבהב נדלק, והחליף את אור הבוקר הרך.
היא התנשמה, מנסה להחזיר לעצמה את נשימתה. בעלה השתעל פתאום וגופו החל לרעוד כמוכה טירוף. גבר בסרבל מוכתם, שנראה, ממרבצה על רצפת המשאית החשופה, כענק, ניגש ונעמד מעליו. היא חשה שהמשאית מתחילה לנוע. הגבר לבוש הסרבל התחיל למשוך את בעלה. ג'ודי הסבה את ראשה כדי לעקוב אחריו. הוא גרר את אנטוני עד לסופה של המשאית, ושם הרים אותו לתנוחת ישיבה ומשך את זרועו למעלה. קשקוש שרשרת הברזל העיד כי זו עוברת לכל אורך המשאית... טלטול של המשאית העיף את גופה אל הדופן, והיא נחבטה בראשה באכזריות שפרשה לרגע מסך שחור על עיניה... כשהתפוגג המסך מצאה את עצמה יושבת מול בעלה, כשהגבר מושך את זרועה למעלה. עיניו של אנטוני היו פקוחות, קפואות כעיני מת, וזרזיף של דם טיפטף מזווית פיו. "עזור לי... עזור לי..." שמעה את עצמה ממלמלת בלי קול, אינה יודעת אם היא מכוונת לבעלה האומלל, למלצר החטוב ששיעשע אותה אתמול בלילה או לאותו מושיע לפניו קדה באדיקות בכל הזדמנות בה נכנסה אל הכנסייה. אנטוני הביט בה במבט קפוא, כאילו היא אשמה בכל צרותיו...
"סרג'... אתה מסתדר?" נשמעה לפתע השאלה בקול עמום.
"אין בעיה. כמה אנחנו צריכים לאסוף?"
"שמונה... עשרה... כמה שנמצא. תעשה עליהם חיפוש מלא, תכשיטים וכל היתר... המרצדס לבדה שווה לנו את העצירה... אני יורד מהדרך הראשית. שים לב."
קול צרחני של זמרת, מעוטר בצלילים קצביים, מילא את חלל המשאית. היא ניסתה להתנגד כשמשך את זרועה, מרגישה כמנסה לעצור פר משתולל בעזרת גבעול קש. צעקה נפלטה מפיה כשמשך את גופה למעלה בחזקה, ומיד אזק את פרק ידה אל השרשרת. כשהרפה ממנה, הוטחה שוב לרצפת המשאית, כשזרועה הימנית מתוחה כלפי מעלה. טלטולי המשאית גרמו לה להחליק ולהיחבט בדופן והיא פישקה את רגליה והתאמצה לאזן את גופה. פרסומת בשפה זרה לה קטעה את השיר הצרחני... הגבר בסרבל המוכתם היה רכון על בעלה, והיא הבינה כי הוא עורך חיפוש על גופו. כשהזדקף, שמט מספר פריטים לתוך תרמיל שהיה תלוי על דופן המשאית. לעזאזל... הטבעת החדשה...
לא היה טעם לצעוק. ג'ודי פרקינס משכה עצמה בציפורניים מהשיכונים בהם גדלה אל הבית המפואר בפרברי סאן דייאגו, אך לא השאירה מאחור את ניסיון חייה. היא ידעה שהיא חסרת אונים כשפנה אליה. לאחר שאסף את טבעותיה מישש בגסות את כל גופה, מחפש תכשיטים נוספים. היא פקחה את עיניה כשהתרחק ממנה אל עבר התרמיל. טלטול פתאומי הקפיץ את אנטוני באוויר והוא צרח בכאב, אבל ג'ודי התמקדה כעת רק בצרותיה שלה. כשראתה את הגבר פותח את כפתוריי הסרבל המוכתם וכורע לידה, חשה תחושה של דז'ה וו. היא קיללה בלבה את בעלה, את נישואיה, את הרגע בו התפתתה לעבוד במועדון הלילה בו הכירה את... עיניה נעצמו כשמשך את מכנסי הג'ינס המעוצבים ואת תחתוניה הדקיקים מעל רגליה וגרר את גופה אליו. שיניה ננעצו בלשונה ונשכו בה עד זוב דם. טלטולי המשאית אילצו אותו להיאחז בגופה בחזקה. הוא נשאר בתוכה זמן שנדמה לנצח, אבל כשנסוג ממנה עדיין צרם קולה של אותה הזמרת את אוזניה...
הוא קם על רגליו, משך את הסרבל על גופו ואיזן את עצמו בהחזיקו בשרשרת המתוחה, גורם לגופה להימתח בכאב. ״תעצור רגע... אני צריך להשתין...״ צעק.
המשאית נעצרה בחריקה. הגבר בסרבל פתח את דלת המשאית ונעמד בתנוחת המשתין המצוי. היא הבחינה מבעד לפתח בענפים ירוקים של עצי מחט. הוא ניער את אברו ומיד ירד מהמשאית והדלת נסגרה בחבטה אחריו. רגע אחרי כן כבה האור, והמכונית החלה שוב לנוע בדרך המשובשת, כשקולה הצרחני של הזמרת מתחלף בבסים עמוקים של מקהלת גברים.
״אנטוני... טוני מותק, אני אוהבת אותך...״

הדבר הקשה מכל היו טלטולי המשאית. היא קינאה בבעלה ששכב ללא הכרה, בשעה שהיא נחבטה שוב ושוב, ורגליה וישבנה העירום נפצעו עד זוב דם מרצפת המשאית המחוספסת. אבל ג'ודי לא הפסיקה לעקוב אחר הקורה סביבה, רואה את המראות ושומעת את הקולות, חווה בדז'ה וו את ילדותה, כששכבה ערה על מיטתה הצרה בקיתון דירת החדר בשיכונים, בעוד אמה, בחדר הסמוך, סופגת גידופים, קללות ומכות מגבר זה או או אחר שרכש את משבצת ׳אהובי׳ בחייה.
טלטולי המשאית פסקו והנסיעה הייתה כעת רגועה. היא הצליחה להתיישב וניסתה ללא הצלחה לדבר עם בעלה. רק נשימותיו הקולניות העידו שנשארה בו רוח חיים. המשאית נעצרה והמוסיקה אליה התרגלה נאלמה. קולות שיחה נשמעו מבחוץ. כמה דקות לאחר מכן נפתחה דלת המשאית ואור היום הציף את החלל החשוך. סרג' עלה ראשון וקיבל לידיו, בזה אחר זה, גבר, אישה מבוגרת ושני ילדים, בנים, כבני עשר. סרג' כבל את השבויים החדשים, ערך עליהם חיפוש מהיר וירד מהמשאית, טורק את הדלת אחריו. המשאית המשיכה לנוע. החשכה חזרה ואפפה אותם והרמקולים חזרו להשמיע את המוסיקה הרעשנית. האישה החלה לצרוח בשפה שג'ודי לא הבינה. היא ניסתה לדבר אליה באנגלית, ספרדית... קצת איטלקית... אבל כשהגבר החל לצרוח גם הוא, בחרה לשתוק... המשאית שייטה כעת במהירות על הכביש, אבל הדבר לא הקל על גופה הפצוע.
ג'ודי לא ידעה כמה זמן ארכה הנסיעה. שני הילדים החלו לבכות, צעקותיה של האישה נדמו ורק הגבר שמולה המשיך וצרח מדי פעם, גובר על שאון המוסיקה. היא הצליחה למשוך עצמה לעמידה לרגע, אבל מיד חזרה ונפלה. ריח חריף של שתן העיד כי מישהו איבד את השליטה על גופו.
המשאית נעצרה פעם נוספת והדממה שירדה שימשה רקע אכזרי ליבבות, לגניחות ולנשימות המיוסרות. דלת המשאית נפתחה בפתאומיות. בחוץ ירד גשם שרענן את האוויר והאור היה אפרורי. סרג' היה הראשון שעלה למשאית ובעקבותיו עלה גבר נוסף, קטן קומה ועטור זקן שחור ארוך. שניהם קיבלו לידיהם שני בחורים צעירים ונערה, לבושים כולם בבגדי ספורט קצרים, זוהרים, בצבעי אדום וכחול. המשאית חזרה לנוע עוד לפני שנטרקה הדלת הגדולה. כשנדלק האור כבלו סרג' והמזוקן את השלושה. היא זיהתה את השפה שנשמעה לה כעת כגרמנית אבל לא הבינה דבר. כשהפשיטו שני הגברים את הנערה מבגדי הספורט, עצמה את עיניה והשתדלה לאטום את אוזניה...

הצפצוף שהעיר אותה מהשינה - או מהעילפון, כיוון שחשה שראשה מסתחרר - העיד שהמשאית נוסעת לאחור. החלל היה חשוך ושקט. היא נבעתה כשחשה שגופה רובץ בשלולית בעלת ריח דוחה. פצעיה צרבו. דלתה האחורית של המשאית נפתחה ואור ניאון חזק גירש את החושך. היא חשה שהתסריט חוזר על עצמו כשעלה סרג' למשאית.
״עלה כבר, בורק,״ צעק לאחור. ״מסריח כאן יותר מהתחת שלך!״
המזוקן עלה אחריו ונרתע לאחור. הוא צעק משהו בשפה אותה לא הבינה וקול גברי ענה לו מחוץ למשאית. לקח לה רגע להבין שהדבר שמשך אחריו אל המשאית היה צינור מים שחור. הוא אחז בצינור בשעה שמישהו פתח את הברז, ושטף אותם ואת חלל המשאית בזרם מים קר וחזק. ג'ודי עצרה את נשימתה כשפגע בה הזרם, אבל לאחר רגע חשה הקלה - הן מתחושת הניקיון שנסכו המים, והן מהמחשבה כי אם הם מנקים אותה, אולי לא תסיים את חייה כאן...
סרג' שחרר את שרשרת הברזל שנפלה בקול רעש, והחל להטיל אותם בזה אחר זה החוצה. ג'ודי הייתה האחרונה. נפילתה נבלמה מעט בגופו של בעלה ששכב ללא תנועה. מספר גברים החלו לגרור ולדחוף אותם. מישהו משך והרים אותה על רגליה וג'ודי, בבושה שלא ידעה שנשארה בה, ניסתה לכסות את ערוותה החשופה בידיה. היא נדחפה אחרי האחרים אל תוך בור גדול, שנראה כמו בריכה שרוקנה ממימיה. לרגע לא עצמה את עיניה. היא ראתה את הזרקורים שירדו מהתקרה, את קירות הבטון החשופים ואת הערימות השחורות שהדיפו ריח של... זבל. אותו ריח שזכרה מגן החיות אליו נהגה לברוח בילדותה.
ואז ראתה את יריעות הניילון!
היריעות המתוחות כיסו את הקירות החשופים של הבריכה עד לתחתיתה החשופה וברגע בו הבחינה בהן כשלו רגליה. היא לא ידעה מדוע דווקא עכשיו נשברה, אבל ידעה בבירור כי כאן יסתיימו חייה...
"איך הגעת הנה?" שאלה בלחש את הנערה העירומה שיבבה ובכתה לידה.
"עשינו אימון רכיבת אופניים," הנערה דיברה באנגלית, שמבטא כבד וזר ניכר בה, "עצרנו לשתיית מים. שתי מכוניות עצרו לידנו ומישהו שאל על הדרך... מה הם יעשו לנו?"
ג'ודי לא השיבה. שני גברים החלו למשוך יריעת ניילון מעל פתח הבור, בתוכו היו כעת תשעת החטופים. אור הזרקורים חשף לעיניה כל פרט. היא גררה את עצמה מעט עד שהגיעה אל בעלה שהיה מוטל ללא תנועה, מדמם מפצע שנפער בלסתו כשהוטל לבור. היא טבלה אצבע... ״לעזאזל, נשברה לי ציפורן,״ חשבה לרגע... בשלולית הדם, וכשהיא נזהרת שלא יבחינו בתנועותיה החלה לכתוב על רצפת הבריכה: חטיפה. ג'ודי אנטוני פרקינס. סרג׳ ענק. בורק זקן שחור. עוד 3 גברים. משאית אפורה. מרסדס... היא קיוותה שנותר מספיק דם בגופו של בעלה כדי לכתוב את כל שזכרה ממסע האימים.