המדריך השלם לאדם היוצר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המדריך השלם לאדם היוצר
הוספה למועדפים

המדריך השלם לאדם היוצר

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אלי אילון

אלי אילון, ד"ר לפילוסופיה, MBA במנהל עסקים ובוגר החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית. מתגורר בירושלים, מרצה באוניברסיטת תל אביב ועומד בראש מכון פילוהרמוני לייעוץ פילוסופי אסטרטגי; בשלושת העשורים האחרונים עסק בליווי פילוסופי ליחידים ולארגונים, ופרסם מאמרים בכתבי עת בארץ ובעולם בפילוסופיה עיונית ומעשית. בשנים האחרונות פרסם תריסר ספרים העוסקים בפילוסופיה, יצירה ויצירתיות, פרוזה, שירה וספרות ילדים. 

נושאים

תקציר

שנת 2018. אדם ממתין בתחנת רכבת שוממה. רכבת יחידה נעצרת לאספו. מבלי שידע, הוא מצטרף לנסיעה המתרחשת שנים קודם לכן, בשנת 1944. בקרון אדם יחיד, נראה כבן גילו. הוא מסמן לנוסע החדש שישב לצידו.
 
כל אותו הלילה מספר המארח לאורחו מן העתיד על עולמה של היצירה. בשפה פואטית ומוצפנת, בסבלנות – אך בדחיפות ובנחישות של מי שיודע שמותו קרב – הוא מספר על חיי היוצר ועל תהליכי היצירה. בעשרת הפרקים של הספר מובאים דברי המארח על ערגה ועל ארוס, על עבר, הווה ועתיד הנמזגים בעת היצירה; על השראה, על דמדומים ועל נוסטלגיה; על המרי המתפרץ ביצירה ועל אהבת האדם; ולבסוף, על הקציר המחכה בתום ימים ארוכים של זריעה.
לאחר שיורד האורח, מוסיפה הרכבת ודוהרת, נוטלת עימה את המארח, מוכן ומזומן לגורלו.
אלי אילון, דוקטור לפילוסופיה, סופר, ומייסד מכון פילוהרמוני לייעוץ פילוסופי. מתגורר בירושלים ומרצה באוניברסיטת תל אביב.
זהו ספרו התשיעי. ספריו הקודמים: מסה פילוסופית: יצירה עצמית: חיים אדם ויצירה על פי ניטשה (מאגנס, 2005); הרומנים: קריסטל בגדד (כרמל 2008); עידן הקולות כבר החל (כרמל, 2010); הרף עין (כרמל 2013). שירה: סמי-סנטימנטלי: שירים במחצית המאה (כרמל 2017). ספרים לנוער: כינור הקסמים (גוונים, 2009); הילדים מעיר היהלומים (גוונים, 2010); המורלוקים במופע מסעיר (גוונים, 2010).

פרק ראשון

מסע לילי
פרולוג
 
אינני זוכר את הנסיבות בהן נקלעתי אל תחנת הרכבת הישנה. עומדת הייתה בנקיק הצר שבין ההרים.
 
צעדתי לעבר תחנה עזובה, בצעדים מדודים: כראוי למי שנושא חמישים ואחת שנים על גבו. הערפל שכיסה את עמק הרכבת הכביד על צעדיי. עתה נשאתי על גבי חמישים ואחת שנים נוספות, רחוקות.
 
על קיר תחנת הרכבת השוממה נותר שלט ישן ועליו היה כתוב במספרים רומיים מאה ושתיים. כמו הורה לי השלט לעמוד כאן, בעודי נושא את מאה ושתיים השנים על כתפיי הצרות.
 
לא יכולתי לקוות שתחלוף הרכבת, ולבטח לא שתואיל ותעמוד בנקיק מכוסה באד. אך בעודי מתיישב בשום מקום זה, הגיחה רכבת רועשת מבין ההרים הלבנים, מחליפה את אדי המים בעשן אפרפר, ממלאת דממת־טבע מת  – ברחש חיי מכונות.
 
מאות הקרונות חלפו על פניי ברחש מטריד ובהתעלמות מעליבה. מבעד לחלונותיה חשפה הרכבת ריקנותה. הנחתי שאין היא מיועדת לאיש, ושלבטח כבר לא תעצור והפניתי פניי מן העשן.
 
בהגיע הקרון האחרון עצרה לפתע.
 
שתי דלתות הקרון נפסקו והרכבת עמדה וחיכתה. עליתי והרכבת המשיכה מיד.
 
הבטתי בספסלים הריקים.
 
חשבתי כי כמו בשאר הקרונות, אף הקרון הזה ריק מאדם.
 
טעיתי: אדם אחד ישב בקצה הקרון והביט בי.
 
מבטו נקשר במבטי.
 
נראה היה זקן ממני.
 
שׂערו עדיין חוּם, ועיני תכלת חודרות וצעירות לו, אך כחוש היה, כזקן.
 
הוא רמז לי שארד מן הרכבת. זו אינה מיועדת לי.
 
אך מבטו כמו כישף אותי, ונאחזתי בקשר העין, ממהר לשבת לצידו.
 
שאל אותי לשמי ולגילי. אני את שלי אמרתי, והוא השיב, אנחנו ביחד מאה ושתיים שנים.
 
ואחר כך אמר:
 
שֶׁלִּי הִיא הָרַכֶּבֶת,
 
נוֹשֵׂאת אוֹתִי אֶל גּוֹרָלִי.
 
לֹא יָכֹלְתִּי לְקַוּוֹת לִמְבַקֵּר
 
בַּלַּיְלָה הַזֶּה, שֶׁהוּא לֵילִי שֶׁלִּי.
 
אֵינִי יוֹדֵעַ אֵילוּ הֵם הַיָּמִים
 
וְאֵילוּ הַדְּרָכִים
 
שֶׁהוֹלִיכוּ אוֹתְךָ אֶל הַקָּרוֹן
 
הָרוֹגֵשׁ בֵּין הַצּוּקִים
 
מָה חִפַּשְׂתָּ בַּאֲדָמָה אֲרוּרָה
 
בִּנְקִיק צַר לְהַלֵּךְ
 
בַּשְּׁמָמָה הַמְּהַתֶּלֶת,
 
בְּפוֹרִיּוּת עֲקָרָה?
 
אַךְ אִם כְּבָר נִקְלַעְתָּ, שֵׁב עִמִּי.
 
חֲלֹק אֶת לֵילִי שֶׁלִּי.
 
כְּבֶן מִשְׁפָּחָה תִּהְיֶה לִי,
 
בֶּן גִּילִי הַיָּקָר,
 
וְאִם יוֹצֵר אַתָּה בֵּין יוֹצְרִים
 
כִּי אָז – אֶמְסֹר לְךָ אוֹצָר!
 
וּבִתְמוּרָה, נְצֹר אוֹתִי בְּלִבְּךָ,
 
וּכְשֶׁתֵּרֵד  –
 
אֶת דְּבָרַי בִּשְׁמִי: מְסֹר!
 
שְׁתֵּי יָדָיו הִנִּיחַ עַל בִּרְכַּי.
 
צְמַרְמֹרֶת אָחֲזָה בִּי,
 
כְּמוֹ הִמְתַּנְתִּי לְמַגַּע יָדוֹ כָּל יְמֵי חַיַּי.
 
שָׁאַלְתִּי לְזֶהוּתוֹ בַּשֵּׁנִית.
 
וְעוֹד שָׁאַלְתִּי, לְאָן מוּעֶדֶת הָרַכֶּבֶת?
 
וְהָכֵיצַד זֶה נִקְלְעוּ יְמֵי חַיַּי
 
אֶל תּוֹךְ לֵילוֹ שֶׁלּוֹ?
 
הָאִישׁ הַזָּקֵן־הַצָּעִיר חוּם הַשֵּׂעָר
 
הִבִּיט בִּי בְּעֵינֵי הַתְּכֵלֶת,
 
הִנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּי, כְּמִתְחַנֵּן:
 
שֶׁלֹּא אֶשְׁאַל עוֹד שֶׁאֵין לִשְׁאֹל.
 
זֶרֶם דָּמִי חָשׁ אֶת תְּנוּעַת הַזְּמַנִּים הַיַּחֲסִית:
 
בַּחוּץ נָע הַכֹּל בִּתְנוּעָה מְסַחְרֶרֶת,
 
בִּפְנִים – הַכֹּל עָמַד מִלֶּכֶת.
 
עַתָּה סִמֵּן הָאִישׁ, שֶׁהַזְּמַן כְּבָר הֵחֵל
 
וְשֶׁהִגִּיעָה הָעֵת לַחֲלֹק שָׁלָל.
 
בְּטֶרֶם יָאִיר שַׁחַר אַחֲרוֹן
 
עַל הָרַכֶּבֶת הַנָּעָה לְלֹא מַעֲצוֹר
 
וְעַל הַקָּרוֹן הָעוֹמֵד בְּחָלָל אֶחָד.
 
הִמְתַּנְתִּי לְמוֹצָא פִּיו,
 
וְהוּא דִּבֵּר: אֵלַי דִּבֵּר!
 
אֶל מִי עוֹד יְדַבֵּר בָּרַכֶּבֶת הַשּׁוֹמֵמָה,
 
בַּת מְאוֹת הַקְּרוֹנוֹת?
 
וַאֲנִי נִרְגָּשׁ וְדָרוּךְ.
 
לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים,
 
בְּדַרְכּוֹ אֶל הַר הָאֵלִים
 
לִטְעֹן עֲסִיס־אַהֲבָה בְּאַשְׁפַּת־הַחִצִּים
 
חָלַף לוֹ אֵרוֹס – עַל פְּנֵי צוּק עֲצוּם מְמַדִּים.
 
‘מֵטֵאוֹרָה’ שְׁמוֹ.
 
וְעַל סַף הַמָּצוּק מִמַּעַל,
 
עָמְדָה לָהּ מוּזָה יָפָה.
 
זוֹ שֶׁאֵרוֹס כֹּה אָהַב,
 
מוּזַת הַהַשְׁרָאָה וְהַיְּצִירָה!
 
מִשֶּׁזִּהָה אוֹתָהּ אֵרוֹס, עָצַר מְעוּפוֹ.
 
בַּעֲבוּרָהּ יְחַכֶּה הָאוֹלִימְפּוּס,
 
וּכְבָר הוֹדִיעַ עַל דְּחִיַּת בּוֹאוֹ.
 
וְהַמּוּזָה עָמְדָה בִּקְצֵה הַצּוּק,
 
פִּזְּרָה אֶת דַּפֵּי הַשִּׁירִים שֶׁכָּתְבָה,
 
מְפַזֶּרֶת הַשְׁרָאָתָהּ – אוֹצָרָהּ הַיָּקָר – אֶל הָרוּחַ!
 
מִלּוֹת הַשִּׁירִים, מַעֲשֵׂי יְדֵי הַמּוּזָה,
 
הִתְעַרְבְּלוּ מַטָּה,
 
אָבְדוּ בֵּין בָּתֵּי הַכְּפָר שֶׁלְּמַרְגְּלוֹת הַצּוּק,
 
הַכְּפָר קָלַמְבָּקָה.
 
עִם כָּל שִׁיר שֶׁפִּזְּרָה,
 
עוֹד וָעוֹד אֶל הַקָּצֶה קָרְבָה,
 
כֹּה חָשַׁשׁ לָהּ אֵרוֹס
 
שֶׁיְּאֻנֶּה לָהּ הָרַע,
 
הֵן עָמְדָה כְּבָר בִּקְצֵה הַצּוּק
 
לוֹ הַכְּנָפַיִם – לֹא לָהּ,
 
וְאֵרוֹס קָרָא לָהּ בְּקוֹלוֹת אַהֲבָה.
 
אַךְ הַמּוּזָה כְּבָר נְכוֹנָה הָיְתָה
 
מְזֻמָּנָה לִקְפֹּץ אֶל גּוֹרָלָהּ
 
מְבַקֶּשֶׁת לְעַצְמָהּ גּוֹרָל אֶחָד
 
עִם שִׁירֶיהָ.
 
עֵת שִׁלְּחָה אֶת אַחֲרוֹן פִּיּוּטֶיהָ,
 
צָנְחָה הַמּוּזָה, נֶאֶסְפָה לָאֲדָמָה
 
עִבְּרָה הָאָרֶץ בְּדָמָהּ,
 
וְנִזְרְעָה בָּהּ עִם זַרְעֵי הַשְׁרָאָתָהּ
 
שֶׁזֶּה עַתָּה פִּזְּרָה.
 
אֵרוֹס צָלַל בְּיָגוֹן, זָעַק הַזְּעָקָה,
 
בַּכֹּל עַל הָאָרֶץ וּבִשְׁמֵי הָאֵלִים נִשְׁמְעָה,
 
מִהֵר וְאָסַף בִּכְנָפָיו שִׁבְרֵי גּוּפָתָהּ,
 
נְטָלָהּ – אֶל הָהָר הָאוֹלִימְפִּי
 
וְשָׁם, בִּקְצֵה הָעוֹלָם
 
הִנִּיחַ אֶת הַבְּתוּלָה –
 
הֲרַת הַמִּלִּים
 
צָרַר גּוּפָהּ בֵּין הָאֵלִים
 
לִשְׁנַת נְצָחִים.
 
וְכָךְ קָטַפְתִּי אֲנִי
 
אֶת מִלּוֹת הַשִּׁירִים
 
מֵאַדְמַת הַכְּפָר הָרְווּיָה.
 
בְּזִכְרוֹנִי – אָצַרְתִּי צַוָּאָתָהּ
 
לְטוֹבַת בְּנֵי הָאָרֶץ הַחַיִּים,
 
לְטוֹבַת אַחַי הַיּוֹצְרִים.
 
עַל כֵּן,
 
בְּטֶרֶם יְאֻדֶּה הַגּוּף
 
אֶתֵּן לְךָ אֶת סוֹד הָרוּחַ,
 
אוֹתוֹ אֲנִי נוֹשֵׂא כָּל הַשָּׁנִים.
 
שֶׁלְּךָ הוּא בִּירֻשָּׁה
 
אַךְ עָלֶיךָ לִמְסֹר מְסִירָה
 
וְרַק אֶת שְׁמִי שֶׁלִּי תִּכְתֹּב
 
פִּצּוּי עַל חַיַּי הַגְּדוּעִים.
 
וּכְבָר עָמַדְתִּי לְהִסְתַּלֵּק
 
מִבְּלִי לְהוֹתִיר סִימָנִים
 
אַךְ הִנֵּה אַתָּה בָּאתָ עַד אֵלַי
 
כְּאָח – מֵאֶרֶץ הַחַיִּים.
 
אַתָּה  – בְּמַחֲצִית הַמֵּאָה שֶׁלְּךָ,
 
וְאַף אֲנִי בַּמַּחֲצִית שֶׁלִּי.
 
וְאַתָּה, כְּבֶן מִשְׁפָּחָה לִי
 
הַעֲבֵר חַיֵּי הַיְּצִירָה
 
לְמַחֲצִית הַמֵּאָה הַשְּׁנִיָּה
 
זֶה חֶסֶד אַחֲרוֹן שֶׁתַּעֲשֶׂה לִי
 
זוֹ לִי תִּקְוָה יְחִידָה!
 
וְאַחֲרוֹן:
 
כָּל הַלַּיְלָה לָנוּ  – כְּדֵי שֶׁתִּשְׁאַל,
 
וַאֲנִי אָשִׁיב בְּרָצוֹן.
 
אַךְ זְכֹר, יְדִידִי הַיָּקָר,
 
רַק לִי מְיֹעָד הַקָּרוֹן.
 
בְּבוֹא הַשַּׁחַר  – אֲסַמֵּן לְךָ סִימָן.
 
אוֹ אָז  – בְּלֹם הַשְּׁאֵלוֹת, מַהֵר, וְרֵד!
 
הַנַּח לִי כָּאן, לְבַדִּי עַל הַצּוּק שֶׁלִּי,
 
וְאַל תִּצְטַעֵר,
 
זְכֹר שֶׁגַּם אֵרוֹס בַּעַל הַכָּנָף
 
לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעֵנִי
 
הָאֵלִים – תָּמִיד מְאַחֲרִים,
 
וְאִלּוּ אָדָם הַמַּטֶּה אֹזֶן בִּרְגָעִים אַחֲרוֹנִים
 
הוּא הוּא הַמּוֹשִׁיעַ!

אלי אילון

אלי אילון, ד"ר לפילוסופיה, MBA במנהל עסקים ובוגר החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית. מתגורר בירושלים, מרצה באוניברסיטת תל אביב ועומד בראש מכון פילוהרמוני לייעוץ פילוסופי אסטרטגי; בשלושת העשורים האחרונים עסק בליווי פילוסופי ליחידים ולארגונים, ופרסם מאמרים בכתבי עת בארץ ובעולם בפילוסופיה עיונית ומעשית. בשנים האחרונות פרסם תריסר ספרים העוסקים בפילוסופיה, יצירה ויצירתיות, פרוזה, שירה וספרות ילדים. 

עוד על הספר

נושאים

המדריך השלם לאדם היוצר אלי אילון
מסע לילי
פרולוג
 
אינני זוכר את הנסיבות בהן נקלעתי אל תחנת הרכבת הישנה. עומדת הייתה בנקיק הצר שבין ההרים.
 
צעדתי לעבר תחנה עזובה, בצעדים מדודים: כראוי למי שנושא חמישים ואחת שנים על גבו. הערפל שכיסה את עמק הרכבת הכביד על צעדיי. עתה נשאתי על גבי חמישים ואחת שנים נוספות, רחוקות.
 
על קיר תחנת הרכבת השוממה נותר שלט ישן ועליו היה כתוב במספרים רומיים מאה ושתיים. כמו הורה לי השלט לעמוד כאן, בעודי נושא את מאה ושתיים השנים על כתפיי הצרות.
 
לא יכולתי לקוות שתחלוף הרכבת, ולבטח לא שתואיל ותעמוד בנקיק מכוסה באד. אך בעודי מתיישב בשום מקום זה, הגיחה רכבת רועשת מבין ההרים הלבנים, מחליפה את אדי המים בעשן אפרפר, ממלאת דממת־טבע מת  – ברחש חיי מכונות.
 
מאות הקרונות חלפו על פניי ברחש מטריד ובהתעלמות מעליבה. מבעד לחלונותיה חשפה הרכבת ריקנותה. הנחתי שאין היא מיועדת לאיש, ושלבטח כבר לא תעצור והפניתי פניי מן העשן.
 
בהגיע הקרון האחרון עצרה לפתע.
 
שתי דלתות הקרון נפסקו והרכבת עמדה וחיכתה. עליתי והרכבת המשיכה מיד.
 
הבטתי בספסלים הריקים.
 
חשבתי כי כמו בשאר הקרונות, אף הקרון הזה ריק מאדם.
 
טעיתי: אדם אחד ישב בקצה הקרון והביט בי.
 
מבטו נקשר במבטי.
 
נראה היה זקן ממני.
 
שׂערו עדיין חוּם, ועיני תכלת חודרות וצעירות לו, אך כחוש היה, כזקן.
 
הוא רמז לי שארד מן הרכבת. זו אינה מיועדת לי.
 
אך מבטו כמו כישף אותי, ונאחזתי בקשר העין, ממהר לשבת לצידו.
 
שאל אותי לשמי ולגילי. אני את שלי אמרתי, והוא השיב, אנחנו ביחד מאה ושתיים שנים.
 
ואחר כך אמר:
 
שֶׁלִּי הִיא הָרַכֶּבֶת,
 
נוֹשֵׂאת אוֹתִי אֶל גּוֹרָלִי.
 
לֹא יָכֹלְתִּי לְקַוּוֹת לִמְבַקֵּר
 
בַּלַּיְלָה הַזֶּה, שֶׁהוּא לֵילִי שֶׁלִּי.
 
אֵינִי יוֹדֵעַ אֵילוּ הֵם הַיָּמִים
 
וְאֵילוּ הַדְּרָכִים
 
שֶׁהוֹלִיכוּ אוֹתְךָ אֶל הַקָּרוֹן
 
הָרוֹגֵשׁ בֵּין הַצּוּקִים
 
מָה חִפַּשְׂתָּ בַּאֲדָמָה אֲרוּרָה
 
בִּנְקִיק צַר לְהַלֵּךְ
 
בַּשְּׁמָמָה הַמְּהַתֶּלֶת,
 
בְּפוֹרִיּוּת עֲקָרָה?
 
אַךְ אִם כְּבָר נִקְלַעְתָּ, שֵׁב עִמִּי.
 
חֲלֹק אֶת לֵילִי שֶׁלִּי.
 
כְּבֶן מִשְׁפָּחָה תִּהְיֶה לִי,
 
בֶּן גִּילִי הַיָּקָר,
 
וְאִם יוֹצֵר אַתָּה בֵּין יוֹצְרִים
 
כִּי אָז – אֶמְסֹר לְךָ אוֹצָר!
 
וּבִתְמוּרָה, נְצֹר אוֹתִי בְּלִבְּךָ,
 
וּכְשֶׁתֵּרֵד  –
 
אֶת דְּבָרַי בִּשְׁמִי: מְסֹר!
 
שְׁתֵּי יָדָיו הִנִּיחַ עַל בִּרְכַּי.
 
צְמַרְמֹרֶת אָחֲזָה בִּי,
 
כְּמוֹ הִמְתַּנְתִּי לְמַגַּע יָדוֹ כָּל יְמֵי חַיַּי.
 
שָׁאַלְתִּי לְזֶהוּתוֹ בַּשֵּׁנִית.
 
וְעוֹד שָׁאַלְתִּי, לְאָן מוּעֶדֶת הָרַכֶּבֶת?
 
וְהָכֵיצַד זֶה נִקְלְעוּ יְמֵי חַיַּי
 
אֶל תּוֹךְ לֵילוֹ שֶׁלּוֹ?
 
הָאִישׁ הַזָּקֵן־הַצָּעִיר חוּם הַשֵּׂעָר
 
הִבִּיט בִּי בְּעֵינֵי הַתְּכֵלֶת,
 
הִנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּי, כְּמִתְחַנֵּן:
 
שֶׁלֹּא אֶשְׁאַל עוֹד שֶׁאֵין לִשְׁאֹל.
 
זֶרֶם דָּמִי חָשׁ אֶת תְּנוּעַת הַזְּמַנִּים הַיַּחֲסִית:
 
בַּחוּץ נָע הַכֹּל בִּתְנוּעָה מְסַחְרֶרֶת,
 
בִּפְנִים – הַכֹּל עָמַד מִלֶּכֶת.
 
עַתָּה סִמֵּן הָאִישׁ, שֶׁהַזְּמַן כְּבָר הֵחֵל
 
וְשֶׁהִגִּיעָה הָעֵת לַחֲלֹק שָׁלָל.
 
בְּטֶרֶם יָאִיר שַׁחַר אַחֲרוֹן
 
עַל הָרַכֶּבֶת הַנָּעָה לְלֹא מַעֲצוֹר
 
וְעַל הַקָּרוֹן הָעוֹמֵד בְּחָלָל אֶחָד.
 
הִמְתַּנְתִּי לְמוֹצָא פִּיו,
 
וְהוּא דִּבֵּר: אֵלַי דִּבֵּר!
 
אֶל מִי עוֹד יְדַבֵּר בָּרַכֶּבֶת הַשּׁוֹמֵמָה,
 
בַּת מְאוֹת הַקְּרוֹנוֹת?
 
וַאֲנִי נִרְגָּשׁ וְדָרוּךְ.
 
לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים,
 
בְּדַרְכּוֹ אֶל הַר הָאֵלִים
 
לִטְעֹן עֲסִיס־אַהֲבָה בְּאַשְׁפַּת־הַחִצִּים
 
חָלַף לוֹ אֵרוֹס – עַל פְּנֵי צוּק עֲצוּם מְמַדִּים.
 
‘מֵטֵאוֹרָה’ שְׁמוֹ.
 
וְעַל סַף הַמָּצוּק מִמַּעַל,
 
עָמְדָה לָהּ מוּזָה יָפָה.
 
זוֹ שֶׁאֵרוֹס כֹּה אָהַב,
 
מוּזַת הַהַשְׁרָאָה וְהַיְּצִירָה!
 
מִשֶּׁזִּהָה אוֹתָהּ אֵרוֹס, עָצַר מְעוּפוֹ.
 
בַּעֲבוּרָהּ יְחַכֶּה הָאוֹלִימְפּוּס,
 
וּכְבָר הוֹדִיעַ עַל דְּחִיַּת בּוֹאוֹ.
 
וְהַמּוּזָה עָמְדָה בִּקְצֵה הַצּוּק,
 
פִּזְּרָה אֶת דַּפֵּי הַשִּׁירִים שֶׁכָּתְבָה,
 
מְפַזֶּרֶת הַשְׁרָאָתָהּ – אוֹצָרָהּ הַיָּקָר – אֶל הָרוּחַ!
 
מִלּוֹת הַשִּׁירִים, מַעֲשֵׂי יְדֵי הַמּוּזָה,
 
הִתְעַרְבְּלוּ מַטָּה,
 
אָבְדוּ בֵּין בָּתֵּי הַכְּפָר שֶׁלְּמַרְגְּלוֹת הַצּוּק,
 
הַכְּפָר קָלַמְבָּקָה.
 
עִם כָּל שִׁיר שֶׁפִּזְּרָה,
 
עוֹד וָעוֹד אֶל הַקָּצֶה קָרְבָה,
 
כֹּה חָשַׁשׁ לָהּ אֵרוֹס
 
שֶׁיְּאֻנֶּה לָהּ הָרַע,
 
הֵן עָמְדָה כְּבָר בִּקְצֵה הַצּוּק
 
לוֹ הַכְּנָפַיִם – לֹא לָהּ,
 
וְאֵרוֹס קָרָא לָהּ בְּקוֹלוֹת אַהֲבָה.
 
אַךְ הַמּוּזָה כְּבָר נְכוֹנָה הָיְתָה
 
מְזֻמָּנָה לִקְפֹּץ אֶל גּוֹרָלָהּ
 
מְבַקֶּשֶׁת לְעַצְמָהּ גּוֹרָל אֶחָד
 
עִם שִׁירֶיהָ.
 
עֵת שִׁלְּחָה אֶת אַחֲרוֹן פִּיּוּטֶיהָ,
 
צָנְחָה הַמּוּזָה, נֶאֶסְפָה לָאֲדָמָה
 
עִבְּרָה הָאָרֶץ בְּדָמָהּ,
 
וְנִזְרְעָה בָּהּ עִם זַרְעֵי הַשְׁרָאָתָהּ
 
שֶׁזֶּה עַתָּה פִּזְּרָה.
 
אֵרוֹס צָלַל בְּיָגוֹן, זָעַק הַזְּעָקָה,
 
בַּכֹּל עַל הָאָרֶץ וּבִשְׁמֵי הָאֵלִים נִשְׁמְעָה,
 
מִהֵר וְאָסַף בִּכְנָפָיו שִׁבְרֵי גּוּפָתָהּ,
 
נְטָלָהּ – אֶל הָהָר הָאוֹלִימְפִּי
 
וְשָׁם, בִּקְצֵה הָעוֹלָם
 
הִנִּיחַ אֶת הַבְּתוּלָה –
 
הֲרַת הַמִּלִּים
 
צָרַר גּוּפָהּ בֵּין הָאֵלִים
 
לִשְׁנַת נְצָחִים.
 
וְכָךְ קָטַפְתִּי אֲנִי
 
אֶת מִלּוֹת הַשִּׁירִים
 
מֵאַדְמַת הַכְּפָר הָרְווּיָה.
 
בְּזִכְרוֹנִי – אָצַרְתִּי צַוָּאָתָהּ
 
לְטוֹבַת בְּנֵי הָאָרֶץ הַחַיִּים,
 
לְטוֹבַת אַחַי הַיּוֹצְרִים.
 
עַל כֵּן,
 
בְּטֶרֶם יְאֻדֶּה הַגּוּף
 
אֶתֵּן לְךָ אֶת סוֹד הָרוּחַ,
 
אוֹתוֹ אֲנִי נוֹשֵׂא כָּל הַשָּׁנִים.
 
שֶׁלְּךָ הוּא בִּירֻשָּׁה
 
אַךְ עָלֶיךָ לִמְסֹר מְסִירָה
 
וְרַק אֶת שְׁמִי שֶׁלִּי תִּכְתֹּב
 
פִּצּוּי עַל חַיַּי הַגְּדוּעִים.
 
וּכְבָר עָמַדְתִּי לְהִסְתַּלֵּק
 
מִבְּלִי לְהוֹתִיר סִימָנִים
 
אַךְ הִנֵּה אַתָּה בָּאתָ עַד אֵלַי
 
כְּאָח – מֵאֶרֶץ הַחַיִּים.
 
אַתָּה  – בְּמַחֲצִית הַמֵּאָה שֶׁלְּךָ,
 
וְאַף אֲנִי בַּמַּחֲצִית שֶׁלִּי.
 
וְאַתָּה, כְּבֶן מִשְׁפָּחָה לִי
 
הַעֲבֵר חַיֵּי הַיְּצִירָה
 
לְמַחֲצִית הַמֵּאָה הַשְּׁנִיָּה
 
זֶה חֶסֶד אַחֲרוֹן שֶׁתַּעֲשֶׂה לִי
 
זוֹ לִי תִּקְוָה יְחִידָה!
 
וְאַחֲרוֹן:
 
כָּל הַלַּיְלָה לָנוּ  – כְּדֵי שֶׁתִּשְׁאַל,
 
וַאֲנִי אָשִׁיב בְּרָצוֹן.
 
אַךְ זְכֹר, יְדִידִי הַיָּקָר,
 
רַק לִי מְיֹעָד הַקָּרוֹן.
 
בְּבוֹא הַשַּׁחַר  – אֲסַמֵּן לְךָ סִימָן.
 
אוֹ אָז  – בְּלֹם הַשְּׁאֵלוֹת, מַהֵר, וְרֵד!
 
הַנַּח לִי כָּאן, לְבַדִּי עַל הַצּוּק שֶׁלִּי,
 
וְאַל תִּצְטַעֵר,
 
זְכֹר שֶׁגַּם אֵרוֹס בַּעַל הַכָּנָף
 
לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעֵנִי
 
הָאֵלִים – תָּמִיד מְאַחֲרִים,
 
וְאִלּוּ אָדָם הַמַּטֶּה אֹזֶן בִּרְגָעִים אַחֲרוֹנִים
 
הוּא הוּא הַמּוֹשִׁיעַ!