רוצה להיות נחשקת ברחובות פריז היפים, בין בניינים מלאי רצינות ואנשים בצעיפים צבעוניים, עם סלט ירוק וכוסות יין. רוצה לשבת שם רזה ויפה בבית-קפה ברובע הכי שוקק ולשתות קפה קרם ולעשן שלוש סיגריות בלי שום תופעות לוואי.
במציאות אני יושבת בגינה בשמלה כתומה עם משולשים ומחכה שהקטן יתעורר. קרקרים עם שומשום, צל עצים, חרא של כלבים. משהו כזה.
פה יותר טוב לי. יותר קל.
אין את הכובד הזה שמתלווה בארץ זרה ומתגרה. כאן כולם שוחים בחולשות שלהם ואז אני יכולה להרכין ראש, לתת לכתפיים ליפול רגע וסתם להיות.
רק לפני כמה שנים הכול היה אחרת.
הייתי בת שש-עשרה והתחלתי לטוס בעולם עם התואר “דוגמנית” ומייד אחריו “דוגמנית-על”.
בשנתיים הראשונות לא אכלתי, ויתרתי על ההנאה הרגעית המזינה הזאת בשביל שהכול יתנהל כמו שזה אמור להיות, שכל מי שאני עובדת איתו יהיה מרוצה ואני ארגיש רצויה באמת, בכל קנה-מידה.
בשלב כלשהו הבנתי את מצבי וחזרתי לבלוע, אבל בתוכי לא. האוכל היה משהו טכני וחיצוני והספיגה האמיתית היתה ממני והלאה: לא הבנתי אותה, לא אהבתי לאכול, שנאתי כל גוש קלוריות שנכנס לגופי, והבריחה מהקיבה שלי היתה לעניין העיקרי ביממה.
עם הזמן השלמתי עם אוכל ואיתי, עברתי דברים, טיפלתי בעצמי וגיליתי שהאסתטיקה המדהימה הזאת שאפפה הכול משאירה מאחוריה לבבות ריקים. שלי היה אחד מהם.
יצאתי מהאנורקסיה והשארתי אותה שם, איפושהו מעבר לאוקיינוס.
פתאום לפני כמה ימים זה חזר אלי, הגיח ממקום שחשבתי שכבר שייך לזכרונות, בערך כמו הסטרפטוקוקים שחזרו אלי פתאום אחרי שעברו עשר שנים מניתוח הוצאת השקדים.
זה התחיל כמו בוקר רגיל עם הקפה והדיבורים והמקלחת. שם, מול ההשתקפות, עלתה השאלה, “כן? באמת? השמנתי או שזה רק נדמה לי?” ושנייה אחרי זה, “טוב, טוב שהשמנתי, כבר הייתי רזה מדי מכול ההנקה הזאת.” והשאר כבר פעל כמעט כמו אוטומט, ההליכה לחדר, החיפוש אחר סרט המדידה הישן והבדיקה, “נוספו עלי סנטימטרים? כן, שניים או שלושה.” הנסיונות שלי להצמיד את הסרט יותר, להרחיק אולי, ואז הייאוש, כמו מטוס קונקורד, טס בכל פיסת שלווה והשלמה שהיתה בי חמש דקות לפני. “זהו, זה קורה, זה קרה, כבר אין לי שליטה, כבר אין לאכול ה-כ-ו-ל, מעכשיו סלט ואם לא אני אגדל לממדי ענק, זה יקרה, אני יודעת.”
הילד שלי צחק על השטיח והסתכל בי באותו מבט מאוהב.
כל הגוף שלי התחיל לשקוע וניסיתי לחייך אליו בחזרה, “מתוק, אני אוהבת אותך,” אמרתי והמילים יצאו חלושות ומתאמצות.
התחלתי לסדר, “מה צריך להיום? מה לקחת איתנו? להפעיל מכונת כביסה?” ניסיתי בכוח להשתמש בשגרה, שתכסה עלי, שתציף אותי, שתוציא ממני את המחשבות המיותרות שאני באמת-באמת יודעת שהן מיותרות, בעיקר אחרי כתיבת הספר הזה.
הידיים שלי לא הצליחו לעשות את כל הפעולות שביקשתי מהן והדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לשבת בכיסא ולהדליק לי סיגריה.
בן-זוגי, למרות קשיי ההתעוררות שלו, כבר הבחין בחיוורון שלי ובעצבנות המטורפת.
“את בסדר?”
“בטח, בטח,” התביישתי אפילו לספר לו.
בינתיים המחשבות לא הניחו לרגע, “אני שמנה, אני אשמין, אני שונאת את זה, איך ייראו החיים שלי עכשיו? איך אעמוד מול כל האנשים שאמרו לי איזה יופי לך שאת רזה כל-כך, איך אני אסתכל על עצמי ברוגע? מעכשיו זאת השוטרת שתביט במראה.”
פחד נצמד אלי ולא הירפה.
“נו, הולכים כבר?” איבדתי סבלנות, כמו איזה לפיד שניצת ומתחיל לבעור באש משתוללת.
כשישבנו כבר במכונית והרוח נשבה לנו בלחיים והילד כבר נרדם בכיסא, הוא חזר ושאל, “מה איתך? מה קרה?”
התלבטות מהירה בתוכי הכריעה לספר.
“השמנתי,” הודעתי לו.
“יופי,” הוא הפטיר.
“לא, אתה לא מבין, אני השמנתי.”
צחוק קצר נשמע מהצד שלו, “נו, אל תגידי לי שבגלל זה את ככה.”
“כן.”
“אבל מה זה חשוב?”
“לא יודעת.”
ואיך שהמשפטים יצאו החוצה למכונית ונשטפו עם האבק מהחלונות, הסרעפת שוב התרוממה.
“אני לא יודעת מה קרה לי, כל השינויים בגוף שלי החזירו אותי למקום רע.”
“כן, גם אני קצת בימים לחוצים, זה יעבור, את יודעת.”
יודעת, בטח שיודעת ורוצה לחבק אותו, להרגיש את הדם זורם בכל נים.
כן, ימים לחוצים, זאת הרי הדרך שלי להרגיש את הלחץ. אומנם כבר יש לי דרכים נוספות אבל איכשהו זאת השתחלה פנימה. כנראה כעסתי על עצמי או שנאתי - מתישהו אזכר למה בכלל ואפתור את הסכסוך, כדי להמשיך הלאה לחיים שהתחילו רק אחרי שסיימתי עם המחשבות הרצות: “השמנתי? כמה? מה? לאכול? לא לאכול? מה אכלתי? מה אני אוכל מחר?”
המקום הזה, שאין בו הרבה רצונות מעבר לזה, שבו הכול מסתכם בזה, שאין בו הרבה אהבה או נתינה או קבלה, שאין בו עצירה, או פסק זמן, או סתם שקט לבהות בתקרה, המקום התשוש ההוא שהזכיר לי כמה נעים בלעדיו.
*
לפני עשר שנים נסעתי עם תיק קטן ומרופט לצילומי אופנה למגזין איטלקי. רק עברתי למילנו והכול עוד היה חדש ומסעיר עבורי.
נסענו שלוש דוגמניות, שאני אחת מהן, לשלושה ימים. הן היו יותר מנוסות, יותר מבוגרות, ורזות ממני בלפחות חמישה קילו כל אחת. זה לא הזיז לי.
בהפסקת הצהריים, בין הצילומים, הוגשה לנו ארוחה דשנה - פסטה טרייה בשמן זית, לחמים, בשר צלוי ועוד שפע של מאכלים. בשבילי היה זה רגע של נחת בתוך ימי העבודה המפרכים. בעוד אני לועסת ולועסת קלטתי את שתיהן יושבות ומולן ארוחה שלמה - סלט שהן חתכו מעלים ירוקים.
בהמשך, כשחזרנו לעבודה, הסטייליסטית (זאת שבוחרת את הבגדים) ניסתה לסגור עלי שמלה יפהפייה של ורסַצֶ’ה. הרוכסן כמעט התפקע והיא נאלצה להשתמש בסיכות ביטחון. בקושי יכולתי לזוז והמבט שקיבלתי ממנה היה חד-משמעי - לרזות ומייד!
חודש אחר-כך כבר הייתי נטולת וסת, רעבה וכמעט עשרה קילו פחות. נסעתי לצילומים מטעם מגזין איטלקי אחר לסן-טְרוֹפֶּה בדרום צרפת. את הנסיעה לשם ביליתי בשתיקה ובחלומות בהקיץ.
בסן-טרופה נמנעתי מארוחות-ערב ואת אלו של הצהריים העברתי בסלט. בערבים, במקום לאכול, ישבתי באמבטיה בסוויטה שבמלון, בודקת שהבטן שלי לא התנפחה. באותם צילומים הרביתי לשבת, תמונות שנתבקשתי לעמוד בהן היוו קושי רציני לגוף שלי. המבטים שמתועדים באותן תמונות נראים חלולים ועייפים.
כשחזרנו למילנו, עצרנו בדרך בשולי הכביש המהיר, בקיוסק דרכים מזדמן. כולם ירדו בקלילות מהוואן לקנות סנדוויצ’ים.
“מה איתך? את חייבת לאכול משהו.” לחצה עלי הסטייליסטית.
“אני... אה, אני, טוב אני אקח פופקורן.”
אחרי חופן פופקורן זרקתי את השאר, החופן מילא אותי בשובע וברגשות אשמה.
כאלו היו הימים שלי במשך שנה-שנתיים. הסתובבתי בתחושה שאני זקנה - והייתי רק בת שש-עשרה, עד שלאט לאט, בצורה הדרגתית, התעשתתי.
הסיפור שלי לא היה מהקשים במיוחד. פיזית, כמעט אף פעם לא הייתי רזה כחושה, תמיד היו עלי כמה קילוגרמים רכים, חזה ואגן. מנטלית, לעומת זאת, עברתי שנים קשות. היום נדמה לי שחייתי במין ערפל מעצבן, שידעתי שהוא ערפל אבל לא הצלחתי להניע את עצמי מעבר אליו, גם כאשר הייתי כבר מאחורי האנורקסיה.
אז איך יצאתי מזה? אני שואלת את עצמי, ועוד לא בטוחה שירדתי לשורש העניין.
זה התחיל בדירה שלי בניו יורק, כשפיזית כבר אכלתי כמו אחד האדם אבל מנטלית עוד הייתי רחוקה מזה. ישבתי עם חברה שלי, טלי, והיא שאלה: “מה הכי היית רוצה לעשות כרגע?”
“הכי-הכי?”
“כן, הכי-הכי, בלי לחשוב על כסף או מחויבות.”
“מממ... נראה לי, לחיות בארץ וללמוד או משהו, להתאהב, לדבר עם ההורים שלי והאחיות שלי כל יום ולהיפגש איתם כמה שבא לי.”
“אז מה הבעיה?” טלי חייכה אלי.
“נראה לך, נראה לך שאני אוכל לחיות בלי כל הריגושים האלו? בלי לטוס כל שבוע למקום אחר ולהרוויח כסף? זה לא פשוט, לא פשוט בכלל, יש לי עוד הרבה חלומות להגשים ורוב הסיכויים שאני אשתעמם.”
השיחה שלנו המשיכה, אני עוד חשבתי עליה רבות, ושנה וחצי לאחר אותה שיחה שכרתי דירה בדרום תל-אביב ונרשמתי ללימודים. התחלתי לעשות דברים בשביל עצמי ורק בשביל עצמי. לא בזה תם העניין. לא שהתנזרתי מהעולם וזהו - אני לא מסוגלת לוותר על כל ההנאה שכרוכה בסבל - אבל שיניתי מינונים, ויתרתי קצת וחשבתי מה הלאה, מה עוד?
פשוט זה לא היה, זה עדיין לא. אני כבר לא אובססיבית לגבי אוכל אבל יש הרבה חורים שלסתום אותם ייקח לי עוד הרבה זמן וגם אז הם יבצבצו. לפחות חלק מהם הצלחתי למלא ולסתום ועם חלק אחר למדתי לחיות ולקבל את העובדה שהם יישארו איתי עוד זמן-מה.
אני חושבת שהמזל שלי מתבטא בכמה אופנים. הראשון הוא שאני אדם שהולך קדימה, אני משתנה, אני לומדת לשחרר את הפחד מאובדן ואת הפחד בכלל. השני הוא שפגשתי הרבה אנשים טובים בדרך, שהחזירו לי את האמונה באנשים שלפעמים דעכה, ודרכה גם את האמונה בעצמי. והאחרון הוא שאני רזה כמו שאני, גם כשאני אוכלת מה שבא לי. גם אם הייתי משמינה אני מאמינה שהייתי מתגברת על האנורקסיה, אבל זה היה יותר קשה. בעולם שבו רזון הוא סמל להצלחה, אין ספק שככה נוח יותר.
*
זהו סיפורן של ארבע-עשרה בנות שאני מרגישה כמו חתיכה מכל אחת מהן. הן רק חלק מייצג מאלפי דוגמניות, שחקניות ורקדניות שהקריבו הכול כדי להיראות נשגבות ולשחק את המשחק.
התקשרתי ליותר משלושים בנות - הרבה מהן לא הכרתי באופן אישי, אבל משהו בגוון העור שלהן וברמת האנרגיה שהן שידרו צעק לי שגם הן משם. חוץ מאחת, כולן אימתו את השערתי. שש-עשרה העדיפו לא להתראיין והשאר פה.
מצוידת בטייפ-מנהלים ומחברת הלכתי לפגישות, ואחרי כן בלילות הקלדתי מילים, משפטים, צירופים, אנחות בכי ונשימות-רווחה. שיניתי פרטים מזהים - שהרי הן כולן מפורסמות. חלקן ראיינתי בחוץ-לארץ או דרך הטלפון.
הן כולן מדהימות, סוג של נשים שאתה יושב מולן וחושב “וואו”. הכי יפות. מיקה, אחת מהן, דיברה בסוף על הכאב הענקי הזה שבהפרעות אכילה, כאב שאי-אפשר להעביר אותו ממש. הכאב הזה משותף לכולן, כמו איזה קוד סודי שמסתובב ביניהן.
יש עוד המון נשים אחרות שסובלות מההפרעה; מביטות בכמיהה על אותם עמודי מגזינים מבריקים, על אותם חיוכים מנצחים בטלוויזיה, ואז גם הן מרעיבות את עצמן ובעקבותיהן גם נשים נוספות מרעיבות את עצמן וזה מדבק ומדבק. והביחד הזה נהיה כמו חיוך עם שיניים רקובות, כמו עור מתוח שמסתיר דלקת הרסנית בכל האיברים הפנימיים.
איילה
נפגשנו בפריז, היא בת שמונה-עשרה וחצי, כבר אחרי פריז, ניו יורק ושנים של חיים מתישים. יש לה קול מתון ומוגן. כאילו יש בקול הזה עטיפה ששומרת עליה ושהיא יצרה לעצמה. היא לבושה מסוגנן, מושקע, הבחורה הכי רזה שפגשתי.
כשהיא מדברת היא לוקחת המון הפסקות, שואלת אותי בכל הפסקה מה איתי ואם אני בסדר ומחזיקה את כוס הקפה שלה בשתי ידיים קטנות לכל אורך השיחה.
*
כשהרבה אנשים נוגעים בי, מסדרים אותי, לפעמים כמה במקביל, נוצר אצלי רצון לצאת מהגוף, לאבד תחושה.
המאפרת מתקנת את האיפור, הידיים שלה קרות, ובגלל שהצלם מזרז אותה היא ממהרת ככה שהנגיעות שלה, שקודם היו נעימות, הופכות לחבטות קלות בלחיים, במצח, בצוואר. “אל תזוזי,” היא מפצירה בעוד הספר מגלגל לי קבוצת שיער בתוך מכשיר חשמלי לוהט שכל התקרבות שלו לקרקפת יכולה לגרום לי כווייה, והסטייליסטית נועלת לי נעלי עקב עם אבזמים כסופים. “זה נראה משגע,” היא חוזרת שוב ושוב בזמן שהיא נאבקת עם האבזם. “זהו, היא מוכנה,” שואגת המאפרת והספר גומר עוד תלתל אחד ומהנהן. הסטייליסטית עומדת מולי, מעקמת מבט וניגשת שוב לקפל את השרוולים. “תרימי קצת את החזה, איזו חזייה יש לך?” היא שואלת, אני מרימה. “אוי יופי, זה נראה נפלא.”
“מהממת,” מוסיף הצלם שהתקרב ועכשיו מתקרב יותר ומרים קבוצת שיער מהפנים, “לא עדיף ככה?” הוא שואל.
הספר מתלבט ומושך בשיער הצידה, “אולי ככה?”
“יש לי רעיון,” שואגת שוב המאפרת ובזריזות מוציאה סיכה מהפאוץ’ שלה. היא מתקרבת ושמה לי את הסיכה, היא די מושכת בשיער, הסיכה, אבל אני שותקת כמו בובה מפלסטיק. “ככה,” היא אומרת בגאווה.
הספר מזיז את הסיכה ובדרך תולש לי כמה שערות. “לא רע,” הוא ממלמל.
“כן, זה נחמד,” מוסיף הצלם ומצווה, “טוב, בואי,” ומסמן לי בכיוון הסט. ליתר ביטחון הוא תוקע בי אצבע שאעמוד בדיוק בנקודה שבה כל האורות נפגשים. אנחנו מצלמים ומשם שוב לזירת ההחלפות והנגיעות ואני כבר לא זוכרת מי אני ומי הבגד.
הספר מותח לי את השיער לקוקו הדוק במיוחד.
“מה, לא כואב לך?”
“לא, אני לא מרגישה.”
דוגמנית נוחה ומקצועית.
בסוף אני הולכת הביתה וכבר לא מרגישה כלום. גוש פלדה.
חוסר קירבה, חוסר אוכל, חוסר. אני לא מרגישה, הווה אומר אני מחוסנת, אני בנויה לעולם הזה של דוגמנות. הווה אומר הכול בסדר.
לא ממש אוהבת, לא ממש צוחקת, לא בוכה בכלל.
דוגמנית טובה. לא מקטרת כשקר, לא כשחם, לא כשכבר חצות ומחר יש צילומים בשש בבוקר, אני הרי עושה המון כסף. דוגמנית טובה צוחקת כשמצחיק, לובשת את הבגדים שיש להם תוויות יקרות, דוגמנית טובה היא קצת מופרעת, אבל בתנאי שזה חינני וקצת ילדותי. יש לה תיק קטן וסיגריות והיא אוהבת לעלעל בווֹג ולדבר על מה קרה לגוּצ’י, ומה הצבע הכי מגניב לציפורניים.
דוגמנית טובה לומדת לקח מהר. מספרים לה על ההיא שהשמינה ומצאה לה את החבר המשעמם ההוא, וככה הפסיקה לקבל עבודה. דוגמנית טובה מבינה את המסר. הטלפונים לא מצלצלים והקליינטים מתנצלים, “היא מלאה מדי,” הם מסבירים לדוגמנית הטובה. העשרת-אלפים דולר ליום מצטמצמים לאלף וגם זה בקושי, והקליינטים, זה כבר לא החמוד ההוא שמצלם בפילטרים כחולים, זה קטלוג גרמני שבו עוטים עליה שק ואומרים, “זאת שמלה נהדרת.”
האנורקסיה עוזרת לי להיות מקצועית. הגוף ואני בתור יישויות נפרדות יכולים לעשות הכול. אני מחליטה ונותנת פקודות והוא מציית לי.
ואז יום אחד אין עבודה, אין סידורים או טיסות. השקט מגיע. הריק הזה שקיים בין דברים, האִיום - מחייב תשובות.
מה עושים? אין הרבה חברים בסביבה, שהרי סוד האנורקסיה מרחיק אותי מאנשים. אז מה כן?
מגיל שש-עשרה אני מתרוצצת בין ערי בירה, אוכלת בקושי, מצייתת. אם אני נחה אני צריכה שנת דוב. אני חייבת לעשות משהו, המערכות שלי כבר מכוונות לזה. אני לא רוצה לחשוב אז אני אוכלת משהו בינתיים ואני לא רוצה שייגמר הבינתיים, לא רוצה להיכנס שוב לרווח. אני מושכת את הבינתיים. עוצרת דקות ושעות.
מה אכלתי? בתור אנורקטית ולא “מקיאנית” זה היה קורנפלקס עם מים, לחסוך קלוריות! קורנפלקס עם סובין, לחם קל, קרקרים, גזר, מלפפון. לא משנה מה, העיקר שיעסיק אותי, שירחיק ממני כל תאווה שמבצבצת ושלא ימלא אותי בקלוריות אכזריות מיותרות.
הלכתי לתחרות ה”פנים של ה90-” ואמרו לי, “תשמעי איילה, את חייבת לרזות כדי להיכנס לתחרות.”
שקלתי חמישים ושישה קילו, שזה בערך תשעים ושישה סנטימטר בירכיים.
מעולם לא הייתי חזקה במתמטיקה אבל את המספרים האלה אני מבינה טוב מאוד.
עמדתי שם, בת חמש-עשרה, לבושה בשמלה כחולה שקניתי במיוחד, מאופרת בצלליות תכלת שאחותי נתנה לי והקשבתי למילים של הסוכנת - למילים שלה ולדפיקות הלב שלי.
“זה לא יכול להיות,” חשבתי, “זה לא קורה לי.”
“אני מצטערת,” היא אמרה וליטפה לי את הראש, “תראי, אני חושבת שאת ממש יפה, יש עוד חודש לתחרות, תעשי את המקסימום להוריד ויהיה בסדר, אני בטוחה.”
“המקסימום...” הינהנתי.
בחוץ חיכתה לי אחותי עדי. איך שיצאתי היא ניתקה את הנייד שלה והתנפלה עלי, “נו, תספרי, איך היה?” עדי היא דוגמנית, וכל הדרך נאמה לי איך בטוח אני אתקבל ושאין לי ממה לחשוש.
“עדי, אני שמנה מדי,” אמרתי והדמעות פרצו החוצה.
“זה לא יילך, אמרתי לך,” לחשתי.
“טיפשונת,” היא אמרה וחיבקה, “אין בכלל בעיה, אני אעזור לך.”
הסתכלתי לה בעיניים וידעתי שהיא צודקת, שבחודש אני יכולה.
רציתי כמו שילדה רוצה. רציתי לחיות בארץ החלומות, להתלבש בבגדים היפים האלה, לחיות בין האנשים היפים, במקומות אקזוטיים. הפער בין העננים ובין המקום שהייתי בו - לימודים, חצ’קונים, שטיפת כלים ובנים ילדותיים - היה פער של שישה קילוגרמים.
הורדתי מקדונלד’ס, שוקולדים, במבה. רזיתי ממש יופי, הגעתי לתשעים ואחת סנטימטרים בירכיים.
ביום של התחרות הגיעו סוכנים מכל העולם - פריז, לונדון, ניו יורק, טוקיו, גרמניה. הפעם לבשתי ג’ינס וחולצה מנומרת והייתי דרוכה. בבוקר עוד עשיתי פן ועוד חזרתי על כמה משפטים באנגלית, התקלחתי פעמיים ושמתי בושם “נרקיס” שאני הכי אוהבת.
עדי איחלה לי בהצלחה, התחבקנו ויצאתי במונית לסוכנות. זהרתי, אני יודעת שזהרתי, החיוכים החליקו לי בצורה הכי טבעית, האנגלית שלי קלחה ואפילו שוחחתי באריכות עם סוכנת מיוון וסוכנת מפריז. לקראת הערב נסענו כל המתחרות להיכל התחרות. שם, באור הזרקורים, זכיתי במקום השני. אמא שלי בכתה, עדי חייכה אלי חיוך מנצח ואני זרחתי מאושר.
בלילה עוד יצאתי עם חברות וחגגנו, שתינו, צחקנו ופינטזנו איך עוד מעט הפנים שלי יהיו כבר בווג. לפנות-בוקר דידיתי הביתה, עשיתי מקלחת ארוכה ותיכננתי ללכת לישון. רק שהאנדרנלין עוד זרם לי בדם, מתערבב עם כמה כוסות פינקולדה. ישבתי בחדר, ניסיתי להירגע, לשמוע מוזיקה שקטה. אחרי שעה כבר הייתי הרוסה, העייפות הציפה אותי ויחד איתה הגיע הדכדוך. הכול טיפשי, הדרך עוד ארוכה, אני עוד בבית ומי יודע מה יהיה שם רחוק. נזכרתי שגם ביום המאושר הזה היו כמה שאמרו שאני צריכה לרזות ואיכשהו התעלמתי מהם. בנוסף הייתי נמוכה ביחס לאחרות, ככה שהסיכויים שלי היו קלושים והייתי צריכה לעבוד יותר קשה כדי להוכיח שבאמת מגיע לי להיות דוגמנית.
בבוקר, כשקמתי, הראש עוד התפוצץ לי מכל הגודש של אתמול. כששטפתי פנים הדכדוך חזר אלי, אבל השינה ואור הבוקר עשו את שלהם, וכובד העצבות של אתמול נראה לי כמו משהו שלא צריך להתרגש ממנו. כשיצאתי מהבית לבית-הספר המטרה כבר שוב התגבשה עבורי. “אני אעשה אקסטרני,” הבטחתי למורה שלי לספרות שהיתה מאוכזבת מאוד מהבשורה, ולא חזרתי לתיכון. ארזתי מזוודה ענקית ונסעתי ללונדון. שם, בסוכנות, ביקשו אותי.
הייתי לבד בעיר הגדולה, בדרך להצלחה. הייתי מוקסמת מהכול, הגעתי מחדרה ופתאום כל הגודל הזה והשפע. שיכנו אותי בדירה חמודה עם עוד דוגמנית, לנה מנורבגיה.
קניתי בגדים, הלכתי לשווקים, ראיתי סרטים, חופשייה מכבלי השגרה, חיה מציאות חדשה שהיתה כמו משחק בַּרבִּיוֹת. טרפתי הכול חוץ מאוכל, שם הקפדתי, אבל הייתי רחוקה מלהיות מוטרדת מזה.
העבודה לא רצה כמו שרציתי, המעט שעבדתי לא הספיק כדי שאהיה עסוקה, כדי שאלך ברחוב ואנשים יגידו, “הנה, זאת היא, היפה ההיא, איילה”, כדי שהם לא יצביעו על אחותי, אלא עלי ורק עלי.
עדי, אחותי, היתה כבר בת עשרים ושלוש, אחרי חמש שנות דוגמנות. היא יותר גבוהה ממני, יותר רזה, יש לה עיניים כחולות ושלי חומות והיא תמיד חברה של כולם. אני אוהבת אותה, כמובן, אבל תמיד יש לה את הדיבור הפטרוני הזה כלפי, שהרי היא הגדולה והמנוסה, ואני רציתי לַעֲקוֹף.
עדי היא בולימית שחיה בשקר. פעם שאלתי אותה והיא הכחישה. ראיתי את הפצעים על המצח והסנטר, ראיתי את האצבעות החרוכות, הרחתי את האסלה אחרי שיצאה, והיא בהכחשה. עדי לא ממש הצליחה. לא נעים להודות אבל העובדה הזאת חידדה לי עוד יותר את המטרה.
החלטתי לנסות את מזלי בבירת אופנה אחרת ונסעתי למילנו, בדיוק בתקופה האנורקסית של עולם האופנה. הגעתי לסוכנות גדולה ונחשבת, ולא היה ספק שהם יודעים את העבודה: שלוש קומות, שולחן בּוּקרים - סוכנים אישיים - שעונים לטלפונים, מחליטים לאיזה אודישנים אני הולכת, ועל הקירות כרטיסיות של הדוגמניות הכי מפורסמות.
הם שמחו לקראתי, לפחות ארבעה בוקרים באו אלי, נישקו אותי על שתי הלחיים ואמרו לי שהם שמעו עלי דברים טובים. אחרי קבלת הפנים ישבתי עם אחת הבוקריות, אנטוניטה, ומילאנו טופס עם הפרטים שלי. כשסיימנו היא הניחה את הדף, הסתכלה עלי, לקחה את כף ידי בכף ידה ואמרה, “את צריכה לרזות, לא כדאי לך ללכת ככה לאודישנים.”
זהו.
קניתי מכונת פופקורן ביתית שעושים בה פופקורן עם אוויר. הרבה עשו את זה לפנַי, אפילו מדונה. בבוקר שתיתי תה ואכלתי תפוח, בצהריים קערת פופקורן גדולה ובערב שוב פופקורן עם תפוחים או ירקות. אם הייתי יוצאת לאכול בערב, התרכזתי בסלט עם רוטב או שאמרתי, “לא תודה, כבר אכלתי.”
לא היה לי חשוב מה חושבים עלי או מה אומרים. בהתחלה הבטן כאבה מאוד, הייתי רעבה בלילה, אבל לא ויתרתי. רציתי לעבוד. ירדתי לאט לאט, בהתחלה לחמישים קילו, לארבעים ושבעה, ולארבעים וארבעה קילו. העבודות התחילו להגיע, לא יכולה להגיד שעבדתי כמו שרציתי, אבל בשביל גיל שש-עשרה זה היה מספיק טוב.
הכול קרה עם לנה, שהגיעה איתי מלונדון וביחד שכרנו דירה. דירה ליד הגשר בפוֹרטַה גֵ’נוֹבַה. סידרנו לנו תמונות שגזרנו ממגזינים על הקירות, קנינו דיסקים ונהיינו חברות הכי טובות, מדברות על הכול, מתחלקות בכל מה שיש.
לנה מבוגרת ממני בכמה שנים, ובאה מרקע קשה במיוחד. יחד עשינו דיאטה, חיזקנו אחת את השנייה וגם התחרנו תחרות סמויה בינינו, מי אוכלת פחות, מי מרזה יותר. בקלות ניצחתי - גם הייתי צעירה יותר ככה שהגוף משיל משקל יותר בקלות, גם לא היה לי עבר עשיר בדיאטות כמו שלה וגם היה לי קל, תחושת הרעב פשוט נעלמה.
טרישיה, בוקרית מסוכנות IMG הניו יורקית, אמרה שנראה לה שניו יורק תתאים לי. לפני שנפרדנו, חיבקה אותי חיבוק גדול, ליטפה לי את השֹיער ואמרה, “תבואי, נכון?”
לא חשבתי פעמיים, הייתי בדרך הנכונה להתנוסס על שערי אותם מגזינים.
בערב האחרון לפני הטיסה לנה ואני החלטנו ללכת לאכול סושי. “היום נחגוג,” סיכמנו ובדרך למסעדה הסברנו לעצמנו כמה זה בסדר לאכול לפעמים ולמה זה לא יקלקל לנו את הדיאטה. במסעדה דלינו בשתיקה את הדגים ועל האורז ויתרנו. למחרת נפרדנו בנשיקות והבטחנו להתקשר, מה שלא קרה. לקחתי את מעט הכסף שהצלחתי לחסוך מהאיטלקים וטסתי שבוע אחרי שנפגשתי עם טרישיה, מוכנה לכול.
המשך בספר המלא
רוצה להיות נחשקת ברחובות פריז היפים, בין בניינים מלאי רצינות ואנשים בצעיפים צבעוניים, עם סלט ירוק וכוסות יין. רוצה לשבת שם רזה ויפה בבית-קפה ברובע הכי שוקק ולשתות קפה קרם ולעשן שלוש סיגריות בלי שום תופעות לוואי.
במציאות אני יושבת בגינה בשמלה כתומה עם משולשים ומחכה שהקטן יתעורר. קרקרים עם שומשום, צל עצים, חרא של כלבים. משהו כזה.
פה יותר טוב לי. יותר קל.
אין את הכובד הזה שמתלווה בארץ זרה ומתגרה. כאן כולם שוחים בחולשות שלהם ואז אני יכולה להרכין ראש, לתת לכתפיים ליפול רגע וסתם להיות.
רק לפני כמה שנים הכול היה אחרת.
הייתי בת שש-עשרה והתחלתי לטוס בעולם עם התואר “דוגמנית” ומייד אחריו “דוגמנית-על”.
בשנתיים הראשונות לא אכלתי, ויתרתי על ההנאה הרגעית המזינה הזאת בשביל שהכול יתנהל כמו שזה אמור להיות, שכל מי שאני עובדת איתו יהיה מרוצה ואני ארגיש רצויה באמת, בכל קנה-מידה.
בשלב כלשהו הבנתי את מצבי וחזרתי לבלוע, אבל בתוכי לא. האוכל היה משהו טכני וחיצוני והספיגה האמיתית היתה ממני והלאה: לא הבנתי אותה, לא אהבתי לאכול, שנאתי כל גוש קלוריות שנכנס לגופי, והבריחה מהקיבה שלי היתה לעניין העיקרי ביממה.
עם הזמן השלמתי עם אוכל ואיתי, עברתי דברים, טיפלתי בעצמי וגיליתי שהאסתטיקה המדהימה הזאת שאפפה הכול משאירה מאחוריה לבבות ריקים. שלי היה אחד מהם.
יצאתי מהאנורקסיה והשארתי אותה שם, איפושהו מעבר לאוקיינוס.
פתאום לפני כמה ימים זה חזר אלי, הגיח ממקום שחשבתי שכבר שייך לזכרונות, בערך כמו הסטרפטוקוקים שחזרו אלי פתאום אחרי שעברו עשר שנים מניתוח הוצאת השקדים.
זה התחיל כמו בוקר רגיל עם הקפה והדיבורים והמקלחת. שם, מול ההשתקפות, עלתה השאלה, “כן? באמת? השמנתי או שזה רק נדמה לי?” ושנייה אחרי זה, “טוב, טוב שהשמנתי, כבר הייתי רזה מדי מכול ההנקה הזאת.” והשאר כבר פעל כמעט כמו אוטומט, ההליכה לחדר, החיפוש אחר סרט המדידה הישן והבדיקה, “נוספו עלי סנטימטרים? כן, שניים או שלושה.” הנסיונות שלי להצמיד את הסרט יותר, להרחיק אולי, ואז הייאוש, כמו מטוס קונקורד, טס בכל פיסת שלווה והשלמה שהיתה בי חמש דקות לפני. “זהו, זה קורה, זה קרה, כבר אין לי שליטה, כבר אין לאכול ה-כ-ו-ל, מעכשיו סלט ואם לא אני אגדל לממדי ענק, זה יקרה, אני יודעת.”
הילד שלי צחק על השטיח והסתכל בי באותו מבט מאוהב.
כל הגוף שלי התחיל לשקוע וניסיתי לחייך אליו בחזרה, “מתוק, אני אוהבת אותך,” אמרתי והמילים יצאו חלושות ומתאמצות.
התחלתי לסדר, “מה צריך להיום? מה לקחת איתנו? להפעיל מכונת כביסה?” ניסיתי בכוח להשתמש בשגרה, שתכסה עלי, שתציף אותי, שתוציא ממני את המחשבות המיותרות שאני באמת-באמת יודעת שהן מיותרות, בעיקר אחרי כתיבת הספר הזה.
הידיים שלי לא הצליחו לעשות את כל הפעולות שביקשתי מהן והדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לשבת בכיסא ולהדליק לי סיגריה.
בן-זוגי, למרות קשיי ההתעוררות שלו, כבר הבחין בחיוורון שלי ובעצבנות המטורפת.
“את בסדר?”
“בטח, בטח,” התביישתי אפילו לספר לו.
בינתיים המחשבות לא הניחו לרגע, “אני שמנה, אני אשמין, אני שונאת את זה, איך ייראו החיים שלי עכשיו? איך אעמוד מול כל האנשים שאמרו לי איזה יופי לך שאת רזה כל-כך, איך אני אסתכל על עצמי ברוגע? מעכשיו זאת השוטרת שתביט במראה.”
פחד נצמד אלי ולא הירפה.
“נו, הולכים כבר?” איבדתי סבלנות, כמו איזה לפיד שניצת ומתחיל לבעור באש משתוללת.
כשישבנו כבר במכונית והרוח נשבה לנו בלחיים והילד כבר נרדם בכיסא, הוא חזר ושאל, “מה איתך? מה קרה?”
התלבטות מהירה בתוכי הכריעה לספר.
“השמנתי,” הודעתי לו.
“יופי,” הוא הפטיר.
“לא, אתה לא מבין, אני השמנתי.”
צחוק קצר נשמע מהצד שלו, “נו, אל תגידי לי שבגלל זה את ככה.”
“כן.”
“אבל מה זה חשוב?”
“לא יודעת.”
ואיך שהמשפטים יצאו החוצה למכונית ונשטפו עם האבק מהחלונות, הסרעפת שוב התרוממה.
“אני לא יודעת מה קרה לי, כל השינויים בגוף שלי החזירו אותי למקום רע.”
“כן, גם אני קצת בימים לחוצים, זה יעבור, את יודעת.”
יודעת, בטח שיודעת ורוצה לחבק אותו, להרגיש את הדם זורם בכל נים.
כן, ימים לחוצים, זאת הרי הדרך שלי להרגיש את הלחץ. אומנם כבר יש לי דרכים נוספות אבל איכשהו זאת השתחלה פנימה. כנראה כעסתי על עצמי או שנאתי - מתישהו אזכר למה בכלל ואפתור את הסכסוך, כדי להמשיך הלאה לחיים שהתחילו רק אחרי שסיימתי עם המחשבות הרצות: “השמנתי? כמה? מה? לאכול? לא לאכול? מה אכלתי? מה אני אוכל מחר?”
המקום הזה, שאין בו הרבה רצונות מעבר לזה, שבו הכול מסתכם בזה, שאין בו הרבה אהבה או נתינה או קבלה, שאין בו עצירה, או פסק זמן, או סתם שקט לבהות בתקרה, המקום התשוש ההוא שהזכיר לי כמה נעים בלעדיו.
*
לפני עשר שנים נסעתי עם תיק קטן ומרופט לצילומי אופנה למגזין איטלקי. רק עברתי למילנו והכול עוד היה חדש ומסעיר עבורי.
נסענו שלוש דוגמניות, שאני אחת מהן, לשלושה ימים. הן היו יותר מנוסות, יותר מבוגרות, ורזות ממני בלפחות חמישה קילו כל אחת. זה לא הזיז לי.
בהפסקת הצהריים, בין הצילומים, הוגשה לנו ארוחה דשנה - פסטה טרייה בשמן זית, לחמים, בשר צלוי ועוד שפע של מאכלים. בשבילי היה זה רגע של נחת בתוך ימי העבודה המפרכים. בעוד אני לועסת ולועסת קלטתי את שתיהן יושבות ומולן ארוחה שלמה - סלט שהן חתכו מעלים ירוקים.
בהמשך, כשחזרנו לעבודה, הסטייליסטית (זאת שבוחרת את הבגדים) ניסתה לסגור עלי שמלה יפהפייה של ורסַצֶ’ה. הרוכסן כמעט התפקע והיא נאלצה להשתמש בסיכות ביטחון. בקושי יכולתי לזוז והמבט שקיבלתי ממנה היה חד-משמעי - לרזות ומייד!
חודש אחר-כך כבר הייתי נטולת וסת, רעבה וכמעט עשרה קילו פחות. נסעתי לצילומים מטעם מגזין איטלקי אחר לסן-טְרוֹפֶּה בדרום צרפת. את הנסיעה לשם ביליתי בשתיקה ובחלומות בהקיץ.
בסן-טרופה נמנעתי מארוחות-ערב ואת אלו של הצהריים העברתי בסלט. בערבים, במקום לאכול, ישבתי באמבטיה בסוויטה שבמלון, בודקת שהבטן שלי לא התנפחה. באותם צילומים הרביתי לשבת, תמונות שנתבקשתי לעמוד בהן היוו קושי רציני לגוף שלי. המבטים שמתועדים באותן תמונות נראים חלולים ועייפים.
כשחזרנו למילנו, עצרנו בדרך בשולי הכביש המהיר, בקיוסק דרכים מזדמן. כולם ירדו בקלילות מהוואן לקנות סנדוויצ’ים.
“מה איתך? את חייבת לאכול משהו.” לחצה עלי הסטייליסטית.
“אני... אה, אני, טוב אני אקח פופקורן.”
אחרי חופן פופקורן זרקתי את השאר, החופן מילא אותי בשובע וברגשות אשמה.
כאלו היו הימים שלי במשך שנה-שנתיים. הסתובבתי בתחושה שאני זקנה - והייתי רק בת שש-עשרה, עד שלאט לאט, בצורה הדרגתית, התעשתתי.
הסיפור שלי לא היה מהקשים במיוחד. פיזית, כמעט אף פעם לא הייתי רזה כחושה, תמיד היו עלי כמה קילוגרמים רכים, חזה ואגן. מנטלית, לעומת זאת, עברתי שנים קשות. היום נדמה לי שחייתי במין ערפל מעצבן, שידעתי שהוא ערפל אבל לא הצלחתי להניע את עצמי מעבר אליו, גם כאשר הייתי כבר מאחורי האנורקסיה.
אז איך יצאתי מזה? אני שואלת את עצמי, ועוד לא בטוחה שירדתי לשורש העניין.
זה התחיל בדירה שלי בניו יורק, כשפיזית כבר אכלתי כמו אחד האדם אבל מנטלית עוד הייתי רחוקה מזה. ישבתי עם חברה שלי, טלי, והיא שאלה: “מה הכי היית רוצה לעשות כרגע?”
“הכי-הכי?”
“כן, הכי-הכי, בלי לחשוב על כסף או מחויבות.”
“מממ... נראה לי, לחיות בארץ וללמוד או משהו, להתאהב, לדבר עם ההורים שלי והאחיות שלי כל יום ולהיפגש איתם כמה שבא לי.”
“אז מה הבעיה?” טלי חייכה אלי.
“נראה לך, נראה לך שאני אוכל לחיות בלי כל הריגושים האלו? בלי לטוס כל שבוע למקום אחר ולהרוויח כסף? זה לא פשוט, לא פשוט בכלל, יש לי עוד הרבה חלומות להגשים ורוב הסיכויים שאני אשתעמם.”
השיחה שלנו המשיכה, אני עוד חשבתי עליה רבות, ושנה וחצי לאחר אותה שיחה שכרתי דירה בדרום תל-אביב ונרשמתי ללימודים. התחלתי לעשות דברים בשביל עצמי ורק בשביל עצמי. לא בזה תם העניין. לא שהתנזרתי מהעולם וזהו - אני לא מסוגלת לוותר על כל ההנאה שכרוכה בסבל - אבל שיניתי מינונים, ויתרתי קצת וחשבתי מה הלאה, מה עוד?
פשוט זה לא היה, זה עדיין לא. אני כבר לא אובססיבית לגבי אוכל אבל יש הרבה חורים שלסתום אותם ייקח לי עוד הרבה זמן וגם אז הם יבצבצו. לפחות חלק מהם הצלחתי למלא ולסתום ועם חלק אחר למדתי לחיות ולקבל את העובדה שהם יישארו איתי עוד זמן-מה.
אני חושבת שהמזל שלי מתבטא בכמה אופנים. הראשון הוא שאני אדם שהולך קדימה, אני משתנה, אני לומדת לשחרר את הפחד מאובדן ואת הפחד בכלל. השני הוא שפגשתי הרבה אנשים טובים בדרך, שהחזירו לי את האמונה באנשים שלפעמים דעכה, ודרכה גם את האמונה בעצמי. והאחרון הוא שאני רזה כמו שאני, גם כשאני אוכלת מה שבא לי. גם אם הייתי משמינה אני מאמינה שהייתי מתגברת על האנורקסיה, אבל זה היה יותר קשה. בעולם שבו רזון הוא סמל להצלחה, אין ספק שככה נוח יותר.
*
זהו סיפורן של ארבע-עשרה בנות שאני מרגישה כמו חתיכה מכל אחת מהן. הן רק חלק מייצג מאלפי דוגמניות, שחקניות ורקדניות שהקריבו הכול כדי להיראות נשגבות ולשחק את המשחק.
התקשרתי ליותר משלושים בנות - הרבה מהן לא הכרתי באופן אישי, אבל משהו בגוון העור שלהן וברמת האנרגיה שהן שידרו צעק לי שגם הן משם. חוץ מאחת, כולן אימתו את השערתי. שש-עשרה העדיפו לא להתראיין והשאר פה.
מצוידת בטייפ-מנהלים ומחברת הלכתי לפגישות, ואחרי כן בלילות הקלדתי מילים, משפטים, צירופים, אנחות בכי ונשימות-רווחה. שיניתי פרטים מזהים - שהרי הן כולן מפורסמות. חלקן ראיינתי בחוץ-לארץ או דרך הטלפון.
הן כולן מדהימות, סוג של נשים שאתה יושב מולן וחושב “וואו”. הכי יפות. מיקה, אחת מהן, דיברה בסוף על הכאב הענקי הזה שבהפרעות אכילה, כאב שאי-אפשר להעביר אותו ממש. הכאב הזה משותף לכולן, כמו איזה קוד סודי שמסתובב ביניהן.
יש עוד המון נשים אחרות שסובלות מההפרעה; מביטות בכמיהה על אותם עמודי מגזינים מבריקים, על אותם חיוכים מנצחים בטלוויזיה, ואז גם הן מרעיבות את עצמן ובעקבותיהן גם נשים נוספות מרעיבות את עצמן וזה מדבק ומדבק. והביחד הזה נהיה כמו חיוך עם שיניים רקובות, כמו עור מתוח שמסתיר דלקת הרסנית בכל האיברים הפנימיים.
איילה
נפגשנו בפריז, היא בת שמונה-עשרה וחצי, כבר אחרי פריז, ניו יורק ושנים של חיים מתישים. יש לה קול מתון ומוגן. כאילו יש בקול הזה עטיפה ששומרת עליה ושהיא יצרה לעצמה. היא לבושה מסוגנן, מושקע, הבחורה הכי רזה שפגשתי.
כשהיא מדברת היא לוקחת המון הפסקות, שואלת אותי בכל הפסקה מה איתי ואם אני בסדר ומחזיקה את כוס הקפה שלה בשתי ידיים קטנות לכל אורך השיחה.
*
כשהרבה אנשים נוגעים בי, מסדרים אותי, לפעמים כמה במקביל, נוצר אצלי רצון לצאת מהגוף, לאבד תחושה.
המאפרת מתקנת את האיפור, הידיים שלה קרות, ובגלל שהצלם מזרז אותה היא ממהרת ככה שהנגיעות שלה, שקודם היו נעימות, הופכות לחבטות קלות בלחיים, במצח, בצוואר. “אל תזוזי,” היא מפצירה בעוד הספר מגלגל לי קבוצת שיער בתוך מכשיר חשמלי לוהט שכל התקרבות שלו לקרקפת יכולה לגרום לי כווייה, והסטייליסטית נועלת לי נעלי עקב עם אבזמים כסופים. “זה נראה משגע,” היא חוזרת שוב ושוב בזמן שהיא נאבקת עם האבזם. “זהו, היא מוכנה,” שואגת המאפרת והספר גומר עוד תלתל אחד ומהנהן. הסטייליסטית עומדת מולי, מעקמת מבט וניגשת שוב לקפל את השרוולים. “תרימי קצת את החזה, איזו חזייה יש לך?” היא שואלת, אני מרימה. “אוי יופי, זה נראה נפלא.”
“מהממת,” מוסיף הצלם שהתקרב ועכשיו מתקרב יותר ומרים קבוצת שיער מהפנים, “לא עדיף ככה?” הוא שואל.
הספר מתלבט ומושך בשיער הצידה, “אולי ככה?”
“יש לי רעיון,” שואגת שוב המאפרת ובזריזות מוציאה סיכה מהפאוץ’ שלה. היא מתקרבת ושמה לי את הסיכה, היא די מושכת בשיער, הסיכה, אבל אני שותקת כמו בובה מפלסטיק. “ככה,” היא אומרת בגאווה.
הספר מזיז את הסיכה ובדרך תולש לי כמה שערות. “לא רע,” הוא ממלמל.
“כן, זה נחמד,” מוסיף הצלם ומצווה, “טוב, בואי,” ומסמן לי בכיוון הסט. ליתר ביטחון הוא תוקע בי אצבע שאעמוד בדיוק בנקודה שבה כל האורות נפגשים. אנחנו מצלמים ומשם שוב לזירת ההחלפות והנגיעות ואני כבר לא זוכרת מי אני ומי הבגד.
הספר מותח לי את השיער לקוקו הדוק במיוחד.
“מה, לא כואב לך?”
“לא, אני לא מרגישה.”
דוגמנית נוחה ומקצועית.
בסוף אני הולכת הביתה וכבר לא מרגישה כלום. גוש פלדה.
חוסר קירבה, חוסר אוכל, חוסר. אני לא מרגישה, הווה אומר אני מחוסנת, אני בנויה לעולם הזה של דוגמנות. הווה אומר הכול בסדר.
לא ממש אוהבת, לא ממש צוחקת, לא בוכה בכלל.
דוגמנית טובה. לא מקטרת כשקר, לא כשחם, לא כשכבר חצות ומחר יש צילומים בשש בבוקר, אני הרי עושה המון כסף. דוגמנית טובה צוחקת כשמצחיק, לובשת את הבגדים שיש להם תוויות יקרות, דוגמנית טובה היא קצת מופרעת, אבל בתנאי שזה חינני וקצת ילדותי. יש לה תיק קטן וסיגריות והיא אוהבת לעלעל בווֹג ולדבר על מה קרה לגוּצ’י, ומה הצבע הכי מגניב לציפורניים.
דוגמנית טובה לומדת לקח מהר. מספרים לה על ההיא שהשמינה ומצאה לה את החבר המשעמם ההוא, וככה הפסיקה לקבל עבודה. דוגמנית טובה מבינה את המסר. הטלפונים לא מצלצלים והקליינטים מתנצלים, “היא מלאה מדי,” הם מסבירים לדוגמנית הטובה. העשרת-אלפים דולר ליום מצטמצמים לאלף וגם זה בקושי, והקליינטים, זה כבר לא החמוד ההוא שמצלם בפילטרים כחולים, זה קטלוג גרמני שבו עוטים עליה שק ואומרים, “זאת שמלה נהדרת.”
האנורקסיה עוזרת לי להיות מקצועית. הגוף ואני בתור יישויות נפרדות יכולים לעשות הכול. אני מחליטה ונותנת פקודות והוא מציית לי.
ואז יום אחד אין עבודה, אין סידורים או טיסות. השקט מגיע. הריק הזה שקיים בין דברים, האִיום - מחייב תשובות.
מה עושים? אין הרבה חברים בסביבה, שהרי סוד האנורקסיה מרחיק אותי מאנשים. אז מה כן?
מגיל שש-עשרה אני מתרוצצת בין ערי בירה, אוכלת בקושי, מצייתת. אם אני נחה אני צריכה שנת דוב. אני חייבת לעשות משהו, המערכות שלי כבר מכוונות לזה. אני לא רוצה לחשוב אז אני אוכלת משהו בינתיים ואני לא רוצה שייגמר הבינתיים, לא רוצה להיכנס שוב לרווח. אני מושכת את הבינתיים. עוצרת דקות ושעות.
מה אכלתי? בתור אנורקטית ולא “מקיאנית” זה היה קורנפלקס עם מים, לחסוך קלוריות! קורנפלקס עם סובין, לחם קל, קרקרים, גזר, מלפפון. לא משנה מה, העיקר שיעסיק אותי, שירחיק ממני כל תאווה שמבצבצת ושלא ימלא אותי בקלוריות אכזריות מיותרות.
הלכתי לתחרות ה”פנים של ה90-” ואמרו לי, “תשמעי איילה, את חייבת לרזות כדי להיכנס לתחרות.”
שקלתי חמישים ושישה קילו, שזה בערך תשעים ושישה סנטימטר בירכיים.
מעולם לא הייתי חזקה במתמטיקה אבל את המספרים האלה אני מבינה טוב מאוד.
עמדתי שם, בת חמש-עשרה, לבושה בשמלה כחולה שקניתי במיוחד, מאופרת בצלליות תכלת שאחותי נתנה לי והקשבתי למילים של הסוכנת - למילים שלה ולדפיקות הלב שלי.
“זה לא יכול להיות,” חשבתי, “זה לא קורה לי.”
“אני מצטערת,” היא אמרה וליטפה לי את הראש, “תראי, אני חושבת שאת ממש יפה, יש עוד חודש לתחרות, תעשי את המקסימום להוריד ויהיה בסדר, אני בטוחה.”
“המקסימום...” הינהנתי.
בחוץ חיכתה לי אחותי עדי. איך שיצאתי היא ניתקה את הנייד שלה והתנפלה עלי, “נו, תספרי, איך היה?” עדי היא דוגמנית, וכל הדרך נאמה לי איך בטוח אני אתקבל ושאין לי ממה לחשוש.
“עדי, אני שמנה מדי,” אמרתי והדמעות פרצו החוצה.
“זה לא יילך, אמרתי לך,” לחשתי.
“טיפשונת,” היא אמרה וחיבקה, “אין בכלל בעיה, אני אעזור לך.”
הסתכלתי לה בעיניים וידעתי שהיא צודקת, שבחודש אני יכולה.
רציתי כמו שילדה רוצה. רציתי לחיות בארץ החלומות, להתלבש בבגדים היפים האלה, לחיות בין האנשים היפים, במקומות אקזוטיים. הפער בין העננים ובין המקום שהייתי בו - לימודים, חצ’קונים, שטיפת כלים ובנים ילדותיים - היה פער של שישה קילוגרמים.
הורדתי מקדונלד’ס, שוקולדים, במבה. רזיתי ממש יופי, הגעתי לתשעים ואחת סנטימטרים בירכיים.
ביום של התחרות הגיעו סוכנים מכל העולם - פריז, לונדון, ניו יורק, טוקיו, גרמניה. הפעם לבשתי ג’ינס וחולצה מנומרת והייתי דרוכה. בבוקר עוד עשיתי פן ועוד חזרתי על כמה משפטים באנגלית, התקלחתי פעמיים ושמתי בושם “נרקיס” שאני הכי אוהבת.
עדי איחלה לי בהצלחה, התחבקנו ויצאתי במונית לסוכנות. זהרתי, אני יודעת שזהרתי, החיוכים החליקו לי בצורה הכי טבעית, האנגלית שלי קלחה ואפילו שוחחתי באריכות עם סוכנת מיוון וסוכנת מפריז. לקראת הערב נסענו כל המתחרות להיכל התחרות. שם, באור הזרקורים, זכיתי במקום השני. אמא שלי בכתה, עדי חייכה אלי חיוך מנצח ואני זרחתי מאושר.
בלילה עוד יצאתי עם חברות וחגגנו, שתינו, צחקנו ופינטזנו איך עוד מעט הפנים שלי יהיו כבר בווג. לפנות-בוקר דידיתי הביתה, עשיתי מקלחת ארוכה ותיכננתי ללכת לישון. רק שהאנדרנלין עוד זרם לי בדם, מתערבב עם כמה כוסות פינקולדה. ישבתי בחדר, ניסיתי להירגע, לשמוע מוזיקה שקטה. אחרי שעה כבר הייתי הרוסה, העייפות הציפה אותי ויחד איתה הגיע הדכדוך. הכול טיפשי, הדרך עוד ארוכה, אני עוד בבית ומי יודע מה יהיה שם רחוק. נזכרתי שגם ביום המאושר הזה היו כמה שאמרו שאני צריכה לרזות ואיכשהו התעלמתי מהם. בנוסף הייתי נמוכה ביחס לאחרות, ככה שהסיכויים שלי היו קלושים והייתי צריכה לעבוד יותר קשה כדי להוכיח שבאמת מגיע לי להיות דוגמנית.
בבוקר, כשקמתי, הראש עוד התפוצץ לי מכל הגודש של אתמול. כששטפתי פנים הדכדוך חזר אלי, אבל השינה ואור הבוקר עשו את שלהם, וכובד העצבות של אתמול נראה לי כמו משהו שלא צריך להתרגש ממנו. כשיצאתי מהבית לבית-הספר המטרה כבר שוב התגבשה עבורי. “אני אעשה אקסטרני,” הבטחתי למורה שלי לספרות שהיתה מאוכזבת מאוד מהבשורה, ולא חזרתי לתיכון. ארזתי מזוודה ענקית ונסעתי ללונדון. שם, בסוכנות, ביקשו אותי.
הייתי לבד בעיר הגדולה, בדרך להצלחה. הייתי מוקסמת מהכול, הגעתי מחדרה ופתאום כל הגודל הזה והשפע. שיכנו אותי בדירה חמודה עם עוד דוגמנית, לנה מנורבגיה.
קניתי בגדים, הלכתי לשווקים, ראיתי סרטים, חופשייה מכבלי השגרה, חיה מציאות חדשה שהיתה כמו משחק בַּרבִּיוֹת. טרפתי הכול חוץ מאוכל, שם הקפדתי, אבל הייתי רחוקה מלהיות מוטרדת מזה.
העבודה לא רצה כמו שרציתי, המעט שעבדתי לא הספיק כדי שאהיה עסוקה, כדי שאלך ברחוב ואנשים יגידו, “הנה, זאת היא, היפה ההיא, איילה”, כדי שהם לא יצביעו על אחותי, אלא עלי ורק עלי.
עדי, אחותי, היתה כבר בת עשרים ושלוש, אחרי חמש שנות דוגמנות. היא יותר גבוהה ממני, יותר רזה, יש לה עיניים כחולות ושלי חומות והיא תמיד חברה של כולם. אני אוהבת אותה, כמובן, אבל תמיד יש לה את הדיבור הפטרוני הזה כלפי, שהרי היא הגדולה והמנוסה, ואני רציתי לַעֲקוֹף.
עדי היא בולימית שחיה בשקר. פעם שאלתי אותה והיא הכחישה. ראיתי את הפצעים על המצח והסנטר, ראיתי את האצבעות החרוכות, הרחתי את האסלה אחרי שיצאה, והיא בהכחשה. עדי לא ממש הצליחה. לא נעים להודות אבל העובדה הזאת חידדה לי עוד יותר את המטרה.
החלטתי לנסות את מזלי בבירת אופנה אחרת ונסעתי למילנו, בדיוק בתקופה האנורקסית של עולם האופנה. הגעתי לסוכנות גדולה ונחשבת, ולא היה ספק שהם יודעים את העבודה: שלוש קומות, שולחן בּוּקרים - סוכנים אישיים - שעונים לטלפונים, מחליטים לאיזה אודישנים אני הולכת, ועל הקירות כרטיסיות של הדוגמניות הכי מפורסמות.
הם שמחו לקראתי, לפחות ארבעה בוקרים באו אלי, נישקו אותי על שתי הלחיים ואמרו לי שהם שמעו עלי דברים טובים. אחרי קבלת הפנים ישבתי עם אחת הבוקריות, אנטוניטה, ומילאנו טופס עם הפרטים שלי. כשסיימנו היא הניחה את הדף, הסתכלה עלי, לקחה את כף ידי בכף ידה ואמרה, “את צריכה לרזות, לא כדאי לך ללכת ככה לאודישנים.”
זהו.
קניתי מכונת פופקורן ביתית שעושים בה פופקורן עם אוויר. הרבה עשו את זה לפנַי, אפילו מדונה. בבוקר שתיתי תה ואכלתי תפוח, בצהריים קערת פופקורן גדולה ובערב שוב פופקורן עם תפוחים או ירקות. אם הייתי יוצאת לאכול בערב, התרכזתי בסלט עם רוטב או שאמרתי, “לא תודה, כבר אכלתי.”
לא היה לי חשוב מה חושבים עלי או מה אומרים. בהתחלה הבטן כאבה מאוד, הייתי רעבה בלילה, אבל לא ויתרתי. רציתי לעבוד. ירדתי לאט לאט, בהתחלה לחמישים קילו, לארבעים ושבעה, ולארבעים וארבעה קילו. העבודות התחילו להגיע, לא יכולה להגיד שעבדתי כמו שרציתי, אבל בשביל גיל שש-עשרה זה היה מספיק טוב.
הכול קרה עם לנה, שהגיעה איתי מלונדון וביחד שכרנו דירה. דירה ליד הגשר בפוֹרטַה גֵ’נוֹבַה. סידרנו לנו תמונות שגזרנו ממגזינים על הקירות, קנינו דיסקים ונהיינו חברות הכי טובות, מדברות על הכול, מתחלקות בכל מה שיש.
לנה מבוגרת ממני בכמה שנים, ובאה מרקע קשה במיוחד. יחד עשינו דיאטה, חיזקנו אחת את השנייה וגם התחרנו תחרות סמויה בינינו, מי אוכלת פחות, מי מרזה יותר. בקלות ניצחתי - גם הייתי צעירה יותר ככה שהגוף משיל משקל יותר בקלות, גם לא היה לי עבר עשיר בדיאטות כמו שלה וגם היה לי קל, תחושת הרעב פשוט נעלמה.
טרישיה, בוקרית מסוכנות IMG הניו יורקית, אמרה שנראה לה שניו יורק תתאים לי. לפני שנפרדנו, חיבקה אותי חיבוק גדול, ליטפה לי את השֹיער ואמרה, “תבואי, נכון?”
לא חשבתי פעמיים, הייתי בדרך הנכונה להתנוסס על שערי אותם מגזינים.
בערב האחרון לפני הטיסה לנה ואני החלטנו ללכת לאכול סושי. “היום נחגוג,” סיכמנו ובדרך למסעדה הסברנו לעצמנו כמה זה בסדר לאכול לפעמים ולמה זה לא יקלקל לנו את הדיאטה. במסעדה דלינו בשתיקה את הדגים ועל האורז ויתרנו. למחרת נפרדנו בנשיקות והבטחנו להתקשר, מה שלא קרה. לקחתי את מעט הכסף שהצלחתי לחסוך מהאיטלקים וטסתי שבוע אחרי שנפגשתי עם טרישיה, מוכנה לכול.
המשך בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
