פרולוג
היום
לוס אנג'לס, קליפורניה
בן
אני מניח את הטלפון שלי על הדלפק, בוחר איש קשר, מחייג ומפעיל את הרמקול. כעבור רגעים ספורים אני שומע את קולה של ג'קי מעברו השני של הקו.
"היי, בן," הקול שלה מתנגן ברכות. אפשר לשמוע מבעד לטלפון את החיוך שלה.
"היי, ג'ק. איך את?"
"בסדר, עובדת..."
"את תמיד עובדת. כל הזמן במרתון. תנוחי."
היא צוחקת, "אתה נשמע כמו ג'וש."
ג'וש. ממזר בן זונה. את כל החרא שהוא אכל בשנה האחרונה הייתי מוכן לאכול בשביל לזכות בחלקת האלוהים הקטנה שיש לו עכשיו.
אני לא אודה בזה בפניו לעולם, אך היה לי רגע קטנטן, כשהכרתי את ג'קי, שהייתי דלוק עליה לגמרי. הרגע הזה התפוגג ברגע שראיתי את ג'קי וג'וש יחד, בתקופת המלחמה הקרה ביניהם. אפילו אז, כשאף אחד מהם לא העלה על הדעת שהם נועדו להיות יחד, אני הבנתי, ולקחתי צעד אחורה. ג'וש הוא החבר שלי ולעולם לא אבגוד באמון שלו. הוא באמת אכל מספיק חרא בחיים. אומנם, לא הפסקתי לעצבן אותו ותמיד אמרתי לו שאם היא תזרוק חצי מבט לכיוון שלי אני לא אהסס, אבל שנינו ידענו שזה לא יקרה. לא מצידי, ובטח שלא מצד ג'קי. הוא היחיד שהיא רואה.
אני רואה אותם, ואני לא יכול שלא לקוות למעט ממה שהם חולקים. שלווה, אושר, בית. זה בטוח לא יקרה היום, וגם לא בזמן הקרוב. על מי אני עובד? רוב הסיכויים שלעולם לא.
אם מדברים על המניאק. "איפה ג'וש?" אני מנסה לשמור על חיוך.
"מעבירה לך אותו," היא שותקת לרגע קצר, "בן... תבוא. אני מתגעגעת."
אני נושם נשימה עמוקה ונושף בשקט, "צודקת, גם אני מתגעגע. אבל הייתם צריכים את הזמן שלכם."
אני שומע רשרוש וג'וש עולה על הקו, "מה נהיה, אוונס?"
"אני לא מגיע לצילומים. לדעתי הולכים להפוך את הסדר בימים הקרובים."
"לא הבנתי," הוא משיב לי בבלבול, "הייתי בטוח שסגרנו את כל הפערים שנוצרו כשהחסרתי, לא?"
אני משפשף את עיניי בעייפות. "כן, השלמנו. זה לא העניין. אני פשוט לא מתכוון להגיע בימים הקרובים." אני מקווה שהוא יבין, ויעבור הלאה.
"בן..." טון הדיבור שלו הופך לזהיר, "גבר, פאק. דבר איתי! אתה מחזיק את הדבר הזה בבטן כבר כמה שנים. את כל החרא שלי אתה מכיר. תן לי לעזור לך."
"בהזדמנות. אני לא מסוגל להתמודד עם זה עכשיו."
"אני פה בכל מצב!" הוא מזכיר לי, אף על פי שאני יודע.
"אני יודע. תודה, ג'וש."
אני מנתק את השיחה, בוהה בטלפון, ומושיט את ידי לבקבוק ה'גלנפידיך'. אין טעם אפילו למזוג לכוס. אני מקרב את פיית הבקבוק לפי ולוגם לגימה ארוכה שצורבת מייד את דרכה במורד הגרון. אני לא מספיק להיכנע לצריבה הנעימה, והטלפון שלי מצלצל. מספר שלא טרחתי לשמור. קידומת 817 של פורט וורת', טקסס. פפפאק.
אני לא מסוגל לענות לשיחה הזו. אני גם יודע שאין לי ברירה, הוא יצלצל כל היום מפני שהוא יודע שזהו היום היחיד בשנה שאני אענה. מין מזוכיזם כזה של שנינו. לגימה נוספת, ואני מחליק את האצבע על הסימן הירוק ומייד אחר כך על הרמקול.
"כן?" הקול שלי צרוד בגלל הלגימה הארוכה מהוויסקי.
"מר אוונס?" הקול שלה רשמי ומעצבן אותי מייד.
"כן, לאנה. זה אני, בן, מר אוונס זה הבוס שלך. לא נמאס לך לשחק את העוזרת היעילה? את נשמעת כמו מזכירה בת שישים שלא קיבלה זין כבר שלושים שנה."
אני שונא אותה. שונא את כולם.
היא מכחכחת במבוכה, "אני מעבירה את השיחה לאבא שלך."
אני שומע קליק ומייד אחר כך מוזיקת מעליות. בן זונה. הוא מתקשר ואני צריך להמתין.
"בן," הוא נשמע קצר נשימה, "מתנצל על ההמתנה. אימא שלך בדיוק התקשרה לקו השני." אני לא מגיב. "בן? אתה כאן?" הוא מדבר בזהירות, ממתין להתפרצות. הוא יודע שכמו תמיד היא תגיע.
"אני כאן, מה אתה רוצה?" ישר ולעניין. שידבר ויעזוב אותי לנפשי.
"לדבר איתך, לראות אותך. לא מבעד למסך הטלוויזיה. חמש שנים עברו. אנחנו מתגעגעים אליך." כל פעם אותן מילים. אני עדיין לא מגיב. "אני יודע שקשה לך. תחזור. תן לנו להיות לצידך, למענך..."
זהו. אני לא נותן לו להשלים את המשפט. "אתה לא יודע כלום! לקחת ממני הכול. אין לך שום דרך לעזור לי. תמיד בתאריך הזה אתה מתקשר. אם אתה באמת חושב שזה היום שבו אני אתרכך אז אתה טועה!" הקול שלי נוטף ארס.
"היום הזה קשה גם לנו, לא רק לך. לא אני זה שלקח ממך. אני איבדתי יחד איתך. ואני איבדתי הכול, כי איבדתי גם אותך," הקול שלו נשבר.
אני לא רוצה להרגיש את הצביטה שהמילים שלו גורמות לי לחוש.
"אני לא יכול לעשות את זה. תניח לי," אני מסיים את השיחה.
אני מכבה את הטלפון. לוקח את הבקבוק איתי, מתיישב על הספה, מפעיל את המערכת בעוצמה הכי גבוהה שיש, בוחר את Kryptonite של להקת '3 דורז דאון', מטה את הבקבוק ושותה כמעט את כולו.
