אתם, ילדכם ובית הספר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אתם, ילדכם ובית הספר
הוספה למועדפים

אתם, ילדכם ובית הספר

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

קן רובינסון

סר קנת (קן) רובינסון (באנגלית: Ken Robinson; ‏נולד ב-4 במרץ 1950) הוא מחנך, מרצה פופולרי, סופר, ויועץ בינלאומי בנושאי חינוך, לשורה של גופים ציבוריים ובהם: ממשלות, מוסדות חינוך ואמנות, וארגונים ללא כוונת רווח. כיהן כפרופסור לחינוך באמנות באוניברסיטת וורוויק באנגליה. ידוע בעיקר בהשקפתו החינוכית-ליברלית, הגורסת שכל אדם ניחן בכישרון כלשהו, הניתן לטיפוח ולשימוש כעיסוק עיקרי בחייו, ושמערכות החינוך המסורתיות מדכאות, בלי כוונה, את כישרונותיהם של מרבית התלמידים. רובינסון פועל לקדם את רעיונותיו בנושא תיקון מערכת החינוך, כך שתטפח יצירתיות, מחשבה מקורית, וכישרונות ייחודיים של כל חניכה וחניך.

נושאים

תקציר

ילדים אוהבים ללמוד, אבל לא תמיד הם נהנים מתהליך הלמידה ומקצתם מתקשים מאוד בבית־הספר. למה זה כך? מה הקשיים שעומדים לפניכם בבואכם לעזור להם? מה האפשרויות שלכם וכמה כוח יש לכם כדי להתמודד עם האתגרים האלה? מה עליכם לחפש כשאתם באים לחנך את ילדיכם? איך תדעו אם בית־הספר שלהם מתאים להם, ומה תוכלו לעשות אם לא?

אחד המחנכים המשפיעים ביותר בעולם, קן רובינסון, שוחח עם הורים ועם מורים על הדילמות שעומדות לפניהם. המשפחות והעולם שסביבן משתנים מהר יותר מאי פעם, וגם החינוך חייב להשתנות. בספר החדש והחשוב הזה המחבר מציג עקרונות ברורים ונותן עצות מעשיות איך לתמוך בילדיכם בתוך מערכת החינוך הרשמית - או מחוצה לה, אם תבחרו בחינוך ביתי או חופשי.

קן רובינסון הוא איש חינוך, ממנהיגי הרפורמה בחינוך בעולם, המרצה הנצפה ביותר בוועידות TED ומשמש יועץ לממשלות, לתאגידים, למערכות חינוך ולכמה מארגוני התרבות הגדולים בעולם.

לו ארוניקה הוא סופר.

ספריהם הקודמים 'המקום הנכון - למה חשוב לעשות את מה שאוהבים', 'למצוא את המקום הנכון' ו'בתי ספר יצירתיים' יצאו לאור בהוצאת כתר.

"אתם, ילדכם ובית הספר יעזור להורים להרגיע את חרדותיהם, כעסיהם ודאגותיהם בכל הנוגע לבית־הספר של ילדיהם, לבחור בחירות נכונות בשאלות חינוכם, ולהעניק להם חוויית למידה פורייה ומהנה הרבה יותר." קירקוס ריוויו

פרק ראשון

מצאו את מקומכם
 
אם אתם הורים לילדים בגיל בית הספר, הספר הזה נועד לכם. מטרתי היא לעזור לכם להעניק לילדיכם את החינוך הדרוש להם כדי לחיות חיים יצרניים ולהגשים את מאווייהם. עבדתי בתחום החינוך מיום שבגרתי, ועם השנים היו לי שיחות רבות מספור עם הורים על הנושא הזה. גם אני הורה, ואני יודע מניסיוני שלי שההורות אינה הנאה בלבד אלא גם אתגר, והיא נעשית מורכבת יותר כשהילדים מגיעים לגיל בית הספר. עד עכשיו הייתם אחראים בעיקר על התפתחותם ורווחתם, ומעכשיו ואילך אתם מפקידים נתח גדול משעות העירות שלהם בידי אחרים, ומקנים להם כוח עצום להשפיע על חיי ילדיכם בשנותיהם המעצבות ביותר.
מראה הילדים ביום לימודיהם הראשון בבית הספר מעורר שפע של רגשות. אתם מקווים שהם יתרגשו מן הלימוד, יקשרו קשרי חברות טובים, יהיו מאושרים ובית הספר יעורר בהם השראה. ועם זה אתם מרגישים בוודאי גם מידה רבה של מתח וחשש. בית הספר מביא עמו מערך חדש של יחסים. מה יחשבו ילדיכם על מוריהם? האם יעמוד בית הספר על המיוחד בהם? ומה בדבר ההורים והילדים האחרים? האם יצליחו ילדיכם להתגבר על המכשולים החברתיים החדשים או ייכשלו בהם? כשילדכם נכנס אל בית הספר ביומו הראשון אין פלא שאתם חשים מחנק קל בגרון. נדמה לכם שהדברים שוב לא יהיו כשהיו. ואתם צודקים.
אֶמה רובינסון (לא קרובת משפחה) היא מורה באנגליה. היא גם אם לילדים, והיא מיטיבה לדעת מה מרגישים הורים המביאים את ילדם אל בית הספר ביום לימודיו הראשון. אֶמה כתבה שיר ששמו "מורה יקרה", שזכה לשיתוף בקרב אלפי הורים אחרים. הנה כמה בתים מתוכו:
 
אני יודעת שאת עסוקה מאוד
ביום הראשון שלאחר החופשה,
יש לך כיתה חדשה של פצפונים
ואחד מהם הוא שלי.
 
אני בטוחה שאת מוכנה
וכבר עשית את זה בעבר,
אבל הילד שלי קטן מאוד
רק עכשיו מלאו לו ארבע.
 
בתלבושת האחידה הבוקר
הוא נראה גבוה ובטוח בעצמו,
אבל עכשיו, ליד בית הספר הגדול,
אני לא ממש בטוחה שהוא מוכן.
 
נדמה שרק לא מזמן
החזקתי אותו בזרועותיי,
אהבתי אותו, לימדתי אותו,
שמרתי עליו שלא ייפגע.
 
 
וכשאני נושקת לו שוב
ורואה אותו הולך ומתרחק,
אני יודעת שלעולם לא יהיה עוד
שלי בלבד, כמו שהיה עד היום.1
 
מאז ומעולם חששו הורים להפקיד את ילדיהם בידי אחרים, אבל בימינו בית הספר מעורר בהם חששות גדולים יותר. רבים מתוסכלים ונרגזים ממה שמתרחש במערכת החינוך. הם חוששים שיש בה מבחנים ומתחים רבים מדי. נראה להם שתוכנית הלימודים דלה מדי, בגלל קיצוצים בתוכניות לימוד חשובות באמנות, בספורט ובפעילות שמחוץ לכיתה. הם חוששים שלא ינהגו בילדיהם כביחידים ושבית הספר יפגע בסקרנותם, ביצירתיות שלהם ובכישרונותיהם האישיים. הם מודאגים מן המספר הגדול של ילדים המאובחנים כבעלי קשיי למידה ומריבוי הילדים הנזקקים לתרופות כדי לשמור על ריכוז. הם חוששים ממעשי בריונות והצקה. וכשמדובר בילדים בתיכון הם מוטרדים מהתייקרות החינוך הגבוה ומן הקושי שיהיה לילדיהם למצוא עבודה הולמת, בין שילמדו במכללה ובין שלא. ויותר מכול, לא פעם הם מרגישים שבתור הורים אין בכוחם לעשות דבר לתיקון המצב.
כעס וחרדה
לאחרונה שאלתי בני אדם בטוויטר ובפייסבוק מהם חששותיהם הגדולים ביותר כשהם חושבים על חינוך ילדיהם. בתוך פחות משעה קיבלתי מאות תשובות מבני אדם בכל רחבי העולם. בֶּק, אם צעירה מארצות הברית, ביטאה את דעתם של רבים כשאמרה ש"יתרונותיהם של הילדים אינם מוערכים וחולשותיהם מועצמות. ציוניהם חשובים יותר מהרגשת העצמיות שלהם." קימי, אם אחרת, שאלה "אם יגלו ילדיה את הפוטנציאל האמיתי שלהם ויונחו לעבר קריירה שהם אוהבים ומשתוקקים לה". וקונצי'טה כתבה, "יש לי כל מיני חששות ודאגות לשתי הבנות שלי. אני מרגישה שהמערכת הנוכחית לא תניח להן לפרוח, ובתי בת העשר לא תקבל את מה שהיא זקוקה לו כדי להתגבר על החרדות ועל קשיי הלמידה שלה."
ג'ון חושש שלאט־לאט הילדים "לומדים שהלימודים אינם מהנים, שהם מין טקס מעבר מייגע שכולנו נאלצים לעבור בלי שום סיבה הגיונית. מאבק תמידי נדרש כדי לשמור על ניצוץ הסקרנות וההנאה בקשר ללימודים, כשהמערכת אורזת אותו וקובעת את הנרטיבים שהיא קובעת על החינוך." קארין אמרה, "החינוך נשבר. יש לחץ גדול מדי, מבחנים רבים מדי, דרישות רבות מדי. יותר מדי פס־ייצור. איך נוכל להתאפס ולהתחיל שוב? איך נכין את הילדים שלנו לחיים שונים לגמרי מן החיים שאליהם המערכת הנוכחית מכינה אותם?"
קרול הייתה מודאגת מן "הגישה ש'מידה אחת שמתאימה לכולם', שמכתיבים אנשים שאין להם סמכות להכתיב מדיניות חינוך, והיא מייצרת תלמידים חסרי יכולת לחשיבה עצמאית, שפוחדים פחד מוות מכישלון." דאגתה העיקרית של אם אחרת הייתה שבתי הספר אינם "מלמדים ילדים להיות פותרי בעיות יצירתיים. מבחנים אינם מלמדים את הילדים להיות בעלי מחשבה מגוונת." טרייסי הצביעה על חשש עמוק של הורים רבים: "בייחוד אני מודאגת מן העובדה שקובעי המדיניות אינם מתחשבים בקולות ההורים. גישתם לדעת ההורים זלזלנית במקרה הטוב, ואלה שמחליטים החלטות הנוגעות לילדינו אין להם מושג מה קורה בכיתות." כל אלה הם דאגות וחששות לגיטימיים, ואם אתם שותפים להם - דאגותיכם מוצדקות.
החינוך נחשב לפעמים לתהליך שמכין את הילדים ליום שיעזבו את בית הספר — למצוא עבודה טובה או להמשיך בהשכלה גבוהה יותר. זה נכון במובן מה, אבל הילדות אינה חזרה לקראת הבגרות. ילדיכם חיים את חייהם עכשיו ויש להם רגשות, מחשבות ויחסים משל עצמם. החינוך חייב להתמודד איתם כאן ועכשיו, בדיוק כמו שאתם עושים זאת בתור הורים. השאלה מי יהיו ילדיכם ולאן ימשיכו בדרכם בעתיד קשורה קשר הדוק לחוויות שעוברות עליהם בהווה. אם יקבלו ילדיכם חינוך צר הם עלולים שלא לגלות את כישרונותיהם ואת תחומי העניין שיכולים להעשיר את חייהם בהווה ולהשפיע על חייהם אחרי בית הספר.
איך הספר הזה יכול לעזור?
איך הספר הזה יכול לעזור לכם? אני מקווה שהוא יביא תועלת בשלוש דרכים. ראשית, בשאלה לאיזה חינוך ילדיכם זקוקים בימים אלה, ואיך הדבר קשור לתפקידכם בתור הורים. לא פעם הורים סבורים שילדיהם זקוקים לאותו חינוך שקיבלו הם עצמם בשעתם. הדבר אמנם תלוי בסוג החינוך שקיבלו ההורים, אבל בהכללה אפשר לומר שהגישה הזאת כנראה אינה נכונה. העולם משתנה מהר כל כך בימינו עד שגם החינוך חייב להשתנות. שנית, הספר הזה יכול לעזור להורים לעמוד לנוכח האתגרים הכרוכים בסיוע לילדיהם לקבל את החינוך הזה. כמה מן האתגרים האלה קשורים במדיניות החינוך הציבורית ואחרים בתקופה שאנו חיים בה. ושלישית, הספר עשוי לעזור בבחינת האפשרויות שעומדות לפניכם בתור הורים להתגבר על האתגרים האלה. אני מבקש להשמיע כמה הסתייגויות כבר עכשיו.
קודם כול, אין זה ספר הדרכה המלמד איך להיות הורים טובים. לא הייתי מעז לעשות זאת. אני בטוח שאתם מקבלים את ההסתייגות הזאת בהקלה, מפני שדומה שכמעט כל אדם אחר מנסה ללמד אתכם איך לגדל את ילדיכם, למן הדוקטור ספּוֹק ועד "האמהות הנמרות" (Tiger Moms). חוץ מן העצות שלא ביקשתם מחברים, מקרובים ואולי גם מילדיכם, שכולם רוצים ללמדכם איך להיות הורים טובים יותר, יש באינטרנט למעלה מארבעה מיליון בלוגים של אמהות, ובחנויות הספרים המקוונות יש יותר מ-150,000 ספרים בנושאי הורות. איני רוצה להוסיף על הרעש הזה.
לאשתי ולי שני ילדים בוגרים ויש לנו קרובי משפחה וחברים רבים עם ילדים משלהם. רבים מן האתגרים הנדונים בספר הזה חווינו בעצמנו, וכך גם עמיתי לכתיבה לוּ ארוניקה, שיש לו משפחה גדולה משלו. אנחנו יודעים שהלחץ על הורים אינו מתפוגג לעולם, והם ידאגו לילדיהם וינסו לעזור להם למצוא את דרכם בחיים כל ימיהם. ההורות היא משימה לכל החיים. לפעמים זו עבודה קשה, ושעות העבודה איומות ממש. דמיינו לכם את הספר הזה בתור הפוגה מן המתח הזה. איננו חיים באיזו מציאות חלופית מרוממת כלשהי, שבה כולם עושים חיים יותר מכם. אבל הייתי רוצה להציע בכל זאת כמה עקרונות הורות שנוגעים לחינוך ויש להם ביסוס רחב במחקר ובניסיון. כשאעשה זאת, היו בטוחים שאני מהלך כאן, על הקרקע, ממש כמוכם, והעצות שאייעץ לכם באות מאנשים שפישלו לא פעם ולא פעמיים.
הספר הזה אף איננו מדריך למציאת בית הספר הטוב. פעמים רבות שואלים אותי על בתי ספר מסוימים ועל מערכות מסוימות ואם אני ממליץ עליהם. בתי הספר שונים אלה מאלה. יש בתי ספר נהדרים ועלובים במערכת הציבורית, ויש גם בתי ספר טובים וגרועים במערכות החינוך הפרטית, העצמאית והאלטרנטיבית. תשובתי היא תמיד - לכו וראו את המקום בעצמכם ובדקו אם הוא מתאים לכם ולילדכם. לשם כך עליכם לדעת פחות או יותר מה הדבר שעושה בית ספר למוסד חינוך טוב, ובשאלה הזאת נעסוק כאן.
איני מציע פתרון אחיד שמתאים לכול. אדרבה, אין שני ילדים שווים בעולם כולו, וילדיכם אינם יוצאים מן הכלל הזה. הבררות וההעדפות שלכם בתור הורים מושפעות כמובן מן הרקע והנסיבות האישיות שלכם. אם אתם משפחה חד־הורית שגרה בשכונת עוני, אפשרויותיכם שונות משל משפחה שגרה בשכונה עשירה ויכולה לשכור עזרה בתשלום. ייתכן שמצבכם מאפשר לכם לבחור את בית הספר לילדכם, אם כי רוב ההורים אינם יכולים לבחור. כל אדם חייב לשחק בקלפים שחולקו לו, נכון? האמת היא שלא. יש לכם בררה ואנחנו נבחן את האפשרויות לגופן.
מעל לכול מטרתי היא לייעץ לכם מה נחשב לחינוך טוב ומה אתם יכולים לעשות בתור הורים כדי להבטיח שילדיכם יזכו לקבלו, ואיך לתמוך בילדכם בתוך מערכת החינוך הקיימת או מחוצה לה, אם תבחרו. הנה כמה אפשרויות שעומדות בפני כל ההורים:
 
אתם יכולים לרשום את ילדכם לבית הספר המקומי ולהניח לבית הספר לעשות את שלו.
אתם יכולים להיות פעילים בחינוך ילדכם, לקשור קשרים עם המורים והמורות שלהם ולתת להם סיוע ותמיכה בבית.
אתם יכולים להיות מעורבים יותר בחיי בית הספר בכלל.
אתם יכולים להשפיע על מדיניות בית הספר באמצעות מועצת החינוך המקומית.
אתם יכולים לצאת למערכה למען שינוי, בעזרת הורים אחרים.
אתם יכולים לחפש בית ספר אחר.
אתם יכולים להוציא את ילדכם מבית הספר ולתת לו חינוך ביתי או חינוך חופשי.
אתם יכולים להיעזר באפשרויות הלמידה המקוונת.
 
אם יש לכם אפשרות לבחור בית ספר, באיזה בית ספר כדאי לכם לבחור ולמה? אם לא, לְמה עליכם לצפות מבית הספר הקיים ומה אפשר לעשות אם אינו עומד בכך? ההחלטה איך לפעול תלויה בכמה גורמים, שנתבונן בהם בפרקים הבאים. הגורם הראשון הוא תפקידכם בתור הורים בכלל ויחסכם לחינוך. השני הוא התפתחותם הכוללת של ילדיכם, מיום לידתם ועד ראשית בגרותם. חשוב להבין זאת כדי לדעת אילו חוויות אתם ובית הספר יכולים להציע לילדיכם, ולמה. הגורם השלישי הוא החשיבות הנודעת להכרה בכישרונות, בתחומי העניין ובאופי של ילדיכם. הגורם הרביעי הוא השאלה למה החינוך שילדיכם זקוקים לו היום שונה מן החינוך שקיבלתם אתם בילדותכם. ולבסוף, יש להבין למה בתי ספר רבים כל כך עדיין אינם מספקים את החינוך הזה, ומה ההורים יכולים לעשות כדי לשנות זאת.
למידה, חינוך ובית הספר
קודם שנצלול לנבכי הנושאים האלה אני מבקש להבדיל בין שלושה מושגים שיצוצו בספר הזה שוב ושוב: למידה, חינוך ובית ספר.
 
למידה היא קניית יכולות חדשות והבנה חדשה.
חינוך הוא תוכנית למידה מאורגנת.
בית ספר הוא קהילה של לומדים.
 
ילדים אוהבים ללמוד; לא תמיד הם נהנים מן החינוך; ולמקצתם יש קשיים גדולים בבית הספר. למה?
הלמידה טבעית לילדים. תינוקות לומדים בקצב מואץ. קחו למשל את למידת השפה. בעשרים וארבעה חודשי חייהם הראשונים, בקירוב, התינוקות נהפכים מחבילות חסרות כושר הבעה, בוכות ומגרגרות, ליצורים בעלי כושר דיבור. זהו הישג ראוי לציון, ואיש — אפילו לא ההורים — אינו "מלמד" אותם לעשות זאת. ההורים אינם מלמדים אותם לדבר מפני שאינם יודעים איך. למידת שפה היא משימה מורכבת מדי. איך התינוקות לומדים לדבר? יש להם יכולת טבעית ללמוד והם אוהבים ללמוד. איך הם עושים זאת? על ידי הקשבה וחיקוי של ההורים ושל הסובבים אותם. אתם מעודדים אותם בחיוכיכם ובשמחתכם, והם מעודדים אתכם בהנאתם שלהם. הם לומדים לדבר מפני שהם רוצים ויכולים. במהלך חייהם הם קונים להם עוד ידיעות וכל מיני כישורים אחרים רק מפני שהם אוהבים ללמוד - מפני שהם רוצים ויכולים.
חינוך הוא גישה מאורגנת יותר ללמידה. יש חינוך רשמי ולא רשמי, עצמי או מאורגן בידי אחרים. הוא יכול להיעשות בבית, במערכת ממוחשבת, בעבודה או במקום אחר. פיטר גריי הוא פרופסור חוקר בפסיכולוגיה במכללת בוסטון, ומחבר הספר Free to Learn ("חופשיים ללמוד"). הילדים "מעוצבים להפליא בידי הטבע," כתב גריי, "לכוון בעצמם את השכלתם שלהם. ברוב ההיסטוריה האנושית חינכו הילדים את עצמם באמצעות התבוננות, חקירה, שאלה, משחק והשתתפות. החושים החינוכיים האלה עדיין פועלים להפליא אצל ילדים, אם מספקים להם את התנאים שמניחים להם לשגשג."2
בית ספר הוא כל קהילה של בני אדם שמתכנסים יחד כדי ללמוד זה מזה וזה עם זה. לפני זמן מה נשאלתי אם לדעתי בתי ספר הם עדיין רעיון טוב. אני סבור שכן, והסיבה היא שאת רוב הדברים שאנו לומדים במהלך חיינו אנו לומדים בחברת אחרים ומהם. הלמידה היא תהליך אישי וחברתי גם יחד. השאלה האמיתית היא איזה מין בית ספר עוזר לילדים ללמוד בדרך הטובה ביותר. צעירים רבים נרתעים מן החינוך לא מפני שאינם רוצים ללמוד, אלא מפני שהטקסים והשגרות של בית הספר המקובל מפריעים להם ללמוד.
לרובנו, החוויה העיקרית של החינוך הרשמי היא בית הספר היסודי. אילו דימויים "בית הספר" מזכיר לנו? "התיכון" מעלה בדמיון תמונה של מסדרונות ארוכים וארוניות אישיות, חדרי כיתה דחוסים בשולחנות, לוחות שחורים או לבנים על הקיר, אולם ובו בימה, אולם התעמלות, מעבדות למדעים ואולי גם חדר מוזיקה, סדנת אמנות ומגרש ספורט. ומה התרחש שם? אנחנו זוכרים מקצועות נפרדים (מקצתם חשובים יותר מאחרים), לוחות זמנים קבועים, פעמונים וזמזמים, תלמידים עוברים מחדר לחדר בקבוצות גיל אחידות, שיעורי בית ומבחנים, וחוגים אחרי הלימודים. ומה מזכיר לנו גן חובה ובית ספר יסודי? יהיו מה שיהיו רגשותיכם כלפי בית הספר, עובדה היא שאם תאבדו את ההכרה אי־שם ותתעוררו בבית ספר, קרוב לוודאי שתדעו כמעט מיד היכן אתם. מאז הנהגת החינוך ההמוני במאה התשע־עשרה נעשו בתי הספר מקומות מוכרים שפועלים בדרכים אופייניות. רבים מטקסי בית הספר מתקבלים כמובנים מאליהם מפני שבית הספר לא השתנה הרבה זה זמן רב. לא כל בתי הספר הם כאלה, ואין הם חייבים כלל להיות כאלה. העובדה שרבים כל כך הם כאלה היא תוצאה של הרגל, לא של הכרח. נתבונן בדרכים שונות ללמוד בבית ספר ונבדוק איך הטובים שבבתי הספר יוצרים את התנאים שבהם הצעירים אוהבים ללמוד ורוצים להצטיין. וחשוב שהם ייהנו מן החינוך — חשוב להם וחשוב לכם.
לשם מה כל זה?
רוב הילדים בארצות הברית נכנסים למערכת החינוך בתור פעוטות ושוהים בה כארבע־עשרה שנים, ארבעים שבועות בכל שנה, חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות בממוצע בכל יום (כולל זמן הכנת שיעורים). בסך הכול מדובר אפוא בכ-22,000 שעות בית ספר, עד סוף בית הספר התיכון. זה בערך פרק הזמן שעבר על כל נוסעי המכוניות בשווייץ בפקקי תנועה בשנה שעברה. השווייצרים הם אזרחים סבלניים, ואף־על־פי־כן מדובר בזמן רב. אין הוא כולל את הזמן שאתם מייחדים לחינוך — כשאתם מכינים את ילדיכם לבית הספר בבקרים, מסיעים אותם לשם ובחזרה, עוזרים להם בשיעורי הבית, הולכים לערבי הורים ופגישות ואירועים אחרים — ולא את כל השעות שעוברות גם עליכם בפקקים בשל כך. ומה אתם מקווים לקבל בתמורה על ההשקעה העצומה הזאת של זמן ומרץ? לָמה אתם מחנכים את ילדיכם מלכתחילה? מה אתם מצפים שתקבלו מן החינוך ומה יקבלו הם?
לפי ניסיוני, רוב ההורים רוצים שילדיהם ילמדו להכיר את העולם שסביבם, יפתחו את כישרונותיהם הטבעיים ואת תחומי העניין שלהם ויקנו את הכישורים והידע שיידרשו להם כדי להיות אזרחים טובים ולמצוא פרנסה הגונה. אלה ציפיות סבירות. זה מה שציפינו כשילדינו שלנו למדו בבית ספר, וזה מה שציפו הורינו כשהיינו ילדים. יהיה מה שיהיה הדבר שאתם רוצים, איזה מין חינוך אתם חושבים שילדיכם זקוקים לו? אם אתם סבורים שהדבר הטוב ביותר הוא השכלה אקדמית מקובלת שנתמכת בציונים טובים במבחנים, ייתכן שאתם טועים. וגם אם אתם עצמכם אינכם חושבים כך, זו דעתם של קובעי מדיניות רבים, וזאת בעיה. לדעתי גם הם טועים.
 
הכול משתנה
אחת הסיבות שעליכם לשנות את גישתכם לחינוך בימים אלה היא שהעולם שילדיכם חיים בו שונה כל כך מן העולם שאתם והוריכם גדלתם בו. נעסוק בכך בפרקים הבאים, אבל נביא כאן את עיקרי הדברים.
המשפחות משתנות. בימינו רק 60 אחוזים מן הילדים בארצות הברית חיים במשפחות שבהן הוריהם הביולוגיים נשואים זה לזה. האחרים חיים בכל מיני מצבים: עם אם יחידנית, עם אב יחידני, עם הסבים, עם הורים בני אותו המין, במשפחות מעורבות או במשפחה אחרת כלשהי. מגמות דומות פועלות בארצות רבות אחרות. אגב, למקרה שאתם תוהים אם אתם הורים, אני מבקש להבהיר. לנוכח כל השינויים החברתיים הנרחבים האלה, להיות הורה פירושו לצורך העניין למלא תפקידים מסוימים, ולא להיות קרוב אל הילדים קרבת דם מסוימת דווקא. אולי אתם הורים ביולוגיים ואולי לא. יהיה המצב מה שיהיה, אם יש לכם אחריות יסודית לטפל בילד ולדאוג לרווחתו אתם הורים.
הילדים משתנים. מן הבחינה הגופנית הצעירים מתבגרים כיום בגיל מוקדם יותר מבעבר, בייחוד נערות. הם עומדים לנוכח לחצים חברתיים עצומים מצד התרבות הפופולרית והרשתות החברתיות. הם חווים מתחים וחרדות במינונים גבוהים, וחלק גדול מאלה מקורו בבית הספר. בריאותם נפגעת והם פעילים פחות מן הבחינה הגופנית. לדוגמה, שיעור התפוצה של השמנת יתר אצל ילדים הוכפל בשלושים השנים האחרונות, וגדל פי ארבעה ויותר אצל מתבגרים.
העבודה משתנה. טכנולוגיות דיגיטליות מערערות שוקי עבודה מסורתיים רבים ויוצרות שווקים חדשים. כמעט אי־אפשר לחזות במה יעבדו התלמידים של היום בעוד חמש, עשר או חמש־עשרה שנה, ואם תהיה להם עבודה כל עיקר.
העולם כולו משתנה. הבה נודה באמת, שינויים מפליגים שוטפים את כדור הארץ כולו בכל תחום - בתרבות, בפוליטיקה, בחברה ובסביבה. החינוך צריך להביא בחשבון את כל זה אם ברצונו לעזור לילדים לפלס להם דרך, ובוודאי לעשות חיל, בעולם שהולך ומשתנה במהירות גדולה יותר מאי־פעם בעבר.
ברור שהממשלות מכירות בחלק מן העובדות האלה ופועלות בבתי הנבחרים ובוועדות, בניסיון לפקח על המתרחש בבתי הספר. בתוך כך נעשה החינוך סוגיה פוליטית מרכזית, ואתם וילדיכם לכודים בעין הסערה.
מה הבעיה?
זה למעלה משלושים שנה הממשלות בכל מקום משקיעות משאבים רבים בניסיונות לחולל תמורות בחינוך ולהעלות את רמתם של בתי הספר. הן פועלות בעיקר ממניעים כלכליים. מאחר שהטכנולוגיות הדיגיטליות היו גורם מרכזי בשינוי הסחר הבינלאומי ושוקי התעסוקה, הגיעו קובעי המדיניות לכלל מסקנה שרמת חינוך גבוהה חיונית לחוסן הכלכלי ולתחרותיות במשק. אין הם טועים בכך, אבל הקושי שעומד לפניכם ולפני ילדיכם נובע מן האסטרטגיות שהם נוקטים כדי "לשפר" את החינוך. בארצות רבות יש ארבעה סוגים של אסטרטגיות כאלה: הדגשת מקצועות המדע והטכנולוגיה, מבחנים ותחרות, אקדמיזציה, שונוּת ובחירה. בכמה ארצות, בייחוד בארצות הברית, יש אסטרטגיה חמישית: רווחיות. במבט ראשון דומה שכמה מאסטרטגיות הרפורמה האלה סבירות והגיוניות. בפועל הן הניבו לא פעם תוצאות לא רצויות במידה מדאיגה, לצעירים רבים ולמשפחותיהם.
הדגשת מקצועות המדע והטכנולוגיה
בתור הורים אתם רוצים שילדיכם יצליחו בבית הספר ואחר כך ישתלבו בעבודה טובה, שמתאימה להם ולכישוריהם ותעניק להם ביטחון כלכלי. הממשלות רוצות להשיג מטרה דומה למדינותיהן, אבל הן לא חושבות על ילדיכם דווקא אלא על כוח האדם במשק בכללותו ועל נושאים רחבים כגון התוצר הלאומי הגולמי. לכן הן מדגישות את המקצועות המדעיים והטכנולוגיים (STEM — Science, Technology, Engineering, Mathematics) בבתי הספר, מתוך סברה שהתחומים האלה הם החשובים ביותר לצורך הצמיחה הכלכלית והתחרותיות. טענתן היא שהכלכלה המודרנית מוּנעת בעיקר בכוח החדשנות במדע ובטכנולוגיה, ובעלי הכישורים המתאימים ימצאו בה מקומות עבודה טובים.
מקצועות המדע והטכנולוגיה אכן חשובים לחינוך, הן כשהם לעצמם והן מטעמים כלכליים. אבל כלכלות משגשגות אינן תלויות רק במדענים, במהנדסים ובמתמטיקאים, אלא בכישוריהם של יזמים, משקיעים ונדבנים, וגם בזכות עבודתם של מעצבים, סופרים, מוזיקאים, רקדנים ואמנים מבצעים אחרים. "אפל" היא אחת החברות המצליחות ביותר בעולם. אבל הצלחתה אינה נובעת רק מכישרונם של מהנדסי תוכנה ותוכניתנים, כל כמה שהם חיוניים לחברה, אלא מפעילותם של עובדים בתחומים רבים אחרים: פרסום, מוזיקה, קולנוע, שיווק, מכירות ועוד.
ההתמקדות במקצועות המדע והטכנולוגיה הביאה לידי צמצום ההשקעה באמנות ובמדעי הרוח בבתי הספר, תחומים חשובים לא פחות להתפתחות המאוזנת של ילדיכם ולחיוניותן של הקהילות והכלכלה כאחד. היא שולחת מסר מטעה לילדינו, שאם אין הם מרגישים בנוח בתחומי המדע והטכנולוגיה העולם אינו זקוק להם; אבל בפועל, העולם זקוק להם.
ב-2011 עשה מכון המחקר "פַרקאס דאפֶט" (FDR — Farkas Duffett Research Group) סקר ארצי על אלף מורים בכיתות ג' עד י"ב בחינוך הציבורי בארצות הברית.3 מטרת הסקר הייתה לאסוף מידע על התנהגות המורים ועל המתרחש בכיתות. המורים התבקשו למסור פרטים על מה שקורה בכיתותיהם ובבתי הספר שלהם: איך עובר עליהם הזמן בשיעור; באיזו מידה המבחנים מטעם המדינה משפיעים על עבודתם; אילו תחומים מקבלים תשומת לב רבה יותר בתוכנית הלימודים. לדברי רוב המורים, בתי ספר מדלדלים את תוכנית הלימודים, מעבירים יותר זמן הוראה ומשאבים אחרים למתמטיקה ולכישורי שפה ופחות לאמנות, למוזיקה, לשפות זרות ולמדעי החברה. כל התלמידים מושפעים מכך. מן הסקר עולה שתוכניות הלימודים מדולדלות בעיקר בבתי הספר היסודיים.
בוב מוריסון, מייסד מכון "קווֹדראנט ריסֶרץ'" (Quadrant Research), הוא מגדולי המומחים בארצות הברית להשפעת המדיניות הציבורית על הוראת מדעי הרוח והאמנות בבתי הספר. לדבריו, התמונה הכללית היא שבגלל ההתמקדות הרבה בהכנת התלמידים למבחנים יש ירידה באירועי חוץ ובמופעים בתחומי האמנות. כשמנהלי בתי הספר נשאלים מה הסיבה לכך, רובם טוענים שהסיבה היא חוסר זמן.4
רוב המורים גרסו שתוכנית לימודים רחבה חיונית לחינוך טוב. לדעת רובם הבחינות מטעם המדינה במתמטיקה ובאנגלית מכתיבות את הצרת תוכנית הלימודים, ומשטר הבחינות מחולל שינויים עמוקים בתרבות ההוראה היום־יומית של בית הספר. לדבריהם, ההתמקדות במתמטיקה ובשפה על חשבון תחומים אחרים משפיעה גם בדרכים אחרות. תשעה מתוך עשרה מורים אמרו שכשתחום לימודים נכלל במערכת הבחינות של המדינה חשיבותו בבתי הספר עולה. שניים מכל שלושה מורים אמרו שקל יותר להשיג מימון וחומרים לטכנולוגיה ולתחומים הנכללים במבחני המדינה.
מחנכים רבים ותומכי הגישה המאוזנת יותר בחינוך קוראים להרחיב את קבוצת המקצועות העדיפים (STEM) ולכלול בה גם את האות A שתייצג את האמנות. אני שמח שהם עושים זאת. לדעתי יש מקום להוסיף גם H - מדעי הרוח; ומה עם החינוך הגופני? אתם מבינים את הבעיה. התשובה האמיתית היא למצוא גישה שקולה ומאוזנת לחינוך ילדינו, שאינה באה לידי ביטוי בראשי תיבות; זו צריכה להיות המטרה שכולנו נתגייס למענה.
מבחנים ותחרות
קובעי מדיניות מכל הזרמים והסוגים מדגישים את הצורך להעלות את רמתם של בתי הספר. קשה להתווכח עם השאיפה הזאת, שהרי איש אינו רוצה רמה ירודה. השיטה הנבחרת היא בדרך כלל מספר גדול של מבחנים מתוקננים, לא פעם בצורת שאלון שבו הנבחן בוחר תשובה מוכנה מתוך כמה אפשרויות. כך אפשר לסרוק את התשובות בנקל באמצעות סורקים אופטיים, ולהפוך אותן לנתונים במבנה אחיד ונוח לעיבוד, להצגה בגרפים ובטבלאות ובכל מיני דירוגים. המבחנים האלה עולים בקנה אחד עם הדגשת מקצועות המדע והטכנולוגיה והם בוחנים בעיקר מתמטיקה, מדעים ואוריינות.
המבחנים חורצי הגורלות האלה נועדו לעודד חינוך ברמה גבוהה יותר, אבל התוצאה היא תרבות חינוך משמימה המדכאת את רוחם של תלמידים ומורים גם יחד. בשנות השמונים של המאה העשרים יכלו תלמידי תיכון בארצות הברית לצפות לכמה בחינות שכאלה מדי שנה. איני מתכוון לבוחני פתע אקראיים אלא למבחנים שתוצאותיהם קובעות אם יעלו מכיתה לכיתה או יסיימו את התיכון, או יתקבלו למכללה בכלל ולמכללה מסוימת בפרט. עכשיו הם יכולים לצפות לשורה אינסופית של מבחנים בשנה, מדי שנה בשנה, מבית הספר היסודי (ולפעמים אפילו מגן הילדים) ואילך, שלחצם גובר והולך על התלמידים ועל הוריהם כאחד. לא לחינם הם נקראים מבחנים חורצי גורלות. תוצאות המבחנים של ילדיכם מזינות את טבלאות הדירוג של בית הספר, ואלה עלולות להשפיע על שכרם של המורים ועל המימון שיקבל בית הספר, אם יקבל מימון כל עיקר.
אַניה קַמֶנֶץ היא סופרת ועיתונאית אמריקנית שיש לה עניין מיוחד בחינוך. היא גם הורה. קמנץ מאשרת את החשיבות העצומה שנודעת למבחנים המתוקננים השנתיים האלה בבתי הספר הציבוריים. המבחנים האלה, השנואים כמעט על כולם, היא מציינת, "קובעים עתה לא רק את גורלם של התלמידים אלא גם של מוריהם, של בתי הספר, של אזורי חינוך ואפילו של מערכות חינוך שלמות של מדינות, אף־על־פי שאין להם תוקף רב בדרך שהם מיושמים." מאחר שהם קובעים את רמת הבנת הנקרא לצורך מעבר מכיתה לכיתה הם -
מדירים מספר רב של בני מיעוטים, עניים, לומדי אנגלית ובעלי קשיי למידה. הם משמשים אמת מידה לביצועיהם של המורים, ואלה עלולים שלא לקבל קביעות ואפילו להיות מפוטרים בגלל ציוני תלמידיהם. בתי ספר שאינם עומדים ברמת הציונים הנדרשת נענשים, מנהליהם מוחלפים או שהם נסגרים. אזורי חינוך ומדינות חייבים לעשות את המבחנים ולנהוג לפי הכללים, שמא יאבדו מיליארדי דולרים של סיוע פדרלי לחינוך.5
 
ואלה רק ההשפעות המיידיות, הישירות, של המבחנים האלה; ההשפעות העקיפות של מדידת בתי הספר שלנו לפי תוצאות המבחנים האלה מהדהדות בחברה כולה. בגלל דיבוק הבחינות, בתי ספר ציבוריים רבים,
 
שבהם לומדים תשעה מתוך עשרה ילדים באמריקה, נעשים מקומות אומללים. מבחני ביצועים, תרגול, שדה ואבחון מעלים את מספר המבחנים המתוקננים בכמה אזורים לשלושים ושלושה בשנה. חינוך גופני, אמנות, שפות זרות ותחומים חיוניים אחרים מוזנחים, ובמקומם עושים תרגול נוסף במקצועות הנבחנים... באזורים עניים סביר עוד יותר שהלמידה לקראת המבחן תחליף פעילות אחרת שהתלמידים זקוקים לה כאוויר לנשימה.6
 
בכמה בתי ספר ומכללות מתעצמת התחרות על הקבלה ללימודים, ותוצאות הבחינות הן בדרך כלל הבסיס להחלטה מי יתקבל ומי יידחה. התלמידים לומדים לדעת בגיל מוקדם יותר ויותר שההצלחה במבחנים היא המפתח לקריירה מצליחה, ואפילו כישלון אחד עלול להיות הרה אסון. מי שנכשל במבחן לא יתקבל לכיתת המכינה למכללה; ומי שלא ילמד בכיתת מכינה, המכללות היוקרתיות לא יראו בו מועמד רציני; ומי שלא ילמד במכללה כזאת יכול לשכוח ממשרה הגונה ומכניסה. יש דברים שליליים רבים במסר הזה, אבל זה המסר שהצעירים מקבלים מבית הספר מדי יום ביומו, ולא פעם גם מהוריהם.
תרבות המבחנים כילתה מיליארדי דולרים של כספי משלמי המסים ולא הביאה לידי שיפור ממשי ברמת הלימודים. דרגת ההישגים במתמטיקה, במדעים ובשפות כמעט לא השתנתה, וכמעט לא ניכר שינוי בדירוג הבינלאומי של ארצות הברית בתחומים האלה. אבל המבחנים גורמים למתח עצום בקרב ההורים, התלמידים והמורים. דרך אגב, אנשי מקצוע בתחום המדעים, הטכנולוגיה והמתמטיקה מודאגים גם הם מתרבות המבחנים, מפני שהיא הורסת את הנאתם של התלמידים ואת היצירתיות שלהם גם בתחומים האלה.
אקדמיזציה
הדגש המרכזי ברפורמה בחינוך הוא בשיפור רמת הכישורים מן הסוג העיוני, האקדמי, הנדרשים כדי לקבל תארים באוניברסיטות. הממשלות מעודדות בני אדם רבים ככל האפשר ללמוד במכללות, מתוך הנחה שבוגריהן יהיו בעלי היכולת הנדרשת למשק ויהיו קלים יותר להעסקה ממי שלא למדו בהן.
האסטרטגיה הזאת אולי נראית שקולה ומחושבת, אבל אין היא פועלת כמתוכנן. התואר שהמכללה מקנה לבוגר שוב אינו ערובה למשרה מכניסה, במידת מה מפני שמספר הבוגרים גדול כל כך. גם אנשי העסקים אינם מרוצים, והם המגזר שהפוליטיקאים משתדלים לרצות. לנוכח מהירותן של התמורות בעולם העבודה, המעסיקים אומרים שהם זקוקים לעובדים גמישים ובעלי כושר הסתגלות, שיכולים לקבל עליהם משימות ואתגרים חדשים. הם זקוקים לעובדים יצירתיים, שמסוגלים להגות רעיונות למוצרים, למערכות ולשירותים חדשים, ולשחקנים שיודעים לשתף פעולה ולעבוד זה עם זה. הם מתלוננים שצעירים רבים בעלי תארים אקדמיים מקובלים אינם סתגלנים, יצירתיים ומשתפי פעולה. ולמה שיהיו? שנים עברו עליהם במערכת חינוך שופעת בחינות, המתגמלת את קבלת המוסכמות, את הצייתנות ואת התחרותיות.
הבעיה קיימת לא רק באמריקה. בשנת 2016 פרסם "הפורום העולמי לכלכלה" דוח על הכישורים המרכזיים שעובדים ברחבי העולם יזדקקו להם בשנת 2020: יצירתיות, גמישות, שיתוף פעולה, עבודת צוות ואינטליגנציה רגשית.7 הפורום הגיע לכלל מסקנה שאת הכישורים האלה יש לטפח במערכת החינוך. הדגשת המבחנים העיוניים אף צמצמה את מספרם של הקורסים להכשרה מקצועית, שהיו נתיב רב־ערך להשגת עבודה לצעירים רבים שתחומי עניינם ויכולתם מוזנחים עתה בבתי הספר.
שונוּת ובחירה
היו זמנים שבהם היו ההורים שולחים את ילדיהם אל בית הספר הציבורי בלי לבטים רבים. עכשיו אולי יש בחירה גדולה יותר בין בתי ספר ציבוריים, בתי ספר פרטיים, בתי ספר בזיכיון (charter schools), בתי ספר למטרות רווח (pro-profit schools), בתי ספר מקוונים (virtual schools), בתי ספר אלטרנטיביים ובתי ספר ציבוריים עם תוכנית לימודים מיוחדת (magnet schools), ויש גם למידה ביתית (home schooling) ולמידה חופשית או טבעית (unschooling). יש אזורים שבהם מופעלת "תוכנית שובָרים" (voucher scheme), כלומר, מימון ישיר של תלמידים בכספי ציבור. בתי ספר שמציעים חלופות לחינוך הציבורי אולי טובים כשהם לעצמם, אבל התוצאה הכללית של כל צורות המימון למיניהן היא דלדול הקופה הציבורית וצמצום אפשרות הבחירה של הורים רבים. נתבונן לדוגמה בתוכנית השוברים.
בכמה מדינות בארצות הברית ובכמה מדינות באירופה נעשו ניסויים במערכות שוברים. במקום להקצות כסף ציבורי לבתי ספר לפי מספר תלמידיהם, הכסף למימון כל תלמיד ניתן להוריו של התלמיד בצורת שובר. לכאורה, ההורה יכול לבחור באיזה בית ספר ילמדו ילדיו, ולתת את השובר למוסד שבחר. הרעיון הוא שאפשרות הבחירה של ההורים תעודד תחרות בין בתי הספר, בהנחה שהתחרות תעלה את הרמה הכללית. תוכניות שכאלה קוסמות להורים. לכאורה, אם בית הספר הציבורי המקומי אינו מוצא חן בעיניהם, הם רשאים להשתמש בשובר כדי לבחור בית ספר ציבורי אחר או בית ספר בזיכיון ואפילו בית ספר פרטי. אבל לא כך פעלו תוכניות השוברים בפועל.
בתי הספר מוגבלים מבחינת מספר התלמידים שהם יכולים לקלוט, וההרשמה לבתי הספר הפופולריים חרגה עד מהרה מיכולת הקליטה שלהם. וכשמספר המועמדים גדול מדי בתי הספר הפופולריים נוקטים אחת משתי דרכים. הם קובעים אמות מידה מחמירות — רמת ציונים או מאפיינים משפחתיים, לדוגמה, שמצמצמים את סיכויי ילדכם להתקבל; או שהם עורכים הגרלה בין המועמדים, ובה יש לילדכם סיכוי להיבחר כמו לכל האחרים. ואם ילדכם לא יתקבל תיאלצו לשוב אל בית הספר הציבורי המקומי, שתקציבו התקצץ בינתיים בגלל תוכנית השוברים.
האפשרות המוצעת להורים לבחור בבתי הספר אולי ראויה להערכה כשהיא לעצמה, אבל פעמים רבות אין היא ניתנת למימוש הלכה למעשה.
רווחיות
החינוך הציבורי יקר, וברוב המדינות הממשלות מקבלות את העובדה הזאת. בכמה מקומות, בייחוד בארצות הברית ובאנגליה, אין הן מקבלות זאת והן מנסות לפרק את המערכת הציבורית ולפתוח אותה לאינטרסים של תאגידים. כך נעשה החינוך שוק נחשק לעסקים גדולים, והתוצאה היא שרשרות של בתי ספר רווחיים, פלטפורמות של טכנולוגיות חדשות, אלפי יישומונים ואין־ספור התקנים, וכולם נמכרים למען הרווח ומבטיחים תוצאות טובות יותר, רמת הישגים גבוהה יותר והצלחה רבה יותר לילדיכם. ברור שאחד הכוחות המניעים את מדיניות הממשלה הוא הרצון להעביר את נטל התשלום תמורת החינוך מן הקופה הציבורית אל היוזמה הפרטית. אבל כמו בשווקים אחרים שהרווח מניע אותם, התוצאה היא שיוזמות רווחיות מצליחות ויוזמות לא רווחיות נכשלות. השאלה שעליכם לשאול את עצמכם היא אם אתם מאמינים שהכסף יכול לערוב לחינוך איכותי, ואם נוח לכם עם העובדה שטיב החינוך שילדיכם מקבלים נמדד במאזני רווח והפסד של חברות פרטיות.
הפורשים מן המרוץ
כל אסטרטגיות הרפורמה האלה מסתחררות זו סביב זו ומקשות על צעירים רבים ובני משפחותיהם, וההורים — בתור יחידים וכגוף מאורגן — יכולים למלא תפקיד חשוב בהדיפתן. לכמה צעירים הרפורמות האלה מזיקות יותר מלאחרים.
מספרם של הצעירים שאינם מסיימים תיכון גבוה במידה מדאיגה. בארצות הברית, אחד מחמישה תלמידים בקירוב שמתחיל את כיתה ט' אינו מסיים את לימודיו בבית הספר. במילים אחרות, מדי שנה בשנה נפלטים מבתי הספר למעלה ממיליון צעירים שלא סיימו את לימודיהם — בערך כל עשרים ושש שניות בממוצע. בכמה אזורים המספרים גדולים הרבה יותר, והם משתנים משנה לשנה, אבל כדי להמחיש את היקף הבעיה נסתכל בדוגמה אחת: ממחקר שפורסם ב-2016 עולה שבעיר אוֹלבּני שבאורגון נמדד השיעור הנמוך ביותר של סיום לימודים בארצות הברית כולה — מעט יותר מ-50 אחוזים מתלמידי בתי הספר התיכוניים סיימו את לימודיהם במועד. (שיעור סיום הלימודים הגבוה ביותר נרשם בשרמן־דניסון, טקסס, שם סיימו 95 אחוזים מתלמידי התיכון את לימודיהם.)8 אני נמנע כאן מן המונח "נשירה", מפני שהנושר נתפס כמי שנכשל ולא עמד בדרישות המערכת. כשהמספרים גדולים כל כך מדויק יותר לומר שהמערכת לא עמדה בדרישות ולא התלמידים.
הבה נשכח לרגע את הסטטיסטיקה וניתן את הדעת על בני אדם ממשיים, הם ומשפחותיהם. כל תלמיד שעוזב את בית הספר באמצע הלימודים עושה זאת מסיבותיו שלו. העוני הוא בוודאי אחד הגורמים. גורם אחר יכול להיות החיים עם הורה יחיד שעובד בכמה משרות ואין לו פנאי להיות מעורב בחינוך ילדיו. לפי האומדנים, למעלה משליש מבני הנוער שגילם פחות משמונה־עשרה בארצות הברית חיים עם הורה יחיד. היריון בגיל העשרה גם הוא יכול להיות גורם. רק 40 אחוזים מן האמהות בגיל העשרה מסיימות בית ספר תיכון. הדפוס הזה נוטה לחזור על עצמו - רק כשני שלישים מן הילדים שנולדו לאמהות בגיל העשרה מסיימים את לימודיהם התיכוניים.9
יש עוד סיבות אפשריות רבות להפסקת הלימודים בתיכון, אבל רבים מן המסיימים עושים זאת בגלל מתח ושעמום. אם ילדים נאלצים לשבת יום שלם ולעשות עבודה משרדית פשוטה לקראת מבחן שממילא נראה להם חסר טעם, אין פלא שהם נאחזים חרדה או מנתקים מגע. גם אתם הייתם מגיבים כך. המבחנים הם בוודאי אחד הגורמים, אבל יש תלמידים שאינם מצליחים כמו שיכלו להצליח בגלל דרכי פעולתו האופייניות של בית הספר. לא רק מהות החינוך מרתיעה את התלמידים אלא גם הדרך שבה הוא פועל.
יש מה לשנות
יש בתי ספר נפלאים רבים, שמורים נהדרים רבים עובדים בהם. מופעלים עליהם לחצים פוליטיים עצומים, שעלולים לעוות את החינוך שאפילו הטובים שבהם רוצים להעניק לילדיכם. אם כל המבחנים האלה והשפעותיהם על הילדים אינם מוצאים חן בעיניכם — ואתם צודקים בכך — אולי תתנחמו בידיעה שגם רוב המחנכים אינם רואים אותם בחיוב. מורים נאלצים לא פעם להקצות שעות עבודה רבות מספור כדי להכין את תלמידיהם לבחינה, על חשבון הוראת דברים חשובים באמת. נטל המעמסה מעיק עליהם והם מתרעמים על שתפקידיהם המקצועיים מצטמצמים לכלל עבודה פקידותית מייגעת למען חברות הבחינות. גם הם יודעים כמוכם שחינוכו של ילד אינו אמור להיות מרוץ מכשולים מורט עצבים אחרי ציונים ומבחנים, שפחד תמידי מפני כישלון מרחף מעליו. גם הם כמוכם רוצים לראות שינוי בבתי הספר, והם שותפים חיוניים בניסיון לחולל את השינוי הזה.
למרות כל האמור לעיל, מקצת השגרות הקבועות של בתי הספר מערימות קשיים משלהן. רבות מהן הן בחזקת מנהג, לא כורח. לדוגמה, כשהכיתות בנויות על טהרת בני גיל אחד, התלמידים המהירים והאטיים יותר בתחומים מסוימים עלולים להיתקל במכשולים. בתי ספר שמבטלים תוכניות לימוד מעשיות ומקצועיות לטובת לימוד עיוני טהור עלולים להרחיק את התלמידים שכישרונם העיקרי הוא להוציא רעיונות מן הכוח אל הפועל. כשבתי ספר נמדדים וממומנים לפי תוצאותיהם של מבחנים חורצי גורלות במקצועות מסוימים, אפשר להבין למה הם מקצצים בתחומים אחרים. זאת טעות, אבל אפשר להבינה. כשמשנים את המערכת, לא פעם הבעיות נעלמות.
החדשות הטובות הן שיש מה לשנות, ובתי ספר רבים אכן משתנים. קולות ההורים הם אחד הגורמים לשינוי. גם בכמה מערכות ארציות מתחולל שינוי, וכוחן המשבש של טכנולוגיות חדשות הוא שגורם לו. החינוך יכול להיות שונה, ולכם בתור הורים יש כוח רב יותר משאתם יודעים לגרום לכך. הצעד הראשון הוא להבין בבירור מה אתם מקווים להשיג כשאתם מחנכים את ילדיכם, ואיזה בית ספר יוכל לספק את סוג החינוך הזה.
במבוך החינוך
הבה ניפטר מכל המיתוסים. ראשית, בית ספר טוב אינו חייב להיות בעל מראה מיוחד. אין מתאם בין סבך הקיסוס על קירותיו של בית ספר ובין איכות החינוך שהוא מעניק. יש בתי ספר צפים בבנגלדש, יש בית ספר בתוך מערה בסין, ובהודו פועל מערך שלם של בתי ספר ברציפי תחנות רכבת. בית הספר היסודי "אֵייבּוֹ" בניו מקסיקו בנוי כולו מתחת לפני הקרקע. (הוא הוקם בימי שיא הפחד ממלחמה גרעינית.) יש בתי ספר תיכוניים לטכנולוגיה מתקדמת בקליפורניה שקירותיהם עשויים זכוכית ועיצובם אולטרה מודרני, ו"בית הספר של העתיד" בפילדלפיה דומה יותר למוזיאון מלמקום שבאים ללמוד בו. "בית הספר המקוון" בפלורידה אינו שוכן במבנה כלל, מפני שכל שיעוריו ניתנים באינטרנט. כל אלה הם בתי ספר ממשיים, גם אם אין הם נראים כמו בסרט "סיפורו של ויל הַנטינג".
מיתוס אחר הוא שבתי ספר בזיכיון או בתי ספר עצמאיים טובים יותר מבתי ספר ציבוריים. לא נכון. יש בתי ספר טובים וגרועים מכל סוג. מַהם כמה מן הגורמים שעלינו לזכור?
בתי ספר ציבוריים
למעלה מ-90 אחוזים מן התלמידים בגיל בית הספר בארצות הברית (50.4 מיליון) לומדים בבתי ספר ציבוריים. בתי הספר האלה ממומנים מכספי משלם המסים והתלמידים לומדים בהם בחינם. המימון בא מרשות החינוך האזורית ונקבע לפי מספר התלמידים. בתי הספר רשאים לגייס מימון נוסף מן הקהילה, בייחוד מציבור ההורים. טיב המימון תלוי אפוא באזור ובקהילה. רשויות האזור קובעות באילו בתי ספר ילמד כל תלמיד, בדרך כלל במוסד הקרוב ביותר למקום מגוריו, ומי ילַמד בהם. בתי הספר הציבוריים חייבים לקבל כל תלמיד וכל מורה שהוקצו להם, אלא אם כן יציגו סיבות טובות שלא לקבלם. הם אף מחויבים לציית להוראות מערכת החינוך הפדרלית, ובכלל זה תוכניות לימודים, מבחנים והסמכת אנשי סגל. בין שהמדיניות הפדרלית טובה ובין שהיא גרועה, נודעת לה השפעה מכרעת על פעולתם של בתי הספר הציבוריים ועל החינוך שילדיכם מקבלים.
בארצות אחרות המערכות שונות. בארצות רבות רוב הצעירים הולכים לבתי ספר ציבוריים, אבל ההורים רשאים לבחור בין בתי הספר הציבוריים, ומורים יכולים להגיש את מועמדותם לעבוד בבתי ספר לפי בחירתם ואינם משובצים בהם בידי הרשויות. בתי הספר הציבוריים ממומנים לפי נוסחאות אחידות, שמביאות בחשבון את צרכיו המיוחדים של בית הספר, את הרכב תלמידיו ואת הקהילות שהם נמנים עמן. ברוב הארצות בתי הספר הציבוריים הם משאב החינוך החשוב ביותר לרוב הצעירים ולמשפחותיהם.
בתי ספר בזיכיון
בארצות הברית, בתי ספר בזיכיון (charter schools) הם בתי ספר ציבוריים עצמאיים. בדרך כלל הם מתמחים במשהו, על פי רוב בתחומי הלימוד או בשיטות ההוראה, או שהם משרתים קהילות תרבות מסוימות. בתי הספר האלה מקיימים חלק מהנחיות הרשות הפדרלית והמדינה אבל לא את כולן, ומכאן שיש להם יד חופשית יותר מלבתי הספר הציבוריים בדרכי ההוראה והניהול שלהם. בית הספר הראשון בזיכיון בארצות הברית נפתח במינסוטה ב-1992, ומאז עודדו הרשויות הקמת בתי ספר כאלה גם במדינות אחרות, לכאורה כדי לקדם את החדשנות בחינוך הציבורי. ב-2016 פעלו מעט פחות מששת אלפים בתי ספר בזיכיון ברחבי ארצות הברית, ולמדו בהם כ-5 אחוזים מכלל תלמידי החינוך הציבורי.
כל קבוצה של בני אדם — מחנכים, הורים, מנהיגים קהילתיים, יזמים בתחום החינוך ואחרים — רשאית להגיש בקשה לפתוח בית ספר בזיכיון. עליה להגיש "תוכנית זיכיון" שתפרט את העקרונות שעליהם יושתת בית הספר, איך ינוהל ואיך ייעשה הפיקוח עליו. ברוב המקרים, בתי הספר בזיכיון פועלים מכוח הסכם בין המדינה ובין בית הספר — יתר עצמאות תמורת פיקוח מוגבר. אם המדינה מאשרת את הזיכיון היא מממנת אותו כמו בית ספר ציבורי רגיל, לפי מספר התלמידים. הבדל אחד הוא שרשויות האזור אינן מקצות תלמידים לבית הספר בזיכיון, ועליו למשוך אותם אליו בעצמו. פירוש הדבר שבתי ספר פופולריים בזיכיון זוכים לבחור את תלמידיהם מבין המועמדים, ולכן לא פעם הם בררנים. ביקורת נפוצה נגד בתי הספר האלה היא שהבררה מקנה להם יתרון לא הוגן כשעושים השוואות של הישגים בינם ובין בתי ספר ציבוריים. כשהם לעצמם, בתי ספר בזיכיון אינם טובים יותר מבתי ספר ציבוריים מסורתיים. מקצתם מוצלחים מאוד ואחרים מוצלחים פחות.10
 
בתי ספר פרטיים
אחד מעשרה צעירים בארצות הברית לומד בבית ספר פרטי. בתי הספר האלה אינם מקבלים שום מימון ציבורי והם מתקיימים משכר לימוד שמשלמים תלמידיהם ומפעולות אחרות לגיוס כספים. שכר הלימוד הממוצע בבית ספר פרטי בשנת 2016 עמד על מעט פחות מעשרת אלפים דולר לתלמיד, אבל מובן שבאזורים מסוימים המחיר גבוה הרבה יותר.11 אמנם בזכות שכר הלימוד והתרומות מימונם של בתי הספר הפרטיים טוב יותר משל בתי הספר ציבוריים, אבל גם הם עומדים לפני אתגרים כספיים. הורים מעטים בלבד יכולים להרשות לעצמם הוצאה כזאת, ועם הגידול בתפוצתם של בתי הספר בזיכיון, רשתות בתי ספר למטרות רווח והחינוך המקוון, חלק מאלה שידם משגת מתפתים לבחור באפשרויות יקרות פחות.
יש מגוון גדול של בתי ספר פרטיים מבחינת גודלם, תחומי הלימוד בהם והפילוסופיה שלהם - למן המוסדות הדתיים ועד בתי ספר המתמחים בתחום מסוים או בשיטת הוראה מיוחדת. הם אף שונים מאוד זה מזה מבחינת איכותם וערכם לתלמידים. למקצתם יש מתקנים מצוינים וכיתות קטנות. בתי ספר פרטיים רבים אינם דורשים ממוריהם להיות מוסמכים להוראה מטעם המדינה, ולא פעם משלמים להם פחות מבמערכת הציבורית. יהיו מה שיהיו יתרונותיהם האחרים, יש משפחות שמעדיפות בתי ספר פרטיים מסוימים מטעמים של שמירה על מסורת או בשל האפשרויות החברתיות שהם פותחים לפני בוגריהם.
רוברט פּיאנטָה הוא דיקן "בית הספר קארי לחינוך" באוניברסיטת וירג'יניה. "את רוב ה'תוצאות' של החינוך הפרטי אפשר לייחס להשפעתן של המשפחות על הילדים בזמן שהם גדלים," הוא אומר, "וכן למשאבי המשפחות ולעצם החלטתן לשלוח את הילדים לבית ספר פרטי — ולא לבית הספר הפרטי כשהוא לעצמו."12 אם יש תוצאה לחינוך הפרטי היא נובעת בעיקר מהשפעתם של החברים ללימודים על המוטיבציה ללמוד, וזו אכן חזקה יותר בכיתות בית הספר הפרטי. אבל אם מביאים בחשבון את העובדה שהתלמידים בבתי הספר הפרטיים נוטים לבוא מרקע חברתי מבוסס יותר, בתי הספר הציבוריים עולים עליהם לא פעם בביצועיהם.13
בתי ספר קנייניים
בתי ספר קנייניים (proprietary schools) הם מוסדות ציבוריים, פרטיים או עצמאיים, המבוססים על פילוסופיות או מתודולוגיות מסוימות, כדוגמת רשת מוֹנטֶסוֹרי, ווֹלדוֹרף, דַלטון, "התמונה הרחבה" (Big Picture), קיפּ (KIPP), "הנקודה הירוקה (Green Dot) ואחרים. לא פעם הורים שואלים אותי אם אני ממליץ עליהם. אני תומך מאוד בכמה מן הגישות האלה והן יידונו בהמשך. למי ששוקלים לרשום את ילדיהם לבית ספר קנייני, עצתי היא תמיד לבדוק היטב את תוכנית הלימודים ולבקר בבית הספר. כל שיטה אפשר ליישם היטב ואפשר להיכשל ביישומה. היפגשו עם מורים, שוחחו עם הורים אחרים ועם תלמידים והשתדלו להיות בטוחים ככל האפשר שבית הספר מתאים לכם ולילדכם.
טובת הכלל
ברשותכם, אסטה מעט מן הנושא ואעסוק בחשיבותם של בתי הספר הציבוריים. ברוב הארצות התפתחו מערכות החינוך הציבוריות במאה התשע־עשרה. הן גדלו על רקע המהפכה התעשייתית, ואחת הסיבות העיקריות להתפתחותן הייתה כלכלית. הממשלות ידעו שכוח עבודה שקיבל חינוך הולם הוא גורם חיוני לצמיחת הכלכלה המתועשת.14 מבנהו של כוח העבודה במשק תעשייתי — רובו עובדי צווארון כחול ובו מעמד מצומצם של בעלי מקצועות חופשיים — הוא הסיבה לצורת ארגונן של רוב מערכות החינוך. לכמה מחלוצי החינוך הציבורי היו עוד כמה מטרות, חברתיות ותרבותיות.
לילי אֶסקֶלסֶן גַרסייה, נשיאת "התאחדות החינוך הארצית", מצביעה על המטרות הרחבות יותר שכמה נדבנים וקובעי מדיניות ביקשו להשיג, ובייחוד על חזונו של הוראס מאן, שנחשב בעיני רבים לאבי החינוך הציבורי באמריקה. מאן היה סמוך ובטוח שהחינוך הציבורי מועיל לכלל והוא כורח דמוקרטי.
 
באמצע העשור הראשון של המאה התשע־עשרה התבונן עורך הדין הבוסטוני הזה במהומת בתי הספר הפרטיים והחינוך הביתי בניהולן של עקרות בית (dame schools), וצפה את הגידול הרב באוכלוסיית המהגרים. הוא תהה איך תטמיע הארץ החדשה הזאת מגוון שכזה של שפות, מנהגים ודתות, והחל לתת את הדעת על מקום שבו יוכלו כולם להתמזג. זה יהיה מקום גשמי בקהילה; יהיו בו מורים שזה מקצועם; לפי החוק הוא יקבל בברכה את כל הילדים, ובני אדם שלעולם לא יֵשבו זה לצד זה בכנסייה ולא יבואו במגע חברתי זה עם זה יתחילו את חייהם בתור ילדים שיושבים זה לצד זה ולומדים לקרוא. הוא האמין שזו המערכת הדרושה כדי שכל האמריקנים יראו בעצמם אמריקנים.15
 
אחת ממטרות הליבה של מערכת חינוך במימון ציבורי היא להבטיח שוויון הזדמנויות לכל הילדים, יהיו מה שיהיו נסיבות חייהם. שוויון ההזדמנויות, כמו השוויון בכללותו, הוא עקרון יסוד בחברה הדמוקרטית. השוויון פירושו שלכל בני האדם מוקנה אותו מעמד ולכולם יש אותן זכויות. שוויון הזדמנויות כרוך בהכרה שיש מי שזקוקים לתמיכה ולמשאבים רבים יותר מאחרים כדי למצות את זכויותיהם. אידיאל החינוך הציבורי הוא לספק לכל הצעירים את אותן הזדמנויות שהם זקוקים להן כדי לחיות חיים ממומשים ולתרום לטובת הכלל. פירוש הדבר, לעזור למי שזקוקים לכך ביותר ולא רק לעצמנו. בתור הורים אנו רוצים כמובן שילדינו ילמדו בבתי הספר הטובים ביותר, אבל כמו שאמרה אסקלסן גרסייה, נשקפת סכנה לכולנו "אם לא תשרור הבנה בסיסית שהחינוך הציבורי מועיל לכלל ומשרת את ילדי הקהילה ואת תפקודו הדמוקרטי של הציבור."16
בתי ספר בזיכיון, בתי ספר פרטיים ומוסדות חינוך למטרות רווח אולי מציעים חינוך מאוזן ושקול, ואולי לא. ביקרתי ברבים מהם; מקצתם עושים זאת ואחרים לא. נפגשתי עם מחנכים מסורים ורבי השראה במגזר הפרטי והזכייני, ואכן יש להם יד חופשית לחדש יותר משיש לבתי ספר ציבוריים רבים, שחייבים לציית לצווי המדינה ולהנחיות הפדרליות. מקצתם אכן מחדשים ואחרים לא. ברוב הארצות האחרות — ובכלל זה ארצות שיש להן מערכת חינוך מצליחה — אין מקדמים בתי ספר פרטיים ובתי ספר בזיכיון כמו בארצות הברית, אלא משקיעים בחיזוק המערכות הציבוריות. אחד הטיעונים בזכות בתי הספר בזיכיון ובתי הספר הפרטיים בארצות הברית הוא שהם ממריצים את המגזר הציבורי באמצעות רעיונות ונהגים חדשים. אולי. מבקריהם בוודאי היו מרוצים יותר אילו פעלו בשיתוף פעולה פורה עם בתי הספר הציבוריים במקום להטות אליהם את משאביהם.
בין כך ובין כך, לרוב הילדים ומשפחותיהם בתי הספר הציבוריים הם אפשרות החינוך היחידה.17 בתי ספר ציבוריים רבים פועלים בנסיבות קשות ולא פעם הם נאבקים ברוחות פוליטיות עזות. האתגר האמיתי שעומד לפני מחדשי החינוך הוא ליצור את התנאים הטובים ביותר כדי שבתי הספר הציבוריים יעשו את המיטב. המטרה הזאת תושג רק באמצעות ההכרה, שהוראס מאן וחלוצים רבים אחרים בחינוך הציבורי עמדו עליה, שחינוך ילדינו חשוב לבריאות הדמוקרטיה שלנו מכדי שנהמר עליו. עלינו לראות בו מפעל לטובת הכלל ולא לטובתנו האישית בלבד, ולא מקור לרווח פרטי. בכל מקום, בחינוך כמו בכל תחום אחר בימינו, השוויון הכללי ושוויון ההזדמנויות הם עקרונות שזקוקים להגנה תמידית ונמרצת.
 
לחולל את השינוי
ספרי הקודם נקרא בתי ספר יצירתיים. הוא עוסק בצורך לחולל שינוי קיצוני בחינוכם של ילדינו, כדי שיוכלו להתמודד עם אתגרי החיים והעבודה במאה העשרים ואחת. הוא אף דן בשאלה איך לחולל את השינויים האלה ומביא דוגמאות רבות של בתי ספר שמצליחים לעשות זאת. יש בספר פרק שנועד להורים. הספר שאתם קוראים עכשיו הוא המשך לבתי ספר יצירתיים והוא פונה ישירות אליכם.18
בתור הורים תפקידכם הכללי הוא להעניק לילדיכם את ההזדמנות הטובה ביותר לחיות חיים מאושרים ויצרניים. אחת הדרכים החשובות ביותר להשיג זאת היא באמצעות החינוך. כמו רוב ההורים, אתם בוודאי מוטרדים בעיקר מן השאלה אם החינוך של ילדיכם אכן עוזר להם להתפתח ולהיות בני אדם מיוחדים במינם כמו שאתם מכירים אותם. האם הם קונים להם ידע ומידע חשובים וכדאיים? האם הם מסגלים להם כישורים מועילים? האם הם לומדים להכיר את יכולותיהם ומקבלים עזרה בתחומים שיתמודדו איתם? האם הם מאותגרים ונהנים מן האתגר? האם הם מתחזקים בביטחונם העצמי וביכולתם? אלה כמה מן הסוגיות שנעסוק בהן, ונציע לכם חומר למחשבה, רמזים וכלים שיעזרו לכם להתמודד איתן.
אם אתם מודאגים בשל טבעו ואיכותו של החינוך שילדיכם מקבלים, יש לכם שלוש אפשרויות. אתם יכולים לפעול למען שינוי בתוך המערכת הקיימת, בייחוד בבית הספר שילדכם לומד בו; אתם יכולים לפעול למען שינוי השיטה עצמה; או שאתם יכולים לחנך את ילדכם מחוץ למערכת. אפשר שאתם מתעניינים בחינוך ילדיכם בלבד. אם כך, יש דרכים מעשיות להיות מעורבים בו מעורבות פעילה יותר. אם אתם מתעניינים בחינוך בכללותו יש דרכים מעשיות להשפיע על המדיניות הכוללת באזורכם, במדינתכם ובדרג הארצי. אתם יכולים לפעול לבדכם או עם אחרים - עם הורים אחרים, מורים ושדולות, שמקדמים בברכה מעורבות של הורים ברפורמה בחינוך, מתוך שפע של נקודות מבט.
נקודת ההתחלה הטובה ביותר לכל זה היא להבין מה אתם רוצים שילדיכם יקבלו ככל שהם גדלים ומתפתחים, למה הם זקוקים מכם ואיך החינוך משתלב בתמונה הכללית. כמה חלקים בתמונה הזאת משתנים בלי הרף ומקצתם כמעט אינם משתנים כלל. הידיעה מה משתנה ומה לא היא מלכתחילה חלק מן האתגר וההנאה שבהורות.

קן רובינסון

סר קנת (קן) רובינסון (באנגלית: Ken Robinson; ‏נולד ב-4 במרץ 1950) הוא מחנך, מרצה פופולרי, סופר, ויועץ בינלאומי בנושאי חינוך, לשורה של גופים ציבוריים ובהם: ממשלות, מוסדות חינוך ואמנות, וארגונים ללא כוונת רווח. כיהן כפרופסור לחינוך באמנות באוניברסיטת וורוויק באנגליה. ידוע בעיקר בהשקפתו החינוכית-ליברלית, הגורסת שכל אדם ניחן בכישרון כלשהו, הניתן לטיפוח ולשימוש כעיסוק עיקרי בחייו, ושמערכות החינוך המסורתיות מדכאות, בלי כוונה, את כישרונותיהם של מרבית התלמידים. רובינסון פועל לקדם את רעיונותיו בנושא תיקון מערכת החינוך, כך שתטפח יצירתיות, מחשבה מקורית, וכישרונות ייחודיים של כל חניכה וחניך.

עוד על הספר

נושאים

אתם, ילדכם ובית הספר קן רובינסון
מצאו את מקומכם
 
אם אתם הורים לילדים בגיל בית הספר, הספר הזה נועד לכם. מטרתי היא לעזור לכם להעניק לילדיכם את החינוך הדרוש להם כדי לחיות חיים יצרניים ולהגשים את מאווייהם. עבדתי בתחום החינוך מיום שבגרתי, ועם השנים היו לי שיחות רבות מספור עם הורים על הנושא הזה. גם אני הורה, ואני יודע מניסיוני שלי שההורות אינה הנאה בלבד אלא גם אתגר, והיא נעשית מורכבת יותר כשהילדים מגיעים לגיל בית הספר. עד עכשיו הייתם אחראים בעיקר על התפתחותם ורווחתם, ומעכשיו ואילך אתם מפקידים נתח גדול משעות העירות שלהם בידי אחרים, ומקנים להם כוח עצום להשפיע על חיי ילדיכם בשנותיהם המעצבות ביותר.
מראה הילדים ביום לימודיהם הראשון בבית הספר מעורר שפע של רגשות. אתם מקווים שהם יתרגשו מן הלימוד, יקשרו קשרי חברות טובים, יהיו מאושרים ובית הספר יעורר בהם השראה. ועם זה אתם מרגישים בוודאי גם מידה רבה של מתח וחשש. בית הספר מביא עמו מערך חדש של יחסים. מה יחשבו ילדיכם על מוריהם? האם יעמוד בית הספר על המיוחד בהם? ומה בדבר ההורים והילדים האחרים? האם יצליחו ילדיכם להתגבר על המכשולים החברתיים החדשים או ייכשלו בהם? כשילדכם נכנס אל בית הספר ביומו הראשון אין פלא שאתם חשים מחנק קל בגרון. נדמה לכם שהדברים שוב לא יהיו כשהיו. ואתם צודקים.
אֶמה רובינסון (לא קרובת משפחה) היא מורה באנגליה. היא גם אם לילדים, והיא מיטיבה לדעת מה מרגישים הורים המביאים את ילדם אל בית הספר ביום לימודיו הראשון. אֶמה כתבה שיר ששמו "מורה יקרה", שזכה לשיתוף בקרב אלפי הורים אחרים. הנה כמה בתים מתוכו:
 
אני יודעת שאת עסוקה מאוד
ביום הראשון שלאחר החופשה,
יש לך כיתה חדשה של פצפונים
ואחד מהם הוא שלי.
 
אני בטוחה שאת מוכנה
וכבר עשית את זה בעבר,
אבל הילד שלי קטן מאוד
רק עכשיו מלאו לו ארבע.
 
בתלבושת האחידה הבוקר
הוא נראה גבוה ובטוח בעצמו,
אבל עכשיו, ליד בית הספר הגדול,
אני לא ממש בטוחה שהוא מוכן.
 
נדמה שרק לא מזמן
החזקתי אותו בזרועותיי,
אהבתי אותו, לימדתי אותו,
שמרתי עליו שלא ייפגע.
 
 
וכשאני נושקת לו שוב
ורואה אותו הולך ומתרחק,
אני יודעת שלעולם לא יהיה עוד
שלי בלבד, כמו שהיה עד היום.1
 
מאז ומעולם חששו הורים להפקיד את ילדיהם בידי אחרים, אבל בימינו בית הספר מעורר בהם חששות גדולים יותר. רבים מתוסכלים ונרגזים ממה שמתרחש במערכת החינוך. הם חוששים שיש בה מבחנים ומתחים רבים מדי. נראה להם שתוכנית הלימודים דלה מדי, בגלל קיצוצים בתוכניות לימוד חשובות באמנות, בספורט ובפעילות שמחוץ לכיתה. הם חוששים שלא ינהגו בילדיהם כביחידים ושבית הספר יפגע בסקרנותם, ביצירתיות שלהם ובכישרונותיהם האישיים. הם מודאגים מן המספר הגדול של ילדים המאובחנים כבעלי קשיי למידה ומריבוי הילדים הנזקקים לתרופות כדי לשמור על ריכוז. הם חוששים ממעשי בריונות והצקה. וכשמדובר בילדים בתיכון הם מוטרדים מהתייקרות החינוך הגבוה ומן הקושי שיהיה לילדיהם למצוא עבודה הולמת, בין שילמדו במכללה ובין שלא. ויותר מכול, לא פעם הם מרגישים שבתור הורים אין בכוחם לעשות דבר לתיקון המצב.
כעס וחרדה
לאחרונה שאלתי בני אדם בטוויטר ובפייסבוק מהם חששותיהם הגדולים ביותר כשהם חושבים על חינוך ילדיהם. בתוך פחות משעה קיבלתי מאות תשובות מבני אדם בכל רחבי העולם. בֶּק, אם צעירה מארצות הברית, ביטאה את דעתם של רבים כשאמרה ש"יתרונותיהם של הילדים אינם מוערכים וחולשותיהם מועצמות. ציוניהם חשובים יותר מהרגשת העצמיות שלהם." קימי, אם אחרת, שאלה "אם יגלו ילדיה את הפוטנציאל האמיתי שלהם ויונחו לעבר קריירה שהם אוהבים ומשתוקקים לה". וקונצי'טה כתבה, "יש לי כל מיני חששות ודאגות לשתי הבנות שלי. אני מרגישה שהמערכת הנוכחית לא תניח להן לפרוח, ובתי בת העשר לא תקבל את מה שהיא זקוקה לו כדי להתגבר על החרדות ועל קשיי הלמידה שלה."
ג'ון חושש שלאט־לאט הילדים "לומדים שהלימודים אינם מהנים, שהם מין טקס מעבר מייגע שכולנו נאלצים לעבור בלי שום סיבה הגיונית. מאבק תמידי נדרש כדי לשמור על ניצוץ הסקרנות וההנאה בקשר ללימודים, כשהמערכת אורזת אותו וקובעת את הנרטיבים שהיא קובעת על החינוך." קארין אמרה, "החינוך נשבר. יש לחץ גדול מדי, מבחנים רבים מדי, דרישות רבות מדי. יותר מדי פס־ייצור. איך נוכל להתאפס ולהתחיל שוב? איך נכין את הילדים שלנו לחיים שונים לגמרי מן החיים שאליהם המערכת הנוכחית מכינה אותם?"
קרול הייתה מודאגת מן "הגישה ש'מידה אחת שמתאימה לכולם', שמכתיבים אנשים שאין להם סמכות להכתיב מדיניות חינוך, והיא מייצרת תלמידים חסרי יכולת לחשיבה עצמאית, שפוחדים פחד מוות מכישלון." דאגתה העיקרית של אם אחרת הייתה שבתי הספר אינם "מלמדים ילדים להיות פותרי בעיות יצירתיים. מבחנים אינם מלמדים את הילדים להיות בעלי מחשבה מגוונת." טרייסי הצביעה על חשש עמוק של הורים רבים: "בייחוד אני מודאגת מן העובדה שקובעי המדיניות אינם מתחשבים בקולות ההורים. גישתם לדעת ההורים זלזלנית במקרה הטוב, ואלה שמחליטים החלטות הנוגעות לילדינו אין להם מושג מה קורה בכיתות." כל אלה הם דאגות וחששות לגיטימיים, ואם אתם שותפים להם - דאגותיכם מוצדקות.
החינוך נחשב לפעמים לתהליך שמכין את הילדים ליום שיעזבו את בית הספר — למצוא עבודה טובה או להמשיך בהשכלה גבוהה יותר. זה נכון במובן מה, אבל הילדות אינה חזרה לקראת הבגרות. ילדיכם חיים את חייהם עכשיו ויש להם רגשות, מחשבות ויחסים משל עצמם. החינוך חייב להתמודד איתם כאן ועכשיו, בדיוק כמו שאתם עושים זאת בתור הורים. השאלה מי יהיו ילדיכם ולאן ימשיכו בדרכם בעתיד קשורה קשר הדוק לחוויות שעוברות עליהם בהווה. אם יקבלו ילדיכם חינוך צר הם עלולים שלא לגלות את כישרונותיהם ואת תחומי העניין שיכולים להעשיר את חייהם בהווה ולהשפיע על חייהם אחרי בית הספר.
איך הספר הזה יכול לעזור?
איך הספר הזה יכול לעזור לכם? אני מקווה שהוא יביא תועלת בשלוש דרכים. ראשית, בשאלה לאיזה חינוך ילדיכם זקוקים בימים אלה, ואיך הדבר קשור לתפקידכם בתור הורים. לא פעם הורים סבורים שילדיהם זקוקים לאותו חינוך שקיבלו הם עצמם בשעתם. הדבר אמנם תלוי בסוג החינוך שקיבלו ההורים, אבל בהכללה אפשר לומר שהגישה הזאת כנראה אינה נכונה. העולם משתנה מהר כל כך בימינו עד שגם החינוך חייב להשתנות. שנית, הספר הזה יכול לעזור להורים לעמוד לנוכח האתגרים הכרוכים בסיוע לילדיהם לקבל את החינוך הזה. כמה מן האתגרים האלה קשורים במדיניות החינוך הציבורית ואחרים בתקופה שאנו חיים בה. ושלישית, הספר עשוי לעזור בבחינת האפשרויות שעומדות לפניכם בתור הורים להתגבר על האתגרים האלה. אני מבקש להשמיע כמה הסתייגויות כבר עכשיו.
קודם כול, אין זה ספר הדרכה המלמד איך להיות הורים טובים. לא הייתי מעז לעשות זאת. אני בטוח שאתם מקבלים את ההסתייגות הזאת בהקלה, מפני שדומה שכמעט כל אדם אחר מנסה ללמד אתכם איך לגדל את ילדיכם, למן הדוקטור ספּוֹק ועד "האמהות הנמרות" (Tiger Moms). חוץ מן העצות שלא ביקשתם מחברים, מקרובים ואולי גם מילדיכם, שכולם רוצים ללמדכם איך להיות הורים טובים יותר, יש באינטרנט למעלה מארבעה מיליון בלוגים של אמהות, ובחנויות הספרים המקוונות יש יותר מ-150,000 ספרים בנושאי הורות. איני רוצה להוסיף על הרעש הזה.
לאשתי ולי שני ילדים בוגרים ויש לנו קרובי משפחה וחברים רבים עם ילדים משלהם. רבים מן האתגרים הנדונים בספר הזה חווינו בעצמנו, וכך גם עמיתי לכתיבה לוּ ארוניקה, שיש לו משפחה גדולה משלו. אנחנו יודעים שהלחץ על הורים אינו מתפוגג לעולם, והם ידאגו לילדיהם וינסו לעזור להם למצוא את דרכם בחיים כל ימיהם. ההורות היא משימה לכל החיים. לפעמים זו עבודה קשה, ושעות העבודה איומות ממש. דמיינו לכם את הספר הזה בתור הפוגה מן המתח הזה. איננו חיים באיזו מציאות חלופית מרוממת כלשהי, שבה כולם עושים חיים יותר מכם. אבל הייתי רוצה להציע בכל זאת כמה עקרונות הורות שנוגעים לחינוך ויש להם ביסוס רחב במחקר ובניסיון. כשאעשה זאת, היו בטוחים שאני מהלך כאן, על הקרקע, ממש כמוכם, והעצות שאייעץ לכם באות מאנשים שפישלו לא פעם ולא פעמיים.
הספר הזה אף איננו מדריך למציאת בית הספר הטוב. פעמים רבות שואלים אותי על בתי ספר מסוימים ועל מערכות מסוימות ואם אני ממליץ עליהם. בתי הספר שונים אלה מאלה. יש בתי ספר נהדרים ועלובים במערכת הציבורית, ויש גם בתי ספר טובים וגרועים במערכות החינוך הפרטית, העצמאית והאלטרנטיבית. תשובתי היא תמיד - לכו וראו את המקום בעצמכם ובדקו אם הוא מתאים לכם ולילדכם. לשם כך עליכם לדעת פחות או יותר מה הדבר שעושה בית ספר למוסד חינוך טוב, ובשאלה הזאת נעסוק כאן.
איני מציע פתרון אחיד שמתאים לכול. אדרבה, אין שני ילדים שווים בעולם כולו, וילדיכם אינם יוצאים מן הכלל הזה. הבררות וההעדפות שלכם בתור הורים מושפעות כמובן מן הרקע והנסיבות האישיות שלכם. אם אתם משפחה חד־הורית שגרה בשכונת עוני, אפשרויותיכם שונות משל משפחה שגרה בשכונה עשירה ויכולה לשכור עזרה בתשלום. ייתכן שמצבכם מאפשר לכם לבחור את בית הספר לילדכם, אם כי רוב ההורים אינם יכולים לבחור. כל אדם חייב לשחק בקלפים שחולקו לו, נכון? האמת היא שלא. יש לכם בררה ואנחנו נבחן את האפשרויות לגופן.
מעל לכול מטרתי היא לייעץ לכם מה נחשב לחינוך טוב ומה אתם יכולים לעשות בתור הורים כדי להבטיח שילדיכם יזכו לקבלו, ואיך לתמוך בילדכם בתוך מערכת החינוך הקיימת או מחוצה לה, אם תבחרו. הנה כמה אפשרויות שעומדות בפני כל ההורים:
 
אתם יכולים לרשום את ילדכם לבית הספר המקומי ולהניח לבית הספר לעשות את שלו.
אתם יכולים להיות פעילים בחינוך ילדכם, לקשור קשרים עם המורים והמורות שלהם ולתת להם סיוע ותמיכה בבית.
אתם יכולים להיות מעורבים יותר בחיי בית הספר בכלל.
אתם יכולים להשפיע על מדיניות בית הספר באמצעות מועצת החינוך המקומית.
אתם יכולים לצאת למערכה למען שינוי, בעזרת הורים אחרים.
אתם יכולים לחפש בית ספר אחר.
אתם יכולים להוציא את ילדכם מבית הספר ולתת לו חינוך ביתי או חינוך חופשי.
אתם יכולים להיעזר באפשרויות הלמידה המקוונת.
 
אם יש לכם אפשרות לבחור בית ספר, באיזה בית ספר כדאי לכם לבחור ולמה? אם לא, לְמה עליכם לצפות מבית הספר הקיים ומה אפשר לעשות אם אינו עומד בכך? ההחלטה איך לפעול תלויה בכמה גורמים, שנתבונן בהם בפרקים הבאים. הגורם הראשון הוא תפקידכם בתור הורים בכלל ויחסכם לחינוך. השני הוא התפתחותם הכוללת של ילדיכם, מיום לידתם ועד ראשית בגרותם. חשוב להבין זאת כדי לדעת אילו חוויות אתם ובית הספר יכולים להציע לילדיכם, ולמה. הגורם השלישי הוא החשיבות הנודעת להכרה בכישרונות, בתחומי העניין ובאופי של ילדיכם. הגורם הרביעי הוא השאלה למה החינוך שילדיכם זקוקים לו היום שונה מן החינוך שקיבלתם אתם בילדותכם. ולבסוף, יש להבין למה בתי ספר רבים כל כך עדיין אינם מספקים את החינוך הזה, ומה ההורים יכולים לעשות כדי לשנות זאת.
למידה, חינוך ובית הספר
קודם שנצלול לנבכי הנושאים האלה אני מבקש להבדיל בין שלושה מושגים שיצוצו בספר הזה שוב ושוב: למידה, חינוך ובית ספר.
 
למידה היא קניית יכולות חדשות והבנה חדשה.
חינוך הוא תוכנית למידה מאורגנת.
בית ספר הוא קהילה של לומדים.
 
ילדים אוהבים ללמוד; לא תמיד הם נהנים מן החינוך; ולמקצתם יש קשיים גדולים בבית הספר. למה?
הלמידה טבעית לילדים. תינוקות לומדים בקצב מואץ. קחו למשל את למידת השפה. בעשרים וארבעה חודשי חייהם הראשונים, בקירוב, התינוקות נהפכים מחבילות חסרות כושר הבעה, בוכות ומגרגרות, ליצורים בעלי כושר דיבור. זהו הישג ראוי לציון, ואיש — אפילו לא ההורים — אינו "מלמד" אותם לעשות זאת. ההורים אינם מלמדים אותם לדבר מפני שאינם יודעים איך. למידת שפה היא משימה מורכבת מדי. איך התינוקות לומדים לדבר? יש להם יכולת טבעית ללמוד והם אוהבים ללמוד. איך הם עושים זאת? על ידי הקשבה וחיקוי של ההורים ושל הסובבים אותם. אתם מעודדים אותם בחיוכיכם ובשמחתכם, והם מעודדים אתכם בהנאתם שלהם. הם לומדים לדבר מפני שהם רוצים ויכולים. במהלך חייהם הם קונים להם עוד ידיעות וכל מיני כישורים אחרים רק מפני שהם אוהבים ללמוד - מפני שהם רוצים ויכולים.
חינוך הוא גישה מאורגנת יותר ללמידה. יש חינוך רשמי ולא רשמי, עצמי או מאורגן בידי אחרים. הוא יכול להיעשות בבית, במערכת ממוחשבת, בעבודה או במקום אחר. פיטר גריי הוא פרופסור חוקר בפסיכולוגיה במכללת בוסטון, ומחבר הספר Free to Learn ("חופשיים ללמוד"). הילדים "מעוצבים להפליא בידי הטבע," כתב גריי, "לכוון בעצמם את השכלתם שלהם. ברוב ההיסטוריה האנושית חינכו הילדים את עצמם באמצעות התבוננות, חקירה, שאלה, משחק והשתתפות. החושים החינוכיים האלה עדיין פועלים להפליא אצל ילדים, אם מספקים להם את התנאים שמניחים להם לשגשג."2
בית ספר הוא כל קהילה של בני אדם שמתכנסים יחד כדי ללמוד זה מזה וזה עם זה. לפני זמן מה נשאלתי אם לדעתי בתי ספר הם עדיין רעיון טוב. אני סבור שכן, והסיבה היא שאת רוב הדברים שאנו לומדים במהלך חיינו אנו לומדים בחברת אחרים ומהם. הלמידה היא תהליך אישי וחברתי גם יחד. השאלה האמיתית היא איזה מין בית ספר עוזר לילדים ללמוד בדרך הטובה ביותר. צעירים רבים נרתעים מן החינוך לא מפני שאינם רוצים ללמוד, אלא מפני שהטקסים והשגרות של בית הספר המקובל מפריעים להם ללמוד.
לרובנו, החוויה העיקרית של החינוך הרשמי היא בית הספר היסודי. אילו דימויים "בית הספר" מזכיר לנו? "התיכון" מעלה בדמיון תמונה של מסדרונות ארוכים וארוניות אישיות, חדרי כיתה דחוסים בשולחנות, לוחות שחורים או לבנים על הקיר, אולם ובו בימה, אולם התעמלות, מעבדות למדעים ואולי גם חדר מוזיקה, סדנת אמנות ומגרש ספורט. ומה התרחש שם? אנחנו זוכרים מקצועות נפרדים (מקצתם חשובים יותר מאחרים), לוחות זמנים קבועים, פעמונים וזמזמים, תלמידים עוברים מחדר לחדר בקבוצות גיל אחידות, שיעורי בית ומבחנים, וחוגים אחרי הלימודים. ומה מזכיר לנו גן חובה ובית ספר יסודי? יהיו מה שיהיו רגשותיכם כלפי בית הספר, עובדה היא שאם תאבדו את ההכרה אי־שם ותתעוררו בבית ספר, קרוב לוודאי שתדעו כמעט מיד היכן אתם. מאז הנהגת החינוך ההמוני במאה התשע־עשרה נעשו בתי הספר מקומות מוכרים שפועלים בדרכים אופייניות. רבים מטקסי בית הספר מתקבלים כמובנים מאליהם מפני שבית הספר לא השתנה הרבה זה זמן רב. לא כל בתי הספר הם כאלה, ואין הם חייבים כלל להיות כאלה. העובדה שרבים כל כך הם כאלה היא תוצאה של הרגל, לא של הכרח. נתבונן בדרכים שונות ללמוד בבית ספר ונבדוק איך הטובים שבבתי הספר יוצרים את התנאים שבהם הצעירים אוהבים ללמוד ורוצים להצטיין. וחשוב שהם ייהנו מן החינוך — חשוב להם וחשוב לכם.
לשם מה כל זה?
רוב הילדים בארצות הברית נכנסים למערכת החינוך בתור פעוטות ושוהים בה כארבע־עשרה שנים, ארבעים שבועות בכל שנה, חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות בממוצע בכל יום (כולל זמן הכנת שיעורים). בסך הכול מדובר אפוא בכ-22,000 שעות בית ספר, עד סוף בית הספר התיכון. זה בערך פרק הזמן שעבר על כל נוסעי המכוניות בשווייץ בפקקי תנועה בשנה שעברה. השווייצרים הם אזרחים סבלניים, ואף־על־פי־כן מדובר בזמן רב. אין הוא כולל את הזמן שאתם מייחדים לחינוך — כשאתם מכינים את ילדיכם לבית הספר בבקרים, מסיעים אותם לשם ובחזרה, עוזרים להם בשיעורי הבית, הולכים לערבי הורים ופגישות ואירועים אחרים — ולא את כל השעות שעוברות גם עליכם בפקקים בשל כך. ומה אתם מקווים לקבל בתמורה על ההשקעה העצומה הזאת של זמן ומרץ? לָמה אתם מחנכים את ילדיכם מלכתחילה? מה אתם מצפים שתקבלו מן החינוך ומה יקבלו הם?
לפי ניסיוני, רוב ההורים רוצים שילדיהם ילמדו להכיר את העולם שסביבם, יפתחו את כישרונותיהם הטבעיים ואת תחומי העניין שלהם ויקנו את הכישורים והידע שיידרשו להם כדי להיות אזרחים טובים ולמצוא פרנסה הגונה. אלה ציפיות סבירות. זה מה שציפינו כשילדינו שלנו למדו בבית ספר, וזה מה שציפו הורינו כשהיינו ילדים. יהיה מה שיהיה הדבר שאתם רוצים, איזה מין חינוך אתם חושבים שילדיכם זקוקים לו? אם אתם סבורים שהדבר הטוב ביותר הוא השכלה אקדמית מקובלת שנתמכת בציונים טובים במבחנים, ייתכן שאתם טועים. וגם אם אתם עצמכם אינכם חושבים כך, זו דעתם של קובעי מדיניות רבים, וזאת בעיה. לדעתי גם הם טועים.
 
הכול משתנה
אחת הסיבות שעליכם לשנות את גישתכם לחינוך בימים אלה היא שהעולם שילדיכם חיים בו שונה כל כך מן העולם שאתם והוריכם גדלתם בו. נעסוק בכך בפרקים הבאים, אבל נביא כאן את עיקרי הדברים.
המשפחות משתנות. בימינו רק 60 אחוזים מן הילדים בארצות הברית חיים במשפחות שבהן הוריהם הביולוגיים נשואים זה לזה. האחרים חיים בכל מיני מצבים: עם אם יחידנית, עם אב יחידני, עם הסבים, עם הורים בני אותו המין, במשפחות מעורבות או במשפחה אחרת כלשהי. מגמות דומות פועלות בארצות רבות אחרות. אגב, למקרה שאתם תוהים אם אתם הורים, אני מבקש להבהיר. לנוכח כל השינויים החברתיים הנרחבים האלה, להיות הורה פירושו לצורך העניין למלא תפקידים מסוימים, ולא להיות קרוב אל הילדים קרבת דם מסוימת דווקא. אולי אתם הורים ביולוגיים ואולי לא. יהיה המצב מה שיהיה, אם יש לכם אחריות יסודית לטפל בילד ולדאוג לרווחתו אתם הורים.
הילדים משתנים. מן הבחינה הגופנית הצעירים מתבגרים כיום בגיל מוקדם יותר מבעבר, בייחוד נערות. הם עומדים לנוכח לחצים חברתיים עצומים מצד התרבות הפופולרית והרשתות החברתיות. הם חווים מתחים וחרדות במינונים גבוהים, וחלק גדול מאלה מקורו בבית הספר. בריאותם נפגעת והם פעילים פחות מן הבחינה הגופנית. לדוגמה, שיעור התפוצה של השמנת יתר אצל ילדים הוכפל בשלושים השנים האחרונות, וגדל פי ארבעה ויותר אצל מתבגרים.
העבודה משתנה. טכנולוגיות דיגיטליות מערערות שוקי עבודה מסורתיים רבים ויוצרות שווקים חדשים. כמעט אי־אפשר לחזות במה יעבדו התלמידים של היום בעוד חמש, עשר או חמש־עשרה שנה, ואם תהיה להם עבודה כל עיקר.
העולם כולו משתנה. הבה נודה באמת, שינויים מפליגים שוטפים את כדור הארץ כולו בכל תחום - בתרבות, בפוליטיקה, בחברה ובסביבה. החינוך צריך להביא בחשבון את כל זה אם ברצונו לעזור לילדים לפלס להם דרך, ובוודאי לעשות חיל, בעולם שהולך ומשתנה במהירות גדולה יותר מאי־פעם בעבר.
ברור שהממשלות מכירות בחלק מן העובדות האלה ופועלות בבתי הנבחרים ובוועדות, בניסיון לפקח על המתרחש בבתי הספר. בתוך כך נעשה החינוך סוגיה פוליטית מרכזית, ואתם וילדיכם לכודים בעין הסערה.
מה הבעיה?
זה למעלה משלושים שנה הממשלות בכל מקום משקיעות משאבים רבים בניסיונות לחולל תמורות בחינוך ולהעלות את רמתם של בתי הספר. הן פועלות בעיקר ממניעים כלכליים. מאחר שהטכנולוגיות הדיגיטליות היו גורם מרכזי בשינוי הסחר הבינלאומי ושוקי התעסוקה, הגיעו קובעי המדיניות לכלל מסקנה שרמת חינוך גבוהה חיונית לחוסן הכלכלי ולתחרותיות במשק. אין הם טועים בכך, אבל הקושי שעומד לפניכם ולפני ילדיכם נובע מן האסטרטגיות שהם נוקטים כדי "לשפר" את החינוך. בארצות רבות יש ארבעה סוגים של אסטרטגיות כאלה: הדגשת מקצועות המדע והטכנולוגיה, מבחנים ותחרות, אקדמיזציה, שונוּת ובחירה. בכמה ארצות, בייחוד בארצות הברית, יש אסטרטגיה חמישית: רווחיות. במבט ראשון דומה שכמה מאסטרטגיות הרפורמה האלה סבירות והגיוניות. בפועל הן הניבו לא פעם תוצאות לא רצויות במידה מדאיגה, לצעירים רבים ולמשפחותיהם.
הדגשת מקצועות המדע והטכנולוגיה
בתור הורים אתם רוצים שילדיכם יצליחו בבית הספר ואחר כך ישתלבו בעבודה טובה, שמתאימה להם ולכישוריהם ותעניק להם ביטחון כלכלי. הממשלות רוצות להשיג מטרה דומה למדינותיהן, אבל הן לא חושבות על ילדיכם דווקא אלא על כוח האדם במשק בכללותו ועל נושאים רחבים כגון התוצר הלאומי הגולמי. לכן הן מדגישות את המקצועות המדעיים והטכנולוגיים (STEM — Science, Technology, Engineering, Mathematics) בבתי הספר, מתוך סברה שהתחומים האלה הם החשובים ביותר לצורך הצמיחה הכלכלית והתחרותיות. טענתן היא שהכלכלה המודרנית מוּנעת בעיקר בכוח החדשנות במדע ובטכנולוגיה, ובעלי הכישורים המתאימים ימצאו בה מקומות עבודה טובים.
מקצועות המדע והטכנולוגיה אכן חשובים לחינוך, הן כשהם לעצמם והן מטעמים כלכליים. אבל כלכלות משגשגות אינן תלויות רק במדענים, במהנדסים ובמתמטיקאים, אלא בכישוריהם של יזמים, משקיעים ונדבנים, וגם בזכות עבודתם של מעצבים, סופרים, מוזיקאים, רקדנים ואמנים מבצעים אחרים. "אפל" היא אחת החברות המצליחות ביותר בעולם. אבל הצלחתה אינה נובעת רק מכישרונם של מהנדסי תוכנה ותוכניתנים, כל כמה שהם חיוניים לחברה, אלא מפעילותם של עובדים בתחומים רבים אחרים: פרסום, מוזיקה, קולנוע, שיווק, מכירות ועוד.
ההתמקדות במקצועות המדע והטכנולוגיה הביאה לידי צמצום ההשקעה באמנות ובמדעי הרוח בבתי הספר, תחומים חשובים לא פחות להתפתחות המאוזנת של ילדיכם ולחיוניותן של הקהילות והכלכלה כאחד. היא שולחת מסר מטעה לילדינו, שאם אין הם מרגישים בנוח בתחומי המדע והטכנולוגיה העולם אינו זקוק להם; אבל בפועל, העולם זקוק להם.
ב-2011 עשה מכון המחקר "פַרקאס דאפֶט" (FDR — Farkas Duffett Research Group) סקר ארצי על אלף מורים בכיתות ג' עד י"ב בחינוך הציבורי בארצות הברית.3 מטרת הסקר הייתה לאסוף מידע על התנהגות המורים ועל המתרחש בכיתות. המורים התבקשו למסור פרטים על מה שקורה בכיתותיהם ובבתי הספר שלהם: איך עובר עליהם הזמן בשיעור; באיזו מידה המבחנים מטעם המדינה משפיעים על עבודתם; אילו תחומים מקבלים תשומת לב רבה יותר בתוכנית הלימודים. לדברי רוב המורים, בתי ספר מדלדלים את תוכנית הלימודים, מעבירים יותר זמן הוראה ומשאבים אחרים למתמטיקה ולכישורי שפה ופחות לאמנות, למוזיקה, לשפות זרות ולמדעי החברה. כל התלמידים מושפעים מכך. מן הסקר עולה שתוכניות הלימודים מדולדלות בעיקר בבתי הספר היסודיים.
בוב מוריסון, מייסד מכון "קווֹדראנט ריסֶרץ'" (Quadrant Research), הוא מגדולי המומחים בארצות הברית להשפעת המדיניות הציבורית על הוראת מדעי הרוח והאמנות בבתי הספר. לדבריו, התמונה הכללית היא שבגלל ההתמקדות הרבה בהכנת התלמידים למבחנים יש ירידה באירועי חוץ ובמופעים בתחומי האמנות. כשמנהלי בתי הספר נשאלים מה הסיבה לכך, רובם טוענים שהסיבה היא חוסר זמן.4
רוב המורים גרסו שתוכנית לימודים רחבה חיונית לחינוך טוב. לדעת רובם הבחינות מטעם המדינה במתמטיקה ובאנגלית מכתיבות את הצרת תוכנית הלימודים, ומשטר הבחינות מחולל שינויים עמוקים בתרבות ההוראה היום־יומית של בית הספר. לדבריהם, ההתמקדות במתמטיקה ובשפה על חשבון תחומים אחרים משפיעה גם בדרכים אחרות. תשעה מתוך עשרה מורים אמרו שכשתחום לימודים נכלל במערכת הבחינות של המדינה חשיבותו בבתי הספר עולה. שניים מכל שלושה מורים אמרו שקל יותר להשיג מימון וחומרים לטכנולוגיה ולתחומים הנכללים במבחני המדינה.
מחנכים רבים ותומכי הגישה המאוזנת יותר בחינוך קוראים להרחיב את קבוצת המקצועות העדיפים (STEM) ולכלול בה גם את האות A שתייצג את האמנות. אני שמח שהם עושים זאת. לדעתי יש מקום להוסיף גם H - מדעי הרוח; ומה עם החינוך הגופני? אתם מבינים את הבעיה. התשובה האמיתית היא למצוא גישה שקולה ומאוזנת לחינוך ילדינו, שאינה באה לידי ביטוי בראשי תיבות; זו צריכה להיות המטרה שכולנו נתגייס למענה.
מבחנים ותחרות
קובעי מדיניות מכל הזרמים והסוגים מדגישים את הצורך להעלות את רמתם של בתי הספר. קשה להתווכח עם השאיפה הזאת, שהרי איש אינו רוצה רמה ירודה. השיטה הנבחרת היא בדרך כלל מספר גדול של מבחנים מתוקננים, לא פעם בצורת שאלון שבו הנבחן בוחר תשובה מוכנה מתוך כמה אפשרויות. כך אפשר לסרוק את התשובות בנקל באמצעות סורקים אופטיים, ולהפוך אותן לנתונים במבנה אחיד ונוח לעיבוד, להצגה בגרפים ובטבלאות ובכל מיני דירוגים. המבחנים האלה עולים בקנה אחד עם הדגשת מקצועות המדע והטכנולוגיה והם בוחנים בעיקר מתמטיקה, מדעים ואוריינות.
המבחנים חורצי הגורלות האלה נועדו לעודד חינוך ברמה גבוהה יותר, אבל התוצאה היא תרבות חינוך משמימה המדכאת את רוחם של תלמידים ומורים גם יחד. בשנות השמונים של המאה העשרים יכלו תלמידי תיכון בארצות הברית לצפות לכמה בחינות שכאלה מדי שנה. איני מתכוון לבוחני פתע אקראיים אלא למבחנים שתוצאותיהם קובעות אם יעלו מכיתה לכיתה או יסיימו את התיכון, או יתקבלו למכללה בכלל ולמכללה מסוימת בפרט. עכשיו הם יכולים לצפות לשורה אינסופית של מבחנים בשנה, מדי שנה בשנה, מבית הספר היסודי (ולפעמים אפילו מגן הילדים) ואילך, שלחצם גובר והולך על התלמידים ועל הוריהם כאחד. לא לחינם הם נקראים מבחנים חורצי גורלות. תוצאות המבחנים של ילדיכם מזינות את טבלאות הדירוג של בית הספר, ואלה עלולות להשפיע על שכרם של המורים ועל המימון שיקבל בית הספר, אם יקבל מימון כל עיקר.
אַניה קַמֶנֶץ היא סופרת ועיתונאית אמריקנית שיש לה עניין מיוחד בחינוך. היא גם הורה. קמנץ מאשרת את החשיבות העצומה שנודעת למבחנים המתוקננים השנתיים האלה בבתי הספר הציבוריים. המבחנים האלה, השנואים כמעט על כולם, היא מציינת, "קובעים עתה לא רק את גורלם של התלמידים אלא גם של מוריהם, של בתי הספר, של אזורי חינוך ואפילו של מערכות חינוך שלמות של מדינות, אף־על־פי שאין להם תוקף רב בדרך שהם מיושמים." מאחר שהם קובעים את רמת הבנת הנקרא לצורך מעבר מכיתה לכיתה הם -
מדירים מספר רב של בני מיעוטים, עניים, לומדי אנגלית ובעלי קשיי למידה. הם משמשים אמת מידה לביצועיהם של המורים, ואלה עלולים שלא לקבל קביעות ואפילו להיות מפוטרים בגלל ציוני תלמידיהם. בתי ספר שאינם עומדים ברמת הציונים הנדרשת נענשים, מנהליהם מוחלפים או שהם נסגרים. אזורי חינוך ומדינות חייבים לעשות את המבחנים ולנהוג לפי הכללים, שמא יאבדו מיליארדי דולרים של סיוע פדרלי לחינוך.5
 
ואלה רק ההשפעות המיידיות, הישירות, של המבחנים האלה; ההשפעות העקיפות של מדידת בתי הספר שלנו לפי תוצאות המבחנים האלה מהדהדות בחברה כולה. בגלל דיבוק הבחינות, בתי ספר ציבוריים רבים,
 
שבהם לומדים תשעה מתוך עשרה ילדים באמריקה, נעשים מקומות אומללים. מבחני ביצועים, תרגול, שדה ואבחון מעלים את מספר המבחנים המתוקננים בכמה אזורים לשלושים ושלושה בשנה. חינוך גופני, אמנות, שפות זרות ותחומים חיוניים אחרים מוזנחים, ובמקומם עושים תרגול נוסף במקצועות הנבחנים... באזורים עניים סביר עוד יותר שהלמידה לקראת המבחן תחליף פעילות אחרת שהתלמידים זקוקים לה כאוויר לנשימה.6
 
בכמה בתי ספר ומכללות מתעצמת התחרות על הקבלה ללימודים, ותוצאות הבחינות הן בדרך כלל הבסיס להחלטה מי יתקבל ומי יידחה. התלמידים לומדים לדעת בגיל מוקדם יותר ויותר שההצלחה במבחנים היא המפתח לקריירה מצליחה, ואפילו כישלון אחד עלול להיות הרה אסון. מי שנכשל במבחן לא יתקבל לכיתת המכינה למכללה; ומי שלא ילמד בכיתת מכינה, המכללות היוקרתיות לא יראו בו מועמד רציני; ומי שלא ילמד במכללה כזאת יכול לשכוח ממשרה הגונה ומכניסה. יש דברים שליליים רבים במסר הזה, אבל זה המסר שהצעירים מקבלים מבית הספר מדי יום ביומו, ולא פעם גם מהוריהם.
תרבות המבחנים כילתה מיליארדי דולרים של כספי משלמי המסים ולא הביאה לידי שיפור ממשי ברמת הלימודים. דרגת ההישגים במתמטיקה, במדעים ובשפות כמעט לא השתנתה, וכמעט לא ניכר שינוי בדירוג הבינלאומי של ארצות הברית בתחומים האלה. אבל המבחנים גורמים למתח עצום בקרב ההורים, התלמידים והמורים. דרך אגב, אנשי מקצוע בתחום המדעים, הטכנולוגיה והמתמטיקה מודאגים גם הם מתרבות המבחנים, מפני שהיא הורסת את הנאתם של התלמידים ואת היצירתיות שלהם גם בתחומים האלה.
אקדמיזציה
הדגש המרכזי ברפורמה בחינוך הוא בשיפור רמת הכישורים מן הסוג העיוני, האקדמי, הנדרשים כדי לקבל תארים באוניברסיטות. הממשלות מעודדות בני אדם רבים ככל האפשר ללמוד במכללות, מתוך הנחה שבוגריהן יהיו בעלי היכולת הנדרשת למשק ויהיו קלים יותר להעסקה ממי שלא למדו בהן.
האסטרטגיה הזאת אולי נראית שקולה ומחושבת, אבל אין היא פועלת כמתוכנן. התואר שהמכללה מקנה לבוגר שוב אינו ערובה למשרה מכניסה, במידת מה מפני שמספר הבוגרים גדול כל כך. גם אנשי העסקים אינם מרוצים, והם המגזר שהפוליטיקאים משתדלים לרצות. לנוכח מהירותן של התמורות בעולם העבודה, המעסיקים אומרים שהם זקוקים לעובדים גמישים ובעלי כושר הסתגלות, שיכולים לקבל עליהם משימות ואתגרים חדשים. הם זקוקים לעובדים יצירתיים, שמסוגלים להגות רעיונות למוצרים, למערכות ולשירותים חדשים, ולשחקנים שיודעים לשתף פעולה ולעבוד זה עם זה. הם מתלוננים שצעירים רבים בעלי תארים אקדמיים מקובלים אינם סתגלנים, יצירתיים ומשתפי פעולה. ולמה שיהיו? שנים עברו עליהם במערכת חינוך שופעת בחינות, המתגמלת את קבלת המוסכמות, את הצייתנות ואת התחרותיות.
הבעיה קיימת לא רק באמריקה. בשנת 2016 פרסם "הפורום העולמי לכלכלה" דוח על הכישורים המרכזיים שעובדים ברחבי העולם יזדקקו להם בשנת 2020: יצירתיות, גמישות, שיתוף פעולה, עבודת צוות ואינטליגנציה רגשית.7 הפורום הגיע לכלל מסקנה שאת הכישורים האלה יש לטפח במערכת החינוך. הדגשת המבחנים העיוניים אף צמצמה את מספרם של הקורסים להכשרה מקצועית, שהיו נתיב רב־ערך להשגת עבודה לצעירים רבים שתחומי עניינם ויכולתם מוזנחים עתה בבתי הספר.
שונוּת ובחירה
היו זמנים שבהם היו ההורים שולחים את ילדיהם אל בית הספר הציבורי בלי לבטים רבים. עכשיו אולי יש בחירה גדולה יותר בין בתי ספר ציבוריים, בתי ספר פרטיים, בתי ספר בזיכיון (charter schools), בתי ספר למטרות רווח (pro-profit schools), בתי ספר מקוונים (virtual schools), בתי ספר אלטרנטיביים ובתי ספר ציבוריים עם תוכנית לימודים מיוחדת (magnet schools), ויש גם למידה ביתית (home schooling) ולמידה חופשית או טבעית (unschooling). יש אזורים שבהם מופעלת "תוכנית שובָרים" (voucher scheme), כלומר, מימון ישיר של תלמידים בכספי ציבור. בתי ספר שמציעים חלופות לחינוך הציבורי אולי טובים כשהם לעצמם, אבל התוצאה הכללית של כל צורות המימון למיניהן היא דלדול הקופה הציבורית וצמצום אפשרות הבחירה של הורים רבים. נתבונן לדוגמה בתוכנית השוברים.
בכמה מדינות בארצות הברית ובכמה מדינות באירופה נעשו ניסויים במערכות שוברים. במקום להקצות כסף ציבורי לבתי ספר לפי מספר תלמידיהם, הכסף למימון כל תלמיד ניתן להוריו של התלמיד בצורת שובר. לכאורה, ההורה יכול לבחור באיזה בית ספר ילמדו ילדיו, ולתת את השובר למוסד שבחר. הרעיון הוא שאפשרות הבחירה של ההורים תעודד תחרות בין בתי הספר, בהנחה שהתחרות תעלה את הרמה הכללית. תוכניות שכאלה קוסמות להורים. לכאורה, אם בית הספר הציבורי המקומי אינו מוצא חן בעיניהם, הם רשאים להשתמש בשובר כדי לבחור בית ספר ציבורי אחר או בית ספר בזיכיון ואפילו בית ספר פרטי. אבל לא כך פעלו תוכניות השוברים בפועל.
בתי הספר מוגבלים מבחינת מספר התלמידים שהם יכולים לקלוט, וההרשמה לבתי הספר הפופולריים חרגה עד מהרה מיכולת הקליטה שלהם. וכשמספר המועמדים גדול מדי בתי הספר הפופולריים נוקטים אחת משתי דרכים. הם קובעים אמות מידה מחמירות — רמת ציונים או מאפיינים משפחתיים, לדוגמה, שמצמצמים את סיכויי ילדכם להתקבל; או שהם עורכים הגרלה בין המועמדים, ובה יש לילדכם סיכוי להיבחר כמו לכל האחרים. ואם ילדכם לא יתקבל תיאלצו לשוב אל בית הספר הציבורי המקומי, שתקציבו התקצץ בינתיים בגלל תוכנית השוברים.
האפשרות המוצעת להורים לבחור בבתי הספר אולי ראויה להערכה כשהיא לעצמה, אבל פעמים רבות אין היא ניתנת למימוש הלכה למעשה.
רווחיות
החינוך הציבורי יקר, וברוב המדינות הממשלות מקבלות את העובדה הזאת. בכמה מקומות, בייחוד בארצות הברית ובאנגליה, אין הן מקבלות זאת והן מנסות לפרק את המערכת הציבורית ולפתוח אותה לאינטרסים של תאגידים. כך נעשה החינוך שוק נחשק לעסקים גדולים, והתוצאה היא שרשרות של בתי ספר רווחיים, פלטפורמות של טכנולוגיות חדשות, אלפי יישומונים ואין־ספור התקנים, וכולם נמכרים למען הרווח ומבטיחים תוצאות טובות יותר, רמת הישגים גבוהה יותר והצלחה רבה יותר לילדיכם. ברור שאחד הכוחות המניעים את מדיניות הממשלה הוא הרצון להעביר את נטל התשלום תמורת החינוך מן הקופה הציבורית אל היוזמה הפרטית. אבל כמו בשווקים אחרים שהרווח מניע אותם, התוצאה היא שיוזמות רווחיות מצליחות ויוזמות לא רווחיות נכשלות. השאלה שעליכם לשאול את עצמכם היא אם אתם מאמינים שהכסף יכול לערוב לחינוך איכותי, ואם נוח לכם עם העובדה שטיב החינוך שילדיכם מקבלים נמדד במאזני רווח והפסד של חברות פרטיות.
הפורשים מן המרוץ
כל אסטרטגיות הרפורמה האלה מסתחררות זו סביב זו ומקשות על צעירים רבים ובני משפחותיהם, וההורים — בתור יחידים וכגוף מאורגן — יכולים למלא תפקיד חשוב בהדיפתן. לכמה צעירים הרפורמות האלה מזיקות יותר מלאחרים.
מספרם של הצעירים שאינם מסיימים תיכון גבוה במידה מדאיגה. בארצות הברית, אחד מחמישה תלמידים בקירוב שמתחיל את כיתה ט' אינו מסיים את לימודיו בבית הספר. במילים אחרות, מדי שנה בשנה נפלטים מבתי הספר למעלה ממיליון צעירים שלא סיימו את לימודיהם — בערך כל עשרים ושש שניות בממוצע. בכמה אזורים המספרים גדולים הרבה יותר, והם משתנים משנה לשנה, אבל כדי להמחיש את היקף הבעיה נסתכל בדוגמה אחת: ממחקר שפורסם ב-2016 עולה שבעיר אוֹלבּני שבאורגון נמדד השיעור הנמוך ביותר של סיום לימודים בארצות הברית כולה — מעט יותר מ-50 אחוזים מתלמידי בתי הספר התיכוניים סיימו את לימודיהם במועד. (שיעור סיום הלימודים הגבוה ביותר נרשם בשרמן־דניסון, טקסס, שם סיימו 95 אחוזים מתלמידי התיכון את לימודיהם.)8 אני נמנע כאן מן המונח "נשירה", מפני שהנושר נתפס כמי שנכשל ולא עמד בדרישות המערכת. כשהמספרים גדולים כל כך מדויק יותר לומר שהמערכת לא עמדה בדרישות ולא התלמידים.
הבה נשכח לרגע את הסטטיסטיקה וניתן את הדעת על בני אדם ממשיים, הם ומשפחותיהם. כל תלמיד שעוזב את בית הספר באמצע הלימודים עושה זאת מסיבותיו שלו. העוני הוא בוודאי אחד הגורמים. גורם אחר יכול להיות החיים עם הורה יחיד שעובד בכמה משרות ואין לו פנאי להיות מעורב בחינוך ילדיו. לפי האומדנים, למעלה משליש מבני הנוער שגילם פחות משמונה־עשרה בארצות הברית חיים עם הורה יחיד. היריון בגיל העשרה גם הוא יכול להיות גורם. רק 40 אחוזים מן האמהות בגיל העשרה מסיימות בית ספר תיכון. הדפוס הזה נוטה לחזור על עצמו - רק כשני שלישים מן הילדים שנולדו לאמהות בגיל העשרה מסיימים את לימודיהם התיכוניים.9
יש עוד סיבות אפשריות רבות להפסקת הלימודים בתיכון, אבל רבים מן המסיימים עושים זאת בגלל מתח ושעמום. אם ילדים נאלצים לשבת יום שלם ולעשות עבודה משרדית פשוטה לקראת מבחן שממילא נראה להם חסר טעם, אין פלא שהם נאחזים חרדה או מנתקים מגע. גם אתם הייתם מגיבים כך. המבחנים הם בוודאי אחד הגורמים, אבל יש תלמידים שאינם מצליחים כמו שיכלו להצליח בגלל דרכי פעולתו האופייניות של בית הספר. לא רק מהות החינוך מרתיעה את התלמידים אלא גם הדרך שבה הוא פועל.
יש מה לשנות
יש בתי ספר נפלאים רבים, שמורים נהדרים רבים עובדים בהם. מופעלים עליהם לחצים פוליטיים עצומים, שעלולים לעוות את החינוך שאפילו הטובים שבהם רוצים להעניק לילדיכם. אם כל המבחנים האלה והשפעותיהם על הילדים אינם מוצאים חן בעיניכם — ואתם צודקים בכך — אולי תתנחמו בידיעה שגם רוב המחנכים אינם רואים אותם בחיוב. מורים נאלצים לא פעם להקצות שעות עבודה רבות מספור כדי להכין את תלמידיהם לבחינה, על חשבון הוראת דברים חשובים באמת. נטל המעמסה מעיק עליהם והם מתרעמים על שתפקידיהם המקצועיים מצטמצמים לכלל עבודה פקידותית מייגעת למען חברות הבחינות. גם הם יודעים כמוכם שחינוכו של ילד אינו אמור להיות מרוץ מכשולים מורט עצבים אחרי ציונים ומבחנים, שפחד תמידי מפני כישלון מרחף מעליו. גם הם כמוכם רוצים לראות שינוי בבתי הספר, והם שותפים חיוניים בניסיון לחולל את השינוי הזה.
למרות כל האמור לעיל, מקצת השגרות הקבועות של בתי הספר מערימות קשיים משלהן. רבות מהן הן בחזקת מנהג, לא כורח. לדוגמה, כשהכיתות בנויות על טהרת בני גיל אחד, התלמידים המהירים והאטיים יותר בתחומים מסוימים עלולים להיתקל במכשולים. בתי ספר שמבטלים תוכניות לימוד מעשיות ומקצועיות לטובת לימוד עיוני טהור עלולים להרחיק את התלמידים שכישרונם העיקרי הוא להוציא רעיונות מן הכוח אל הפועל. כשבתי ספר נמדדים וממומנים לפי תוצאותיהם של מבחנים חורצי גורלות במקצועות מסוימים, אפשר להבין למה הם מקצצים בתחומים אחרים. זאת טעות, אבל אפשר להבינה. כשמשנים את המערכת, לא פעם הבעיות נעלמות.
החדשות הטובות הן שיש מה לשנות, ובתי ספר רבים אכן משתנים. קולות ההורים הם אחד הגורמים לשינוי. גם בכמה מערכות ארציות מתחולל שינוי, וכוחן המשבש של טכנולוגיות חדשות הוא שגורם לו. החינוך יכול להיות שונה, ולכם בתור הורים יש כוח רב יותר משאתם יודעים לגרום לכך. הצעד הראשון הוא להבין בבירור מה אתם מקווים להשיג כשאתם מחנכים את ילדיכם, ואיזה בית ספר יוכל לספק את סוג החינוך הזה.
במבוך החינוך
הבה ניפטר מכל המיתוסים. ראשית, בית ספר טוב אינו חייב להיות בעל מראה מיוחד. אין מתאם בין סבך הקיסוס על קירותיו של בית ספר ובין איכות החינוך שהוא מעניק. יש בתי ספר צפים בבנגלדש, יש בית ספר בתוך מערה בסין, ובהודו פועל מערך שלם של בתי ספר ברציפי תחנות רכבת. בית הספר היסודי "אֵייבּוֹ" בניו מקסיקו בנוי כולו מתחת לפני הקרקע. (הוא הוקם בימי שיא הפחד ממלחמה גרעינית.) יש בתי ספר תיכוניים לטכנולוגיה מתקדמת בקליפורניה שקירותיהם עשויים זכוכית ועיצובם אולטרה מודרני, ו"בית הספר של העתיד" בפילדלפיה דומה יותר למוזיאון מלמקום שבאים ללמוד בו. "בית הספר המקוון" בפלורידה אינו שוכן במבנה כלל, מפני שכל שיעוריו ניתנים באינטרנט. כל אלה הם בתי ספר ממשיים, גם אם אין הם נראים כמו בסרט "סיפורו של ויל הַנטינג".
מיתוס אחר הוא שבתי ספר בזיכיון או בתי ספר עצמאיים טובים יותר מבתי ספר ציבוריים. לא נכון. יש בתי ספר טובים וגרועים מכל סוג. מַהם כמה מן הגורמים שעלינו לזכור?
בתי ספר ציבוריים
למעלה מ-90 אחוזים מן התלמידים בגיל בית הספר בארצות הברית (50.4 מיליון) לומדים בבתי ספר ציבוריים. בתי הספר האלה ממומנים מכספי משלם המסים והתלמידים לומדים בהם בחינם. המימון בא מרשות החינוך האזורית ונקבע לפי מספר התלמידים. בתי הספר רשאים לגייס מימון נוסף מן הקהילה, בייחוד מציבור ההורים. טיב המימון תלוי אפוא באזור ובקהילה. רשויות האזור קובעות באילו בתי ספר ילמד כל תלמיד, בדרך כלל במוסד הקרוב ביותר למקום מגוריו, ומי ילַמד בהם. בתי הספר הציבוריים חייבים לקבל כל תלמיד וכל מורה שהוקצו להם, אלא אם כן יציגו סיבות טובות שלא לקבלם. הם אף מחויבים לציית להוראות מערכת החינוך הפדרלית, ובכלל זה תוכניות לימודים, מבחנים והסמכת אנשי סגל. בין שהמדיניות הפדרלית טובה ובין שהיא גרועה, נודעת לה השפעה מכרעת על פעולתם של בתי הספר הציבוריים ועל החינוך שילדיכם מקבלים.
בארצות אחרות המערכות שונות. בארצות רבות רוב הצעירים הולכים לבתי ספר ציבוריים, אבל ההורים רשאים לבחור בין בתי הספר הציבוריים, ומורים יכולים להגיש את מועמדותם לעבוד בבתי ספר לפי בחירתם ואינם משובצים בהם בידי הרשויות. בתי הספר הציבוריים ממומנים לפי נוסחאות אחידות, שמביאות בחשבון את צרכיו המיוחדים של בית הספר, את הרכב תלמידיו ואת הקהילות שהם נמנים עמן. ברוב הארצות בתי הספר הציבוריים הם משאב החינוך החשוב ביותר לרוב הצעירים ולמשפחותיהם.
בתי ספר בזיכיון
בארצות הברית, בתי ספר בזיכיון (charter schools) הם בתי ספר ציבוריים עצמאיים. בדרך כלל הם מתמחים במשהו, על פי רוב בתחומי הלימוד או בשיטות ההוראה, או שהם משרתים קהילות תרבות מסוימות. בתי הספר האלה מקיימים חלק מהנחיות הרשות הפדרלית והמדינה אבל לא את כולן, ומכאן שיש להם יד חופשית יותר מלבתי הספר הציבוריים בדרכי ההוראה והניהול שלהם. בית הספר הראשון בזיכיון בארצות הברית נפתח במינסוטה ב-1992, ומאז עודדו הרשויות הקמת בתי ספר כאלה גם במדינות אחרות, לכאורה כדי לקדם את החדשנות בחינוך הציבורי. ב-2016 פעלו מעט פחות מששת אלפים בתי ספר בזיכיון ברחבי ארצות הברית, ולמדו בהם כ-5 אחוזים מכלל תלמידי החינוך הציבורי.
כל קבוצה של בני אדם — מחנכים, הורים, מנהיגים קהילתיים, יזמים בתחום החינוך ואחרים — רשאית להגיש בקשה לפתוח בית ספר בזיכיון. עליה להגיש "תוכנית זיכיון" שתפרט את העקרונות שעליהם יושתת בית הספר, איך ינוהל ואיך ייעשה הפיקוח עליו. ברוב המקרים, בתי הספר בזיכיון פועלים מכוח הסכם בין המדינה ובין בית הספר — יתר עצמאות תמורת פיקוח מוגבר. אם המדינה מאשרת את הזיכיון היא מממנת אותו כמו בית ספר ציבורי רגיל, לפי מספר התלמידים. הבדל אחד הוא שרשויות האזור אינן מקצות תלמידים לבית הספר בזיכיון, ועליו למשוך אותם אליו בעצמו. פירוש הדבר שבתי ספר פופולריים בזיכיון זוכים לבחור את תלמידיהם מבין המועמדים, ולכן לא פעם הם בררנים. ביקורת נפוצה נגד בתי הספר האלה היא שהבררה מקנה להם יתרון לא הוגן כשעושים השוואות של הישגים בינם ובין בתי ספר ציבוריים. כשהם לעצמם, בתי ספר בזיכיון אינם טובים יותר מבתי ספר ציבוריים מסורתיים. מקצתם מוצלחים מאוד ואחרים מוצלחים פחות.10
 
בתי ספר פרטיים
אחד מעשרה צעירים בארצות הברית לומד בבית ספר פרטי. בתי הספר האלה אינם מקבלים שום מימון ציבורי והם מתקיימים משכר לימוד שמשלמים תלמידיהם ומפעולות אחרות לגיוס כספים. שכר הלימוד הממוצע בבית ספר פרטי בשנת 2016 עמד על מעט פחות מעשרת אלפים דולר לתלמיד, אבל מובן שבאזורים מסוימים המחיר גבוה הרבה יותר.11 אמנם בזכות שכר הלימוד והתרומות מימונם של בתי הספר הפרטיים טוב יותר משל בתי הספר ציבוריים, אבל גם הם עומדים לפני אתגרים כספיים. הורים מעטים בלבד יכולים להרשות לעצמם הוצאה כזאת, ועם הגידול בתפוצתם של בתי הספר בזיכיון, רשתות בתי ספר למטרות רווח והחינוך המקוון, חלק מאלה שידם משגת מתפתים לבחור באפשרויות יקרות פחות.
יש מגוון גדול של בתי ספר פרטיים מבחינת גודלם, תחומי הלימוד בהם והפילוסופיה שלהם - למן המוסדות הדתיים ועד בתי ספר המתמחים בתחום מסוים או בשיטת הוראה מיוחדת. הם אף שונים מאוד זה מזה מבחינת איכותם וערכם לתלמידים. למקצתם יש מתקנים מצוינים וכיתות קטנות. בתי ספר פרטיים רבים אינם דורשים ממוריהם להיות מוסמכים להוראה מטעם המדינה, ולא פעם משלמים להם פחות מבמערכת הציבורית. יהיו מה שיהיו יתרונותיהם האחרים, יש משפחות שמעדיפות בתי ספר פרטיים מסוימים מטעמים של שמירה על מסורת או בשל האפשרויות החברתיות שהם פותחים לפני בוגריהם.
רוברט פּיאנטָה הוא דיקן "בית הספר קארי לחינוך" באוניברסיטת וירג'יניה. "את רוב ה'תוצאות' של החינוך הפרטי אפשר לייחס להשפעתן של המשפחות על הילדים בזמן שהם גדלים," הוא אומר, "וכן למשאבי המשפחות ולעצם החלטתן לשלוח את הילדים לבית ספר פרטי — ולא לבית הספר הפרטי כשהוא לעצמו."12 אם יש תוצאה לחינוך הפרטי היא נובעת בעיקר מהשפעתם של החברים ללימודים על המוטיבציה ללמוד, וזו אכן חזקה יותר בכיתות בית הספר הפרטי. אבל אם מביאים בחשבון את העובדה שהתלמידים בבתי הספר הפרטיים נוטים לבוא מרקע חברתי מבוסס יותר, בתי הספר הציבוריים עולים עליהם לא פעם בביצועיהם.13
בתי ספר קנייניים
בתי ספר קנייניים (proprietary schools) הם מוסדות ציבוריים, פרטיים או עצמאיים, המבוססים על פילוסופיות או מתודולוגיות מסוימות, כדוגמת רשת מוֹנטֶסוֹרי, ווֹלדוֹרף, דַלטון, "התמונה הרחבה" (Big Picture), קיפּ (KIPP), "הנקודה הירוקה (Green Dot) ואחרים. לא פעם הורים שואלים אותי אם אני ממליץ עליהם. אני תומך מאוד בכמה מן הגישות האלה והן יידונו בהמשך. למי ששוקלים לרשום את ילדיהם לבית ספר קנייני, עצתי היא תמיד לבדוק היטב את תוכנית הלימודים ולבקר בבית הספר. כל שיטה אפשר ליישם היטב ואפשר להיכשל ביישומה. היפגשו עם מורים, שוחחו עם הורים אחרים ועם תלמידים והשתדלו להיות בטוחים ככל האפשר שבית הספר מתאים לכם ולילדכם.
טובת הכלל
ברשותכם, אסטה מעט מן הנושא ואעסוק בחשיבותם של בתי הספר הציבוריים. ברוב הארצות התפתחו מערכות החינוך הציבוריות במאה התשע־עשרה. הן גדלו על רקע המהפכה התעשייתית, ואחת הסיבות העיקריות להתפתחותן הייתה כלכלית. הממשלות ידעו שכוח עבודה שקיבל חינוך הולם הוא גורם חיוני לצמיחת הכלכלה המתועשת.14 מבנהו של כוח העבודה במשק תעשייתי — רובו עובדי צווארון כחול ובו מעמד מצומצם של בעלי מקצועות חופשיים — הוא הסיבה לצורת ארגונן של רוב מערכות החינוך. לכמה מחלוצי החינוך הציבורי היו עוד כמה מטרות, חברתיות ותרבותיות.
לילי אֶסקֶלסֶן גַרסייה, נשיאת "התאחדות החינוך הארצית", מצביעה על המטרות הרחבות יותר שכמה נדבנים וקובעי מדיניות ביקשו להשיג, ובייחוד על חזונו של הוראס מאן, שנחשב בעיני רבים לאבי החינוך הציבורי באמריקה. מאן היה סמוך ובטוח שהחינוך הציבורי מועיל לכלל והוא כורח דמוקרטי.
 
באמצע העשור הראשון של המאה התשע־עשרה התבונן עורך הדין הבוסטוני הזה במהומת בתי הספר הפרטיים והחינוך הביתי בניהולן של עקרות בית (dame schools), וצפה את הגידול הרב באוכלוסיית המהגרים. הוא תהה איך תטמיע הארץ החדשה הזאת מגוון שכזה של שפות, מנהגים ודתות, והחל לתת את הדעת על מקום שבו יוכלו כולם להתמזג. זה יהיה מקום גשמי בקהילה; יהיו בו מורים שזה מקצועם; לפי החוק הוא יקבל בברכה את כל הילדים, ובני אדם שלעולם לא יֵשבו זה לצד זה בכנסייה ולא יבואו במגע חברתי זה עם זה יתחילו את חייהם בתור ילדים שיושבים זה לצד זה ולומדים לקרוא. הוא האמין שזו המערכת הדרושה כדי שכל האמריקנים יראו בעצמם אמריקנים.15
 
אחת ממטרות הליבה של מערכת חינוך במימון ציבורי היא להבטיח שוויון הזדמנויות לכל הילדים, יהיו מה שיהיו נסיבות חייהם. שוויון ההזדמנויות, כמו השוויון בכללותו, הוא עקרון יסוד בחברה הדמוקרטית. השוויון פירושו שלכל בני האדם מוקנה אותו מעמד ולכולם יש אותן זכויות. שוויון הזדמנויות כרוך בהכרה שיש מי שזקוקים לתמיכה ולמשאבים רבים יותר מאחרים כדי למצות את זכויותיהם. אידיאל החינוך הציבורי הוא לספק לכל הצעירים את אותן הזדמנויות שהם זקוקים להן כדי לחיות חיים ממומשים ולתרום לטובת הכלל. פירוש הדבר, לעזור למי שזקוקים לכך ביותר ולא רק לעצמנו. בתור הורים אנו רוצים כמובן שילדינו ילמדו בבתי הספר הטובים ביותר, אבל כמו שאמרה אסקלסן גרסייה, נשקפת סכנה לכולנו "אם לא תשרור הבנה בסיסית שהחינוך הציבורי מועיל לכלל ומשרת את ילדי הקהילה ואת תפקודו הדמוקרטי של הציבור."16
בתי ספר בזיכיון, בתי ספר פרטיים ומוסדות חינוך למטרות רווח אולי מציעים חינוך מאוזן ושקול, ואולי לא. ביקרתי ברבים מהם; מקצתם עושים זאת ואחרים לא. נפגשתי עם מחנכים מסורים ורבי השראה במגזר הפרטי והזכייני, ואכן יש להם יד חופשית לחדש יותר משיש לבתי ספר ציבוריים רבים, שחייבים לציית לצווי המדינה ולהנחיות הפדרליות. מקצתם אכן מחדשים ואחרים לא. ברוב הארצות האחרות — ובכלל זה ארצות שיש להן מערכת חינוך מצליחה — אין מקדמים בתי ספר פרטיים ובתי ספר בזיכיון כמו בארצות הברית, אלא משקיעים בחיזוק המערכות הציבוריות. אחד הטיעונים בזכות בתי הספר בזיכיון ובתי הספר הפרטיים בארצות הברית הוא שהם ממריצים את המגזר הציבורי באמצעות רעיונות ונהגים חדשים. אולי. מבקריהם בוודאי היו מרוצים יותר אילו פעלו בשיתוף פעולה פורה עם בתי הספר הציבוריים במקום להטות אליהם את משאביהם.
בין כך ובין כך, לרוב הילדים ומשפחותיהם בתי הספר הציבוריים הם אפשרות החינוך היחידה.17 בתי ספר ציבוריים רבים פועלים בנסיבות קשות ולא פעם הם נאבקים ברוחות פוליטיות עזות. האתגר האמיתי שעומד לפני מחדשי החינוך הוא ליצור את התנאים הטובים ביותר כדי שבתי הספר הציבוריים יעשו את המיטב. המטרה הזאת תושג רק באמצעות ההכרה, שהוראס מאן וחלוצים רבים אחרים בחינוך הציבורי עמדו עליה, שחינוך ילדינו חשוב לבריאות הדמוקרטיה שלנו מכדי שנהמר עליו. עלינו לראות בו מפעל לטובת הכלל ולא לטובתנו האישית בלבד, ולא מקור לרווח פרטי. בכל מקום, בחינוך כמו בכל תחום אחר בימינו, השוויון הכללי ושוויון ההזדמנויות הם עקרונות שזקוקים להגנה תמידית ונמרצת.
 
לחולל את השינוי
ספרי הקודם נקרא בתי ספר יצירתיים. הוא עוסק בצורך לחולל שינוי קיצוני בחינוכם של ילדינו, כדי שיוכלו להתמודד עם אתגרי החיים והעבודה במאה העשרים ואחת. הוא אף דן בשאלה איך לחולל את השינויים האלה ומביא דוגמאות רבות של בתי ספר שמצליחים לעשות זאת. יש בספר פרק שנועד להורים. הספר שאתם קוראים עכשיו הוא המשך לבתי ספר יצירתיים והוא פונה ישירות אליכם.18
בתור הורים תפקידכם הכללי הוא להעניק לילדיכם את ההזדמנות הטובה ביותר לחיות חיים מאושרים ויצרניים. אחת הדרכים החשובות ביותר להשיג זאת היא באמצעות החינוך. כמו רוב ההורים, אתם בוודאי מוטרדים בעיקר מן השאלה אם החינוך של ילדיכם אכן עוזר להם להתפתח ולהיות בני אדם מיוחדים במינם כמו שאתם מכירים אותם. האם הם קונים להם ידע ומידע חשובים וכדאיים? האם הם מסגלים להם כישורים מועילים? האם הם לומדים להכיר את יכולותיהם ומקבלים עזרה בתחומים שיתמודדו איתם? האם הם מאותגרים ונהנים מן האתגר? האם הם מתחזקים בביטחונם העצמי וביכולתם? אלה כמה מן הסוגיות שנעסוק בהן, ונציע לכם חומר למחשבה, רמזים וכלים שיעזרו לכם להתמודד איתן.
אם אתם מודאגים בשל טבעו ואיכותו של החינוך שילדיכם מקבלים, יש לכם שלוש אפשרויות. אתם יכולים לפעול למען שינוי בתוך המערכת הקיימת, בייחוד בבית הספר שילדכם לומד בו; אתם יכולים לפעול למען שינוי השיטה עצמה; או שאתם יכולים לחנך את ילדכם מחוץ למערכת. אפשר שאתם מתעניינים בחינוך ילדיכם בלבד. אם כך, יש דרכים מעשיות להיות מעורבים בו מעורבות פעילה יותר. אם אתם מתעניינים בחינוך בכללותו יש דרכים מעשיות להשפיע על המדיניות הכוללת באזורכם, במדינתכם ובדרג הארצי. אתם יכולים לפעול לבדכם או עם אחרים - עם הורים אחרים, מורים ושדולות, שמקדמים בברכה מעורבות של הורים ברפורמה בחינוך, מתוך שפע של נקודות מבט.
נקודת ההתחלה הטובה ביותר לכל זה היא להבין מה אתם רוצים שילדיכם יקבלו ככל שהם גדלים ומתפתחים, למה הם זקוקים מכם ואיך החינוך משתלב בתמונה הכללית. כמה חלקים בתמונה הזאת משתנים בלי הרף ומקצתם כמעט אינם משתנים כלל. הידיעה מה משתנה ומה לא היא מלכתחילה חלק מן האתגר וההנאה שבהורות.