החבילה המושלמת

פרולוג

 

 

נניח שאתם שוקלים לגור עם בחורה שאתם מתים לשכב איתה.

 

הרי קשה יותר למצוא דירה מלמצוא אהבת אמת. אז גם אם תצטרכו לגור עם מישהי שתמיד חשבתם שהיא שווה בטירוף, אתם תעשו את זה, נכון?

 

תראו, אני יודע מה אתם חושבים.

 

זה רק יוביל לצרות. אל תחתום על החוזה. לך משם.

 

אבל היא רק ידידה, אני נשבע, והיי, זאת ניו יורק. השכירות יקרה בטירוף. עדיף לחלוק בשכר הדירה עם שותפים, נכון? תגידו את האמת. תעדיפו לחלוק בהוצאות, גם אם זה אומר שתיקחו על עצמכם את תפקיד כותל הדמעות, ותהיו עבורה ידיד שאיתו היא מתייעצת לגבי הגברים שהיא מכירה באינטרנט.

 

עשו לי טובה. אני יכול לעשות את זה בעיניים עצומות. לייעץ לה שיש הרבה דגים בים זה קל. רק אצביע על תמונת הפרופיל ואומר, "הוא אידיוט, הוא סתם שוויצר, הוא שמוק..."

 

כי אף אחד מהמזדיינים האלה לא ראוי לה.

 

אתם הייתם חותמים על החוזה, גם אם זה אומר שתיאלצו לסבול עינויים מתוקים כמו לראות את היפהפייה הזאת פוסעת במסדרון מדי בוקר, רעננה לאחר מקלחת, מגבת זעירה כרוכה סביב שדיה.

 

קלי קלות.

 

גם כשהיא קראה אליי, "היי, צ'ייס, אתה יכול להביא לי את קרם הגוף, בבקשה?" זה היה משחק ילדים עבורי.

 

בסדר, אני מודה, קיטרתי קצת כשהיא השמיעה את הבקשה הזאת. המצב היה קצת קשה. טוב נו, קשה ברמות של פלדה. הרי המגבת נפלה והזדמן לי לראות הבזק של גופה המושלם לפני שהרימה אותה.

 

אבל אני עדיין מסוגל להתמודד עם זה. אין בעיה בכלל.

 

רוצים לדעת למה?

 

כי אני עושה את זה כבר שנים. זה הכישרון הסודי שלי.

 

לכל אדם יש כישרון ייחודי. אתם אולי מסוגלים ללקק את המרפק, להכניס את כל האגרוף לפה (אל תנסו את זה בבית, ילדים), או לפזול. טריקים מרשימים להראות לחבר'ה באירועים, זה בטוח.

 

רוצים לדעת מה הכישרון שלי? אני מלך המידור. התברכתי בשלל מגירות שונות, אחת לכל דבר. לחשקים ולמעשים. לתשוקות ולרגשות. לאהבה ולסקס. מידור. אחד הולך לכאן, אחד הולך לשם והשניים לעולם לא ייפגשו.

 

לכן, כשידידתי הטובה מצאה פתרון לבעיה גדולה מאוד שהעסיקה את שנינו, לא חשבתי שמשהו עלול להשתבש. הייתי משוכנע שהכישרון הייחודי שלי יציל אותי מהסתבכות עם השותפה שלי לדירה ועם השכמה המוקדמת שהיא עשתה לי ולמה שיש בתוך המכנסיים שלי, השכמה שנמשכת עשרים וארבע שעות ביממה.

 

כל מה שאני צריך לעשות בסך הכול זה לא לגעת בה. לנעול את המחשבות המלוכלכות במגירה סודית ולהביט לכיוון השני בכל פעם שהיא מתפשטת.

 

במרחק מטר או שניים ממני, לעזאזל!

 

כן, אני יכול לעשות את זה. אני בהחלט יכול לעשות את זה.

 

כשאתם וירטואוזים בהתאפקות כמוני, שום דבר לא יבלבל אתכם, גם לא מגורים משותפים בדירת חמישים וחמישה מטרים רבועים עם האישה שאתם רוצים כבר שנים.

 

עד שאני מתעורר לילה אחד ומוצא אותה מכורבלת מתחת לשמיכה, לצידי.

 

 

 

 

 

1

 

 

 

יש לי תיאוריה שאומרת שנדרשים למוח האנושי שלושה ניסיונות לפחות כדי להטמיע משהו, אם המשהו הזה הוא ההיפך ממה שהאדם רוצה לשמוע.

 

למשל, כמו עכשיו.

 

אני בניסיון השלישי.

 

אומנם, אני שומע בבירור את המילים שאומרת האישה שבטלפון, אבל אני בטוח שאם אחזור עליהן בצורת שאלה, היא בסופו של דבר תגיד את מה שאני רוצה לשמוע.

 

"הפסדתי את הדירה?" אני מנסה שוב, כאילו החדשות הרעות שבפיה תהפוכנה באורח פלא למשהו טוב. כמו פריכית אורז שתהפוך באורח פלא לפיצה. רצוי עם פטריות ואקסטרה גבינה.

 

כי אין שום מצב בעולם שהמתווכת אומרת לי ש'בעל הבית התחרט' ודירת שני החדרים המתוקה בצ'לסי חמקה מבין אצבעותיי.

 

אני חורק שיניים ועוצר את נשימתי, פוסע הלוך ושוב בכניסה לחדר המיון בהפסקה הקצרה שלי. המדרכה עמוסה רופאים אחרים, אחיות, פרמדיקים, שלא לדבר על מבקרים. אני מתרחק מהם, פוסע לאורך הקיר החיצוני. "אבל זאת הפעם החמישית שעסקה לא מתממשת," אני אומר, מתאמץ לא להתרגז.

 

אני לא טיפוס שמתרגז. אני לא טיפוס שכועס. אבל אילו הייתי כזה, זו בהחלט הייתה סיבה טובה. כי אם כבר מדברים על תופת, דנטה טעה – למצוא דירה בניו יורק זה המדור העשירי בגיהינום. אולי אפילו האחד עשר, השנים עשר וגם השלושה עשר.

 

תשמעו מה קרה לי עד כה במסכת החיפושים הבלתי אפשרית הזאת: הדירה הראשונה ירדה מעל הפרק כשבעלת הבית התחרטה. הדירה השנייה הושכרה בסוף לבן משפחה. בדירה השלישית התגלו טרמיטים. נו, אתם כבר מבינים את הכיוון הכללי.

 

"השוק קשה," אומרת אריקה, המתווכת. לזכותה ייאמר שהיא מנסה למצוא לי קורת גג כבר למעלה מחודש. "אחפש שוב כדי לראות אם יש אפשרויות חדשות."

 

רכישת דירה אינה אפשרות מבחינתי. עוד לא סיימתי לשלם את החובות שיש לי לבית הספר לרפואה, ורופאים כבר לא מרוויחים כמו פעם. בעיקר לא רופאים לרפואה דחופה בשנתם הראשונה.

 

"תודה. החוזה שלי נגמר, עוד מעט אהיה מחוסר בית." אני מסתובב ופוסע בחזרה לכיוון חדר המיון.

 

"אתה לא תהיה מחוסר בית," המתווכת צוחקת. "חוץ מזה, כבר אמרתי לך, יש אצלי ספה על שמך. בעצם, גם מיטה, אם אתה מבין לאן אני מתכוונת."

 

אני ממצמץ. אני בהחלט מבין לאן היא חותרת. פשוט לא ציפיתי לקבל הצעה מגונה מהמתווכת שלי בשתיים בצהריים ביום רביעי.

 

או ביום חמישי. או ביום שישי. בעצם, באף יום של השבוע.

 

"תודה על ההצעה." אני מסתיר את הפתעתי. חשבתי שהיא נשואה, ולא סתם נשואה, אלא נשואה באושר.

 

"רק תגיד, צ'ייס. אני מכינה סביצ'ה נהדר, אני ממש מסודרת, ולא תצטרך לשלם לי כלום. נוכל להגיע להסכמה בינינו על תמורה אחרת."

 

טוב, זה רשמי – המתווכת שלי הרגע ביקשה ממני להיות נער השעשועים שלה. אני יודע שאני נראה צעיר ביחס למקצוע שבו אני עוסק, אבל צעיר עד כדי כך שיציעו לי להיות נער שעשועים?

 

אני מציץ בבבואתי בחלון הזכוכית הגדול של בית החולים – מגולח למשעי, עיניים חומות בהירות, שיער חום בהיר, לסת מסותתת... אני בהחלט נראה טוב. אין פלא שהיא הציעה לי הצעה מגונה. אולי אני צריך להתייחס אליה ברצינות רבה יותר. אולי הגיע הזמן לגדל זקן.

 

אומנם, אין לי שום עניין לשמש עבד מין של מישהי, אבל ההצעה שלה קצת מפתה, מפני שאני על סף ייאוש. חרשתי את אתר 'קרייג'ס ליסט' ואת כל המקומות האחרים, אבל קל יותר להשיג תרומת כליה מדירת שני חדרים בעיר הזאת.

 

אתם מכירים את סדרות הטלוויזיה האלה שבהן עוזר בן עשרים ומשהו במשרד פרסום משיג דירה מהממת עם אדניות, קירות סגולים וגומחת קריאה באפר ווסט סייד? או שאיזה בחור עם חלב על השפתיים שעובד במשרה זוטרה במערכת מגזין מוצא דירת רווקים מגניבה בטרייבקה?

 

אז הכול שקר.

 

בשלב זה, אני מוכן למסור את הטחול שלי תמורת ארון מתחת למדרגות. רגע, קבלו תיקון. אני מחבב את הטחול שלי. זה יצטרך להיות ארון בקומה ראשונה כדי שאוותר על איבר, אפילו כזה שבעיקרון אני יכול לחיות בלעדיו.

 

"מה אתה אומר? אתה בעניין?" שואלת אריקה בקול שהיא מחשיבה מן הסתם לקול הכי סקסי ומפתה שלה. "בוב אמר שאין לו התנגדות."

 

אני מקמט את מצחי. "בוב?" אני מייד מתחרט על השאלה כי יש לי תחושה מחליאה שבוב עלול להיות הוויברטור שלה, ובמקרה כזה נפלתי חזק.

 

"בוב, בעלי," היא אומרת כבדרך אגב.

 

קבלו תיקון, הייתי מעדיף שהיה מדובר בוויברטור.

 

"נחמד מאוד מצידו," אני אומר, "תגידי לו בבקשה שאני מעריך מאוד את נדיבותו, אבל בדיוק התפנה לי מזרן במלתחות." אני מכבה את הטלפון ונכנס לחדר מיון.

 

ההפסקה הקצרה הסתיימה. סנדי, האחות האחראית המתולתלת, ניגשת אליי ומחווה בראשה לעבר חדר הבדיקות הסמוך. מבטה רציני, אבל זיק קטן בעיניה האפורות רומז לי שמצבו של המטופל החדש שלי אינו חמור.

 

"חדר שתיים. חפץ זר נתקע במצח," היא מבשרת לי. זה הסימן שלי לשכוח ממטרים רבועים ומהסדרי מגורים בלתי קונבנציונליים.

 

כשאני נכנס לחדר הבדיקות, אני מוצא אקווה-מן בלונדיני יושב על קצה המיטה.

 

"אני ד"ר סאמרס. יופי של תלבושת," אני מבזיק חיוך. זה תמיד עוזר כדי לפוגג את המתח. חוץ מזה, אילו הייתי מגיב על שבר הזכוכית באורך שבעה וחצי סנטימטרים המבצבץ ממצחו של הבחור בתלבושת הירוקה, היו שוללים לי את הרישיון.

 

הוא תוקע בי מבט נוגה ומביט בתלבושת שלו. תחפושת הפוליאסטר קרועה בזרוע הימנית ולאורך הירך.

 

"נראה כמו בוקר נחמד," אני בוחן את שבר הזכוכית הנעוץ בעורו. "תן לי לנחש. המצח שלך התוודע באופן אינטימי לנברשת?"

 

הוא מהנהן במבט אשם שרומז לי שהוא לא ניסה לעוף.

 

"ותרשה לי להסתכן בניחוש נוסף," אני מחכך את סנטרי, "ניסית לתבל קצת את חיי המין שלך ולבדוק את הרעיון של השתלשלות מנברשת?"

 

הוא בולע רוק ומהנהן קלות. "כן. אתה יכול להוציא את זה?" הוא שואל בקול רועד.

 

"זה מה שהיא בטח אמרה," אני אומר.

 

 הוא צוחק.

 

 אני טופח על כתפו. "לא יכולתי להתאפק, אבל התשובה היא כן. תישאר לך רק צלקת קטנה. אני מעולה בתפרים."

 

הוא נושם נשימה עמוקה ואני ניגש לעבודה, מאלחש את מצחו לפני שאני שולף את שבר הזכוכית. אנחנו מפטפטים תוך כדי, מדברים על חיבתו לגיבורי על, ואז אני משתף אותו בתלאות חיפוש הדירה.

 

"מנהטן מטורפת," הוא אומר, "אפילו בתחום הנכסים מסחריים המחירים מרקיעי שחקים." ואז הוא מוסיף, כמעט בביישנות, "אבל אני לא יכול להתלונן כי זה הביזנס שלי."

 

"איש חכם. נכסים בעיר הזאת הם כמו אבנים יקרות," אני אומר.

 

כעבור עשרים דקות אני כבר אחרי התפרים, ואחת האחיות מגיעה עם שבר הזכוכית בשקית פלסטיק המיועדת לחומרים מסוכנים. היא מושיטה לי אותה ואני מעביר אותה לבעליה החוקיים.

 

"מזכרת מהביקור בחדר המיון," אני מושיט לו את השקית והוא לוקח אותה.

 

"תודה, דוק. הדבר הכי עצוב הוא שאפילו לא הגענו לאירוע העיקרי."

 

"כי זו אגדה אורבנית. אי אפשר לעשות את זה כשמשתלשלים מנברשת. בפעם הבאה שיתעורר בך חשק להרפתקה קח שיעור בישול ואז תחזור הביתה ותשתמש בשולחן כקינוח, טוב? אבל תוודא שזה עץ חלק, מלוטש היטב. אתה הרי לא רוצה שייתקע לך קוץ של שבעה וחצי סנטימטרים בישבן. זה לא סיפור קרבות מוצלח."

 

הוא מהנהן נמרצות. "מבטיח. מספיק עם האקרובטיקה."

 

"אבל כל הכבוד שמצאת אישה שאוהבת אותך מאוד," אני אומר כשאנחנו יוצאים מהחדר.

 

הוא מטה את ראשו. "איך אתה יודע שהיא אוהבת אותי?"

 

אני מחווה בראשי לעבר שורת הכיסאות בחדר ההמתנה שבקצה המסדרון. אישה שחורת שיער בתלבושת ירוקה כאזמרגד נושכת את שפתה התחתונה ומציצה בשעונה. כשהיא מרימה את ראשה, עיניה בורקות.

 

"אני מניח שזו בת הים שהביאה אותך לכאן."

 

"כן," עונה אקווה-מן בחיוך אווילי כשהוא מביט באישה שלו.

 

"תשתמש במיטה הלילה, בן אדם," אני לוחש לו.

 

הוא זוקף את אגודליו בהסכמה והולך.

 

וזה, גבירותיי ורבותיי, הפרק היומי בהרפתקאות השובבות שמגיעות לחדר המיון. אתמול זו הייתה תקלה ברוכסן. בשבוע שעבר זה היה סדק בגלל גלגול לאחור ואתם לא רוצים לדעת מה בדיוק נסדק שם.

 

 

 

* * *

 

 

 

מאוחר יותר, כשמסתיימת המשמרת, אני נכנס למלתחות ומחליף לבגדים רגילים, מכפתר את מכנסי הג'ינס ולובש חולצת טריקו. אני מעביר אצבעות בשערי, לוקח את משקפי השמש והולך ליציאה. ברגע שבו דלתות בית החולים 'מרסי' נסגרות, אני משאיר את העבודה מאחוריי, מכבה את החלק הרפואי במוח, מתחבר לאוזניות ושומע ספר אודיו על תיאוריית הכאוס. הספר מארח לי לְחֶבְרָה כשאני נוסע לפגישה בגריניץ' וילג'.

 

אני מגיע לדאון טאון, יוצא מהרכבת התחתית בתוך המון ניו-יורקי ביום חם של חודש יוני ועושה את דרכי אל חנות הממתקים 'שוּגֶר לאב' כדי להיפגש עם ג'וזי.

 

כן, אני נפגש עם חֲבֵרָה, חברה שמצוידת בזוג שדיים.

 

יש לי תיאוריה נוספת – גברים ונשים דווקא כן יכולים להיות חברים ואפילו חברים נהדרים,  גם אם האישה ניחנה בשדיים הנפלאים ביותר שראיתי מעודי. גוף זה גוף. אני בהחלט יכול להתפעל מהגוף שלה באופן אמפירי, עם כל הקימורים והרכוּת, אבל זה לא אומר שאני רוצה להשתלשל מנברשת איתה, או אפילו לזיין אותה על השולחן.

 

בסדר, אני מודה שהיא לגמרי שווה זיון, אבל אני לא מרשה לעצמי לחשוב על ג'וזי בצורה כזאת, גם אם היא נראית מדהים בחולצת הטריקו הוורודה בעלת המחשוף הגדול ובסינר הקטן והחמוד עם הנקודות שקשור למותניה.

 

כשהיא מבחינה בי, היא מנופפת וקוראת לי להיכנס לחנות.

 

אני נכנס, ופי מפריש ריר רק מפני שאני אוהב דברים מתוקים.

 

 

 

 

2

 

 

 

ג'וזי מנופפת בדגיג אדום.

 

"דגתי אותו היום," היא אומרת בגאווה, מסמנת בסנטרה לעבר הפינוק הקטן שבידה. "טרי טרי, ממדפי חנות הממתקים."

 

"הוא נלחם הרבה?"

 

היא מנענעת את ראשה ומטילה את הדגיג לשקית פלסטיק. "לא. הוא נכנע לכרטיס האשראי שלי. דגתי אותו בקלי קלות," היא נוקשת באצבעותיה.

 

אנחנו נמצאים בפארק 'כיכר אבינגדון', טלאי ירוק קטן ומשולש בפאתי הווילג'. זה אחד הגנים הציבוריים היחידים שהתחושה שבהם היא כמו להיות על אי עצמאי בתוך מנהטן. אנחנו מתיישבים על ספסל עץ כחול כהה, לא רחוק מחנות הממתקים שבה סיימה ג'וזי סדנה מיוחדת להכנת ממתקים בצורת סושי.

 

היא מוציאה ממתק חדש מהשקית ומחזיקה אותו בכף ידה. "מוכן?"

 

אני פותח את פי. "תקפיצי לי אותו פנימה, בייבי."

 

כן, אולי זה נשמע קצת גס.

 

אבל למי אכפת? לי לא אכפת, גם לא לג'וזי. היא אומנם אחותו הקטנה של החבר הכי טוב שלי, וויאֶט, אבל היא זו שביקשה ממני שאשמש לה שפן ניסיונות הערב.

 

היא טוענת שהפריט הראשון במבחן הטעימות נקרא 'רול דג שוודי'. סוכריית הגומי האדומה מונחת על גבי חטיף פצפוצי אורז ועטופה ברצועה ירוקה של ממתק חמצמץ.

 

רגעים כאלה מזכירים לי שצריך לשמור על פרספקטיבה, כי החיים שלי היו עלולים להיות גרועים יותר. נכון, אני עלול בקרוב מאוד להידרדר לסגנון חיים של 'אייר בי אנד בי', להיטלטל בין ספה גבשושית לבין פוטון גבשושי עוד יותר, אבל מתיקות עומדת לנחות בכל רגע על לשוני.

 

אני נוגס בסושי המתוק, וזהו חגיגה של טעמים מופלאים. אני מסיים ללעוס, מקפיץ את גבותיי בהתפעלות ומהנהן לאות אישור. אני מאמץ נימת דיבור של מבקר מסעדות מתלהב, "בדיוק התערובת המושלמת של מרשמלו איכותי המתמזג בצורה נפלאה עם החמצמצות הרעננה של רצועת הפרי. הוסיפו לזה את הטעם של הממתק האהוב הנצחי, הדג השוודי, והרי לכם יצירת אומנות."

 

ג'וזי היא אופה, אבל לא סתם אופה. היא קינוחנית מדופלמת. אני לא יודע אם באמת קיימת מילה כזאת, אבל אמורה להיות, בהתחשב בניסים שהאישה הזאת מחוללת בעזרת מיקסר ותבנית אפייה. לא קיים ממתק או קינוח שהיא לא מסוגלת לשדרג לקרנבל של טעמים. כנראה בגלל זה המאפייה הישנה של הוריה, מאפיית 'סאנשיין', נעשתה הצלחה מסחררת מאז שג'וזי לקחה אותה לידיה.

 

היא פוערת את עיניה בפליאה לנוכח המחמאה. "באמת? אתה לא סתם אומר את זה, נכון?"

 

"אני אף פעם לא משקר בקשר לממתקים," אני משיב, מקפיד על פנים חתומות. "את לא זוכרת את הפעם ההיא, כשהכנת את עוגיות השוקולד צ'יפס בתוספת המזון הגרוע ביותר בעולם כולו?"

 

"אתה עדיין לא מסוגל לנקוב בשמו, הא?"

 

אני עוצם את עיניי וצמרמורת בלתי רצונית חולפת בי. "אני פשוט מנסה לגרש ממוחי את זיכרון ה..." אני נושם נשימה עמוקה ומאלץ את עצמי לומר את המילה הבאה, "צימוקים."

 

כשאני פוקח את עיניי, אני בטוח שהן משקפות עדיין את הזוועה, כי אני נזכר מה היא עוללה לעוגיות החפות מפשע ההן. "ברצינות, איך יכולת לחלל את תומתה של עוגיית השוקולד צ'יפס הנפלאה בהחדרת... עינב מצומק?"

 

היא מושכת בכתפיה בחוסר אונים. "בבישול ובאפייה, זאת הדרך לברר מה מוצלח ומה לא. חייבים לנסות. ניסיתי משהו חדש. עוגיות קאובוי עם שבבי שוקולד, קוקוס ו–"

 

אני מניח את כף ידי על פיה. "שלא תגידי את זה שוב." אני מסיר את ידי מעל פיה.

 

היא מגלגלת עיניים ואומרת בלי קול, צימוקים.

 

אני מתכווץ מבפנים. "בכל אופן, ממתקי הסושי האלה הם בדיוק ההיפך. הם מושלמים. אבל למה את צריכה ללכת לסדנה מיוחדת? למה לא להכין אותם לפי מתכון?"

 

תשובתה פשוטה. "אני אוהבת להשתתף בהשתלמויות, ואני רוצה שהקינוחים האלה יהיו הכי טובים. חוץ מזה, בחנות הממתקים של האישה שמעבירה את השיעור, נמכרים הממתקים הכי טעימים. אלה לא סתם סוכריות גומי 'סווידיש פיש' שאפשר לקנות בכל מכולת. היא מכינה אותן במו ידיה, לפי מתכון שעובר במשפחה. בגלל זה רציתי שתפגוש אותי מייד אחרי הסדנה, כדי שתטעם אותן כשהן עוד טריות. הן טעימות, נכון?"

 

"כן. את מתכוונת להגיש אותן טריות?"

 

היא מהנהנת בהתלהבות ופורשת את ידיה. טבעת בצורת לב שהיא עונדת על אצבעה נוצצת לאור השמש השוקעת. "אז תשמע את התוכנית שלי. חשבתי שאתחיל להציע פינוק חדש ומיוחד מדי יום. כמו ממתקי סושי בימי שני בשעה שלוש, ובימי שלישי חטיפי קסם קוקוס-שוקוצ'יפס מינוס פריט מזון שלא אנקוב בשמו."

 

אני מתווה בשפתיי את המילים תודה רבה.

 

"בימי רביעי אחר הצהריים, אציע ללקוחות מקרוּן בטעם אשכוליות. אני גם יכולה לפרסם את המאפייה ברשת החברתית, כמו שעושים האוטו גלידה ודוכני הכריכים והנקניקיות הניידים: "הפינוק היומי במאפיית 'סאנשיין'."

 

"רעיון מדליק," אני אומר ואז מכחכח בגרוני, נאנח אנחה כבדה ומניח יד על זרועה. "אבל אני חייב להגיד לך משהו. אף אחד לא אוהב טעם אשכוליות. אפילו לא בעוגיות מקרון."

 

עיניה הירוקות בורקות כממתיקת סוד. "אבל עדיין לא טעמת את מקרון האשכוליות שלי. בפעם הבאה אכין לך. זה ממש טעים. מבטיחה לך." היא מושיטה יד לאחור כדי לסדר את הקוקו. קצות שערה החום כהה צבועים ורוד. בדרך כלל גוונים ססגוניים בשיער לא עושים לי את זה, אבל על ג'וזי זה עובד. זה מתאים בול לאישיות שלה. היא ססגונית ופתוחה. חברותית ושמחה. היא בדיוק מסוג האנשים שיכולים להסתובב עם פסים ורודים בשיער וגם למכור עוגות, עוגיות, חטיפי קסם וממתקים בצורת סושי במאפייה עליזה באפר ווסט סייד.

 

היא ניחנה במראה המתאים – קימורים רכים, חיוך מזמין, עיניים חמות, שיער כיפי ואישיות תוססת. אין פלא שהאישה הזאת נהייתה אחת החברות הכי טובות שלי מהרגע שפגשתי אותה, לפני עשר שנים. פשוט אי אפשר שלא לאהוב את ג'וזי.

 

ואני בכלל לא מדבר על החזה שלה. רואים? אני מתנהג למופת.

 

היא נותנת לי לטעום עוד שני ממתקים, אבל אני לא מתלהב מאף אחד מהם. אני אומר לה את זה בכל פעם, והיא רק מהנהנת ומודה לי. היא מכניסה יד לתיק ומוציאה מין עוגיית ספוג במילוי קרם שנראית כמו רול סושי עטוף ברצועת טופי ירוקה המייצגת אצה.

 

"תטעם את זאת," היא אומרת, ובריזה קיצית מרשרשת בין ענפי עץ סמוך.

 

אני מרים גבה בתהייה. "חשבתי שלא בריא לאכול עוגיות ספוג."

 

"מה, לא ידעת? כל הדברים הטעימים לא בריאים," היא קורצת.

 

"ובכל זאת אנחנו מעמידים פנים שהם טובים עבורנו."

 

"חוץ מזה, זו לא באמת עוגיית ספוג," היא מצביעה על הקינוח בצורת סושי.

 

"מה זה? בן הדוד הממזר של ספוג? ספוגי? ספוגון?"

 

"זאת ספוגה," היא צוחקת. "מתוצרת בית. הכנתי את זה במהירות והבאתי אותו לסדנה. זאת גרסת עוגיית ספוג משלי, אז זה לא מגעיל. הנה, קח."

 

אני נוגס בממתק ועיניי נפערות. "וואו, ג'וזי! את חייבת למכור את זה."

 

"אני שמחה שזה מוצא חן בעיניך," היא מחייכת. "ועכשיו עברת את הביקורת שלי בתור הטועם הראשי והמועדף שלי. יש לך מושג כמה סבלתי כשהיית באפריקה?"

 

"אני אפילו לא יכול להעלות בדעתי איזה גיהינום עבר עלייך בלעדיי," אני אומר.

 

נעדרתי במשך שנה, כשיצאתי למשימה ברפובליקה המרכז אפריקאית מטעם ארגון 'רופאים ללא גבולות', שם עזרתי לטפל באנשים הסובלים מהסכסוך המזוין ומחוסר היציבות באזור. זו הייתה התקופה המאתגרת ביותר אך גם המספקת ביותר שחוויתי. השליחות הפכה אותי לרופא טוב יותר. אני מקווה שבזכותה גם הפכתי לאדם טוב יותר.

 

מה שבטוח, תקופת היעדרותי בהחלט גרמה לי להתגעגע למבחני טעימות הממתקים של ג'וזי.

 

"היה לי קשה, צ'ייס," היא אומרת, נראית כל־כך רצינית כשהיא מתגרה בי. "לא הייתה לי ברירה אלא לשרוד את כל הימים המאתגרים האלה."

 

"אגב ימים מאתגרים. אז הטיפוס הזה מגיע היום לחדר המיון..." אני יודע שג'וזי אוהבת לשמוע סיפורים מחדר המיון. עיניה בורקות והיא משפשפת את ידיה זו בזו בהתלהבות, כאילו אומרת נו, ספר לי כבר.

 

"הוא בדק את היציבות המבנית של נברשת," אני מכריז וממשיך, משתף אותה בהרפתקאות אקווה-מן ובתולת הים.

 

היא מצטמררת קלות וצוחקת. "טוב, זה בהחלט מנצח את הבוקר המטורף שלי."

 

אני מצמצם את עיניי. "אל תגידי לי שניסית לפתח אינטימיות עם מעבד מזון?"

 

"חה חה. לא. בשבוע שעבר התחלתי לחפש שותפה לדירה במקום נטלי."

 

"באמת?" נטלי הייתה השותפה של ג'וזי עד שהתחתנה עם וויאט.

 

"אם כבר מדברים על כאב במצח, הבוקר איזו אישה ענתה למודעה שלי וקפצה לראות את הדירה. היא רצתה לדעת מהן 'השעות השקטות שלי'. מתי יש אצלי בבית כיבוי אורות חובה." הבעת פניה של ג'וזי מראה לי מה היא חושבת על הרעיון ההזוי הזה.

 

"אמרת לה מתי שעות העוצר אצל ג'וזי?"

 

"תשע בלילה. בדיוק נמרץ," היא אומרת בארשת של מורה וזוקפת את גבה. "אבל לא טרחתי לומר לה שאחרי תשע אני מתחילה להתפרע ולצפות בתוכניות גסות ב-HBO בקולי קולות."

 

"כאילו יש בכלל תוכניות אחרות ששווה לצפות בהן."

 

היא טופחת על רגלי. "אבל זה אפילו לא משתווה לאישה שרצתה לדעת אם מותר להחזיק נחשים בבניין."

 

"אין מצב!" אני נרתע. אני מסוגל להתמודד עם דם, עם איברים פנימיים ועם כל מיני חפצים זרים שהשתרבבו למקומות לגמרי בלתי מתאימים, אבל זוחלים ורמשים? לא ולא. אני לא מסוגל.

 

"נחשים. למה זה היה צריך להיות דווקא נחשים?" אנחנו שואלים פה אחד, מצטטים מתוך 'שודדי התיבה האבודה'.

 

רטט עובר בה. "אני נשבעת לך שבזמן האחרון, כל מה שאני עושה הוא לחפש שותפה. מצעד המטורללות התחיל ברגע שפרסמתי מודעה לשותפה רווקה, בת עשרים עד שלושים. הייתה אישה שענתה למודעה ורצתה לדעת אם אני מתכוונת לאפות בלילה. היא אמרה שבדירה שלי יש ריח שמימי, אבל היא צריכה להיות בטוחה שנחיריה לא יותקפו בריחות אפייה אחרי השעה שמונה בלילה. מבחינתה זה כמו ריח של משחת נעליים, או משהו מחריד בסגנון הזה."

 

"את רואה? אותי זה לא היה מטריד בכלל. לידי את יכולה לאפות מתי שרק תרצי."

 

"ותוכל לטעום את כל מה שארצה להכין."

 

אני מנפח את לחיי. "אשמין כמו בלון," אני מחווה תנועה מעוגלת גם מעל בטני.

 

"כן, בטח..." היא שולחת יד ומלטפת את בטני. טוב, יש לי בטן שטוחה כמו קרש גיהוץ. אני מתאמן הרבה. חוץ מזה, אני מתנייד ברחבי העיר בהליכה או ברכיבה באופניים. אני אוהב פעילות גופנית. אימא שלי אומרת שבילדותי הייתי ממש מכונת תנועה מתמדת. היא קראה לי גם 'רב-עוצמה', 'כדור אנרגיה' ומעצבן. לא בהכרח בסדר הזה.

 

אבל זו בדיוק הסיבה לכך שמקצוע הרפואה מתאים לי, ובגלל זה בחרתי לעבוד בחדר מיון. האווירה של חדר המיון תמיד ממריצה אותי, מעסיקה אותי, אין אף רגע דל. זו עבודה מאתגרת מבחינה נפשית ופיזית כאחד.

 

"חבל שאתה לא בחורה," אומרת ג'וזי ונאנחת בדכדוך. "היית יכול להיות שותפה מושלמת."

 

"חבל שאני לא בחורה... הייתי משחק בציצים שלי כל היום."

 

"לא נכון."

 

"כן נכון." אני מערסל את כפות ידיי מול חזי כדי להדגים את הפעילות המועדפת עליי בתרחיש של מה היה אילו.

 

היא סוטרת לידי. "אתה מגוחך." ואז היא מטה את ראשה למשמע ציוץ ציפור על עץ סמוך. "אבל מספיק לדבר עליי. בטח יש לך חדשות טובות בתחום הנדל"ן. השגת את המקום ההוא בצ'לסי שרצית?" היא מחזיקה לי אצבעות. היא יודעת שאני מחפש כבר זמן רב דירת סטודיו או דירת שני חדרים ראויה לשמה, מקום להתרסק  בו בלי אף אחד שיציק לי בסוף היום או בתחילתו.

 

אני מעביר יד בשערי. "לא, ובואי נאמר שלהצעה האחרונה שקיבלתי היו כמה תנאים שגרמו לי להבין שאני חייב להתחיל את החיפושים מחדש. ליתר דיוק – המתווכת הציעה לי שלישייה."

 

הלסת שלה נשמטת. "אתה רציני?"

 

אני מהנהן. "כן, רציני לגמרי. אני בטוח שזו הייתה הצעה אמיתית, כי היא אמרה לי שהיא מכינה סביצ'ה נהדר. אחרת איזו עוד סיבה הייתה לה להזכיר את הסביצ'ה? ברור שהיא השתמשה בזה בתור פיתיון."

 

ג'וזי מקמטת את מצחה. "אני לא מבינה. סביצ'ה זה משהו שקשור לשלישיות?"

 

אני צוחק ומנענע בראשי. "לא. בעצם אני לא יודע, אני לא בקטע של שלישיות. אני רק יודע שזו הייתה הצעה רצינית, כי היא דיברה בצורה שגרתית מאוד על השלישייה ועל הסביצ'ה."

 

ג'וזי מרימה את ידיה בכניעה. "טוב, אתה מנצח. זה הרבה יותר מטורף מגברת העוצר, מגברת הנחשים ומגברת אנטי-אפייה."

 

"את מספרת לי? אני עייף כבר מלהיסחב ממקום למקום," אני נאנח.

 

כשחזרתי לארצות הברית לפני כמה חודשים השתקעתי אצל אחי, מקס, אבל הוא גר בדרום העיר ואני עובד בצפון העיר. חוץ מזה, לא מתאים לי לגור איתו לתמיד.

 

"זה כאילו נפלה עליי קללה שמונעת ממני למצוא דירה שכורה נורמלית ועלייך נפלה קללה שמונעת ממך למצוא..."

 

"שותפה נורמלית," היא משלימה את המשפט ומשתתקת. היא נועצת בי מבט נוקב. היא מתחילה לבחון אותי ולפתע, אני קולט. נורה דמיונית נדלקת לשנינו מעל הראש בו זמנית. אני רואה את זה בניצוץ שבעיניה. אני בטוח שבעיניי נראה ניצוץ תואם.

 

"למה לא חשבנו על זה קודם?" היא אומרת באיטיות, כאילו מזמינה אותי למלא את החסר.

 

אני מצביע על עצמי ועליה. "את מתכוונת לעובדה שאני יכול לפתור את בעיית השותפה שלך, ואת יכולה לפתור את סוגיית הדיור שלי?"

 

היא מהנהנת. "זה שחיפשתי שותפה ממין נקבה לא בהכרח אומר..."

 

"ששותף זכר לא יכול להתאים?" אני משלים את דבריה.

 

 זיק של תקווה ניעור בי פתאום. זו יכולה להיות התשובה? פאק, זאת התשובה! לא אצטרך להיפרד מהטחול או מאחת הכליות שלי, או להמיר את חיבתי לסקס זוגי ביחסי מין בשלישייה.

 

ג'וזי בולעת את רוקה. היא נראית לחוצה. "זה לא יהיה מוזר? הרי רצית לגור לבד."

 

אני מניד נמרצות בראשי. "בשלב הזה אני רק רוצה מקום כלשהו. את באמת מציעה לי?" אבל רגע, אולי עליי לחשוב על כל הפרטים הקטנים קודם? אבל פאק, זה לא איזה מטופל שמציג לי תסמינים חריגים ואני חייב להזעיק את ד"ר האוס הטלוויזיוני. זאת סתם מחלה רגילה. כמו כאב ראש שהפתרון עבורו הוא לקחת אספירין ולהתקשר אליי בבוקר.

 

היא מחווה בידיה תנועה של מאזניים, שוקלת את המצב. "אני צריכה שותפה, ולא מצאתי אף אחת שפויה. בצד השני של המאזניים, אתה צריך מקום לגור בו ולא מצאת שום מקום שהוא לא מקולל." היא מחככת יד ביד. "ובוא לא נשכח שאנחנו מסתדרים מעולה. תמיד הסתדרנו יפה."

 

אני מהנהן נמרצות. "אנחנו ממש התגלמות ההסתדרות היפה," אני מאשר.

 

"ראית פעם בחור ובחורה שמסתדרים ביניהם כל־כך יפה כמונו?"

 

אני מפלח את האוויר בידי. "לא. בכל תולדות האנושות לא נראו שני חברים כמונו."

 

"חוץ מזה, אתה אוהב את הבישולים שלי, ואני אוהבת את זה שלא תתפוס לי את המראה באמבטיה שעה שלמה בסידור שיער ובאיפור."

 

"אני מסיים עם הטקסים האלה בפחות מחמש דקות." אני מצביע על פניי. "כל היופי הזה טבעי לגמרי."

 

היא נועצת מרפק בצלעותיי. "הדבר הנהדר הנוסף הוא שלכל אחד מאיתנו יש את המקום שלו. אני מתחילה לעבוד מוקדם, אז לא נסתובב זה לזה בין הרגליים כל הזמן."

 

אני חש תזוזה מובהקת באזור המפשעה. זה לא שאני חרמן עליה, אבל הלו? בין הרגליים? אני רואה בעיני רוחי את האזור המתוק, הנשי והסקסי שבין רגליה. אני מרגיש מחויב מבחינה חוקית לטפל בזקפה הזאת, אחרת אצטרך לגשת לרופא עור ומין שיבדוק אם יש לי בעיה שם.

 

"טוב, בין הרגליים רק כמה שניות ביום," אני משיב, זה ממש התבקש. "אני גם ממש טוב בלהגיע לדברים שמונחים על מדפים גבוהים, בפתיחה של בקבוקי שמפניה, בהוצאת הזבל ובעוד הרבה משימות גבריות שתרצי להטיל עליי, שלא לדבר על תפירת חתכים וביצוע החייאה," אני מנסה לשכנע אותה עוד קצת, כי אני יודע שזה כרטיס זהב עבור שנינו.

 

 היא מתופפת באצבעה על שפתיה. "משימות גבריות דווקא עשויות להועיל. חוץ מזה, יש לי לפחות שני תריסרי בקבוקי שמפניה סגורים שממש מתחננים לתשומת ליבך."

 

אני מניף אגרוף באוויר בתנועת ניצחון. "זה אומר שתסירי את המודעה? אולי עכשיו?"

 

היא לוקחת את הטלפון שלה ומורידה את המודעה מהאוויר. וככה, בפשטות, אנחנו לוקחים את האספירין כדי לפתור את הבעיה, ואנחנו אפילו לא צריכים להתקשר לרופא בבוקר.