הקבצן מירושלים

קטע מתוך יומן מסע:

“המלחמה נגמרה; ובתוך המהומה אני מבקש את השמחה ואינני מוצאה. איני פוגש אלא אנשים שפניהם חמורות ומבטם פצוע. נראה, כי המומים מן החוויה, שאך עברה עליהם, נבצר מהם להשיג את כל המשתמע ממנה. דומה שהיא משתייכת אל האגדה יותר מאשר אל ההיסטוריה. הצטברות המועקה והזעם לפני ההתלקחות, הגלגל, אשר התהפך לפתע. המנצחים והמנוצחים יהיו זקוקים לשהות כדי להתאושש וכדי להעריך את משמעותו ואת חשיבותו של המאורע. דוד גבר על גולית והוא שואל את עצמו כעת כיצד עשה זאת: איש אינו יודע, והוא עצמו פחות מן האחרים. תמהונו, כנצחונו, חייב לעורר הערצה ותקווה כאחת”.

שורות אלו נכתבו ביוני 1967. היה זה בארץ הקודש, בעת שהגברים, הרחק מבתיהם, עסקו בקבורת רעיהם, שנפלו מידי האויב. מדוע באתי לשם? כדי ליטול חלק בקרב? לא. מעודי לא הייתי חייל. מלבד זאת, הארץ יצאה מכלל סכנה. את ההחלטה לנסוע שמה קיבלתי זמן רב קודם לכן. ביתר דיוק: בתקופת המתח שקדמה לקרבות.

שכן, הגם שלא העזתי להודות בכך בפני עצמי, חששתי מפני אפשרות של שואה. אמונתי נפלה מאמונתם של הישראלים. התייחסתי בחרדה רבה מהם לכוחות שהתכוננו בגלוי להשמידם. הם לא יכלו לסמוך על איש כדי להגן על זכותם לחיים. הם עמדו לבדם. ממש כלפנים, באירופה, בימות האפלה.

אשר להבטחותיהן ולעצותיהן המעורפלות של ממשלות ידידותיות או ניטרליות, הרי ידענו כיצד להתייחס אליהן. מליצותיהן הילדותיות של אלה היו שקולות כאדישותן של אלו. במחנה הערבי ראו בכך סימנים בלתי-מפורשים של עידוד או של הסכמה. שם קראו למלחמת-קודש, למלחמת-חורמה. לעיתונאי פריז ששאלו, האם תפתור המלחמה את בעיית היהודים בפלשתין, ענה אחמד שוקיירי, הידוע בכנותו, ללא היסוס: אחרי המלחמה לא תהיה עוד בעיה יהודית.

והוותיקן, כמו לפני עשרים וחמש שנה, התעטף בשתיקה. העולם נאלם דום. יובלו להם היהודים לטבח; אחר-כך נבכה אותם. הדבר דמה לחלום-בלהות. ישראל היתה כגטו. המלחמה עמדה להזכיר את מרד שרידי היהודים בוורשה. התושבים, נאמנים למורשתם, יגלו התנגדות עד הסוף, האומות המכונות נוצריות, תרבותיות ומתקדמות תתבוננה בחיבוק ידיים. ועלינו יהא להתחיל הכול מבראשית, אלא ששוב לא יעמדו לנו הכוח והרצון להתחיל מבראשית. משום כך יקדה בליבם של צעירים כה רבים השאיפה לנסוע לישראל. הם עשו זאת מתוך ייאוש ומתוך הזדהות עם הקורבנות שכבר היו לכודים בתוך המלקחיים. במקום להמשיך לחיות על חרבות חזונם העדיפו למות עם אחרוני מגיניו של חזון זה.

והנה נמנע האסון והיה לניצחון. הבריות, שהושלכו לפתע אל הבלתי-מציאותי, היו מתנועעים מעבר לגבולות הזמן ומדמים כי הוזים הם. שוב לא ניתן היה לדעת איזה יום מימות השבוע, החודש או המאה היה זה. פעמים נדמה היה, שהחוויות והנצחונות המסופרים בתנ”ך שבו והיו לממשות: מן השמות ומן הקרבות עלה צליל מוכר. ופעמים אחרות כמו חשת עצמך מושלך קדימה, לעבר עתיד רחוק, משיחי.

“כלום באמת ובתמים מבין אתה את אשר התרחש?” שאלתי את רב-אלוף יצחק רבין, לשעבר ראש המטה הכללי של צבא ישראל, המנצח במלחמתו, מלחמת ששת הימים.

דבר-מה במלחמה זו היה מעבר להשגתו, היה בכך משהו מן המסתורין. מפקדים רבים ענו כמותו. האומנם פירוש הדבר שלא היו בטוחים בנצחונם? הם היו בטוחים. עבור ישראל לא היתה זו שאלה של כבוד או השפלה, אלא של חיים או מוות. ישראל היתה זקוקה לניצחון כדי להוסיף להתקיים. אולם יתרונותיהם הצבאיים או האנושיים של לוחמיה, אומץ ליבם ונכונות ההקרבה אשר גילו - אין בהם כדי להסביר ניצחון זה. היה דבר-מה נוסף, ואין אני יודע מהו. זאת בלבד אני יודע, כי מלחמה זו לא היתה כמלחמות האחרות. המנצחים היו מעדיפים לוותר עליה. נוגים, ללא איבה או גאווה, נבוכים, מסוגרים בתוך עצמם, שבו לבתיהם, כאילו היו תוהים על שורש סודם. העולם לא ידע מנצחים כמותם.

מובן שברבות הימים מתערפלים הזכרונות, ההפתעות חדלות לגרום לנו התרגשות. חיי היום-יום תובעים את שלהם. מהר מדי אנו שוכחים.

אנו שוכחים, כי בשל דמיונו המהותי של מאורע זה אל השואה, היה בו מימד מוסרי ואולי מיסטי. אנוכי הבנתי זאת ביום בו ראיתי, הייתי אז בירושלים העתיקה, אלפי גברים ונשים עוברים לפני הכותל, שריד יחיד מן המקדש. צפיתי דומם, בהתכנסות המופלאה שהיו שרויים בה. לפתע דימיתי להכירם, החיים המעורבים בין המתים, יוצאי ארבעת כנפות הגולה, יוצאי כל בתי-העלמין, כל הזכרונות. נדמה היה שאחדים עלו מתוך ימי ילדותי, אחרים מדמיוני. המטורפים האילמים, פושטי-היד החולמניים, המורים ותלמידיהם, החזנים ומקורביהם, הצדיקים ואויביהם, השיכורים ומגידי-הסיפורים, הילדים המתים ובני-האלמוות, כל הדמויות, מכל ספרי; כן, כן, הן הלכו בעקבותי עד הנה, כדי להיות נוכחות ולהעיד כמוני, באמצעותי! אחר-כך נתפרדו, והיה עלי לקוראן שוב כדי לאוספן שנית.

סיפור זה, מן הראוי לספרו מראשיתו. אלא שלכל ראשית סיפור תעלומה משלה. ככה זה, תמיד היה זה כך, ואין האדם יכול לשנות דבר. אפילו למוות אין שליטה על הראשית. פושט-יד הוא האומר לכם זאת. הוא יודע מה הוא סח.

התראוהו? יושב על גזע עץ, מכווץ בריחוק-מה, כאילו היה מחכה למישהו; הוא בוחן את העוברים והשבים, דומה כי הוא עושה זאת כדי להתגרות בהם, כדי להסיר את המסווה מעל פניהם. את מי יבקש בתוך ההמון? שותף נרדף, אויב נשכח? אולי, את כתריאל, למרות הכול? כתריאל: פצע טרי יותר, רוח רפאים קנאי מקודמיו. לא ולא, חשבונו לא נסתיים עדיין. אל תדחקו בו. סבלנות. כל דבר בעיתו. חי או מת - כתריאל ישוב ויטול את מקומו בסיפור. עדיין לא. מאוחר יותר. אחר הסתלקותו של אחרון החומסים, ראה תראו.

עד אז, קִרבוּ ללא פחד: האיש לא יעולל לכם דבר, הוא לא יתן בכם עין רעה. מבטו מביך אתכם? אין הוא שייך לו. שפתיו נעות? שונה הוא לעצמו סיפורים שסופרו או התרחשו אמש, בשבוע שעבר, במאה שחלפה: אין הוא זוכר עוד אימתי. לדידו, אין לזמן כל ערך.

אולי הגיעה העת להזהירכם: אם הוא מוזר בעיניכם, הרי זה מפני שזכרונו פגום. זהו מין גידול, הוא בולע אל קִרבּוֹ ומאמץ לו מראות ומילים ללא הבחנה. זה קורה. הוא זוכר מאורעות בלי לקבוע את תאריכיהם. הוא יודע, שהמלחמה נגמרה, אבל נעלם ממנו איזו מלחמה. הוא סובל ומתבייש בשל כך: הוא זקוק לעזרה.

הוא מאותת לכם. התראוהו כעת? זה הוא.

זה אני.

שמי דוד. כשם סבי. אלא שלפי התמונות היה לו זקן לבן ומטופח, בעוד שזקני שלי שחור ופרוע, כך נדמה לי מכל מקום. דוד: כמו המלך הכובש. אלא שהוא אהב ללחום ולשיר; אני יודע רק לחלום. אולם כמוהו אני אוהב את העננים, את ההרים הלוהטים, בעיקר בשעת הדמדומים או השחר, כאשר הברואים, אחוזי בהלה, מתרוצצים, נמלטים זה מפני זה ושבים ונפגשים בחשכה, או באור. אותה השעה, אותו קול-קורא. האדם לבדו משתנה. על שום כך ירא הוא; הזר שבו מפחידנו. הזר שבי - משעשע אותי: ידו לא תשיגני. אין לו חפץ בי. ייתכן שאהיה ככלי משחק בידו, אך לא אהיה לו לטרף.

האם נראה אני צעיר, או זקן מכפי גילי? צעיר, או זקן מכתריאל? אל תתנו אמון במראה העין. אני עצמי אינני נותן בו אמון; ואף-על-פי-כן אני ניזון ממנו. הנה, אני מתבונן בכם, מדבר עימכם, אך אינני בטוח בשום דבר. אפילו לא ברגע המאחד אותנו - אותי ואתכם. כאשר נזרק אני לעבר העתיד, אני חש כי רחמים מציפים אותי. כאשר אני תועה בהווה, אין אני מבקש אלא לצאת מתוכו. אני נצמד לאחרים כדי להיעלם עימהם. אבל תמיד אני שב ועולה אל פני האדמה: גורשתי מן הזמן, לא מן ההיסטוריה.

תמונה: מאה פרשים מסתערים כנגדי בחרב שלופה, בשאגות שנאה וצמאון נקם. כדי להינצל מפניהם, אני מתחזה כמת. מי הם? צלבנים, קוזאקים, איכרים קנאים שוחרי הרפתקאות ודם? בחיי - אויבם אני, במותי אני הופך להיות להם לאלוהים. למען הצל את נפשי, למען הנְצַח את תהילתי, הם שואפים אפוא לכלותני. אבל אין הדבר עולה בידם. זכרוני חזק מהם בדרכו שלו, וזאת היה עליהם לדעת. כאשר יענו אותי כן יעצם כוחו. הם רואים בו מטרד, ואומנם הצדק עימם.

חוששים הם פן יחרד פתע מתנוחתו, פן ייתקף חמת-זעם: אני מבין לליבם. הם משחקים, והוא המכתיב להם את כללי המשחק. מדמים הם כי ציידים הינם, ואומנם כן הוא; אבל הם גם שלל הציד. קִרבו אפוא. פושט-יד של ממש. אין הוא מקבץ נדבות, אין הוא מבקש מאומה, לא מן הבריות, ואף לא מן השמים. את האותות, שהוא נוטל מהם בחוזק יד, הוא מחזיר להם. כיצד הוא מצליח להיוותר בחיים? שאלה מוזרה. בלילה אני חי בקרב המטורפים, ההוזים, הנוודים למיניהם. במשך היום אינם נראים. עסוקים מדי. גם ביישנים מדי. הבריות לועגים להם או מרחמים עליהם. כל מי שחש צורך לצחוק או לעשות מעשה של גמילות-חסדים, בוחר בהם כמטרה. אל-נכון הולם אותם תפקיד זה, והם מקבלים אותו מתוך רצון. אך תמיד ביחידות, שכן נראה כי כבודם בעיני הזולת ודעתו עליהם חשובים להם עד מאוד. אינני מכיר אנשים גאים והוגנים מהם. כחברים באגודה חשאית, הכפופים לחוקים חמורים, הם מסייעים זה לזה ועושים יד אחת. אל תנסו לשטות בהם. יודעים הם כיצד להגן על עצמם. כתב-הסתר שלהם אינו ניתן לפיענוח על-ידי מי שאינו חבר באגודה. משמש הוא להם להעברת ידיעות והוראות שיש בהן תועלת: מפלוני יש להתרחק, שרוי הוא במצב-רוח רע הבוקר; לאלמוני יש להחניף, עושר רב נפל בחלקו לא מכבר. עיניים להם ואוזניים להם בכל מקום: דבר אינו נעלם מפניהם. מסתוריה הטמירים של החברה גלויים להם; הם אינם מנצלים זאת לרעה. היה בידם להתעשר, לוּ התמסרו לעסקי ממונות או למסחר. אין הם שואפים לכך. התהילה והעושר? קל מדי להשיגם. לקבל - קשה יותר. חלכאי ירושלים יישארו חלכאים עד קץ ימיהם.

כלום רוצים אתם לפגוש בהם? ניחא. מייד? עדיין מוקדם. הערב יביאם. תמצאום שפופים בחצי גורן עגולה, צמודים לקרקע, לא הרחק מן הכותל המשובץ בתוך הלילה. עטויים במסכותיהם יעלו את זכר הקרבות שזה עתה הסתיימו. אם להאמין לדברם הרי להם מגיעה תהילת הניצחון.

שמוע תשמעום ותשפטו. אבל לא תשמעו את כתריאל. לא תראוהו. אני מצטער. אדבר עימכם עליו, אך לא תכירו אותו. לאחר שנעלם חיפשו אחריו במשך שבועות בבתי-חולים ובקברות-אחים. אחר-כך חדלו מן החיפושים. יבוא יום ויפתחו את תיקו. יאמרו בפליאה: עדיין אין שום זכר לכתריאל? אענה: אני הוא זכרו.

הוא היה ידידי, לחמנו יחד. הוא לא שב. כעת יש לדמות כאילו היה נמצא כאן. למרות שהאחרים לא הכירוהו, הם יעידו עבורו ובמקומו.

הוא לא דמה להם? ובכן מה? כל אחד מהם ראה כהנה וכהנה, ונתנסה בייסורים מרובים, ביקר בארצות רבות, ציית למספר רב של חוקים, ועבר על רבים אחרים. כל אחד מהם יודע, שהתעלומה היא נצחית, בלתי-נמסרת. הדרכים אינן מובילות לשום מקום. מתלכדות הן באלף נקודות, לאו דווקא באחת. האומר “אני” - אמר הכול. כשם שכל אדם מכיל את כל בני האדם, כך מכילה מלה זו את כל המילים. זו המלה היחידה שהאל פלט מבין שפתיו על הר סיני. אלא שיש לדעת לאומרה כמותו. כשהוא אומר “אני”, משמע: אתה המנוגד לי. האני שלו מציין שלמות, זה שלנו - קרע. האני, בלשונו, פירושו אהבה, כך גם בלשוננו, אך אין זו עוד אותה האהבה. שהרי נקל לנו לאהוב זה את זה, נקל לנו לאהוב אפילו את אויבינו; קל יותר מאשר לאהוב את עצמנו.

שלמה, חסיד שעד מהרה תראו אותו, נזדעק יום אחד בייאוש: וכי מה הרווחתי כשנתעוורתי, אם אני מוסיף לראות את עצמי? אומלל שכמותו! לוּ גם חדל לראות את עצמו, לא היה מרוויח מאומה. כלי המשחק מזויפים, אין מה להרוויח, גרוע מזאת, אין מה להפסיד. לנצח את המוות, לנצחו על כורחך, אין זה ניצחון, אף לא חסד. מי כמוני יודע זאת.

במזרח, נזדמן לי לדבר בנושא ההתאבדות לפני חכם שהיה עוקב בעין בהירה ורכה אחר שקיעת שמש נצחית. למות - אין זה פתרון, טען בפני. ולחיות? הקשיתי. אף לא לחיות, השיבני. אולם מי אומר שקיים פתרון?

לא יעלה בידכם לשכנעני שלא צדק. נקל להסתדר ללא פתרונות. השאלות לבדן חשובות הן. הרשות בידנו להסכים עימן או להתנגד להן. כל אחת מהן טומנת בחובה לא טענה, כי אם תעלומה. טוענים כי שלמה, כדי להציל את תעלומתו שלו, ניקר לעצמו את עיניו. אין זו אמת. את תעלומתו רכש רק יותר מאוחר. יום יבוא והוא יחשפנה. והאדמה תזדעזע.

היא הזדעזעה. די לי להקשיב, בבוא הערב, ללהגם של המטורפים ופושטי-היד כדי להשתכנע בדבר. לעיתים אני מתחנן לפניהם: אל תוסיפו לדבר עימי על המלחמה. אינני רוצה לשמוע. הניחו לגוויות. בדרך-כלל נשמעים לי. יש המתארים בפני את אהבותיהם, ומניחים לי לאהוב נשים שידיהם מעולם לא נגעו בהן. אחרים מעלים זכרונות מן הילדות. ושלמה? גם הוא אוהב להאזין.

בפגישתנו הראשונה הושיט לי את ידו:

“אני שלמה החוזה, וכך אכנה גם את האדם אשר אני מצפה לו, כל עוד תימשך הציפייה. מאחר שאינני מכירו, אין אני יודע אם הוא זכאי לכינוי זה. יבוא-נא, ואשנהו. אתה מביט בי בסלידה, אני חש זאת, אינך מאמין שהוא יבוא? והרי הבטיח לי לבוא. זהו סוד כוחי; בלעדי היה גורלו בלתי-שלם. אם ירצה בכך ואם לאו, מוחזק אני בעיני עצמי כמופקד על הבטחתו. אם אמות לפניו, בלי לשחררו קודם לכן מהתחייבותו ובלי להשיב לו את חירותו, לא תהיה עוד לסודו שום משמעות. אין נותנים לעיוור לחכות בלי להיענש על כך. לפני כמה שנים בישר לי מישהו את מותו. ידעתי כי היתה זו טעות. ובכל זאת, באותו רגע לא יכולתי לעצור בעד דמעותי. פעם אחרת, ביקר אצלי לץ אחד אשר טען כי הוא אותו אדם שלו אני מצפה. גם אז, חרף ספקנותי, רעדתי מהתרגשות. אתה צוחק?”

“אינני צוחק.”

“אתה משקר.”

“אינני צוחק.”

הוא החריש, ואחר המשיך:

“אף-על-פי-כן בוא יבוא, נשבע אני לך. מתי? אינני יודע מתי. הוא יודע זאת, דייני בכך. נאמר, אחרי המלחמה. המלחמה נגמרה? ייתכן. עליו לאשר לי את הדבר. נאמר, שהמלחמה נגמרה, ואני מוסיף לצפות לניצחון.”

“לא לשלום?”

“זוהי מלה, ופישרה נעלם ממני, כלום תדע אתה?”

“הוא צריך לדעת זאת, דייני בכול.”

שלמה חייך וביקשני לשוב ולספר לו את סיפורו, למן ההתחלה. הוא הקשיב לי בארשת ריכוז והכריז:

“לא לך אני מצפה, חבל.”

במילים אלו הוא פוטר את כל אלה המתקרבים אליו כדי לחטוף עימו שיחה. בכך מעורר הוא את טינת בני חבורתו. בציפייה לניצחון שכבר הושג יש לדעתם משום חילול קודש, הגובל בכפיות-טובה. לדידם אין הניצחון יכול להיות מוטל בספק, שכן הם טוענים כי הם-הם חוללוהו, ולהם מגיעה תהילתו. רוצים אתם לחזות במריבותיהם? אין דבר פשוט מזה. שאלו אותם כיצד הושג הניצחון, הם יספרו לכם. עזרא בן אברהם, ישיש יליד מרוקו, יחזיק בדעה שהאויב נהדף בזכות דמעותיו. למן היום הראשון של המשבר לא חדל לבכות. התנגדות חריפה מצידו של ולוול, שתום-העין וחד-הלשון: “אני מרחם עליך. האויב לועג לבכיינים כמותך. בשל שמחתי הוא נסוג. אני רקדתי, אפילו כשאכלתי, אפילו כשישנתי. אילו הפסקתי, אילו שפכתי דמעה אחת, היינו מפסידים בקרב.” איש לא יסכים לדברים אלה. צדוק, תימני כחוש, יתלונן כי שכחו את תפילותיו: “יום ולילה, רק התפללתי.”

המשך העלילה בספר המלא