הקומדיה התל-אביבית

פרק ראשון:
אל תוך הספר

הייתי נשוי לבחורה יפה, אמריקאית זהובה מהרי הרוקי שפגשתי באכסניה באירופה. גרנו בשכונה טובה, טובה ממש. ליד הבית, מעבר לכיכר מקושטת בפֶּסל של צרור עפרונות ענקיים, זרם הירקון בעצלתיים, נקי משהיה מזה עשורים. עבדתי מהבית, כותב כתבות תרבות ותיירות על כוסות גדולות של קפה, וכשהתעורר בי צורך בהרהור, טיילתי לאורך רצועת הדשא המלווה את הגדה עד השפך, שם גלים השתברו על קירות בטון סדוקים, וצפיתי בהם. שלֵו.

שלֵו, כן. כי מי שלא יודע מה יזמנו לו השנים, מי שלא יודע שהרחק מהירקון, בין גורדי השחקים השקופים של בנגקוק, אנשים כמוהו לא פוחדים לשאת אננסים בלילה, יש בו מין שלווה. אבל אולי חשתי כבר אז, בדגדוג בקצה הריסים, או ברחרוח, שיום אחד אתהלך ביניהם. אז כן, הייתי שלֵו, אבל גם רעב.

הרעב גבר עם כל כוס גדולה של קפה, והתעצם בדרך אל השפך. הכול היה יפה, אבל היה לי חור בבטן. כל בחורה גרומה ומצויצת בלבושהּ שחלפה על פני ברחוב, הציתה בי משהו. התלוננתי על כך באוזני אשתי, שהיתה, בהתאם לקלישאה ויותר מכל קלישאה, גם חברתי הטובה ביותר. "זה סתם סימן שאני לא מאושר," שיערתי, "מה ההפך מאושר? אולי ההפך מאושר הוא חור בבטן."

היא, שלא היתה מאושרת במיוחד בעצמה, בחשה לי יין חם עם סיידר ואפתה לחמניות טריות — כדי לעזור לי לשרוד ימים שאין בהם שלמות — קראה לי בשבתות סיפורים מתוך חוברות ה"ניו יורקר" היפות שלה, בתקווה לרפד בהם את דופנות לבי, ביקשה שאנוח ואירגע ואתן לזה להתפוגג. בערבים היתה הולכת לישון מוקדם. היא היתה נערת פרברים מטבעה ועבדה בהנהלת קופת חולים גדולה, בין טיפוסים פרבריים אחרים שהיו עורכים ישיבות צוות בשבע בבוקר. חשבתי שהם מטורפים. עירוני וערני, הייתי אוחז בה עד שנרדמה בערבים שעדיין לא חלמו להבשיל ללילות, ואז לוקח את האופניים ומדווש לאורך הירקון עד הנמל, ומשם דרומה, מפליג לאורך הטיילת אל שקשוק הכוסות של העיר. אני והחור בבטן, ההולך ומתרחב. ניסיתי לאטום אותו בפיצות אלנבי של חצות ולשטוף אותו בבירה. על חטא לא היה מה לדבר. בגדתָ באמריקאית — איבדת את הבית.

בסוף אזרתי אומץ. ביקשתי בקשה חריגה.

טיילנו אל הבית לאורך רחוב ויצמן. זה היה יום כיפור, והלכנו ממש באמצע הכביש. לינזי לא באה מבית יהודי, אבל בשבע שנות יחסינו הספיקה להתוודע למושג "חשבון נפש". השתמשתי בו כדי לרפד את בקשתי. "זאת תוצאה של חשבון הנפש שלי," אמרתי, "הבנתי שאני חייב לך ולי להיות רגוע לידך."

"אז זה מה שיעזור לדעתך? פרידה מדומָה?"

"זה יקל את הלחץ. משם אפשר יהיה להתקדם הלאה. למצוא פתרון יסודי יותר."

"אולי זה רעיון טוב," אמרה אחרי הרהור. "אתה תיגע בפנטזיה שלך ואז תבין שהיא בסך הכול פנטזיה וזהו, ושאין בה יותר מדי, ותצא מחוסר הנחת ותוכל להיות מאושר יותר."

"בדיוק. זה מה שאני מאמין שיקרה. כדי שזה יקרה, אני חייב להתנסות ואני חייב את אישורך. לך ניתן אישור מצדי. אם יש לך פנטזיה כלשהי —"

"אין לי," היא קטעה.

קבענו על חודש של פרידה מדומָה. לינזי נסעה לחתונת אחותה בסיאטל. אני ליריד ספרים בפינלנד. חיברתי פעם ספר על פינלנד, ומשרד החוץ ראה בי נציג נאות לשלוח לשם מטעמו. ביליתי שני בקרים בביתן הישראלי וגם נתתי איזו הרצאה, ובצהריים טיילתי בגבעה הירוקה הצופה אל העיר טוּרקוּ. היא נצבעה בצבע שמים אפורים שנתלו מעליה, ואני לא ידעתי מה צובע את לבי באותו צבע. זאת לא היתה טורקו. אלה לא היו השמים. זה היה רעב שגבר עם כל כוס של בירה פינית.

הרבה גשם ירד על טורקו, אחת מהערים האירופיות האלה שכאילו אף פעם לא מסתפקות בגשם שכבר ירד עליהן. כשהסתיימו מחויבויותי לביתן ביריד הספרים, חציתי את הנהר בשתיקה עמוקה והלכתי לקפה אינטרנט לתאם כתבה שתצדיק את היעדרותי מהארץ. פרילנסרים חיים מהיד לפה. לפעמים היד והפה מגיעים לפינלנד על חשבון משלם המסים, ועוד במסגרת חודש של שחרור מהמונוגמיה. כל ההפקרות הזאת לא משנה את עובדת החיים הבסיסית ביותר: הבנק ער גם בלילות, והרעיה ממתינה בארץ קדושה, בשכונה טובה, חשבונות ארנונה בידה, ועל הקיר שבגבה תלוי לוח שנה ובו מסומן יום השיבה לשגרה. אם לא מייצרים אלפיים, שלושת אלפים מילה בשבוע — נמקים.

במסוף הסמוך לשלי בקפה האינטרנט ישבה בחורה פינית גבוהת קומה מן המקובל. היא עזרה לי באיזה עניין טכנולוגי שלא הסתדרתי איתו והזמינה אותי למשקה בביתה באותו ערב. היתה לה ילדה קטנה, כך שלא יכולנו לצאת לדייט של ממש. הסכמתי, למרות שבעצם היא לא הילכה עלי קסם באופן מיוחד. היתה יפה כשהתיישבתי לידה, פחות יפה אחרי שפנתה אלי בהזמנה שיכולתי להיעתר לה. ביציאה אל הרחוב האפור הבנתי: כנראה כך נראית פנטזיה כשהיא מתנפצת.

כשהגעתי לבניין הדירות המלבני שבו גרה, היתה גבוהת הקומה עדיין עסוקה בהשכבת ילדתה לישון. ראיתי אותה בחטף מבעד לדלת חדרה. היא היתה שחורת עור. אחר כך שתיתי עם אִמהּ קצת סיידר שוודי ממקרר הדירה וקצת יין שהבאתי. רבצנו על השטיח וכמעט שנגענו, אבל לא. שבתי בלילה לדירה שגייסה עבורי הקהילה היהודית. פתחתי את חלונותיה הכפולים ואת הדלת למרפסת, שתתאוורר, וישבתי בחושך ליד שולחן ועליו אגרטל ובו פרח מפלסטיק. חוץ מהפרח שלי, זה שנקטף בהרי הרוקי, כולם מפלסטיק, חשבתי. תוך עשר דקות נהיה קר בכל הדירה. סגרתי את החלונות והלכתי לישון, מתחרט שלא נישקתי אותה.

בבוקר היה קפה האינטרנט ריק ותיבת המייל שלי מלאה. מענה לשאלתי הגיע מעורך של מגזין תיירות גדול. אין לו כל צורך בכתבת תיירות מן האזור, משום שיש לו כתב בסטוקהולם, וזה מקיף בהדרגה את הים הבלטי ומביא לו סיפור מכל חוף.

"אז עזוב את החופים," כתבתי, "בים הבלטי יש גם איים. תן להוא לסקר את היבשה, אני אצא למים." בצר לי שוררתי ארוכות על אודות מחוזות שדימיתי שיהיו משגעים: בוֹרנהוֹלם, גוֹטלָנד, ריגֶן. עדיין לא ידעתי שהרחק מהירקון ומהים הבלטי, בין גורדי שחקים שקופים בבנגקוק, אנשים כמוני לא פוחדים לשאת אננסים בלילה. לא ידעתי שעוד אתהלך ביניהם, אבל ידעתי שהעולם מופלא, והיה בי ביטחון: לאן שלא אלך, יהיה שם משהו, משהו בשביל דפי הכרומו שלו, ואולי, מי יודע, גם בשביל החור בבטן שלי.

עורך המגזין אישר את הכתבה עוד לפני שהתרוממתי מהכיסא, ותיקצב גם כן. לא רע. חציתי שוב את הנהר האפור, הפעם בשריקה עליזה, והלכתי לרכוש לי כרטיס לאונייה. באותו לילה הפלגתי מטורקו מערבה, אל מחוזות בלתי נודעים שדגלים צבעוניים יפים מתנופפים מעליהם, לטייל על חופיהם, לפענח את שמותיהם, לראיין את מושליהם, ולהפיק מהם משהו מגזיני חביב ותיירותי ושטוף באור עז יותר מזה שסיפקה שמש בלטית של נובמבר.

על פני המעבורות הליליות האדירות, בין איי גרניט זעירים ובלתי נראים, חיפשתי את זאת שלא אהבה נפשי. מן הבּוּפה המשקיף אל הירכתיים, אספתי לצלחתי הרינג בשלושה־עשר טעמים ואכלתי את כל שלושה־עשר הטעמים בדד, מביט אל חדר האוכל המטורטר בנהמת מנועי המעבורת. הזמן הלך ואזל, ואני באמת רציתי לתקן דברים. שנים הבנאדם נלחם על מערכת יחסים, הפיתויים הם פיתויים ולא יותר, והוא מנפנף אותם וממשיך, סוחב רהיטים במעלה חדר מדרגות, וחולץ פקקים של בקבוקי יין אדום ברגעים משמחים, ומחכך כפות רגליים שלו בשלה בלילות קרים, וממציא איתה מילים של שניים שכבר אפשר לחבר מהן מילון של שלושה כרכים, ואז, במקום שיבואו ילדים, בא זה. הדבר הזה, השום דבר הזה שבאמת שרק רציתי להיפטר ממנו, ושאולי התחלתי להיפטר ממנו בדירת אִמהּ של הילדה השחורה בטורקו, אבל לא סיימתי. קיוויתי שנוסחת הקסם של לינזי תעבוד, שאגע, אירגע, אחזור אליה ונמשיך.

בסוף, על מעבורת קטנה דווקא, בין חופי אסטוניה לאי סארמה, השייך לאסטוניה, קלטתי בלונדינית דקיקת כתפיים. היא עמדה על הסיפון ושתתה קפה מספלון חד־פעמי. זרקתי משהו על הספלון, או על השחף שנטפל למעבורת, או על הספלון והשחף, ואיך שהוא רוצה לשתות לה את הקפה. זה עבד. לא ייאמן. שיחה הוצתה, והיא המשיכה להתגלגל כך שיכולתי לכפר על השטות שאמרתי ולהוכיח לה שאני לא באמת מטומטם גמור.

היא בהחלט לא היתה מטומטמת, דיברה אנגלית נפלאה, חיה חיי עיר עדכניים בטאלין המתעוררת, היתה אמנית — שחקנית שגילמה את מאשה ב"השחף". ההפקה נדדה בין ערי השדה של ארצה הזעירה, והיתה כעת בדרכה לעיירה היחידה שעל האי. כשהגענו לשם, מצאתי לעצמי מלון קטן, וממנו מיהרתי לתיאטרון ורכשתי כרטיס לשעתיים של צ'כוב באסטונית.

אחרי שקוסטיה סוף־סוף ירה בעצמו, באתי מבויש אל מאחורי הקלעים לברך את מאשה, ששיחקה ממש בסדר, למיטב הבנתי את התיאטרון האסטוני, וכך או כך נראתה נפלא מתחת לשמשיית התחרה הלבנה שלה. היא לא היתה שם. מסתבר שחשה נבוכה מביצועיה ונסה אל היער להתבודד. לא רצתי לשם בעקבותיה. שבתי ארצה בתול.

החורף הלך והקדיר וייפָּה את תל אביב, מכהה בטיפות ראשונות את פסל העפרונות הענקיים שקישט את הכיכר ליד ביתנו. השפריץ החום שבו צבועות קוביות יהודה המכבי הפך דווקא לאפור. אין שלכת בתל אביב, אבל עלים נופלים פה ושם לאורך הרחוב, חושפים יותר ויותר אפור. הרבה מאוד אפור ראו עיני כל ערב, כשעשיתי את דרכי מהשכונה האפורה שלנו אל הטיח המתקלף, העוד יותר אפור של מרכז העיר, ואל תמהיל עכור של ערק ומי ברז.

בכל ערב מהלתי את הערק בעוד ועוד מים, שלא אחרוג מהקווים, אבל הייתי מוכרח לחרוג. העבודה על פתרון הבעיה רק החלה. האמא התמירה מפינלנד הגשומה הצעידה אותי אל שערי הפתרון, אל מפתן ההכרה בטמטום ובריקנות שבאשליה, ואני עצרתי שם, על המפתן. כעת ביקשתי מלינזי עוד חודש, וקיבלתי. היא נסעה להוריה בארצות הברית. אני נסעתי לאיסטנבול, הפעם לא בשליחות לאומית ובלי סיכום על שום כתבה שתחזיר לי את הוצאות הנסיעה. נסעתי על חשבוני, שהיה בעצם משותף לי ולאשתי, ובמטוס הבטחתי לעצמי שאחסוך ושטוב שבחרתי ביעד הכי זול ושיהיה בסדר. הדירה נשארה ריקה, ממתינה בנשימה עצורה לשובנו ולְמה שיסופר בה או לא.

היה ערב השנה האזרחית החדשה 2007, וזיקוקים עפו מעל הבוספורוס האפל. כל דרי האכסניה שבה שכרתי לי מיטה בחדר משותף טיפסו לגג לצפות בהם. כל האורות כובו. פרצופים מחמש יבשות נעלמו בעלטה, ואורות של שתי יבשות נגלו בשיא בוהקם. צילמתי תמונה עם פלאש ואחר כך סקרתי אותה. הופיעה בה, בתוך ההמון, בחורה יפה, חלקת מחלפות חומות ויפת עגילים, מחייכת מרוב סילבסטר ומרוב התרגשות על העלטה ועל ההליכה לאיבוד בה.

אחר כך יצאנו כולנו לפאב בשולי מדרחוב אִסתִקלאל. יפת העגילים ישבה לידי על ספסל של עץ וסיפרה שהיא מקליפורניה. שתיתי, אזרתי אומץ והצעתי לה לצאת איתי לחצר האחורית של הפאב, שם ירדו מדרגות של פח אל גינה שקטה. כשפסענו במורד המדרגות הנחתי לידי להחליק במורד המעקה ולגעת בידה, וזה היה טוב.

למחרת לקחתי אותה לדייט. לא ידעתי ממה עשוי דייט. קניתי לנו בירה ושלוש צלוחיות של סלטים טורקיים במחירים מופקעים באזור אסתקלאל. התוודיתי שמצבי האישי מסובך. היא אמרה שגם שלה. שהיא בסוף של מערכת יחסים ושלא אשאל אותה יותר כלום. המשכנו משם אל מזח קָראקוֹי, ישבנו על ספסל בטון לא רומנטי בין קליפות של גרעינים, וצפינו במעבורות נכנסות ויוצאות. קרבתי אליה והתנשקנו שוב. חזרנו לאכסניה והתנשקנו במסדרון ובחדר האוכל הפתוח לגג עד שבאו יותר מדי אנשים, ואז באפלת הגג עד שכאב לשנינו הגב, ושוב במסדרון, הפעם על ספה רכה שהוצבה בו, כל פעם יותר זמן ועם פחות נשימה. כל פעם זחלו ידי וידיה עמוק יותר אל מעבר ללפיתת מותני המכנסיים, וידיה שלה אחזו בעורפי וקירבו אותי אל חזהּ הקטן ואל מעיין צווארה, שהיה לו ריח מרתק. האגנים לחצו והירכיים סגרו אלה על אלה. "זה מתחיל להיות מייאש," היא אמרה.

"חכי," אמרתי. ירדתי לקבלה ושכרתי לנו את אחד מחדריה הפרטיים של האכסניה. הולכתי אותה אל הדלת שמִספרה נכתב בטיפקס על מחזיק המפתח, מנושקת. הולכתי את עצמי אל החדר, מנושק. אחר כך אחזתי בעירומה העדין ובאתי לתוכו, מתחרט שלא השארתי את האור בשירותים דולק ושבחשכה הגמורה אינני יכול לראות את פניה, פנים אחרות אחרי שבע שנות אותן פנים. נגעתי בכל פרט בגופה להיזכר: לא לזו אני רגיל. אחזתי במותניה הצרים בעוצמה, לקרב אותה אלי, למלא אותי בה כפי שמילאתי אותה. היא שאפה ונשפה, ואהבתי את הצלילים האלה. פתאום התערבו בהם קריאות כל המואזינים של רובע סוּלטן אַהמֵט.

התעוררתי לצדה והיא לצדי, וידעתי ששמה ג'וליה ושהיא הפנטזיה שהתגשמה ושעכשיו אמורה לחלוף. התהלכתי כל היום בשכונות פועלים, בשווקים ללא סוף, בתוך המון אדם שקשה היה להאמין שכולו מתקיים על פני כדור הארץ הזה באותה שעה — זה היה כאילו הניח אלוהים יד על מפל של בני אדם והתיז אותם לתוך סמטאות איסטנבול. המרתי בזמזום ההמון את זמזום מחשבותי, ואז הטבעתי את זמזום ההמון, שאיים להחריש אותי או להטריף אותי, בפינת ספרי האמנות השקטה של חנות ספרים גדולה ברובע שִישְלי. בהיתי בציורים אהובים עלי, להתנחם, להיזכר אולי מי אני. באחד הספרים מצאתי ציור של פיירוֹ דלה פרנצ'סקה: מדונה הרה עומדת בתוך אוהל שנראה עשוי משמיכת פוך, ושני מלאכים נמוכי קומה מחזיקים את כנפותיו. הרגשתי שאני עירום מאוהל, נטול מלאך מגונן, עורג. פתאום הצבעים של כל הציורים הטריפו אותי. סגרתי את הספר בחבטה ויצאתי מהחנות, שתיתי איירָן לבן, לנקות את תוכי. צילמתי, לאבד את עיני, ללכוד את צבעי העיר בתוך העדשה, לשלוט בהם, לפחות קצת, לשלוט קצת, לפחות בהם, כי בי עצמי לא הצלחתי לשלוט: הפנטזיה נשארה. רציתי אותה שוב.

חזרתי לאכסניה, נשאתי את מחברתי ואת עטי לחדר האוכל הפתוח לגג והזמנתי בירה. ג'וליה וחברתה ישבו בפתח הגג. צוחקות עם עוד כמה בחורות אחרות. לא ניגשתי אליהן. פתחתי את המחברת וניסיתי לייצב את ידי הכותבת.

"אתה לא נראה בטוב," אמר הבחור השמנמן והממושקף שישב לידי על שטיח מקושקש בסלון שבאכסניה, לגם תה מכוס טורקית שמנמנה וקרא ב"לונלי פלאנט".

"אני לא בטוב."

"לא אוהב את איסטנבול?"

גיחכתי. על הדף שמולי שירבטתי זה עתה את המילים "שיר אהבה לאיסטנבול", ומתחתן כמה שורות מחורזות.

איסטנבול, עיניים דומעות מעל שתי יבשות

איך נבראת לפנַי בצליפת שוט?

צביר של אהבה נכזבת

עטור בצריח, מלאכת מחשבת

מעל לפסי הרכבת.

בחורף צבעוני,

שטני

אני הולך בך ושוכח שאני

הנחתי את העט בהבנה שכאן מסתיימת השורה, וכנראה גם מסתיים השיר. "לא, אני דווקא אוהב מאוד־מאוד את איסטנבול, אוהב מדי. אבל יש לי איזה חשבון נפש שאני אמור לעשות ולא כל כך מצליח."

"יותר מדי אנשים."

"יותר מדי יופי."

"לפחות אתה מקבל תשומת לב מבחורות."

"כן, זה חלק מהבעיה."

לא רציתי להתחיל לדבר על פנטזיות שנוגעים בהן והן מתפוגגות, וגם לא על פנטזיות שנוגעים בהן והן לא מתפוגגות. לא ידעתי איך להתחיל להסביר לו את הכול. שאלתי אותו מנין בא.

שמו היה קַאמֵן סטֶפאנוֹב, וביתו שכן בטורונטו, קנדה. הוא הסביר ששורשיו בולגריים, ואיסטנבול היא עבורו רק גשר לביקור בארץ אבותיו. אמרתי לו שגם אצלנו יש בולגרים, אבל לא הכרתי טוב במיוחד את העדה ולא היה לי מה להוסיף. השתתקנו ולגמנו מהבירות.

"ומה ההתלבטות הגדולה שלך?" שאל.

"לסגור או לא לסגור סיפור אהבה."

"אה־הה."

"כן."

לגימה כפולה מהבירה.

"כמה ארוך הסיפור?"

"שבע שנים סך הכול."

"אה־הה."

"שש מתוך זה נישואים."

"נישואים?"

"כן."

"וואו. בן כמה אתה?"

"שלושים, נישאנו מוקדם. היינו חייבים, כי באנו מארצות שונות, אבל באמת אהבנו אז עשינו מזה חגיגה. אלה נישואים אמיתיים, ועכשיו יש סכנה שיהפכו לגירושים אמיתיים. ממש, אבל ממש, לא הייתי מעלה על דעתי שדבר כזה יקרה לי."

"דיכאון."

"לגמרי."

"אבל גם אופק חדש."

לגימה יחידה, שלי.

"זה עוד יתברר."

"והיא יודעת שאתה בכאלה ספקות?"

"היא יודעת אפילו שאני מתנסה עם אחרות. זה חלק מהסכם שלנו שאמור לפתור דברים. נסעה להורים שלה בארצות הברית, לתת לי זמן לחשוב. לא ידעתי אפילו שיש לי כל כך הרבה על מה לחשוב. משהו אוכל אותי כבר כמה חודשים, חשבתי שאני סתם חרמן, אבל זה הרבה יותר עמוק ומפחיד. זה משהו רע, חבר, והוא אוכל אותי כבר הרבה זמן, ואם לא אעשה משהו, הוא יאכל אותי ואותה כמו חומצה עד שלא יישאר כלום." כפי שחִייב המעמד, סיימתי את הבירה שלי בלגימה והלכתי להשליך את הבקבוק לאשפה ואת הבירה עצמה לאסלה, ולהביא לי חדשה.

הוא עדיין היה שם כששבתי, קסם אכסניות צרוף: רֵעַ מפתיע שמוכן סתם כך להאזין לנהמות לבי וללמוד את פרטי סיפור אהבתי. אז סיפרתי.

לא תמיד גרתי על גדות הירקון. לא תמיד גרתי באיזשהו מקום בכלל. לא תמיד הייתי בן כמעט שלושים, פעם הייתי כמעט בן עשרים ושלוש. היו לי אז גיטרה שאהבה לנסות ולגרום לזרים להטיל לעברה מטבעות, ואגודל שאהב לבחון אם יצליח לעצור מכוניות. בחנתי כמה רחוק אוכל להגיע, והגעתי רחוק — לפינלנד, לאירלנד, למחנות של צוענים בדרום צרפת. הייתי רזה מאוד, בודד מאוד, אבל מאושר. ישנתי באוהל או אצל חברים שרכשתי בדרך או אצל אהבות שרכשתי בדרך או באכסניות.

סיפרתי לקאמן איך פגשתי בלינזי באכסניה ממש כזאת, בסטוקהולם. הגעתי אליה די מאוחר במסע. אז כבר התחלתי לפחֵד. היו באכסניות האלה נגני רחוב בני ארבעים, תלתליהם מתמעטים, המחרוזות שלצווארם סרות טעם. לא רציתי להפוך לאחד מהם. אמריקאית זהובה מהרי הרוקי מצאה אותי שם, הסירה את רצועת הגיטרה מכתפי, וביקשה שאבנה איתה בית.

"שבע שנים העמדתי פנים שזה הייעוד שלי, בית. הפסקתי לנגן והפסקתי לנסוע בטרמפים והייתי כל כך ממוקד בלשמור שזה ילך ולא יתפרק." לקאמן היה פרצוף מרובע ובו טבועות שתי עיניים קשובות. חולצה של קבוצת ההוקי "מייפל ליפס" היתה מתוחה על גופו הלא־אתלטי. היא נראתה לי משום מה כפריט הלבוש הקלאסי לבעל סוד שניתן לספר לו הכול. "עכשיו, פתאום, אני לא יודע מה בדיוק קרה, אבל אני כאילו נזכר שהייתי אז מישהו אחר, וחושב שאולי לא סיימתי להיות מישהו אחר."

"והיא?"

"לא מוכנה לשמוע על המישהו האחר ההוא. בגלל זה דבקתי בה. אני לא קיבלתי את עצמי והיא לא קיבלה אותי, היינו זוג משמים. אבל זה לא יכול להימשך לנצח. אי־אפשר לחיות בביקורת בלתי פוסקת." רוקנתי את האפס פילזן, ושוב הייתי צריך לשירותים.

"צודק," חרץ דין הבולגרי מטורונטו, "פרוש כנף."

"זה כל כך לא פשוט כשאוהבים. אתה לא יודע מיהי הבחורה הזאת ומה עברנו ביחד. אני נלחם על מערכת היחסים הזאת כבר המון שנים. אתה לא יודע כמה פיתויים דחיתי, אתה לא יודע כמה פעמים התעוררתי והרגשתי שהלב או הבטן שלי לא נמצאים שם, וחזרתי לישון בתקווה שאתעורר איתם והתעוררתי בלעדיהם, ובכל זאת, אני אומר לך, זקפתי קומה ואהבתי כל היום. כי זה היה המקום שלי והבית שלי, וכי זה הגיע לה."

"מה הגיע לה? שתסחוב את זה עוד ועוד זמן ובסוף זה ייגמר כשהיא עוד יותר מושקעת בעניין? שבע שנים בנאדם! פרוש כנף עכשיו, כי אתה עושה לה עוול."

"גם אני מושקע. עד האוזניים מושקע. אני לא אשחרר את זה אם אני לא באמת חייב."

הוא נפנה אלי, מצביע בצוואר בקבוקו על נקודה בין עיני. "חבר, אתה בהתלבטות קשה, ולי יש את הפתרון העולמי להתלבטויות קשות. יש הר בבולגריה, ההר הכי גבוה בבלקן, ועליו יש מנזר. זה מקום רוחני אמיתי. בוא איתי לשם. מה אכפת לך? תחליט החלטה ספונטנית. אתה גם ככה בברדק רגשי וגם ככה בדרכים. הרכבת שלי יוצאת עוד שעה. זה בדיוק נותן לך זמן לארוז."

שללתי בנענוע ראש. אם משהו לא היה נחוץ לי באותו רגע, זו היתה בולגריה.

"מה יש לך להפסיד?" התעקש, "מתי עוד יֵצא לך לעלות למקום כזה עם ליווי של מקומי, או נגיד חצי מקומי. אני הרי גם ככה התכוונתי לנסוע לבקר שם בהר בעצמי. נשכור אוטו בסופיה ונצא לדרך."

"תודה, אבל זה נשמע לי קצת הזוי, להתחיל לטרטר את עצמי באמצע החורף לארץ שבכלל לא תיכננתי לבקר בה. חוץ מזה, כבר שילמתי על הלילה באכסניה."

הוא החווה לעבר הפנטזיה המוגשמת אך העקשנית שלי וחברתה, שלגמו אפס פילזן בפינה המרוחקת של אותו חדר. "גם החברה שלך יוצאת באותה רכבת."

"באמת?"

"כן, הן ישנות בחדר שלי וגילינו את זה הערב, כששלושתנו באנו לארוז. פינינו את המיטות והורדנו את התרמילים ביחד לקבלה, אני והן. בוא."

כאן אולי מתחיל הסיפור הזה: בקרון צר שדוהר בלילה קר להדהים ליעד לא צפוי. אולי כל הסיפור הזה הוא קרון שדוהר ליעד לא צפוי. להר רילָה האמיתי שלי, שעשוי מגורדי שחקים מזכוכית. לאננסים ולאנשים כמוני שנושאים אותם עוד נגיע, עוד אלך ביניהם, אבל בינתיים קבלו אותי מתענה על פני דרגש לא נוח, כבוש בשיר אהבה לאיסטנבול שהלך והתארך ככל שהתרחקתי מנושאו, ושרוי בחרדה. איש לא ידע שאני שם. לינזי לא ידעה. הורי לא ידעו. אפילו אני התעוררתי מקטעי השינה הנדירים והעצבניים בלי לזכור בתחילה לאן אני נוסע ולָמה.

הסיפור הזה מתחיל בשום מקום. חזרתי לתחילת המחברת והוספתי לשירִי פתיח, ובו משחק על פתיחתו של הספר הכי יפה בעולם:

ויהי במחצית חיי דרכי

רציתי להקיא.

ממדפי מקרר, צרים כצלעות

מפלצת זעומת שעות,

קמה תוגה שאין כנגדה מגננה

התמקמה בכפית של גבינה לבנה

ולפּי הלילי חדרה.

ברחתי ממנה לארץ זרה.

הארץ הזרה קיבלה את פנינו בקור מצמרר, בדממה שהיתה מצמררת עוד יותר אחרי רעמהּ של איסטנבול, ובהכנסת אורחים מפוקפקת: במסעדה בשדרות ויטוּשָה שבלב סופיה, בין בתי מידות מגושמים, עוברי אורח ספונים בצווארוני מעיליהם ופסי חשמלית קפואים, מוארים בפנסי חג המולד שאת חלקם הספיקו כבר עובדי העירייה להסיר, נגנבה מצלמתי. ג'וליה ישבה לצדי כל הערב, והייתי עסוק מדי בה ובצחוקה מכדי לשים לב. חברה בולגרייה של קאמן הדליקה לנו ג'וינט לפני היציאה, והזמינה לנו סיבוב אחרי סיבוב של ראקי. באמת שלא היה איך למנוע את האובדן, אבל התמונות מאיסטנבול, מאות התמונות שצילמתי כדי להשכיח מעצמי את עצמי, חלקן היו מצוינות, וכולן הנציחו רגע שידעתי, עם כל הרעב והבחילה שבו, שלא אחיה אותו שוב.

שבתי למסעדה למחרת, פיכח וכועס. החשוד העיקרי שלי היה המלצר, אבל הוא העמיד פני תם. רק כשרמזתי שאולי אהיה מוכן לשלם עבור המצלמה, הגיב בהרמת גבה. מיהרתי לעזוב אותו שם עם תאוות הבצע שלו.

הלכנו לקתדרלת נייבסקי מרובת הכיפות והקמרונות. מחוץ לה עמדו רוכלים בקור הנורא ומכרו סיכות קומוניסטיות מזויפות וגם אחת עם צלב קרס. בימים שנסעתי בטרמפים בכבישי היבשת הזאת, הימים שלפני לינזי, לא הגעתי לסופיה. מאז ודאי שלא הגעתי. עכשיו, בחללי כיפות הקתדרלה המושחרות מאש נרות, התרוצצו מחשבות בנות שבע שנים. כמה פחדתי בשבע השנים האלה מפראיות חיי, אותה פראיות שהיתה חיי. כמה הפחידו אותי הלילות שביליתי באוהל בשדות גרמניים קיציים, לילות שלא היה לי אושר מלבדם ומלבד יקיצות החופש המוחלט שבאו בעקבותיהם. ככל שהתענגתי על הקדרות הרומנטית של אירופה, ככל שלא הצלחתי לרוות ממראה צריחי אדינבורו השחורים כנגד סוּפה קרֵבה, כך גם חרדתי מעוד ימים קרים בארצות נוכריות. לא רציתי שכשאהיה בגיל העמידה איאלץ לברוח שוב מהגשם הזה באמצע ביצוע לשיר של אלטון ג'ון.

החרדה הביסה את העונג. רציתי כיפות מגוננות מעל ראשי: כיפת בחורה מיושבת מבית דתי, שלא היתה נוודת ושרצתה קרקע בטוחה תחת רגליה, שלא הסכימה לאפשר לי להפוך להיות זמר רחוב בן ארבעים ולבזבז את חיי. רציתי כיפת שלוש שנים בבוסטון עד שתשלים תואר, ואז כיפת ירקון וכיכר מלובלבת דשא, מצמיחה עפרונות ענק, בצפון תל אביב. המרתי באהבה את תאוות הנדודים שלי ובחרתי לאהוב את מי שלא תקבל את התאווה שלי, שלא תקבל אותי. עכשיו רציתי לקבל אותי, להסיר את כל הכיפות ולחשוף את קרקפתי לגשם ולשלג, אבל הבחורה היתה פלא וביתנו היה בית, והשנים עברו ולא ידעתי אם אוכל להרפות.

עלינו ברכב אל ההרים הקפואים, אני ובולגרי־קנדי ושתי אמריקאיות עם המון בקבוקים של בירה. ערי תעשייה כעורות־שיכונים התחלפו בכפרים בנויים אבן בצבע בוץ, שנראו קרים ולא מזמינים. עשן ארובות עלה מתוכם ואפף את הכביש. כאן חיפשתי בהירוּת? בלובן ההולך ונערם? בכביש הולך וצר שאובד בערפל? בעצבנות שירי הצָ'לגָה שעלו מן הרדיו?

לאט־לאט נעצמו הצבעים הבוציים והלא־בוציים, והכול נהיה לבן של שלג ואפור של גזעים עירומים. בעולם שהכול בו אפור ולבן, הנפש לא מתבלבלת. לרגעים קצרים באתי אל תוך חצר מנזר רילה, המוקפת סטיו דו־קומתי מושלם של קשתות. במרכזה ניצבה כנסייה עטורת כיפות. התבלבלתי מצבעיהם העזים של ציורי הקיר שכיסו את כל חזיתה. אולי בכל זאת התשובה היתה בערפל ובלובן.

קאמן גרר אותי אל תוך חדרון קטן והראה לי קבר עטוי טיח לבן שאגרטלי פרחים הונחו עליו. "כאן נח איוון הקדוש מְרילה," הסביר, "הוא הקדוש הפטרון של בולגריה וגם של מכיני הפשטידות."

"פשטידות?" תהיתי בנימוס. לא באמת רציתי להיות כאן, ההר קרא לי.

"הוא היה מאכיל את העניים בפשטידות. הוא נדד הרבה, אפילו אחרי שהוא מת. בהתחלה ההונגרים לקחו את העצמות שלו להונגריה, ואז מלך בולגריה העביר אותן לוֶוליקוֹ טַרְנוֹבוֹ, ובסוף הסולטן העותמני החזיר אותן לכאן."

"קאמן," אמרתי, "אני צריך לצאת החוצה, לשלג. תסעו חזרה בלעדי."

"אתה תסתדר?"

"אני אסתדר, ניפגש באכסניה בערב."

נתתי לו חיבוק קצר ויצאתי אל חזיון הקשתות והכיפות של חצר המנזר, ומשם מבעד לשער העתיק החוצה. כל הצבעים שיכולתי להבין ברגע זה היו בחוץ, על המדרונות. ממגרש החניה עלה שביל אל מדרונות הפרא, שהיו חרישיים לחלוטין מלבד רחש דריסת השלג בנעלי. בין גזעים רזים ועירומים הילכתי קצת, עד שנעלם הכביש ועצרתי. פתאום הרגשתי משהו בלתי ניתן לבלימה עולה בגרוני, והקאתי לתוך השלג.

נשענתי על גזע לצד הקיא המעלה אדים, בכיתי קצת, ביבבה חרישית. אחר כך משכתי באף, סבתי לאחור וחזרתי הביתה, עם חצי החלטה.