הרפתקאות רובין הוד

פרק 1

רוֹבִּין הוּד והחָרָש

כבר סיפרנו כיצד נקבע פרס של מאתיים לירות על ראשו של רובין הוד, וכיצד השריף של נוטינגם נשבע כי הוא עצמו יתפוס את רובין, הן משום שחשק במאתיים הלירות הללו והן משום שהאיש ההרוג היה מבני משפחתו. השריף לא ידע עדיין איזה כוח יש לו לרובין בסביבות יער שרווד וחשב כי הוא יכול לשלוח לו צו מעצר כדרך שהוא יכול לשלחו לכל אדם אחר שעבר על החוק; משום כך הציע שמונים שקלי זהב למי שילך למסור לרובין את צו המעצר. אך אנשי העיר נוטינגם ידעו על רובין ועל מעלליו יותר משידע עליהם השריף, ורבים מהם צחקו למחשבה על אודות מסירת צו מעצר שכזה, שכן ידעו היטב כי כל אשר יזכו בו על טרחתם יהיה קדקוד סדוק. וכך עברו שבועיים ואיש לא התייצב על מנת לבצע את מלאכת השריף. השתומם השריף: ״גמול יפה הצעתי לאיש אשר ימסור את צו המעצר שלי לרובין הוד, והנה איש לא בא ליטול על עצמו את המשימה.״

אחד מאנשיו, שעמד סמוך אליו, אמר לו: ״אדוני הטוב, אינך יודע איזה כוח יש לו לרובין הוד זה ועד כמה לא נחשב בעיניו צו מעצר רשמי. איש אינו רוצה לבצע שירות זה למענך מן הסתם מתוך פחד שעצמותיו תישברנה.״

״אם כך, כי אז כל הגברים בנוטינגם מוחזקים בעיני כפחדנים,״ אמר השריף. ״אם איש מהם אינו מעז לנסות לזכות בשמונים שקלי זהב, אחפש לי גברים במקומות אחרים, שהרי לא פסו האמיצים מן הארץ.״

הוא קרא אליו שליח שהיה אמין עליו ביותר והורה לו לחבוש את סוסו ולנסוע לעיר לינקן, ששם יוכל אולי למצוא מישהו שיעשה בשליחותו ויזכה בפרס.

השמש זרחה לה על דרך המלך המובילה מנוטינגם ללינקן והמתמשכת על פני גבעה וגיא. דרך זו הייתה מאובקת, וגרונו של השליח נמלא אבק; משום כך, לאחר שעבר יותר ממחצית הדרך, וראה לפניו את שלט הפונדק ״חזיר־הבר״, עלז לבו. הוא ירד מסוסו למנוחה קלה והזמין כד שיכר לרענון גרונו הצמא.

מתחת לעץ האלון הרחב שהטיל את צלו על הדשא שלפני הדלת הבחין השליח בחבורה של ברנשים עליזים. היו שם חרש מתכת, שני נזירים יחפים וקבוצה של שישה מיערני המלך לבושים בירוק, כולם לוגמים שיכר ושרים שירים מן העבר. צחוקם של היערנים היה רם שעה שהתבדחו להם בין שיר לשיר, וצחוקם של הנזירים עוד היה רם יותר, משום שהם היו גברים חסונים מאוד, זקניהם הסתלסלו כצמרו של איל שחור; אבל רם מכולם היה צחוקו של החרש, ושירתו אף היא הייתה נעימה משירת האחרים. תרמילו ופטישו היו תלויים על ענף של עץ האלון, ובסמוך להם היה שעון המוט שלו, שהיה עבה כאמת ידו ומפותל בקצהו.

״בוא,״ קרא אחד מן היערנים לשליח העייף, ״הצטרף אלינו ללגימה. הי, בעל הבית! הבא נא כד חדש של שיכר לכל אחד מאתנו.״

השליח אכן שמח לשבת עם בני החבורה הזו, שכן עצמותיו עייפו מן הדרך והשיכר ערב לחִכו.

״מה חדשות עמך?״ שאל אחד מהם, ״ולאן פניך מועדות?״

אותו השליח היה פטפטן ואהב רכילות; לפיכך, משהתיישב לו בנוחות בקצה הספסל של הפונדק, בעוד בעל הבית נשען על הדלת ובעלת הבית עומדת וידיה מתחת לסינרה, פרש את אוצר החדשות אשר עמו. הוא סיפר כיצד הרג רובין הוד את היערן וכיצד נמלט מיד החוק; כיצד הוא חי בלא שום חוקים, וכיצד הוא הורג את צבאי המלך וגובה מסים מראשי־מנזרים שמנים, מאבירים ומבעלי אחוזות, כך שמרוב פחד אין הם מעיזים לנסוע אפילו לא בדרכים רחבות כמו דרך ווֹטְלִינְג או דרך פוֹס; כיצד השריף, ישמור האל את הוד מעלתו, שילם לו, לשליח, שישה פֶּנִי בכל מוצאי שבת, כסף טוב שעליו טבוע דיוקן המלך, ועכשיו מתכונן הוא להגיש לנבל הזה צו מעצר של המלך. כמו כן הוא סיפר, כיצד בכל נוטינגם העיר לא נמצא איש שהיה מוכן למסור את צו המעצר הזה, וכיצד הוא, השליח, נמצא עכשיו בדרכו לעיר לינקן לגלות מאיזה חומר קורצו אנשיה של עיר זו, והאם יש בהם אחד שיעז למסור את הצו לרובין המבוקש.

אנשי החבורה הקשיבו לסיפורו בפיות פעורים ובעיניים פקוחות לרווחה, שכן הוא מצא חן בעיניהם. משסיים השליח לדבר, הפר החרש את הדממה. ״אני בא מן העיר בַּנְבֶּרִי,״ הוא אמר, ״ואין איש בסביבות נוטינגם - גם לא בשרווד -היכול ללפות אלה כמוני. אותו רובין הוד, אשר מעולם לא שמעתי עליו, הוא אכן בחור כהלכה; אך אם הוא חזק, האין אני חזק ממנו? ואם הוא ערמומי, האין אני ערמומי ממנו? ובכן, כשם ששמי הוא וַאט איש קְרֶבְּסְטַף, וכשם שהנני בנה של אמי, הרי שאני, אכן אני, ואט איש קרבסטף, אלך לפגוש את הנבל הזה; ואם הוא לא ישים לבו לחותמו של המלך הנרי ולצו המעצר של השריף של נוֹטִינְגֶמְשַייר, אני אחבוט בו ואכה אותו ואפצעהו כך, שלא יוסיף להניע מאצבע ועד בוהן! שמעתם אותי, בריונים?״

״יפה, אתה מוצא חן בעיני,״ אמר לו השליח. ״שוּב עמי לעיר נוטינגם. השריף שלנו הציע שמונים שקלי זהב לאיש אשר ימסור את צו המעצר לרובין הוד.

״אם כן, אלך אתך. חכה ואקח את תרמילי ואת הפטיש והמוט שלי. ולוואי ואפגוש במהרה באותו רובין הוד; אז אראה אם ישים לבו לצו המלך אם לאו.״

וכך יצאו השליח והחרש, זה רכוב על סוס וזה צועד בצעדים גדולים, בדרך לנוטינגם.

זמן קצר לאחר מכן יצא לו רובין הוד בכיוון העיר נוטינגם לראות מה מתרחש שם. הוא צעד בצד הדרך, שם המתיקו פרחי חיננית את הדשא, ועיניו ומחשבותיו משוטטות לכל עבר. שופרו היה תלוי על מותניו, וקשתו וחציו על גבו, ובידו נשא מוט מעץ אלון שאותו סובב בין אצבעותיו תוך כדי הליכה.

שעה שירד בשביל מוצל הבחין בחרש הבא לקראתו, מזמר לו שיר. על גבו היו תלויים תרמיל ופטיש, ובידיו נשא האיש מוט שאורכו שש רגליים.

״הלו, ידידי הטוב!״ קרא רובין. ״הלו! האם אתה חירש, אדוני? ידידי הטוב, אמרתי!״

״ומי אתה שבעזות כזאת מעז להפסיק אותי משירי הנאה?״ כעס החרש. ״הלו אתה בעצמך, בין שאתה ידיד טוב ובין שלא. אבל הרשה לי לומר לך, ברנש אמיץ, שאם ידיד טוב הינך, כי אז ייטב הדבר לשנינו; אך אם אינך ידיד טוב, כי אז אבוי לך.״

״אם כך הבה נהיה ידידים טובים,״ אמר רובין, ״שכן אבוי הוא רע, ואינני אוהב כלל את מוט האלון שלך; מוטב שלא יהיה אבוי, ומוטב שנהיה ידידים טובים.״

״כן, הבה נהיה ידידים כדבריך,״ אמר החרש. ״אבל לשונך כה זריזה, עד כי שכלי הפשוט והאיטי יכול אך בקושי לעקוב אחריה. דבר בפשטות רבה יותר, זו בקשתי, שהרי איש פשוט אני.״

״מהיכן אתה, אישי החסון?״ שאל רובין.

״אני מבַּנְבֶּרִי,״ השיב החרש.

״אויה!״ אמר רובין, ״שמעתי כי החדשות רעות הבוקר הזה.״

״האם כך הוא באמת?״ קרא החרש להוט כולו. ״מהר וספר לי, כי בעל מלאכה אנוכי, והנני משתוקק לחדשות ממש כמו שהכומר משתוקק למטבעות.״

״ובכן,״ אמר רובין, ״התכופף מעט ואספר לך, אך התנהג באומץ לב, שכן החדשות רעות. והנה הן: שמעתי כי שני חָרָשִים הושמו בסד על ששתו שיכר ובירה!״

״תדבק המגפה בך ובחדשות שלך, כלב נתעב,״ אמר החרש, ״שכן אתה מדבר סרה באנשים טובים. אבל אמת היא כי החדשות רעות.״

״לא,״ אמר רובין, ״לא תפשת את עיקרו של דבר, ואתה מזיל דמעות שלא במקומן. החדשות הן רעות משום ששניים בלבד הושמו בסד, והאחרים עדיין משוטטים חופשיים בארץ.״

״עכשיו יש פינה במוחי הסבורה שעלי להצליף בך כהוגן על הבדיחה הגרועה הזאת,״ אמר החרש. ״אך הלוא אם ישימו אנשים בסד על שהם שותים שיכר ובירה, נראה כי יום יבוא וגם אתה תמצא עצמך שם.״

רובין צחק בקול רם. ״יפה דיברת, חרש!״ הוא אמר, ״בינתך דומה לבירה, והיא מעלה קצף רב מאוד כאשר היא מחמיצה! אבל צדקת, בן אדם, אני אוהב שיכר ובירה עד מאוד. לפיכך בוא אתי אל פונדק ׳חזיר־הבר הכחול׳ שבסמוך לכאן, ואם אתה שותה כפי שאתה נראה, ארווה את צימאונך בשיכר מן הטוב ביותר שיצא מברז כלשהו כאן בנוטינגמשייר.״

״באמונה,״ אמר החרש, ״ברנש טוב אתה על אף בדיחותיך הנתעבות. אני אוהב אותך, עלם חמודות שלי.״

״ספר לי מה חדשות עמך, ידידי,״ אמר רובין שעה שהתנהלו להם לדרכם.

״אני אוהב אותך כאח, ברנשי הטוב,״ אמר החרש, ״ולא - לא הייתי מספר לך מה חדשות עמי; שכן ערמומי אני, בן אדם, והוטלה עלי משימה הדורשת את כל בינתי; הנני מחפש פורץ־חוק נועז, שהאנשים באזור זה קוראים לו רובין הוד. בנרתיקי מונח צו מעצר כתוב על קלף, ועליו חותם אדום גדול כפי שהחוק מחייב. לו רק יכולתי לפגוש באותו רובין הוד הייתי מוסר את הצו לו עצמו, ואם לא היה מתייחס אליו הייתי מרביץ בו עד שכל אחת מצלעותיו הייתה נאנחת. אתה מתגורר בסביבה, ואפשר שאתה מכיר את רובין הוד זה, ברנשי הטוב.״

״כן, אני מכיר אותו,״ אמר רובין, ״ואך הבוקר ראיתי אותו. אבל, חרש נכבד, אנשים אומרים שאין הוא אלא גנב עלוב וערמומי. מוטב לך שתשמור על הצו, בן אדם, שאם לא כן הוא יגנוב אותו מתיקך.״

״שרק ינסה לעשות זאת!״ קרא החרש. ״אפשר שהוא ערמומי, אבל אף אני ערמומי. ולוואי והיה מתייצב כאן עכשיו, גבר מול גבר!״ המשיך החרש וסובב שוב את מוטו. ״אבל איזה מין אדם הוא, צעיר שלי?״

״דומה לי מאוד,״ אמר רובין, ״גם בגובהו, גם במבנהו וגם בגילו; ועיניו כחולות גם כן, ממש כשלי.״

״לא,״ אמר החרש, ״אתה אינך אלא צעיר טירון. אני חשבתי כי הוא איש גדול ומזוקן, שהרי אנשי נוטינגם מפוחדים ממנו כל כך.״

״אכן אין הוא כה זקן וחזק כמוך,״ אמר רובין. ״אך האנשים טוענים כי הוא מיומן בקרב אלות.״

״אפשר שכך הוא,״ השיב החרש, ״אך אני מיומן ממנו, שכן האם לא גברתי על סַיימוֹן איש אִילַיי בזירה בעיר הַרְטְפוֹרְד? ולעצם העניין, אם הינך מכיר את רובין הוד זה, האם תביא אותי אליו? שמונים שקלי זהב הבטיח לי השריף אם אמסור את צו המעצר לנבל הזה עצמו, ועשרה מהם אתן לך אם תוביל אותי אליו.״

״כן, זאת אעשה,״ אמר רובין. ״אבל הראה לי את הצו שלך, בן אדם, כדי שאבדוק אם הוא חוקי.״

״זאת איני מוכן לעשות, ואפילו היית אחי,״ השיב החרש. ״איש לא יראה את הצו עד שאגישו לאותו איש ממש.״

״יהיה כך,״ אמר רובין. ״אם לא תראה אותו לי, אינני יודע למי תראה אותו. אבל הנה הגענו אל פונדק ׳חזיר־הבר הכחול׳.״

בכל נוטינגמשייר אין פונדק נחמד יותר מפונדק ״חזיר־הבר הכחול״. מסביב לשום פונדק אחר לא ניצבו עצים נאים כל כך, ושום פונדק אחר לא היה מכוסה כך במטפסים של זַלְזֶלֶת ויַעֲרָה. והחשוב מכול, פונדק זה החזיק בירה טובה ושיכר תוסס בימי החורף. כאשר רוח הצפון החלה ליילל והשלג ריקד לו על השיחים, עלזה לה אש נפלאה באח שבפונדק. בימים כאלה היה אפשר למצוא חברה חביבה של בני־איכרים ובני־כפר שהתבדחו בינם לבין עצמם בזמן שתפוחי בר צלויים צפו בקעריות של שיכר שניצבו על אבן האח. הפונדק היה מוכר היטב לרובין הוד וחבורתו, שכן הוא ובני לווייתו - ליטל ג׳ון, ויל סטטלי ודיוויד הצעיר איש דוֹנְקַסְטֶר - התכנסו שם כאשר היה היער מלא שלג. ובאשר לפונדקאי, הוא ידע להחריש, ולבלוע את מלותיו בטרם עברו את סף פיו, שכן הבין יפה על איזה צד של פרוסת לחמו החמאה מרוחה. רובין וחבורתו היו הטובים שבלקוחותיו ושילמו את המגיע מהם אף בלי לבדוק את החשבון. לכן, כאשר נכנסו רובין הוד והחרש והזמינו שני קנקני שיכר, איש לא היה מבחין בכך, שהפונדקאי ראה כבר בחייו את פורץ־החוק הזה.

״המתן כאן,״ אמר רובין הוד לחרש, ״ואני אדאג לכך שהפונדקאי ימזוג לנו מן החבית הנכונה, שכן יש לו שיכר מן האסיף הטוב - זאת אני יודע - שבישל וִיטְהוֹלד איש טַמְווֹרְת.״ הוא נכנס פנימה ולחש לפונדקאי להוסיף יֵין־שָׂרָף פְלֶמִי לשיכר האנגלי. הפונדקאי עשה כדבריו והגיש לשניים את תערובת היין.

״בשם האם הקדושה,״ אמר החרש לאחר שלגם לגימה ארוכה מן השיכר, ״אותו ויטהולד איש טמוורת מבשל את השיכר התוסס ביותר שעבר את שפתיו של ואט איש קרבסטף.״

״שתה, בן אדם, שתה,״ קרא רובין הוד ורק הרטיב את שפתיו. ״הי, בעל הבית! הבא לידידי עוד קנקן אחד מאותו סוג בדיוק. ועכשיו נשירה שיר, ידידי העליז.״

״כן, בזאת אודה,״ אמר החרש, ״שמעולם לא טעמתי כשיכר הזה. בשם האם הקדושה, הראש שלי מזמזם כבר עכשיו. הי, פונדקאית, בואי והקשיבי, אם ברצונך לשמוע שיר; וגם את, עלמתי הטובה, כי לעולם איני מיטיב לשיר כמו בשעה שעיניים מבריקות מתבוננות בי.״

הוא שר בלדה עתיקה מימי המלך ארתור בשם ״נישואיו של סֶר גַוֵוין״, ושעה ששר הקשיבו כל הנוכחים לסיפור האציל על האביר ועל הקרבן שהקריב למען המלך. אבל הרבה לפני שהגיע החרש לחרוז האחרון, החלה לשונו כושלת וראשו מסתחרר בשל היין שהוסיף הפונדקאי לשיכר שלו. ראשו התנדנד מצד אל צד, ולבסוף הוא נרדם כך שנראה כאילו לעולם לא ישוב להתעורר.

רובין הוד חייך לעצמו, ובלי לאבד זמן לקח את צו המעצר מתיקו של החרש. ״ערמומי אתה, החרש,״ אמר, ״אבל נראה שעדיין אינך ערמומי כאותו פרחח שחיפשת, רובין הוד.״

הוא קרא לפונדקאי ואמר לו: ״הנה, אישי הטוב, עשרה שילינג על הבידור שבידרת אותנו היום הזה. טפל יפה באורחך, וכאשר יתעורר תוכל לגבות אותו הסכום גם ממנו. אם אין בידו סכום זה אתה רשאי לקחת ממנו את תרמילו, פטישו ואף מעילו בתור תשלום. כך אני מעניש את הבאים אל היער להעציב את נפשי. אשר לך עצמך, מעולם לא הכרתי בעל בית אשר לא ישמח לגבות תשלום כפול, אם רק יוכל לעשות זאת.״

על כך חייך בעל הבית בערמומיות ובהסכמה.

החרש ישן עד שהתארכו הצללים, ואז החל להתעורר. תחילה הביט מעלה, אחרי כן הביט מטה, ולאחר מכן מזרחה ומערבה, שכן ליקט את עשתונותיו כמו היו קני קש שהתעופפו ברוח. הוא נזכר בבן לווייתו העליז, אך הלה נעלם; הוא נזכר במטהו החזק, אך זה היה בידו; אז נזכר בצו המעצר ובשמונים שקלי הזהב שהיה אמור לקבל תמורת מסירתו לידי רובין הוד. מיד הכניס את ידו לתיקו, אך שם לא היה דבר, אף לא אגורה שחוקה אחת. הוא קפץ על רגליו בזעם.

״בעל הבית!״ קרא בקול, ״להיכן הלך אותו נבל שהיה אתי?״

״לאיזה נבל מתכוון כבוד מעלתך?״ שאל בעל הבית בכנותו את החרש ״כבוד מעלתך״ על מנת להרגיעו. ״לא ראיתי שום נבל עם כבוד מעלתך, שכן אני נשבע כי איש לא היה מעז לקרוא לאותו אדם שישב אתך בשם נבל, בזמן שהוא נמצא קרוב כל כך ליער שרווד. ראיתי בן־איכרים עם כבוד מעלתך, אבל חשבתי שכבוד מעלתך מכיר אותו, שכן מעטים הם כאן בסביבה העוברים על פניו ואינם מכירים אותו.״

״אבל כיצד יכול אני, שמעולם לא צווחתי בדיר שלך, להכיר את כל החזירים הנתונים בו? מיהו האיש, אם הינך מכיר אותו טוב כל כך?״

״ובכן, הבריות קוראים לו רובין הוד, הוא עצמו-״

״בשם האם הקדושה!״ קרא החרש בחיפזון, ומיד הוסיף בקול עמוק כקולו של שור בזעמו: ״אתה ראית אותי נכנס לפונדק שלך, אותי - חרש ישר ונאמן - ולא גילית את אוזני על בן לווייתי. מתחשק לי מאוד לפצפץ את פרצוף הנבל שלך!״ הוא אחז במטהו והביט בבעל הבית כאילו עמד להכותו בו במקום.

״לא,״ אמר הפונדקאי והרים את מרפקו, ״כיצד יכולתי לדעת שאין אתה מכיר אותו?״

״באמת ובאמונה שעליך להיות אסיר תודה על שאני אדם סבלני,״ אמר החרש, ״ולפיכך אחוס על פדחתך הקירחת. שאם לא כן, לא היית יכול לשוב ולרמות לקוח עד עולם. אבל אשר לאותו נבל, רובין הוד, הרי אני יוצא מיד לחפש אותו, ואם לא אשאיר את אותותי בפרצופו, גזור את המוט הזה לגזרים וקרא לי אישה.״ הוא סיים ונראה כמתכוון ללכת לו לדרכו.

״לא,״ אמר בעל הבית והתייצב לפניו בפרשו את זרועותיו כרועה אווזים המדריך את להקתו, ״לא תלך עד אשר תשלם את החשבון.״

״האם הוא לא שילם לך את המגיע?״

״אפילו לא רבע פרוטה, ואתם שתיתם שיכר בשווי עשרה שילינג. לא, אני חוזר ואומר, לא תלך בטרם תשלם לי, או שהשריף הטוב שלנו ישמע על כך.״

״אבל אינני צריך לשלם לך מאום, אישי הטוב.״

״אל נא תקרא לי ׳אישי הטוב׳, כאשר מדובר בהפסד של עשרה שילינג! שלם לי את שאתה חייב לי, או שתשאיר בידי את מעילך, את תרמילך ואת פטישך; זאת אף שאני יודע כי אין הם שווים עשרה שילינג, וכי אפסיד מן העסקה הזו. היזהר! אם תזוז ממקומך, אשלח בך את הכלב הגדול הממתין מעבר לדלת.״

״לא,״ ענה החרש, ״קח את כל שאתה רוצה לקחת והנח לי ללכת בשלום. תבוא עליך מגפה, בעל הבית. ודע לך כי אם אתפוס את אותו בן בלייעל נתעב, אני נשבע כי הוא ישלם לי על מה ששתה בצירוף ריבית דריבית.״

אז פנה החרש והתרחק לו בצעדים גדולים אל כיוון היער, בעוד בעל הבית צופה בו ופורץ בצחוק מתגלגל.

וכך קרה, שבאותה שעה חצה לו רובין הוד את היער בכיוון דרך פוס, לראות אם מתרחש שם משהו מיוחד, שכן הירח היה מלא ונראה שהלילה יהיה בהיר. הוא אחז במוט שלו, ועל צדו היה תלוי השופר. שעה שעלה בשביל אחד ביער שורק לו להנאתו, ירד החרש בשביל אחר, ממלמל לעצמו ומטלטל ראשו כשור זועם; וכך נפגשו השניים בפינה אחת פנים אל פנים. הם דממו במקומם, ולאחר רגע אמר רובין בחיוך: ״הלו ציפור מתוקה שלי, איך נהנית מן השיכר שלך? האם ברצונך לשיר לי עוד שיר?״

החרש לא השיב דבר, ורק עמד והביט ברובין בפנים זעופים. ״ובכן,״ אמר לבסוף, ״אני שמח שפגשתי בך, ואם לא אשקשק את עצמותיך בתוך עורך עוד היום, אני מרשה לך להניח את רגלך על צווארי.״

״מעומק הלב,״ קרא רובין, ״שקשק נא את עצמותי אם רק תוכל.׳׳ הוא אחז במטהו והתייצב נכון לכול.

החרש ירק על ידיו, ובאחזו היטב את מטהו השתער על רובין. הוא חבט בו פעמיים ושלוש, אך עד מהרה גילה כי בפניו עומד מישהו כערכו, שכן רובין נשמר מפני חבטותיו, הדף אותן, ולפני שהחרש הספיק להביו מה מתרחש, השיב לו מהלומה עזה בצלעותיו. על כך פרץ רובין בצחוק, והחרש התכעס עוד יותר והיכה בו שוב בכל כוחו ועצמתו. רובין המשיך להישמר מפני שתיים מן החבטות, אך בשלישית נשבר מקלו.

״אכן, אוי לך, מוט בוגדני,״ קרא רובין משזה נפל מידיו, ״מוט גרוע הינך, שכך אתה משמש אותי בשעת צרה.״

״היכנע,״ אמר החרש, ״כי שבוי אתה בידי; ואם לא תיכנע, אהלום בפרצופך עד שייראה כרפרפת.״

רובין הוד לא השיב לו, ומיד הצמיד את שופרו לשפתיו ותקע בו שלוש תקיעות רמות וצלולות.

״כן,״ אמר החרש, ״תקע לך בשופר כאוות נפשך, אבל חייב אתה ללכת אתי לעיר נוטינגם, שכן השריף מבקש לראותך שם. ועכשיו האם תיכנע לי או שמא עלי לפצפץ את ראשך?״

״אם חייב אני לשתות שיכר חמוץ, חייב אני,״ אמר רובין. ״אבל מעולם לא נכנעתי לשום אדם בלא שאהיה פצוע או חבול בגופי, וגם עכשיו לא אעשה זאת. הו, אנשי העליזים! מהרו ובואו!״

מתוך היער זינקו ליטל ג׳ון ושישה בני־איכרים חסונים. ״מה קרה, אדוני הטוב?״ שאל ליטל ג׳ון, ״לְמה אתה זקוק שתקעת בשופרך בקול רם כל כך?״

״כאן עומד חרש, המבקש לקחת אותי לנוטינגם כדי שיעלו אותי שם על הגרדום,״ אמר רובין.

״אם כך, ייתלה הוא עצמו,״ קרא ליטל ג׳ון והשתער עליו עם האחרים.

״לא, אל תגעו בו,״ אמר רובין, ״שכן איש אמיץ הוא. חרש מתכת לפי מקצועו, ובעל אופי לפי טבעו; יתר על כן, הוא שר שירים נחמדים. הגד, ברנש, האם תצטרף אל אנשי? שלוש חליפות מבד ירוק של העיר לינקן תקבל מדי שנה, נוסף על עשרים לירות שיהיו שכרך; אתה תתחלק אתנו בכול ותחיה לך חיים עליזים ביער המוריק הזה, מקום שם אנו צדים את הצבי החום־אפרפר וניזונים מבשרו בצירוף עוגות של שיבולת שועל ומאכלי חלב ודבש. האם תבוא אתנו?״

״כן, אכן, אצטרף אליכם כולכם,״ אמר החרש, ״שהרי אני אוהב חיים עליזים, ואני אוהב אותך, אדוני הטוב, אף על פי שחבטת בצלעותי ונוסף על כך גם רימית אותי. נאלץ אני להודות כי אתה אמיץ וערמומי ממני, ולפיכך אציית לדבריך ואהיה לך למשרת נאמן.״