היער של קלרה

האיכר האמיד וארבע בנותיו

עלמה שמתחתנת אסור לה לתפור את שמלת הכלה שלה במו ידיה. אסור גם ששמלת הכלה תותקן בביתה שלה. עליה להיתפר מחוץ לבית ושום מחט אסור שתישבר בעת התפירה. את הבד לשמלת הכלה אסור לקרוע בעת התפירה, יש לגזור אותו. אם נפלה טעות בדוגמת הגזירה, אסור להשתמש שוב באותה פיסת בד, יש לקנות יריעה חדשה מאותו הבד. את הנעליים לחתונה אסור שהכלה תקבל במתנה מחתנה, עליה לקנות אותן בעצמה בפרוטות שאספה קודם לכן ימים רבים. החתונה עצמה אסור שתיערך בימי החום, לא בימי הקיץ הלוהטים אפוא, אבל גם לא בחודש אפריל שמזג האוויר בו הפכפך, השבועות שלפני החתונה, שבהם מפרסמים את הכלולות, אסור שיחולו בשבוע הקדוש שלפני פסחא, ובחתונה עצמה צריך שיזרח ירח מלא או לכל הפחות ירח מתמלא, החודש המומלץ לחתונה הוא מאי. את מודעת החתונה יש להזמין ולתלות על לוח המודעות שבועות אחדים לפני מועד החתונה. חברותיה של הכלה יקלעו מקלעות פרחים ויכרכו אותן על התיבה. אם אהודה העלמה בכפר, ייכרכו סביב התיבה שלוש מקלעות או יותר. שבוע לפני יום החתונה יש להתחיל בשחיטה ובאפייה, אבל אסור לה לכלה בתכלית האיסור לראות אש מרצדת בתנור. ביום שלפני החתונה אחרי הצהריים יבואו ילדי הכפר ויקרקשו בכלים, הם ישליכו כלֵי מטבח בשביל הכניסה עד שיישברו, אבל לא כלי זכוכית, ויקבלו עוגות מאֵם הכלה. בערב שבירת הכלים יביאו המבוגרים את מתנותיהם, ידקלמו שירים וישתתפו במשתה שבירת הכלים. בערב שבירת הכלים אסור שהאורות יהבהבו, זה מביא מזל רע. את השברים שעל שביל הכניסה תטאטא ותאסוף הכלה בבוקר למחרת ותשליך אותם לבור שכרה החתן. אחר כך יקשטו חברותיה של הכלה את הכלה, היא תענוד זר הדסים ותכסה את ראשה בהינומה. כשיֵצאו החתן והכלה מהבית, יאחזו שתי ילדות זר פרחים שזור לפניהם, ינמיכו אותו והחתן והכלה יפסחו מעליו. אחר כך תצא השיירה לכנסייה. בצדם החיצוני של רסני הסוסים ייקשרו שני סרטים, סרט אדום לאהבה וסרט ירוק לתקווה. גם השוטים יעוטרו בסרטים כאלה. מרכבת הכלולות תעוטר במקלעת אֶשכְּרוֹעַ, לעתים גם בערער. מרכבת הכלולות תיסע אחרונה אחרי מרכבות האורחים, אסור לה לעצור וגם לא לסוב לאחור. על שיירת החתונה להימנע, במידת האפשר, מלעבור על פני בית הקברות. אסור לחתן ולכלה להסתכל זה בזה בזמן הנסיעה. אין כל מניעה שירד גשם, אבל שלג אסור שירד בזמן הנסיעה. שלג ביום הכלולות מביא עמו צרות גדולות. כמו כן אסור לה לכלה לשמוט את ממחטתה לפני המזבח, שאם לא כן יהיו חיי הנישואים רוויים דמעות. בדרך הביתה תיסע כרכרת הכלולות לפני הכרכרות האחרות, עליה לנסוע מהר, שאם לא כן יעלו הנישואים על שרטון. כשחוצים החתן והכלה את סף בית הכלולות, עליהם לעבור מעל ברזל, כלומר מעל גרזן או פרסת ברזל. בסעודת הכלולות יֵשבו החתן והכלה בפינה אחת, פינת הכלולות, ואסור להם למוש ממנה. כיסאותיהם של החתן והכלה יעוטרו בקנוקנות קיסוֹס. אחרי הסעודה יזחל נער אל מתחת לשולחן ויחלוץ נעל אחת מנעלי הכלה ואז תעמוד הנעל למכירה פומבית והחתן הוא שיקנה אותה לבסוף. הפדיון יינתן לטבחיות. בחצות הליל תיקרע ההינומה לקול שירה וגזריה יינתנו לאורחים כמזכרת בצאתם לדרך. אחרי החתונה ייכנס הזוג הצעיר למעונו החדש. שם הניחו חברים טובים על התנור חבילה ובה לחם, מלח וקצת כסף, כדי שלא יחסרו להם מזון וכסף לעולם. על החבילה להיות מונחת במקומה שנה שלמה ואסור לאיש לגעת בה. שתי המילים החשובות ביותר בחיי הנישואים הן: רשות וחובה, ורשות, וחובה, ורשות, וחובה. המטלה הראשונה של הרעיה הצעירה במעון החדש היא לשאוב מים.

ארבע בנות יש לראש הכפר: גרֶטֶה, הֶדוויג, אֶמָה וקלָרָה. בימי ראשון, כשהוא נוסע עם בנותיו במרכבה בכפר, הוא מלביש לסוסים גרביים לבנים. אביו של ראש הכפר היה ראש כפר ואבי אביו היה ראש כפר ואבי סבו היה ראש כפר וכן הלאה עד שנת 1650. המלך עצמו מינה את אבי אבי אבי אביו של ראש הכפר לראש כפר, ולכן, כאשר ראש הכפר נוסע בימי ראשון בכפר במרכבה העמוסה בבנותיו, הוא מלביש גרביים לבנים לסוסים. גרֶטֶה, הֶדוויג, אֶמָה וקלָרָה יושבות במרכבה שאביהן נוהג בה בעצמו, הסוסים מדלגים בצעד קל, וכשהאדמה עדיין לחה מתכסים הגרביים הלבנים של הסוסים בנִתזי בוץ עוד לפני שהם מגיעים לאטליז. בכל יום ראשון אחרי המיסה מסיע האב את ארבע בנותיו מסמטת הכנסייה אל הרחוב הראשי, הם חולפים על פני חנותו של הקצב ועל פני בית הספר, על פני בית החרושת ללבֵנים, אחרי בית החרושת ללבֵנים הוא פונה שמאלה מהרחוב הראשי אל דרך הגדה, נוסע בה צפונה עד לנחלה שבחצי גובהו של השֶפֶרבֶּרג, הר הרועים, שכולם בכפר מכנים אותה "היער של קלרה" כי זהו חלקה בירושה. שם מַפנה האב את המרכבה לאחור, ובקיץ, בזמן שהוא מסובב אותה, הנערות קופצות ממנה מהר כדי לקטוף כמה גרגרי פטל מימין לשביל, אבל ווּראך, כך נקרא אביהן של ארבע הבנות בכפר, מצליף שוב בשוטו ברגע שהפנה את המרכבה, כמנהגו גם בימי חול כשהוא מדהיר את המרכבה הריקה ברחבי הכפר כדי לקרוא לאריסיו ולאריסותיו לעבודה, ומשהצליף האב, ווּראך, בשוטו, מזנקות ארבע האחיות בחזרה למקומותיהן, הנסיעה הביתה נמשכת כעת, על פני בית החרושת ללבֵנים, על פני בית הספר וחנותו של הקצב, עד לקצהו האחר של הכפר, אל משק קְלוֹט, שאותו ירש האב מאביו וזה מאביו וזה מאביו שלו וכך הלאה, אל משק קלוֹט, שהמלך החכיר לאחד מאבותיו של ווּראך בסביבות 1650 ועמו גם כמה שדות.

והיה אם תרצה בתולה לדעת אם תינשא בקרוב, עליה להקיש על לול התרנגולות בליל סילוֶוסטֶר הקדוש. אם תשמיע תרנגולת את קולה ראשונה, לא יקרה דבר, אולם אם יענה התרנגול, תתמלא משאלתה. בליל סילוֶוסטר היא יכולה לאלץ את חתנה לעתיד להופיע. אם רוצה העלמה להינשא ליורד ים, תתיישב על מריצה, אז יופיע המיוחל עד מהרה. כדי לבוא בברית הנישואים עם בנאי, על העלמה לשבת על גדם עץ המשמש לחטיבת עצים. אם תיקח לידה דלי וכף בנאים, יבוא עד מהרה. אם רצונה באיכר, תאחז במגל ובמעדר. אֵם שבִּתה הגיעה לפרקה תשדל מחזרים לבוא אל הבית. לשם כך עליה להשאיר את קורי העכביש שבבית במקומם במכוון. אם ייקרעו, יסתלקו המחזרים.

אמן של ארבע הבנות מתה בלידתה של קלרה. בן אין לו לראש הכפר. בעלי קרקעות ובעלי משקים יש בכפר, שני איכרים זעירים וכמה איכרים אמידים, אבל ראש כפר יש רק אחד.
גרֶטֶה אינה נישאת כי בנו הבכור של האיכר זַנדקֶה, שלו הייתה מאורסת, היחיד מששת בניו של זַנדקֶה שקיבל הכשרה חקלאית משום שהיה עתיד לרשת את משק זַנדקֶה, מגלה ימים מעטים לפני החתונה, להפתעתו שלו וגם להפתעת אביו, כי בעל הנחלה לא בחר בו ליורש. עקב כך מתבטלת החתונה וארוסה של גרֶטֶה, לאחר שאחד מגיסיו דווקא מקבל לידיו את המשק בספטמבר, עולה על אוניית קיטור בבְּרֶמֶרהאפֶן ומפליג בעבור 280 מארק דרך אַנטוֶורפֶּן, סַאוּתהַמפּטוֹן, מפרץ גיבּרַלטַר, גֶנוּאָה, פּוֹרט סַעיד, תעלת סוּאֶץ, ים סוף, עַדֶן, קוֹלוֹמבּוֹ ואַדֶלֵייד אל מֶלבּוֹרן, אוסטרליה, שלשם הוא מגיע ב־16 בנובמבר 1892 אחרי שיט בן שישה שבועות ובאמתחתו שארית רכושו המסתכמת ב־8 מארק ושעון כיס עשוי מזהב, שהוא ממשכן בתמורה ל־20 מארק. את זאת הוא כותב לארוסתו במכתב ממלבּורן, אחר כך גרֶטֶה אינה שומעת ממנו שוב ושדותיו של זַנדקֶה הגובלים בנחלתו של ווּראך אובדים למשפחתו של ראש הכפר לעד.
הֶדוויג מתרועעת עם פועל שדש את התבואה במשק קלוֹט בקיץ. כשנודע לאב על כך מפי שכן הוא פורץ אל הגורן בצהרי היום, תולש את מקבת הדישה מידו של הפועל ומֵניס אותו מהמשק במילים: גרזן אני אביא, אני אהרוג אותך! הוא רודף אחריו מהמשק עד אל שולי היער ובכל הכפר נשמע קולו שמרוב הפקודות שהוא פוקד הוא חזק מאוד וכבר כמעט שחוק ולכן נשמע כקולו של שיכור: גרזן אני אביא, אני אהרוג אותך! כשהוא חוזר למשק הוא כולא את הֶדוויג לכמה ימים בחדר העישון שבעליית הגג, ושם היא מפילה את תינוקה, שבזמן ההוא אינו אלא גוש קטן שותת דם.
אֶמה, הבת השלישית של ראש הכפר, הייתה בוודאי ראויה להיות ראש כפר אילו נולדה גבר. היא עוזרת לאביה בכול, מכריעה בהיעדרו בדבר היטלי המס של תושבי הכפר, שוכרת אריסים ואריסות, מפקחת על החורשות, על השדות ועל הבקר. על נישואים עתידיים של אֶמה לא השחית איש מילים מעולם, לא במשפחה ולא בכפר.
ולקלרה, צעירת בנותיו של ראש הכפר, מוקצה כירושה היער שעל השֶפֶרבֶּרג, בחלקו התחתון היער גובל באגם, בחלקו העליון בכר העשב עם שיחי הפטל השייך לאחוזה, מימין באדמותיו של וַרנאק הזקן ולבסוף משמאל בכר העשב של בעל אדמה אחד, שסכסוך של שנים עומד בינו ובין אביה של קלרה בגלל גידורו הלא חוקי של כר העשב הזה, שווּראך תובע עליו חזקה לעצמו. בשל הנסיבות האלה מוחזק היער של קלרה בעיני אביה כאי, שצירופו לשטחים אחרים באמצעות נישואים אינו עומד על הפרק.

כשהדייג עוגן ליד גדתם, קלרה אינה יודעת מה עליה לומר. גם הדייג הצעיר אינו אומר דבר, הוא רק משליך אליה את החבל, היא תופסת אותו וקושרת אותו מסביב לעץ אלמון. במקרה היא ביער שלה היום מכל הימים. מאז התקרית שאירעה להֶדוויג לא הזמין שוב האב את בנותיו לנסיעה במרכבה. היום הגיעה הנה קלרה לבדה וברגל, היא קטפה פטל למעלה בכר העשב ואחר כך ירדה לאִטה בין השיחים והעצים השייכים לה: עצי אלון, אלמון ואורן, כדי לראות את ריצוד המים, כי ממשק קלוֹט לא רואים את האגם אפילו לא בחורף, כשהעצים עומדים בעירומם.

הדייג הזר מושיט לה את ידו, היא עוזרת לו לרדת מהסירה המתנודדת ואז מרפה. רק כשהוא מושיט לה את ידו שנית, היא מבינה שהוא רוצה שתוליך אותו הלאה. באמצע המדרון, במקום שהאדמה אינה שחורה כל כך והעשב יבש יותר, יימצא בוודאי מקום בשבילה ובשביל הדייג, ששערותיו רטובות כל כך עד שהמים נוטפים על כתפיו וזולגים על זרועותיו עד לאצבעותיו השלובות באצבעותיה שלה. רק עכשיו, כשהיא מחפשת מקום שתוכל לשבת בו אתו, היא שמה לב כמה אנשים יש מסביבם בחלקת היער הזאת, בכל מקום יפה שאפשר היה לנוח בו כבר יושב או עומד מישהו, אחדים שוכבים בצל וישנים, אחדים אוכלים ארוחה קלה, אחרים נשענים על עץ, מעשנים ונושפים טבעות עשן. כנראה לא השגיחה באנשים האלה קודם לכן מפני שהם כולם שקטים כל כך. בכתם שמש מתחת לעץ האלון הגדול צומח עשב כלבבה, עשב יבש, גבוה, אגודות־אגודות, וכשהיא כורעת שם ומושכת אליה את הדייג, מתחילים סופסוף האחרים לזוז, מחזירים את כיכרות הלחם, התפוחים והביצים הקשות אל סליהם, מקפלים את השמיכות וקמים בעצלתיים, ואילו אלה שנשענים על גזעי העצים זורקים כעת את הסיגריות שלהם אל האדמה ורומסים את הבדלים. מעט־מעט פונים כולם לעלות במדרון ומסתלקים מן המקום בלי לומר מילה לקלרה ולדייג שלה או לברך לשלום. הדייג מניח את ראשו בחיקה, בחיק הצעירה בבנותיו של ראש הכפר, שטרם נישאה, והיא מתחילה לייבש בחצאיתה את בלוריתו הרטובה. מאחורי האלון, בגבה ממש, קמים עכשיו עוד שני מבקרים חרישיים אחרונים בחלקת היער, שנעלמו מעיניה לפני כן, והולכים גם הם.

מה אדום בלידתו / ירוק בחייו / ולבן במותו?
יֶשנה חיה אחת קטנה / חיה אחת קטנה יֶשנה. / ועצמותיה על בשרה. במרתף שלנו ברנש צנוף, / במאה אדרות עטוף.
דבר מה הולך לו על הגג / לא מרשרש, לא מאוושש.
זורקים אותה - היא לבנה / אבל נופלת מטה צהובה
בגן שלנו סוס אביר / זנבו גבוה באוויר.
המלכה שותה לה תה / והמלך מטאטא / ואחר כך גם הוא שותה. / מה שמה של המלכה?
רגליים אין לי אך את הילוכי איני בולם, / ידיים אין לי אך אני היטב הולם, / חייל מסכן אני על עֶמדתי שומר / ולכולם את האמת אומר.
כל כולה חור על חור / ועם זאת אין כמותה לקשור.

בהתחלה דבר לא מעורר את תשומת לבן של האחיות, אלא רק שקלרה מברכת אותן לפעמים בבוקר בנימוס מופלג ושואלת לשלומן כאילו הן זרות או כמי שלא ראתה אותן זמן רב. ואילו בימים אחרים היא מסיבה את ראשה מהן כשהן אומרות לה בוקר טוב. הדבר השני שמעורר את חשדן של האחיות וגם של אנשי הכפר הוא שלעתים מזומנות לוקחת קלרה את דלי השיירים עבור החזירים ויוצאת עמו מהמשק במקום לרוקן אותו בדיר. היא חוצה את הכפר והדלי בידה, עוברת על פני האטליז ועל פני בית הספר ואחרי בית החרושת ללבֵנים היא פונה שמאלה אל דרך הגדה. וַרנאק הזקן, שאדמותיו גובלות ביער של קלרה מימין, מספר לווּראך שקלרה מרוקנת את הדלי שלה רק כשהיא מגיעה לשם, איפשהו בשיחים, ואחר כך היא מתיישבת על העשב, משעינה את גבה אל האלון, כפות רגליה על הדלי המהופך, מדברת לאוויר או סתם שותקת. אחרי שהאב אוסר עליה לצאת מהמשק, היא מתחילה להתחבא במשק קלוֹט. היא משתופפת מאחורי השיחים והעצים שבגן או מתחת לקרשים ששעוּנים על דבר מה, גם נכנסת לתוך חביות ותיבות. בכל מקום במשק ובנחלה עלולים המשרתים והאחיות להיתקל בקלרה. מכל מחבוא נשמעת עכשיו קלרה לעתים קרובות בוכה ומתווכחת, אבל כשמוציאים אותה משם, היא תמיד שקטה וחביבה. פעם אחת, כשגרֶטֶה פותחת את דלת חדר הכלים כדי לקחת מטאטא, עומדת קלרה בקיטון הצר ומחייכת אליה בשלווה כאילו עמדה בחשכה וחיכתה לאחותה זה מכבר. בפעם אחרת היא שולחת את ידה אל הקערה בזמן ארוחת הצהריים ובנוכחות כולם מורחת את הבלילה המהבילה מסביב לפיה כאילו אינה רוצה למצוא את הפתח במתכוון, אבל גם אז היא חייכנית ונינוחה. רגע אחד מושלך הס מסביב לשולחנו של ראש הכפר. אחר כך במשך זמן מה אין כמעט מי שמוכן לשרת אצל ווּראך הגדול, כי אין זה פשוט כלל להיערך לקראת התקפה אפשרית מצד מי שזנחה את כל כללי ההתנהגות. האחיות מניחות את כל הסכינים החדים במגירה ננעלת, האריסים שמים את גרזִניהם למעלה על הארון המשובץ בשער הכניסה, שאישה אינה יכולה להגיע לשם בלי לעלות על שרפרף, ובחדר של קלרה האב מפרק את ידיות החלונות ואת הידיות הפנימיות של הדלתות, בלילות הוא נועל את הדלת מבחוץ במו ידיו. לפעמים, בלילות, הופכת קלרה, בתו האחרונה של ראש הכפר, את סיר הלילה שלה ומתחילה לתופף עליו.

זה המפתח לגן / ששלוש עלמות מחכות שם. / שם הראשונה בִּינקָה. / שם השנייה בּיבֶּלדֶבּינקָה./ שם השלישית צִיקצֶטצאק נוֹבֶּל דֶה / בּוֹבֶּל דֶה בּיבֶּל דֶה בּינקָה. / לקחה בּינקָה מקלות / ונתנה לבּיבֶּלדֶבּינקָה מכות. / ואז צִיק, צֶט, צאק, / נוֹבֶּל דֶה בּוֹבֶּל דֶה בּיבֶּל דֶה בּינקָה / התחילה לבכות.

ואחר כך דבר אינו קורה, גרֶטֶה והֶדוויג ואֶמה וגם קלרה מזדקנות ואביהן מקשיש ותו לא. דבר אינו קורה, ענף מענפיו של עץ האלון הזקן ביער של קלרה נשבר ונופל, שוכב מוטל בעשב ומרקיב ותו לא. כל תושבי הכפר כבר רגילים מזמן שהזקֵנה של ראש הכפר, כפי שתושבי הכפר מכנים עכשיו את קלרה, מדדה לפעמים ברחבי הכפר, לרגליה שתי נעליים שונות ולעתים אפילו גרביים בלבד, הולכת עד אל הקצב, עד אל בית הספר, עד אל בית החרושת ללבֵנים, אבל לעולם לא מעבר לשם, וכששואלים אותה: לאן? היא עונה: לא יודעת.

בכפפה שעברה / איבדתי את הסתיו שלי. / שלושה ימים מצאתי / עד שחיפשתי אותה./ אז עברתי על פני גן / ששם עמד אדון. / אל האדון ישבו שלושה שולחנות. / אז הסרתי את היום שלי / ואמרתי: כובע טוב, אדונים. / אז צחקו האדונים להתחיל כל כך / עד שצָחוּ מִבּכוֹק.

את השליש הראשון של היער של קלרה מוכר ווּראך הזקן ליבואן של קפה ותה מפרנקפורט שעל האוֹדֶר, את השליש השני ליצרן בדים מגוּבֶּן שרושם את שמו של בנו בהסכם המכר כדי להסדיר את חלקו בירושה, ולבסוף מוכר ווּראך את השליש השלישי, זה שעץ האלון הגדול עומד בו, לאדריכל מברלין שגילה את המדרון הזה המצמח עצים ושיחים בטיול באוניית קיטור ורוצה לבנות שם בית קיט לו ולארוסתו. ראש הכפר נושא ונותן תחילה עם יבואן הקפה והתה, אחר כך עם יצרן הבדים ולבסוף עם האדריכל על כך וכך מטרים מרובעים, לראשונה בחייו הוא אינו מודד אדמה בפרסאות ובהֶקטָרים, לראשונה בחייו הוא מדבר על חלקות. מאות בשנים נקרא היער של קלרה חורשה, כל שלושים שנה היו כורתים את כל מה שמסביב לעץ האלון הגדול ואז שבים ומייערים את השטח מחדש, עכשיו עתידים כל העצים, כך כפי שהם, לעמוד לעד, ארוסתו של האדריכל אומרת: כדי לתת צל. בזמן שהאב מתמקח על המחיר עבור השליש השלישי, קלרה, שכולם מכנים אותה הזקנה של ראש הכפר, מְדדה כהרגלה ברחבי הכפר, לרגלה האחת נעל, לרגלה האחרת גרב בלבד, מדדה על פני הקצב, אחר כך על פני בית הספר, אחר כך על פני בית החרושת ללבֵנים, ובחזרה. עם רדת החשכה מתחיל לרדת השלג הראשון. ווּראך הזקן חותם בשם בתו פסוּלת הדין בתור מוכר החלקה השלישית שעל השֶפֶרבֶּרג, בשם האדריכל חותמת ארוסתו הצעירה בתור הבעלים החדשים.

רק למחרת היום מגלה אֶמה את עקבותיה של קלרה בשלג הטרי, בחוף הרחצה הציבורי הם מובילים ישירות לתוך המים האפורים, נעל וגרב לסירוגין, פעם נעל, פעם גרב, פעם נעל, פעם גרב, פעם נעל. כעבור זמן קצר נמצאת גם גופתה, היא נלכדה בשורשיו של עץ אורן זקן הצפים במים על גדת בית החרושת ללבֵנים. הכומר אינו מוכן לקבור את המתאבדת בטקס נוצרי, אבל ראש הכפר, שעל אף גילו המבוגר התמנה לא מכבר לראש מועצת האיכרים של הרַייך, מסרב לשמוע על כך.

בבית שמישהו מת בו עוצרים מיד את השעון. את המראָה מכסים כדי לא לראות שני מתים. פותחים את החלונות העליונים ואם אין אשנבים בגג מרופפים אחד מרעפי הגג כדי שהנפש תוכל לצאת החוצה. רוחצים את המת ומחליפים את בגדיו. את הגברים מלבישים בחליפה שחורה, את הנשים בשמלתן השחורה. מנעילים את המת בנעליים. בתולות קוברים במלבושים של כלה, בשמלה לבנה, זר הדסים והינומה. משכיבים את המת על קש. שמים על פניו מטלית ספוגה ביין שרף או בחומץ. על גופו מניחים סרפדים כדי שלא יכחיל. בצדי גופת הגבר מניחים גרזִנים. על בטנה של גופת האישה שמים גרזן, ידיתו פונה אל כפות הרגליים. כאשר מניחים את הגופה בארון מסלקים את הגרזִנים. את הדלי ובו מי שטיפת הגופה קוברים מתחת למרזב. את הקש שעליו שכב המת ואת בגדיו הישנים שורפים או קוברים. לבעלי החיים שבדירים ולעצים שבגן מודיעים על המוות במילים: בעל הבית שלכם מת. קודם שנושאים את הארון מעבר לסף מניחים אותו שלוש פעמים על הרצפה. כדי למנוע את הנפש מלהיכנס שוב לבית סוגרים את החלונות ואת הדלתות מיד לאחר שהארון חוצה את הסף. שופכים מים על הרצפה ומטאטאים את החדר במטאטא. את הכיסאות שעליהם עמד הארון הופכים ומניחים על הרצפה. כדי למנוע את חזרתו של המת שופכים מים מתוך קערה אחרי שיירת האבל, כשם שעושים כאשר הרופא או פושט העורות יוצאים מתחום המשק.