שלומצי כותבת יומן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלומצי כותבת יומן
הוספה למועדפים

שלומצי כותבת יומן

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דקלה קידר

דקלה קידר (נולדה ב-1975 בארצות הברית) היא סופרת, תסריטאית, עורכת תסריט ומנחה סדנאות כתיבה לנוער וכתיבה למבוגרים המיועדת לילדים ולנוער.

תקציר

הודעה חשובה משלומצי: לא להציץ!!! (ואם אתם מציצים, אל תספרו לאף אחד.) (!ואם אתם מספרים, אז לפחות לא ליוני) מכיתה ט' ועד י"ב שלומצי כותבת יומן: על החברות הכי טובות שלה, על ההורים הגרושים, על אחותה הקטנה, ועל המאבק על זכותה הרשמית, המוסרית והחוקית - לפי כל הספרים והסרטים - לאהוב ושיאהבו אותה בחזרה. במסעה המפרך אל עולם המבוגרים נדרשת שלומצי לענות על כמה שאלות מטרידות: למה איש הפיצה כתב "שלומצי" בגמבה על הפיצה? איך יכולה כלבה פצועה להציל את חיי האהבה שלך? למי יהיה דייט קודם, לאמא או לאבא? למי יהיה דייט קודם, לאמא או לשלומצי? האם מותר לא לשמוח כשלחברה הכי טובה שלך טוב? איזה סנדוויץ' יותר עדיף: ריבה עם במבה אדומה, או גבינה כחושה עם נבטים? האם חתולים יכולים להתחתן? ולמה לעזאזל אהבה משאירה צלקת דווקא על הברך? אז אם כבר מתבגרים - לפחות שזה יהיה עם שלומצי, הילדה הכי חכמה והכי שטותניקית, הכי בוגרת והכי ילדותית, הכי מצחיקה והכי שוברת לב, הכי רגילה אבל לגמרי אחרת, והכי הכי מיוחדת שתפגשו בזמן הקרוב. שלומצי כותבת יומן נולד כסיפור בהמשכים שהתפרסם באינטרנט בפורום תפוז. דקלה קידר היא סופרת ותסריטאית

פרק ראשון

20:29, יום שישי

"אני ויותם — בעצם, בואי," אמרה נטע מעבר לקו.
בזמן שאמא שלי משלבת ידיים כרגע וחושבת בסיפוק, סופסוף אפשר ללכת להצגה עם חברה טובה ולסמוך על בתי הגדולה שלומצי שתשמור על שָׁרוני לערב אחד — אני משביעה את שָׁרוני שבועת דם. אם יתגלה לאמא שאישרתי לה פיג'מה בלי מקלחת, שציוויתי עליה לצאת איתי כך בחושך מהבית כשאני מתעלמת מהעובדה שהיא יחפה, וגם מהטענות שלה שהיא רעבה (אכלנו בעיקר מרציפן ורוד, קצת פחות מהַקינואה והירקות הבריאים שאמא השאירה לנו), ושזירזתי אותה ללכת במהירות עד לבית של נטע בסוף המושב — יכול להיות, רק יכול להיות שהיא תצטער על זה מאוד. אבל אין ברירה. מדובר בפגישת חירום, נטע ושובל מחכות רק לי.

 


*

 


היום בצהריים חזרתי עם תעודת הסיום של כיתה ח'.
אולי לכבוד השיפור המדהים של הציון שלי בספורט (מחמישים לחמישים וחמש), קיבלתי מאמא שלי במתנה את היומן הזה, שאני כותבת בו עכשיו. מדובר במתנה חינוכית כמו כל המתנות שקיבלתי ממנה אי פעם. כשעברנו מֵעֵט לעיפרון קיבלתי עט כדורי עם תמיכה ספוגית ארגונומית לאצבע, כשתרגלנו את לוח הכפל קיבלתי חשבוניית עץ, כשקצרתי מחמאות מהמורה לאנגלית היא טענה שאני כנראה צופה יותר מדי בטלוויזיה, ולכן קיבלתי את סיימון, המאהב האמריקאי שמוכן לשוחח איתי בכל זמן שארצה, בתנאי שיש בטריות. לוהט.
היא מיד הסבירה שגם לה "היה יומן כשהיא היתה בגילי," והיא כתבה בו "דברים אישיים," ואחר כך הוסיפה בחיוך מסתורי, "אישיים מאוד." אמרתי לה שאני מקווה שהיא לא מההורים שקונים לילדים שלהם יומן כדי שהם יוכלו אחר כך להציץ בו ולהתעדכן, כי במקרה כזה היא יכולה פשוט לשאול אותי (אם כי אני לא מתחייבת לענות). היא אמרה בקרירות, "בסדר, שלומית. בפעם הבאה לא תקבלי שום דבר," ונעלמה. כשאני, שלומצי, הופכת לשלומית, זה סימן שאו שהיא נעלבת, או שהיא כועסת, או שהיא עומדת לספר לי שכמו שאני יודעת היא ואבא לא מסתדרים כבר תקופה ארוכה, ולכן הם החליטו וכו' וכו' וכו'.
הלכתי אחריה למטבח. היומן־מתנה הסיני היה מוטל על השולחן, והיא חתכה במרץ פירות לסלט פירות, משהו שהיא תמיד עושה כשהיא עצבנית. אמרתי לה בזהירות שאני פשוט לא בטוחה שיש לי דברים אישיים לכתוב עליהם. היא אמרה, "לכל אחד יש, זה רק עניין של איך מסתכלים על זה." אז אמרתי פשוט "אוקיי." היא שתקה וחתכה עוד תפוח. "אז תודה?" אמרתי שוב, וכשהיא הנהנה, לקחתי את היומן, עדיין בלי שמץ של מושג למה הכוונה בדברים אישיים. את הדברים האישיים שלי אני מיד מספרת לשובל ולנטע. אז אם אני גם מספרת וגם כותבת על זה, זה כבר הופך לממש לא אישי, לא?

 


*

 


אבל כשנטע אמרה לי בטלפון, "אני ויותם — בעצם, בואי," המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה, הנה "דברים אישיים." האם אפשר לכתוב יומן על דברים אישיים של מישהו אחר?


20:40


פגשנו באמצע הדרך את שובל, שהרימה גבה למראה האקזוטי של שָׁרוני (פיג'מה רקומה שאמא הביאה לה פעם ממרוקו ורגליים יחפות). שאלתי אותה באנגלית, כדי ששרוני לא תבין, אבל גם היא לא ידעה יותר ממני לגבי הדברים האישיים של נטע. גם היא קיבלה קריאה דומה לפגישת חירום.
נדב, האח הקטן של נטע, פתח לנו את הדלת וסובב את האצבע שלו על הרקה, רומז לנו על מצבה הנפשי של אחותו, חברתנו הטובה ביותר שישבה על הספה כשרגליה מונפות למעלה, ראשה שמוט למטה, והשיער החום והמבריק שלה מתבדר לו על הרצפה, אוסף עיגולי אבק. אני ושובל החלפנו מבטים מודאגים. היא סימנה לי בעיניה: "אני אחראית על נטע, את על הקטנים." הובלתי את שָׁרוני ונדב לחדר המשחקים.
שם הודעתי ברשמיות שהמשימה שלהם הערב היא לשמור שלא יקרה כלום לחדר עד שאני אגיד שהסכנה חלפה. שָׁרוני הביטה בי בחשדנות, אבל למזלי נדב לקח את העניין ברצינות ורץ לחלון לוודא שאף אחד לא מגיע לגנוב את החדר. לפני ששָׁרוני פרצה בצחוק לחשתי לה בחומרה שהיא עכשיו "המבוגר האחראי בחדר," והיא בעצם הבייביסיטר של נדב, כמו שאני הבייביסיטר שלה, ואני סומכת עליה. היא מאוד התרשמה. התמלאתי סיפוק וירדתי למטה.

 


*

 


נטע התרוממה ואמרה: "אוי, יש לי סחרחורת," אספה משום מקום שקית סוכריות ג'לי, הציצה בפנים, לא לקחה שום סוכרייה ואז אמרה: "נפרדנו."
את יותם היא הכירה ביום השני שלנו בחטיבה, ואני לא אשכח את זה לעולם.
מוזר לכתוב שהרגע הרומנטי בחייה של נטע הוא דווקא רגע שאני לא אשכח לעולם, אבל יש לי סיבה ממש טובה. זו היתה הפסקת עשר. אני ושובל בדיוק סיימנו את טקס החלפת הסנדוויצ'ים שלנו (מנהג מימי כיתה א'), אני נגסתי בסנדוויץ' המסעיר שאח שלה הכין (ריבה עם במבה אדומה), והיא בסנדוויץ' המשעמם שאמא שלי הכינה (גבינה כחושה עם נְבָטים). אני בדיוק ניסיתי להסביר בהתרגשות מה אני מוצאת ביצור עם השיער המגודל וחולצת הכדורגל הישנה. נדמה לי שדיברתי על החיוך האדיש שלו. הוא אמנם לא כוון אלי — שלומצי, 1.70, גובה של דוגמנית אבל שיער דמוי זר פטרוזיליה, אגן ירכיים משפחתי (ניסוח נימוסי של סבתא שלי), שן לא אמיתית, בעיה חמורה של התאמצות יתר בתחום הלבוש ונטייה לשפם — אלא אליה, אילנית (כך לפחות כתוב בשרשרת שלה), 1.60, גובה של גמד, אבל עיני תכלת זוהרות, עור מושלם ורעמת אַפְרוֹ מהממת. אני זוכרת שבדיוק שאלתי בקול רם אם יש דבר כזה, אהבה ממבט ראשון, והתחלתי לענות לעצמי שעובדה שזה קרה לי — ממש ברגעים אלו — ואולי שובל יודעת איפה אני יכולה להכין לעצמי שרשרת עם השם שלי, בדיוק כמו שיש לאילנית, כי יכול להיות שהיצור אוהב כאלה שמסתובבות עם שרשרת השם שלהן על הצוואר, ואז זה קרה.
גוש מסיבי של רוק נחת לתוך הסנדוויץ' שלי. לא היה אפשר לפספס את זה.
הסתכלנו זו בזו בתדהמה.
שמענו מעלינו צחוק מרושע. כשהבטנו למעלה, ראינו כמה בנים מתרחקים מהמעקה במהירות. בעוד אנחנו מעכלות את גודל ההשפלה, קלטתי את נטע. הם ישבו על המדרגות. היא ועוד מישהו בחולצה ירוקה. חייכו. גם שובל ראתה את זה והביטה בי בחיוך דבילי: כמה צפוי. אנחנו נושפל בידי רוק של ערסים זרים מקומה שלישית, ונטע כבר תסגור את הפרטים האחרונים של חיי האהבה שלה לשנתיים הקרובות.
מאוחר יותר נטע סיפרה לנו שיותם זיהה אותה מגן שושי. בהמשך הם גם גילו שהם נולדו באותו יום, וששניהם אוהבים לצייר. אפילו שובל הסקפטית הודתה שמדובר במפגש גורלי של נפשות תאומות, ואני רציתי להאמין שזה רק עניין של זמן עד שגם אני והיצור נטול השם עדיין, נגלה כל מיני פרטים זה על זה, כמו שגם הוא לא יכול להירדם לפני שהוא גומר לקרוא פרק בספר, וכשהוא גומר פרק בספר הוא חייב לגמור עוד פרק בספר, וכשהוא גומר עוד פרק בספר והוא מגלה שכבר הסוף של הספר קרוב הוא חייב לגמור כבר את כל הספר, וכשהוא גומר את הספר הוא בודק אם העטיפה אכן תואמת את התוכן של הספר, ואז הוא נרדם וממשיך את הסיפור בחלומות ואז הוא מתווכח אחר כך עם חברים שלו אם הסוף של הסיפור קרה בסיפור או שהוא המציא.
וחוץ מזה הוא בטוח הולך לחוג דרמה כמוני, ההורים שלו גרושים כמו שלי, הוא גדל במושב וחולם על טיול תרמילים לאירופה כמו שאני ושובל ונטע חולמות עוד מגן שושי, והכי חשוב, הוא מאוהב בי בסתר — ממבט ראשון. כן, זה רק עניין של זמן.
מאז ועד לרגע שבו נטע הודיעה על פרֵדה, עברו כמעט שנתיים. שובל לא התאהבה באף אחד אבל למדה להגן על הסנדוויץ' שלה בחירוף נפש, ואני הוכחתי שבהחלט יש דבר כזה אהבה ממבט ראשון: בתנאי שזה לא חייב להיות הדדי. שנתיים שלמות ביליתי בתצפיות אינטנסיביות שגילו לי על היצור, שהתברר ששמו יואב, אינסוף דברים חשובים, כמו למשל הפיתה האהובה עליו: חומוס. או החולצה שהוא הכי הרבה לא מכבס: חולצת כדורגל קרועה של קבוצה אנגלית. במשך שנתיים ניהלנו כשלושת אלפים שיחות טלפון (הוא אומר "הלו," אני שותקת, הוא מנתק). אי אפשר לומר שלא היו לנו יחסים.
אף על פי שבמטה הסודי שלנו עסקנו בלי סוף בניתוחי "יואב ואילנית — ידידות תמימה או רומן סוער?", לפני שבועיים הכול נגמר. אחרי שנתיים של אימון יומיומי וחשאי שלי בהתנשקות מול המראה, עם כף היד ועם כרית, הוא ואילנית עמדו והתנשקו על אמת מעל עמדת הדי־ג'יי בערב הדיסקו בבית ספר, מול כולם, ואני נאלצתי לבלות בזרועות חברותי הטובות המוחות את דמעותי, כשברקע יונה, המורה למתמטיקה, רוקעת לא לפי הקצב.


21:00


כמובן שבתור חברותיה הטובות, כיבדנו את הרצון של נטע לא לדבר על זה: "את ממש לא חייבת לדבר על זה."
"רק בגדול, ספרי מה היה?"
"אולי בכל זאת? משהו? זה יקל עלייך..."
"קדימה, שוּט!"
"נטע, אין לנו את כל הסופשבוע בשבילך!"
"דברי או שאנחנו הולכות!"
שמתי לב שאף אחד לא ממש אוהב לספר למה נפרדים. דוגמה טובה לזה היא ההורים שלי: "אבא ואני לא התגרשנו ממך ומשָׁרוני, ולכן אין מה להסביר." כאילו שלא יגיע היום שבו אגלה את האמת המרה ואחשוף אותם על כל מעשיהם הנוראיים (אני אהיה מספיק עשירה מבייביסיטר כדי לשחד את מי שצריך). אבל מה שבטוח הוא שגם אם אנשים לא אוהבים לספר על פרֵדות, הם דווקא מאוד אוהבים לספר "איך הכרנו." זה בדרך כלל בא בתוספת של "איזה צירוף מקרים מדהים זה היה!" וגם "ומאז — תראי! הכול היסטוריה!"
בעיניים עצובות ובציפורניים כסוסות, נטע סיפרה שהיא ביקשה טפסים בשביל שניהם למבחנים למגמת ציור בתיכון לאמנויות. היא אפילו לא שאלה אותו כשהיא רשמה את שניהם למבחנים, הם הרי עושים הכול יחד. אבל כשהיא הודיעה לו על כך, יותם התנהג ב"מוזרות," ולבסוף התפרץ עליה: הוא רק בכיתה ח', הוא עדיין לא יודע לאן הוא ילך ללמוד, הוא לא יודע אם הוא רוצה ללכת איתה לאותו תיכון, ובסוף הודיע שבכלל, משהו חסר.
"משהו חסר?" שאלתי.
"בזוגיות."
זה הזוג הכי לא חסר שהכרתי.
היא המשיכה, "אנחנו כל כך הרבה זמן כבר ביחד, גם אני לפעמים מרגישה שאולי אני מפסידה משהו," היא הביטה בי. "מתי זה קורה הלפעמים הזה?" שאלתי, והיא ענתה בחיוך קטן: "במיוחד כשאת מתאהבת וכולך בהתרגשות ועם פרפרים בבטן, ויש לך שמחה כזאת — שלי כבר מזמן לא היתה."
הקשבתי בפה פעור. "אבל בסוף אני נשארת עם הפרפרים בבטן ועם לב שבור, ואת עם החבר שאת אוהבת. אז מה בדיוק את מרגישה שאת מפסידה?"
היא אמרה, "את ההרגשה הזו של ההתחלה."
"זה גם מה שהוא מרגיש שחסר?" שובל שאלה.
"לא היה לי אומץ לשאול. אולי הוא פשוט כבר לא אוהב אותי?"
איך אפשר לא לאהוב את נטע. גם עכשיו, עם שיער מאובק ועיניים אדומות שבוהות בערוץ אל ג'זירה דקות ארוכות, היא לחלוטין מושלמת.
"אז זה הדבר היחיד שהוא אמר? שמשהו חסר?" שאלתי.
"הוא אמר שהוא רוצה להפריד כוחות."
"זה נורא שהוא מדבר במונחים של מלחמה," שובל אמרה.
"תודה, מותק," היא אמרה חלושות.
התחבקנו חיבוק משולש. "מה שבטוח הוא שאת לא מוותרת על המבחנים. אני באה איתך להיבחן במוזיקה," שובל אמרה בתוך החיבוק. נטע שתקה.
"את לא מתכוונת לוותר על העתיד שלך בגלל בחור," אמרתי אני.
"טוב, קצת כבד עלי לדבר על העתיד. אולי נטביע את יגוני בפיצה? אני מזמינה."
בנוסף לזה שנטע יפה, מוכשרת בציור ויש לה חבר (גם לשעבר נחשב), גם דמי הכיס שלה מאפשרים לה להזמין פיצה לכולנו, כולל דלת קלוריות לשובל. הפעם היחידה שאני קיבלתי דמי כיס היתה גם הפעם האחרונה, אחרי שאבא נתן לי, ואחר כך הוריד אותם לאמא מהמזונות וזה נגמר במריבה כזאת, שהחלטתי שמהיום והלאה את הכסף שלי אני ארוויח בעצמי. אז אני באמת עושה בייביסיטר אצל השכנים שלנו במושב, לפעמים, ואני גם מתפרנסת לא רע מדמי כיס מסבתא שלי, אבל אף אחד לא יודע מזה.
אולי בהשראת סאלי מ"כשהארי פגש את סאלי" (הסרט היחיד שיש לנטע בבית), שמייאשת את המלצרים בבקשות המנג'סות שלה, הצקתי לנטע כשהיא דיברה עם איש הפיצה בטלפון: "עם זיתים אבל רק ירוקים ולא שחורים," או "פטריות, אבל לא מקופסה," ו"שידביקו את הירקות טוב בתוך הגבינה ולא סתם יפזרו בלי תשומת לב," אמרתי, אבל נטע עצרה לפתע את השיחה והגישה לי אחר כבוד את השפופרת. אף על פי שאני שונאת שיחות עם אנשי שירות בטלפון, לאיש הפיצה היה דווקא קול נעים וסבלני, והוא רשם את כל ההוראות שלי לגבי הפיצה בצייתנות.
"אני חייב לרשום את המתכון הזה," הוא אמר.
"איזה מתכון?"
"הכתבת לי מתכון לפיצה עכשיו, לא?"
"סליחה?"
"אני אקריא: בצק דק, עם שלושת רבעי כמות גבינה מהרגיל, זיתים ירוקים ופטריות טריות, לא לפזר אלא ממש להדביק בתוך הגבינה, קצת מהתבלין שלנו, ממש קמצוץ, ולהשאיר את הפיצה עוד דקה בתנור בשביל שיהיה הרבה קראסט. באיזה חום לאפות, לא אמרת?"
שתיקה.
ואז פרצתי בצחוק.
הוא אמר, "בחורה שכל כך יודעת מה היא רוצה מהפיצה שלה, בטח יודעת גם מה היא רוצה בכלל," ואני האדמתי מהצד השני של השפופרת.
"אני לא כל כך בחורה," אמרתי.
"שוב נפלתי על בחור?" שמעתי את החיוך.
"לא! לא!... אני לא בחורה, כלומר, אני גם לא ילדה, כלומר, כלומר, טוב, תודה וביי!" וככה, מגמגמת ועם לחיים רותחות ניתקתי את השיחה, ונתקלתי בפרצופיהן המחויכים של חברותי.
"מה?"
"טוב, תודה וביי?" נטע שאלה. "ככה את מוותרת על הזדמנות להכיר מישהו?"
"אבל הוא... לא היה משהו... הוא היה ממש סתם!"
"הבנתי. ככה את מצחקקת מ'סתם'?" שובל אמרה. "מזל שאנחנו מכירות אותך מהגן, שלומצי. עוד היינו עלולות להאמין לשקרים העלובים שלך."
הוא באמת נשמע חמוד. למה כל החיים אני חולמת שתהיה כבר איזו התחלה של משהו, ואז כשיש סופסוף אפשרות כזאת, אני מתחילה לרעוד מבפנים?
שובל חשבה בקול: "חבר איש פיצה. קצת משמין, אבל נחמד."
"עובד לילות וימי שישי, אבל בכל זאת נחמד," הוסיפה נטע.
שום דבר לא נראה לי נחמד. רק לפני שבועיים היצור שבר לי את הלב, ואני אפילו לא בטוחה שהוא יודע מי אני. רק לפני חצי שנה הצטרפתי לחוג דרמה, רק בגלל איזה עידו אחד, וכל מה שיצא לי מזה הוא שברון לב, מול הזוגיות שהתרקמה לו בחוג עם מישהי אחרת. כמו שנטע אמרה — בלהתאהב אני טובה. אני כל כך טובה בזה, עד שאני יכולה להתאהב בכמה במקביל, גם כי יש לי לב רחב, וגם כי אולי עם אחד זה יצליח בסוף, אז צריך לנסות בכמה גזרות שונות במקביל. רק שבשיתאהבו בי, אני טובה קצת פחות. חברים זה בשביל בנות כמו נטע, שהן יפות ומוכשרות והכול בחיים הולך להן בקלות. אפילו הפרֵדות שלהן מהחברים שלהן נראות רומנטיות כאלה. למה אני תמיד מרגישה שאם אין לי חבר, אני לא שווה. ואם היה לי חבר, החיים שלי היו נפלאים? למה אני לא יכולה להיות כמו שובל, שאין לה חבר אבל היא גם אף פעם לא מאוהבת, ואין לה שום בעיה עם זה? לכולם יותר קל מאשר לי.
"אכפת לך לבקש ממנו גם אננס על הפיצה?" שאלה שובל, והחליפה מבטים עם נטע.
"תבקשי בעצמך. ואתן יודעות למה? כי הקיום שלי לא תלוי בבנים," הצהרתי ברשמיות.
אבל אז צלצל הטלפון. איש הפיצה ביקש "אֶת זאת שידעה מה היא רוצה מהפיצה שלה." השפופרת חיכתה לי עם הקול הנעים, ששואל אותי איך קוראים לי, ולרגע אני חושבת אם להמציא איזה שם נחמד כמו 'בר' או 'אלמוג', אבל לא. אמנם ויתרתי על ההצהרה שלי והלב שלי דופק במהירות, אבל זה לא אומר שאני צריכה גם להמציא את עצמי מחדש לכבודו.
אז אני אומרת בשקט, "שלומצי. ויש לי כאן בקשה נוספת לאננס."
"איזה שם מרשמלו!" הוא אומר. מרשמלו? לפני שאני מספיקה לתהות אם זו מחמאה או לא, הוא אומר, "אני רן. אין לי זמן אלייך עכשיו, אני בעבודה. שניפגש?"
"מה, איתך, כאילו?"
"מה פתאום, אני רק המזכירה," הוא הגביה את קולו, "מתי יהיה לכם נוח?"
אני שותקת. כאילו מה, הוא לא מכיר אותי, לא ראה אותי, האם ככה הוא מטריד כל בת שמזמינה פיצה? נטע ושובל מסתכלות עלי, גם הן מחכות לתשובה.
הוא אומר, "אה... לא נעים לי להרעיב כאן את כל האזור."
אז אני שואלת: "בן כמה אתה?" והוא עונה, "לפני צבא. אמא שלי נחמדה. החברים שלי בסדר — גם זה שבכלא בגלל השוד, סתם! יש לי בעיה מסוימת עם חוש הומור." הבנות עומדות מסביבי במעגל ונראות בדיוק כמו שקודם ניסיתי למנוע — חבורת אהבליות שבחור בטלפון יכול לגרום להן לצווחות התרגשות, ואני אומרת: "אֶהההה... תראה..."
אני שומעת את האכזבה שלו, "קשה בטלפון, אבל אני אנסה. מה לראות?"
ואני מאוד מקורית, כהרגלי, ואומרת, "מצטערת, אני לא עושה דברים כאלה, ביי," וסוגרת את הטלפון.
שובל: "שלומצי, את לסבית, נכון?"
נטע: "לפחות היית מעבירה אותו לאחת מאיתנו, כזה חמוד."
שובל: "בכלל לא הגזמת. כמה זמן את לבד? חצי שעה?"
נטע: "את חייבת להזכיר לי את זה? שלומצי, הסברים?"
"אני לא הולכת לפגוש מישהו שאני לא מכירה רק בגלל שאני רוצה אהבה. עוד לא הגעתי לייאוש כזה גדול. כלומר הגעתי לייאוש כזה, מזמן, אבל יש גבול."
עכשיו שקעתי אני במהדורת החדשות של אל ג'זירה. אולי באמת פספסתי את אהבת חיי? ואולי באמת יום אחד אני אשב עם הנכדים שלי ואספר להם, "נכדי האהובים, הגיע הרגע לספר לכם איך הכרתי את סבא שלכם, וכן כן, זה קשור מאוד למפעל הפיצה המשגשג שלנו שבזכותו כולכם מקבלים דמי כיס של מיליונים מדי שבוע... הכול התחיל במרשמלו."


22:00


כן. אני מתחרטת שסגרתי את הטלפון, אבל לא מעִזה להגיד כלום לבנות. רק עסוקה במחשבה על עוד הזדמנות שפספסתי ברוב חוכמתי.
צלצול בדלת. אני מקווה שזה רן בעצמו. שייתן סימן, ואני מוכנה לנסות. אני מיישרת את הקוקו שלי ושובל רואה את זה. נטע מתנפלת על הדלת. אני מביטה בסקרנות, אבל זו שליחה. נטע אוספת את מגש הפיצה, אוספת מאיתנו את הטיפ שעשוי מאלפי אגורות מתחתית התיק שלנו ומתיישבת בחזרה. דווקא עכשיו, כשאני רוצה שהן ישכנעו אותי לעשות מהלך אמיץ כי רן הוא אולי אהבת חיי, הן שותקות. יחסית להזמנה המפורטת שכה טרחתי עליה, די אבד לי התיאבון.
נטע מרימה את מכסה הקרטון של הפיצה ולא זזה. שובל מתקרבת ופיה נפער. שתיהן מביטות בי, רומזות לי להתקרב. האם הוא התנקם בי? אני מתקרבת לשם בהיסוס ו...
השם שלי, המכוער, הדפוק ו... המרשמלו, מככב במלוא קומתו על הגבינה הנמסה של הפיצה ורשום בחתיכות גמבה! ש ל ו מ צ י !
בחדר משתררת דממה, וחיוך של ארבעה מטר מתפרש על פרצופי. וגם על פניהן המשתאות של חברותי. אגב, כשהוא עשוי מגמבה, השם שלי לא נראה כל כך נורא.
"איזו חוצפה? נניח שהייתי מזמינה את הפיצה לכל המשפחה?" אני שומעת את עצמי משתדלת מאוד חזק לכעוס, אבל גם מצטערת שאי אפשר למסגר את היצירה הזו לעולמים. שָׁרוני ונדב, ששוחררו זמנית מהמשימה בחדר, מתפקעים מצחוק כשהם רואים את הפיצה, ונטע ושובל מתפעלות בשקט, תוך ששמי נלעס לאיטו... אני לוקחת לי משולש. "ממתי את יודעת לקרוא?" אני שואלת את שרוני שעושה לי פרצוף נעלב והולכת עם נדב לחדר, לשמור עליו. הבנות מסתכלות עלי, "איזו התלהבות!"
"ואם זאת פיצה שהזמנתי לי ולחבר שלי?" אני שואלת, והן מתעלמות ונוטלות משולש.
"מי נתן לו זכות להשתלט לי על האוכל שלי? עם כל הכבוד!" אני ממשיכה להתלהם, והן ממשיכות ללעוס בשקט. "בסדר! אני מתקשרת! זה הדבר הכי רומנטי שמישהו עשה אי פעם בשבילי!" ורגע אחר כך אני נזכרת שעוד אף אחד לא עשה שום דבר רומנטי בשבילי עד היום, כך שאין בדיוק תחרות. ועדיין זה מרשים.
סופסוף החברות שלי מרוצות. נטע מגישה לי אחר כבוד את הטלפון.
אני מחייגת את המספר של הפיצה. הלב שלי דופק בקול רם כל כך עד שאני חוששת שישמעו אותו גם מעבר לקו. אין תשובה, אין תשובה, ואז הוא עונה.
בשביל לא לגמגם, ישר אמרתי לו תודה על הפיצה, ושהוא הבנאדם הראשון שגרם לי להתרגש מגמבה. כל הכבוד לי שהצלחתי לחזור במדויק על הבדיחה של שובל. מעניין אם לכל אחת הוא שולח פיצה בעיצוב אישי.
"אז רציתי להגיד תודה, אז... אז..." ואז הוא עצר אותי.
"את לא מתכוונת לטרוק לי שוב בפרצוף, נכון?"
"זה לא בפרצוף, זה באוזן," עניתי. "ואני לא טורקת אפילו אם מתקשרים אלי רק בשביל לשאול כמה ילדים יש לי ואם אני מרוצה מהבנק שלי."
"אני מת על סקרים אבל אף פעם לא מתקשרים אלי."
"אלי תמיד מתקשרים. פעם הבאה אפנה אותם אליך."
"זה אומר שאת צריכה לרשום את הטלפון שלי. אני אתן לך אותו כשניפגש."
הרמתי את הראש. שובל ונטע נראו כאילו חיברו את שתיהן בדבק לטלפון האלחוטי, והן עשו יחד: "כן! כן! כן!"
אמרתי לו, "תראה..."
באותו רגע נטע התקרבה אלי במהירות, הניפה את ידה לעברי באזהרה וסימנה לי עם השפתיים: "כן."
אמרתי, "כן."
"על הספסל של החנות לכלי נגינה שליד הפיצה?" הוא שאל.
"יש שם אור?"
"מצטער, אני לא קובע במקומות חשוכים. את נורא מאוכזבת?"
"לא," חייכתי, נטע סימנה לי עם השפתיים, "תגידי כבר כן."
אמרתי, "כן. ניפגש. בסדר."
"מעולה. רגע — תני לי סימן מזהה," הוא ביקש.
הסתכלתי על ההשתקפות שלי במראה שעל השידה. "אוקיי," אמרתי, "מאוד גבוהה. גבוהה מדי. סוג של ענקית כזאת. יש לי גבות — שובל, חברה שלי, טוענת שאלה גבות עם אופי, אבל הן סתם פרועות. שן אחת שלי לא אמיתית, אחרי ששברתי אותה בכיתה ו', כשרציתי למצוא חן בעיני מישהו בברֵכה וקפצתי לא טוב מהמקפצה..."
שובל ונטע נעמדו מולי, לוחשות בלי קול, "מה את עושה?"
"בקשר לשן, נטע," המשכתי, "החברה השנייה שלי, אומרת שרק מול השמש אפשר לראות שהגוון קצת שונה. יש לי אוזניים קטנות. שלושה חורים באוזן אחת, ושניים באוזן השנייה. יש לי נקודת חן בדיוק באמצע הצוואר..."
"טוב, אז בעוד חצי שעה. את אומרת גבות פרועות ונקודת חן באמצע הצוואר. אני אמצא," הוא אמר בענייניות. ניתקנו, והבנות הסתכלו עלי במבט משונה ביותר.
"ענקית? גבות פרועות?" נטע שאלה.
"שן שבורה? מה עובר עלייך?" שובל קראה.
"לא רציתי שהוא יצפה," אמרתי בשקט.
"את מוכנה לבוא רגע לכאן?" נטע קראה לי. "עכשיו!"
התקרבתי אליהן, למראָה הגדולה שיש לנטע ליד דלת הכניסה. "מה עם העיניים החומות הכי יפות בעולם?" נטע אמרה. "מה עם החיוך הכי מקסים?" שובל המשיכה. "מה עם השיער הארוך שלך שהוא טבעי, גולש ומלא ברק?"
התבוננתי במראָה במבוכה.
"את לא יכולה לאכזב אף אחד, שלומצי. לא במראֶה. על האישיות הבעייתית שלך הוא לא צריך לדעת בינתיים," אמרה שובל בחיוך, ונטע הוסיפה, "וחוץ מזה אוזניים קטנות זה הכי חמוד. עכשיו בואי להתלבש, את נראית כמו פח זבל קטן."
"סליחה, מי חלם על דייט היום בדיוק? אותי הזמינו להשמין ולבכות איתך," אמרתי.
היא שלפה מברשת, התחילה לסרק אותי (לשווא, השערות שלי התעקשו לעמוד דום — גם של הגבות), שובל ניקתה לי את הכתם של הרסק עגבניות של הפיצה מהחולצה, ועיגלה לי את הריסים במסקרה שלא יורדת במים. אין לי מושג למה.
אמא שלחה לי סמס שההצגה היתה פנטסטית, ואם היא יכולה ללכת לשתות קפה עם שולי. מזל שהיא הזכירה לי שאני בתפקיד. נטע הלכה לוודא ששָׁרוני ונדב עוד חיים ונושמים — ולהפתעתנו הם פשוט נרדמו. פתאום פחדתי להשאיר אותם ככה לבד, אבל נטע כתבה להם פתק גדול שאם מישהו מהם מתעורר, שיתקשרו מיד לניידים שלנו, ואם זה רציני שיתקשרו למשטרה, אנחנו נחזור עוד חצי שעה גג, ואמרה, "לפחות חלק מאיתנו..."

 


*

 


"אולי הוא מטורף?" שאלתי בדרך, "אולי הוא מגעיל? אולי הוא סוטה? שקרן?" דמיינתי את כותרת העיתון: "הזמנת הפיצה הסתיימה בטרגדיה!". אבל הן רק הבטיחו להסתתר מאחורי החנות ולשמור עלי. אם אני אוספת את השיער, זה הסימן שלהן להגיח מהמחבוא ולהתקיף. ליתר ביטחון, נטע לקחה את סכין הפיצה העגולה.


23:30


כבר מרחוק ראיתי שמישהו יושב על הספסל שליד החנות המוארת. נשמתי עמוק, איגרפתי את כפות הידיים, הבנות הצטופפו במסתור, וכשהוא ראה אותי מתקרבת, הוא הזדקף וקם לקראתי. האור סינוור אותי, ורק ראיתי דמות גבוהה ומסביבה אור. די רומנטי. התקרבתי והושטתי את ידי ללחוץ את ידו. הוא חייך, ראיתי, הוא ממש חייך, לא ממש ראיתי את הפנים שלו, אבל ראיתי את השיניים, וכשהרגשתי את כף היד החמה שלו, ולרגע חלפה בי מחשבה שזו כף יד נעימה, הוא כבר ממש צחק, בקול רם. זה צחוק של רוצח או של פדופיל?
אולי של אכזבה? צמרמורת עברה בגבי. כבר התכוננתי לאסוף את השיער, אבל רק אז כבר יכולתי להתבונן בפנים שלו, שלהפתעתי היו קצת יותר מדי מוכרות לי... אבל מאיפה? מאיפה? מאיפה הוא מוכר?
רק לי זה יכול לקרות.
אמנם לא ראיתי אותו איזה שבע־שמונה שנים, אבל מה קרה לרני מחוצ'קני?! זה ששמר עלינו ממפלצות, שהקריא לנו סיפורים, שעשה לנו הצגות, ש... ש... החליף לי את המצעים בגלל שברח לי פיפי במיטה (קורה. זה מה שהוא אמר לי אז, אני נשבעת), כשהייתי בת... בת כמה הייתי, בת שבע? אללי. רן הבייביסיטר!
אחרי שגמרתי להחליף צבעים ולשחזר את כל ההיסטוריה המשותפת שלנו, התחלתי לצחוק. גם הוא. אני מדמיינת את שובל ונטע מסתתרות מאחורי החנות, נדהמות מהקליק המדהים בינינו...
אני כזה אידיוט כשחושבים על זה כמה שלומצי כבר יכולות להיות בעולם? אולי לא תיארתי לעצמי שיכול להיות שהילדונת החמודה הזו גדלה מאז, מה שאומר שגם אני קצת גדלתי מאז," הוא אמר מהורהר, ואני מהנהנת באיטיות ויוצא לי מהפה: "אתה זוכר שעשיתי פיפי במיטה?" והוא צוחק, ,עד היום אני לא מתאושש מהטראומה... מה שלום ההורים שלך?
"רוצה לתבוע מהם פיצויים?"
סיפרתי לו שהם התגרשו והוא היה מופתע. סיפרתי לו שזה קרה לפני שנה. שאבא עבר לגור בעיר אחרת ואמא נשארה במושב איתי ועם שָׁרוני (כן, זו שגזרה לעצמה את השמלה החדשה בגיל שלוש) ועם פסטו החתול (כן, זה שליטף לו את הלחי והשאיר שלושה פסי דם), ושהחופש שלי התחיל היום, ושאני עולה לכיתה ט' ושעוד שבועיים יש לחוג דרמה שלי הופעה של "משירי ברטולד ברכט." הוא אפילו ידע מי זה, אבל לא הציע לבוא לראות. אחר כך העלינו זיכרונות מהמושב ודיברנו על חבצלת הגננת, והוא אמר לי שהיא עומדת לפרוש לגמלאות. סיפרתי לו שקבעתי עם חברות שיאספו אותי מכאן כי חשבתי שהוא... לא משנה מה חשבתי, וסימנתי את הסימן המוסכם — אספתי את השיער בגומייה. בתוך דקה השתיים התייצבו למסדר ליד הספסל בעיניים זועמות.


01:30


אני בבית, כותבת מהמיטה. שָׁרוני נוחרת בחדר השני, אני שומעת עד כאן. היה קצת לא נעים להעיר אותה ולראות אותה צועדת סהרורית הביתה, אבל לא היתה ברירה, אמא בדרך. נטע התעודדה (גם בגלל הרפתקת הפיצה, אבל בעיקר בגלל הסמס המגשש מיותם, בזמן שהיא תכננה להסתער על רן עם הסכין). אבל סירבה להתרגש מזה מולנו, "בנאדם לא משנה את דעתו כל כך מהר — עד שהוא לא יחזור ויגיד בפירוש שהוא אוהב אותי, אני לא מגיבה," היא אמרה, ואני ידעתי שככה בדיוק זה יקרה, כי ככה זה בדיוק עם נטע.
לפני שתים־עשרה שעות הייתי בטוחה שאין לי שום דבר אישי לכתוב, והנה גיליתי שבהחלט יש לי על מה לכתוב: וידוי על בריחת פיפי בגיל שבע. חשבתי על מה שרן אמר על ההורים שלי, "מה, אבל הם היו כזה זוג טוב." באיזשהו אופן היה לי נעים לשמוע את זה, כאילו לא רק אני חשבתי שהם לא היו צריכים להתגרש.
אחרי שכבר נפרדנו והבנות התקדמו לפני, הוא החזיק את הכתף שלי ואמר בשקט, "טוב, אני יודע שהתחלתי איתך, אבל אני פשוט מרגיש — כמו אח שלך." ואני רק אמרתי בטון מוגזם מדי, "ברור, ברור." ובדרך חזרה הביתה הסתרתי יפה את האכזבה שלי.
מתי כבר יהיה לי חבר? האם גם מהחופש הזה אני אחזור לבית הספר בלי שאפילו התנשקתי?
שנתיים עברו מאז שאני בחטיבה, ושום דבר בחיי הרומנטיים לא השתנה.

נ.ב.
למען הפרוטוקול, אודה בפני יומני שעשיתי עד כיתה ה' פיפי במיטה, אף על פי שהצלחתי לשכנע הערב את רן שזו היתה פשלה חד־פעמית.


שבת, התעוררתי מוקדם מדי


השבתות אצל אבא שלי שונות. הדירה שלו קטנה. דלת חדר השינה שלו סגורה כשהוא ישן, מנהג חדש מאז שהוא עזב את הבית שלנו. הסלון עדיין מתפקד במתכונת הישרדות: טלוויזיה. מחשב. ערֵמות של דפים. פסל מוזר בודד מחוג הקרמיקה של שרוני. לוח מחיק כמו בעבודה שלו, עם טושים וספוג. אין ספרים (אלא אם כן המדריך לשיפוץ עצמי של הבית נחשב). אין פסטו או שום חיה אחרת, אין תמונות או שטיחים על הרצפה, או בכלל, הבלגן הזה שעושה בתים ל"בית שלך". יש עוד דברים ששׁונים: הבית הזה הוא בעיר, ולא במושב. זו קומה שישית, ולא על האדמה, מה שאומר ש — כמה מוזר! התקרה שלו היא רצפה של מישהו אחר! מהחלון רואים כביש ומכוניות, ומהבית במושב רואים רק פרדס וגדר של השכנים. אף על פי שהוא נתן לי לבחור את הצבע של הספות (בורדו וכחול עם קוביות קטנטנות), אני לא יכולה לתאר לי איך אי פעם אוכל להרגיש כאן בבית. קצת מרגיז אותי שהוא מרגיש דווקא ממש בבית.


קצת יותר מאוחר


זהו. אני כבר יודעת הרבה מאוד על שיפוץ עצמי של הבית. עכשיו מה שנשאר הוא שיהיה לי בית. למה כל כך קשה להיות לבד, סתם כך, לשבת על הספה ולחשוב מחשבות. למה תמיד צריך להיות עסוקים במשהו, במישהו. אני חושבת שאולי זה משהו שעובר עם הגיל. אולי אני אעיר את שָׁרוני? לא. לא הגעתי לרמת ייאוש כזו עדיין. יש לי עבודה באזרחות שמחכה לגאולה. אין כמו לעשות עבודה באזרחות לשנה הבאה ביום השלישי של החופש הגדול.


יותר מאוחר


זה כנראה לא עובר עם הגיל. אבא התעורר ומיד שאל מה אנחנו רוצים לעשות, ברֵכה, סרט, טיול, או לבקר את סבתא. החלטנו פה אחד סבתא, אבל אין לה זמן לפגוש אותנו. מה שמביא אותי למסקנה שכנראה הרצון לעשות כל הזמן לא עובר: בגיל 85 יש לה ברידג', אחר כך הרצאה על המצב הביטחוני, ואחר כך קונצרט, וזה אחרי שהיא הספיקה לשחות בברֵכה ולשתות קפה עם החבר'ה שלה. כל זה בזמן שאני עוד לא מצאתי דבר אחד לעשות.


יום שלישי, 18:00


לשבת בתוך ארון זה לא כל כך נוח.
עוד פחות נוח לשבת בתוך ארון חשוך. וגרוע יותר לשבת בתוך ארון חשוך עם ריח של נפתלין, כשברקע קולות כרסום של חיה מסתורית שהתעוררה כנראה בדיוק כשהתחלתי לתכנן את שארית חיי. ויש דבר ממש לא נוח. לנסות לכתוב לאור פנס ישן שתלוי על קולב ומאיים בכל רגע ליפול על ראשי, בניסיון להעביר את הזמן ולא להיכנע להורים שלי, שמסתובבים בחוץ. הצעדים האלה שייכים לאבא שלי. איטיים וכבדים.
"שלומצי?"
לא עונה.
"תגידי שאת בסדר?"
"אני בסדר."
שקט.
רק מספיק לו לדעת שאני בסדר?


18:28


זה התחיל כשאבא הגיע לקחת אותי ואת שָׁרוני, לשם שינוי בלי לאחר. אמא הכניסה לארון שלי כמה חולצות, כשאמרתי לו שבסוף אני לא אבוא אליו היום. הוא עוד לא הספיק להגיב, ואמא כבר אמרה, "אבל זה היום של אבא."
"בסדר," אמרתי והרמתי את הטלפון, מחכה שהם ייתנו לי קצת פרטיות לקבוע עם נטע ושובל, אבל אמא אמרה, "אז תעשי כבר ממנו את הטלפונים."
"אבל אמרתי שאני לא הולכת אליו היום."
"אבל זה היום שלו," היא אמרה.
"עוד פעם ה'היום שלו' הזה?"
"את לא חושבת שאולי הוא קצת נפגע?" אמא שאלה.
"ממה יש לו להיפגע?" שאלתי. אבא שלי אמנם ישב על המיטה שלי, וככל הידוע לי אין לו בעיות שמיעה או דיבור, אבל אני ואמא דיברנו עליו כאילו הוא לא שם.
"הוא לא נפגע," הוא אמר בזריזות, "אבל לפי הספירה שלו, זו כבר הפעם השלישית החודש שהבת שלו מבטלת את 'היום שלה' אצלו."
צמד החמד הביט בי בתוכחה.
"קודם כול, רק לפני יומיים הייתי אצלך," אמרתי.
"נו, זה כל כך נדיר — שאת זוכרת את הפעמים שאת באה," הוא אמר בציניות ואני התפרצתי: "אני לא ילדה בת שבע, ואף עורך דין לא יחליט בשבילי מתי אני אלך לאבא, נקודה," אמרתי והסתובבתי אל מדף הספרים שלי. כן. אין זמן מתאים מזה לבחון את הרגלי הקריאה שלי.
"סליחה, אני לא בת שבע, אני בת שמונה," שָׁרוני הציצה לחדר שלי.
שלישי וחמישי, כל סופשבוע שני, זה מה שסגרו עורכי הדין. בסדר. מילא שָׁרוני, אבל אני אדם בוגר בן 14 ושישה חודשים (שישה חודשים נשמע יותר מחצי שנה) שיכול להחליט בשביל עצמו. אבל לא אמרתי את זה, כדי לא לקבל את החיוך הדבילי שלהם על זה שאני חושבת שאני אדם בוגר.
"בסדר. אני באמת לא יכול להכריח אותה לבוא אלי," הוא אמר לאמא, ועכשיו אני הייתי זו שמדברים עליה כאילו היא לא שם.
"שָׁרוני?" שמעתי אותו מחפש אותה, אף על פי שהיה לי ברור שהיא מצותתת כל הזמן הזה מאחורי הקיר. "בואי נלך," הוא קרא, ואמא נשארה בחדר.
"אני לא הולכת אליך בלי שלומצי," שָׁרוני נשמעה נחרצת. "ושתדעו לכם שאף עורך דין לא יחליט בשבילי מתי אני אלך לאבא," היא אמרה.
"שָׁרוני!" אמא הרימה את קולה והביטה דווקא בי בכעס.
"טוב, טוב, בסדר... נו, ביי, אמא!" היא נפרדה מאמא, שהביטה בי בייאוש ושאלה, "למה את מתעקשת?" כבר מזמן לא ניסו להיפטר ממני כל כך. כמה מעליב.
היא לא זזה, היא ממש חיכתה שאני אלך, אז פשוט נכנסתי לארון.

דקלה קידר

דקלה קידר (נולדה ב-1975 בארצות הברית) היא סופרת, תסריטאית, עורכת תסריט ומנחה סדנאות כתיבה לנוער וכתיבה למבוגרים המיועדת לילדים ולנוער.

עוד על הספר

שלומצי כותבת יומן דקלה קידר

20:29, יום שישי

"אני ויותם — בעצם, בואי," אמרה נטע מעבר לקו.
בזמן שאמא שלי משלבת ידיים כרגע וחושבת בסיפוק, סופסוף אפשר ללכת להצגה עם חברה טובה ולסמוך על בתי הגדולה שלומצי שתשמור על שָׁרוני לערב אחד — אני משביעה את שָׁרוני שבועת דם. אם יתגלה לאמא שאישרתי לה פיג'מה בלי מקלחת, שציוויתי עליה לצאת איתי כך בחושך מהבית כשאני מתעלמת מהעובדה שהיא יחפה, וגם מהטענות שלה שהיא רעבה (אכלנו בעיקר מרציפן ורוד, קצת פחות מהַקינואה והירקות הבריאים שאמא השאירה לנו), ושזירזתי אותה ללכת במהירות עד לבית של נטע בסוף המושב — יכול להיות, רק יכול להיות שהיא תצטער על זה מאוד. אבל אין ברירה. מדובר בפגישת חירום, נטע ושובל מחכות רק לי.

 


*

 


היום בצהריים חזרתי עם תעודת הסיום של כיתה ח'.
אולי לכבוד השיפור המדהים של הציון שלי בספורט (מחמישים לחמישים וחמש), קיבלתי מאמא שלי במתנה את היומן הזה, שאני כותבת בו עכשיו. מדובר במתנה חינוכית כמו כל המתנות שקיבלתי ממנה אי פעם. כשעברנו מֵעֵט לעיפרון קיבלתי עט כדורי עם תמיכה ספוגית ארגונומית לאצבע, כשתרגלנו את לוח הכפל קיבלתי חשבוניית עץ, כשקצרתי מחמאות מהמורה לאנגלית היא טענה שאני כנראה צופה יותר מדי בטלוויזיה, ולכן קיבלתי את סיימון, המאהב האמריקאי שמוכן לשוחח איתי בכל זמן שארצה, בתנאי שיש בטריות. לוהט.
היא מיד הסבירה שגם לה "היה יומן כשהיא היתה בגילי," והיא כתבה בו "דברים אישיים," ואחר כך הוסיפה בחיוך מסתורי, "אישיים מאוד." אמרתי לה שאני מקווה שהיא לא מההורים שקונים לילדים שלהם יומן כדי שהם יוכלו אחר כך להציץ בו ולהתעדכן, כי במקרה כזה היא יכולה פשוט לשאול אותי (אם כי אני לא מתחייבת לענות). היא אמרה בקרירות, "בסדר, שלומית. בפעם הבאה לא תקבלי שום דבר," ונעלמה. כשאני, שלומצי, הופכת לשלומית, זה סימן שאו שהיא נעלבת, או שהיא כועסת, או שהיא עומדת לספר לי שכמו שאני יודעת היא ואבא לא מסתדרים כבר תקופה ארוכה, ולכן הם החליטו וכו' וכו' וכו'.
הלכתי אחריה למטבח. היומן־מתנה הסיני היה מוטל על השולחן, והיא חתכה במרץ פירות לסלט פירות, משהו שהיא תמיד עושה כשהיא עצבנית. אמרתי לה בזהירות שאני פשוט לא בטוחה שיש לי דברים אישיים לכתוב עליהם. היא אמרה, "לכל אחד יש, זה רק עניין של איך מסתכלים על זה." אז אמרתי פשוט "אוקיי." היא שתקה וחתכה עוד תפוח. "אז תודה?" אמרתי שוב, וכשהיא הנהנה, לקחתי את היומן, עדיין בלי שמץ של מושג למה הכוונה בדברים אישיים. את הדברים האישיים שלי אני מיד מספרת לשובל ולנטע. אז אם אני גם מספרת וגם כותבת על זה, זה כבר הופך לממש לא אישי, לא?

 


*

 


אבל כשנטע אמרה לי בטלפון, "אני ויותם — בעצם, בואי," המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה, הנה "דברים אישיים." האם אפשר לכתוב יומן על דברים אישיים של מישהו אחר?


20:40


פגשנו באמצע הדרך את שובל, שהרימה גבה למראה האקזוטי של שָׁרוני (פיג'מה רקומה שאמא הביאה לה פעם ממרוקו ורגליים יחפות). שאלתי אותה באנגלית, כדי ששרוני לא תבין, אבל גם היא לא ידעה יותר ממני לגבי הדברים האישיים של נטע. גם היא קיבלה קריאה דומה לפגישת חירום.
נדב, האח הקטן של נטע, פתח לנו את הדלת וסובב את האצבע שלו על הרקה, רומז לנו על מצבה הנפשי של אחותו, חברתנו הטובה ביותר שישבה על הספה כשרגליה מונפות למעלה, ראשה שמוט למטה, והשיער החום והמבריק שלה מתבדר לו על הרצפה, אוסף עיגולי אבק. אני ושובל החלפנו מבטים מודאגים. היא סימנה לי בעיניה: "אני אחראית על נטע, את על הקטנים." הובלתי את שָׁרוני ונדב לחדר המשחקים.
שם הודעתי ברשמיות שהמשימה שלהם הערב היא לשמור שלא יקרה כלום לחדר עד שאני אגיד שהסכנה חלפה. שָׁרוני הביטה בי בחשדנות, אבל למזלי נדב לקח את העניין ברצינות ורץ לחלון לוודא שאף אחד לא מגיע לגנוב את החדר. לפני ששָׁרוני פרצה בצחוק לחשתי לה בחומרה שהיא עכשיו "המבוגר האחראי בחדר," והיא בעצם הבייביסיטר של נדב, כמו שאני הבייביסיטר שלה, ואני סומכת עליה. היא מאוד התרשמה. התמלאתי סיפוק וירדתי למטה.

 


*

 


נטע התרוממה ואמרה: "אוי, יש לי סחרחורת," אספה משום מקום שקית סוכריות ג'לי, הציצה בפנים, לא לקחה שום סוכרייה ואז אמרה: "נפרדנו."
את יותם היא הכירה ביום השני שלנו בחטיבה, ואני לא אשכח את זה לעולם.
מוזר לכתוב שהרגע הרומנטי בחייה של נטע הוא דווקא רגע שאני לא אשכח לעולם, אבל יש לי סיבה ממש טובה. זו היתה הפסקת עשר. אני ושובל בדיוק סיימנו את טקס החלפת הסנדוויצ'ים שלנו (מנהג מימי כיתה א'), אני נגסתי בסנדוויץ' המסעיר שאח שלה הכין (ריבה עם במבה אדומה), והיא בסנדוויץ' המשעמם שאמא שלי הכינה (גבינה כחושה עם נְבָטים). אני בדיוק ניסיתי להסביר בהתרגשות מה אני מוצאת ביצור עם השיער המגודל וחולצת הכדורגל הישנה. נדמה לי שדיברתי על החיוך האדיש שלו. הוא אמנם לא כוון אלי — שלומצי, 1.70, גובה של דוגמנית אבל שיער דמוי זר פטרוזיליה, אגן ירכיים משפחתי (ניסוח נימוסי של סבתא שלי), שן לא אמיתית, בעיה חמורה של התאמצות יתר בתחום הלבוש ונטייה לשפם — אלא אליה, אילנית (כך לפחות כתוב בשרשרת שלה), 1.60, גובה של גמד, אבל עיני תכלת זוהרות, עור מושלם ורעמת אַפְרוֹ מהממת. אני זוכרת שבדיוק שאלתי בקול רם אם יש דבר כזה, אהבה ממבט ראשון, והתחלתי לענות לעצמי שעובדה שזה קרה לי — ממש ברגעים אלו — ואולי שובל יודעת איפה אני יכולה להכין לעצמי שרשרת עם השם שלי, בדיוק כמו שיש לאילנית, כי יכול להיות שהיצור אוהב כאלה שמסתובבות עם שרשרת השם שלהן על הצוואר, ואז זה קרה.
גוש מסיבי של רוק נחת לתוך הסנדוויץ' שלי. לא היה אפשר לפספס את זה.
הסתכלנו זו בזו בתדהמה.
שמענו מעלינו צחוק מרושע. כשהבטנו למעלה, ראינו כמה בנים מתרחקים מהמעקה במהירות. בעוד אנחנו מעכלות את גודל ההשפלה, קלטתי את נטע. הם ישבו על המדרגות. היא ועוד מישהו בחולצה ירוקה. חייכו. גם שובל ראתה את זה והביטה בי בחיוך דבילי: כמה צפוי. אנחנו נושפל בידי רוק של ערסים זרים מקומה שלישית, ונטע כבר תסגור את הפרטים האחרונים של חיי האהבה שלה לשנתיים הקרובות.
מאוחר יותר נטע סיפרה לנו שיותם זיהה אותה מגן שושי. בהמשך הם גם גילו שהם נולדו באותו יום, וששניהם אוהבים לצייר. אפילו שובל הסקפטית הודתה שמדובר במפגש גורלי של נפשות תאומות, ואני רציתי להאמין שזה רק עניין של זמן עד שגם אני והיצור נטול השם עדיין, נגלה כל מיני פרטים זה על זה, כמו שגם הוא לא יכול להירדם לפני שהוא גומר לקרוא פרק בספר, וכשהוא גומר פרק בספר הוא חייב לגמור עוד פרק בספר, וכשהוא גומר עוד פרק בספר והוא מגלה שכבר הסוף של הספר קרוב הוא חייב לגמור כבר את כל הספר, וכשהוא גומר את הספר הוא בודק אם העטיפה אכן תואמת את התוכן של הספר, ואז הוא נרדם וממשיך את הסיפור בחלומות ואז הוא מתווכח אחר כך עם חברים שלו אם הסוף של הסיפור קרה בסיפור או שהוא המציא.
וחוץ מזה הוא בטוח הולך לחוג דרמה כמוני, ההורים שלו גרושים כמו שלי, הוא גדל במושב וחולם על טיול תרמילים לאירופה כמו שאני ושובל ונטע חולמות עוד מגן שושי, והכי חשוב, הוא מאוהב בי בסתר — ממבט ראשון. כן, זה רק עניין של זמן.
מאז ועד לרגע שבו נטע הודיעה על פרֵדה, עברו כמעט שנתיים. שובל לא התאהבה באף אחד אבל למדה להגן על הסנדוויץ' שלה בחירוף נפש, ואני הוכחתי שבהחלט יש דבר כזה אהבה ממבט ראשון: בתנאי שזה לא חייב להיות הדדי. שנתיים שלמות ביליתי בתצפיות אינטנסיביות שגילו לי על היצור, שהתברר ששמו יואב, אינסוף דברים חשובים, כמו למשל הפיתה האהובה עליו: חומוס. או החולצה שהוא הכי הרבה לא מכבס: חולצת כדורגל קרועה של קבוצה אנגלית. במשך שנתיים ניהלנו כשלושת אלפים שיחות טלפון (הוא אומר "הלו," אני שותקת, הוא מנתק). אי אפשר לומר שלא היו לנו יחסים.
אף על פי שבמטה הסודי שלנו עסקנו בלי סוף בניתוחי "יואב ואילנית — ידידות תמימה או רומן סוער?", לפני שבועיים הכול נגמר. אחרי שנתיים של אימון יומיומי וחשאי שלי בהתנשקות מול המראה, עם כף היד ועם כרית, הוא ואילנית עמדו והתנשקו על אמת מעל עמדת הדי־ג'יי בערב הדיסקו בבית ספר, מול כולם, ואני נאלצתי לבלות בזרועות חברותי הטובות המוחות את דמעותי, כשברקע יונה, המורה למתמטיקה, רוקעת לא לפי הקצב.


21:00


כמובן שבתור חברותיה הטובות, כיבדנו את הרצון של נטע לא לדבר על זה: "את ממש לא חייבת לדבר על זה."
"רק בגדול, ספרי מה היה?"
"אולי בכל זאת? משהו? זה יקל עלייך..."
"קדימה, שוּט!"
"נטע, אין לנו את כל הסופשבוע בשבילך!"
"דברי או שאנחנו הולכות!"
שמתי לב שאף אחד לא ממש אוהב לספר למה נפרדים. דוגמה טובה לזה היא ההורים שלי: "אבא ואני לא התגרשנו ממך ומשָׁרוני, ולכן אין מה להסביר." כאילו שלא יגיע היום שבו אגלה את האמת המרה ואחשוף אותם על כל מעשיהם הנוראיים (אני אהיה מספיק עשירה מבייביסיטר כדי לשחד את מי שצריך). אבל מה שבטוח הוא שגם אם אנשים לא אוהבים לספר על פרֵדות, הם דווקא מאוד אוהבים לספר "איך הכרנו." זה בדרך כלל בא בתוספת של "איזה צירוף מקרים מדהים זה היה!" וגם "ומאז — תראי! הכול היסטוריה!"
בעיניים עצובות ובציפורניים כסוסות, נטע סיפרה שהיא ביקשה טפסים בשביל שניהם למבחנים למגמת ציור בתיכון לאמנויות. היא אפילו לא שאלה אותו כשהיא רשמה את שניהם למבחנים, הם הרי עושים הכול יחד. אבל כשהיא הודיעה לו על כך, יותם התנהג ב"מוזרות," ולבסוף התפרץ עליה: הוא רק בכיתה ח', הוא עדיין לא יודע לאן הוא ילך ללמוד, הוא לא יודע אם הוא רוצה ללכת איתה לאותו תיכון, ובסוף הודיע שבכלל, משהו חסר.
"משהו חסר?" שאלתי.
"בזוגיות."
זה הזוג הכי לא חסר שהכרתי.
היא המשיכה, "אנחנו כל כך הרבה זמן כבר ביחד, גם אני לפעמים מרגישה שאולי אני מפסידה משהו," היא הביטה בי. "מתי זה קורה הלפעמים הזה?" שאלתי, והיא ענתה בחיוך קטן: "במיוחד כשאת מתאהבת וכולך בהתרגשות ועם פרפרים בבטן, ויש לך שמחה כזאת — שלי כבר מזמן לא היתה."
הקשבתי בפה פעור. "אבל בסוף אני נשארת עם הפרפרים בבטן ועם לב שבור, ואת עם החבר שאת אוהבת. אז מה בדיוק את מרגישה שאת מפסידה?"
היא אמרה, "את ההרגשה הזו של ההתחלה."
"זה גם מה שהוא מרגיש שחסר?" שובל שאלה.
"לא היה לי אומץ לשאול. אולי הוא פשוט כבר לא אוהב אותי?"
איך אפשר לא לאהוב את נטע. גם עכשיו, עם שיער מאובק ועיניים אדומות שבוהות בערוץ אל ג'זירה דקות ארוכות, היא לחלוטין מושלמת.
"אז זה הדבר היחיד שהוא אמר? שמשהו חסר?" שאלתי.
"הוא אמר שהוא רוצה להפריד כוחות."
"זה נורא שהוא מדבר במונחים של מלחמה," שובל אמרה.
"תודה, מותק," היא אמרה חלושות.
התחבקנו חיבוק משולש. "מה שבטוח הוא שאת לא מוותרת על המבחנים. אני באה איתך להיבחן במוזיקה," שובל אמרה בתוך החיבוק. נטע שתקה.
"את לא מתכוונת לוותר על העתיד שלך בגלל בחור," אמרתי אני.
"טוב, קצת כבד עלי לדבר על העתיד. אולי נטביע את יגוני בפיצה? אני מזמינה."
בנוסף לזה שנטע יפה, מוכשרת בציור ויש לה חבר (גם לשעבר נחשב), גם דמי הכיס שלה מאפשרים לה להזמין פיצה לכולנו, כולל דלת קלוריות לשובל. הפעם היחידה שאני קיבלתי דמי כיס היתה גם הפעם האחרונה, אחרי שאבא נתן לי, ואחר כך הוריד אותם לאמא מהמזונות וזה נגמר במריבה כזאת, שהחלטתי שמהיום והלאה את הכסף שלי אני ארוויח בעצמי. אז אני באמת עושה בייביסיטר אצל השכנים שלנו במושב, לפעמים, ואני גם מתפרנסת לא רע מדמי כיס מסבתא שלי, אבל אף אחד לא יודע מזה.
אולי בהשראת סאלי מ"כשהארי פגש את סאלי" (הסרט היחיד שיש לנטע בבית), שמייאשת את המלצרים בבקשות המנג'סות שלה, הצקתי לנטע כשהיא דיברה עם איש הפיצה בטלפון: "עם זיתים אבל רק ירוקים ולא שחורים," או "פטריות, אבל לא מקופסה," ו"שידביקו את הירקות טוב בתוך הגבינה ולא סתם יפזרו בלי תשומת לב," אמרתי, אבל נטע עצרה לפתע את השיחה והגישה לי אחר כבוד את השפופרת. אף על פי שאני שונאת שיחות עם אנשי שירות בטלפון, לאיש הפיצה היה דווקא קול נעים וסבלני, והוא רשם את כל ההוראות שלי לגבי הפיצה בצייתנות.
"אני חייב לרשום את המתכון הזה," הוא אמר.
"איזה מתכון?"
"הכתבת לי מתכון לפיצה עכשיו, לא?"
"סליחה?"
"אני אקריא: בצק דק, עם שלושת רבעי כמות גבינה מהרגיל, זיתים ירוקים ופטריות טריות, לא לפזר אלא ממש להדביק בתוך הגבינה, קצת מהתבלין שלנו, ממש קמצוץ, ולהשאיר את הפיצה עוד דקה בתנור בשביל שיהיה הרבה קראסט. באיזה חום לאפות, לא אמרת?"
שתיקה.
ואז פרצתי בצחוק.
הוא אמר, "בחורה שכל כך יודעת מה היא רוצה מהפיצה שלה, בטח יודעת גם מה היא רוצה בכלל," ואני האדמתי מהצד השני של השפופרת.
"אני לא כל כך בחורה," אמרתי.
"שוב נפלתי על בחור?" שמעתי את החיוך.
"לא! לא!... אני לא בחורה, כלומר, אני גם לא ילדה, כלומר, כלומר, טוב, תודה וביי!" וככה, מגמגמת ועם לחיים רותחות ניתקתי את השיחה, ונתקלתי בפרצופיהן המחויכים של חברותי.
"מה?"
"טוב, תודה וביי?" נטע שאלה. "ככה את מוותרת על הזדמנות להכיר מישהו?"
"אבל הוא... לא היה משהו... הוא היה ממש סתם!"
"הבנתי. ככה את מצחקקת מ'סתם'?" שובל אמרה. "מזל שאנחנו מכירות אותך מהגן, שלומצי. עוד היינו עלולות להאמין לשקרים העלובים שלך."
הוא באמת נשמע חמוד. למה כל החיים אני חולמת שתהיה כבר איזו התחלה של משהו, ואז כשיש סופסוף אפשרות כזאת, אני מתחילה לרעוד מבפנים?
שובל חשבה בקול: "חבר איש פיצה. קצת משמין, אבל נחמד."
"עובד לילות וימי שישי, אבל בכל זאת נחמד," הוסיפה נטע.
שום דבר לא נראה לי נחמד. רק לפני שבועיים היצור שבר לי את הלב, ואני אפילו לא בטוחה שהוא יודע מי אני. רק לפני חצי שנה הצטרפתי לחוג דרמה, רק בגלל איזה עידו אחד, וכל מה שיצא לי מזה הוא שברון לב, מול הזוגיות שהתרקמה לו בחוג עם מישהי אחרת. כמו שנטע אמרה — בלהתאהב אני טובה. אני כל כך טובה בזה, עד שאני יכולה להתאהב בכמה במקביל, גם כי יש לי לב רחב, וגם כי אולי עם אחד זה יצליח בסוף, אז צריך לנסות בכמה גזרות שונות במקביל. רק שבשיתאהבו בי, אני טובה קצת פחות. חברים זה בשביל בנות כמו נטע, שהן יפות ומוכשרות והכול בחיים הולך להן בקלות. אפילו הפרֵדות שלהן מהחברים שלהן נראות רומנטיות כאלה. למה אני תמיד מרגישה שאם אין לי חבר, אני לא שווה. ואם היה לי חבר, החיים שלי היו נפלאים? למה אני לא יכולה להיות כמו שובל, שאין לה חבר אבל היא גם אף פעם לא מאוהבת, ואין לה שום בעיה עם זה? לכולם יותר קל מאשר לי.
"אכפת לך לבקש ממנו גם אננס על הפיצה?" שאלה שובל, והחליפה מבטים עם נטע.
"תבקשי בעצמך. ואתן יודעות למה? כי הקיום שלי לא תלוי בבנים," הצהרתי ברשמיות.
אבל אז צלצל הטלפון. איש הפיצה ביקש "אֶת זאת שידעה מה היא רוצה מהפיצה שלה." השפופרת חיכתה לי עם הקול הנעים, ששואל אותי איך קוראים לי, ולרגע אני חושבת אם להמציא איזה שם נחמד כמו 'בר' או 'אלמוג', אבל לא. אמנם ויתרתי על ההצהרה שלי והלב שלי דופק במהירות, אבל זה לא אומר שאני צריכה גם להמציא את עצמי מחדש לכבודו.
אז אני אומרת בשקט, "שלומצי. ויש לי כאן בקשה נוספת לאננס."
"איזה שם מרשמלו!" הוא אומר. מרשמלו? לפני שאני מספיקה לתהות אם זו מחמאה או לא, הוא אומר, "אני רן. אין לי זמן אלייך עכשיו, אני בעבודה. שניפגש?"
"מה, איתך, כאילו?"
"מה פתאום, אני רק המזכירה," הוא הגביה את קולו, "מתי יהיה לכם נוח?"
אני שותקת. כאילו מה, הוא לא מכיר אותי, לא ראה אותי, האם ככה הוא מטריד כל בת שמזמינה פיצה? נטע ושובל מסתכלות עלי, גם הן מחכות לתשובה.
הוא אומר, "אה... לא נעים לי להרעיב כאן את כל האזור."
אז אני שואלת: "בן כמה אתה?" והוא עונה, "לפני צבא. אמא שלי נחמדה. החברים שלי בסדר — גם זה שבכלא בגלל השוד, סתם! יש לי בעיה מסוימת עם חוש הומור." הבנות עומדות מסביבי במעגל ונראות בדיוק כמו שקודם ניסיתי למנוע — חבורת אהבליות שבחור בטלפון יכול לגרום להן לצווחות התרגשות, ואני אומרת: "אֶהההה... תראה..."
אני שומעת את האכזבה שלו, "קשה בטלפון, אבל אני אנסה. מה לראות?"
ואני מאוד מקורית, כהרגלי, ואומרת, "מצטערת, אני לא עושה דברים כאלה, ביי," וסוגרת את הטלפון.
שובל: "שלומצי, את לסבית, נכון?"
נטע: "לפחות היית מעבירה אותו לאחת מאיתנו, כזה חמוד."
שובל: "בכלל לא הגזמת. כמה זמן את לבד? חצי שעה?"
נטע: "את חייבת להזכיר לי את זה? שלומצי, הסברים?"
"אני לא הולכת לפגוש מישהו שאני לא מכירה רק בגלל שאני רוצה אהבה. עוד לא הגעתי לייאוש כזה גדול. כלומר הגעתי לייאוש כזה, מזמן, אבל יש גבול."
עכשיו שקעתי אני במהדורת החדשות של אל ג'זירה. אולי באמת פספסתי את אהבת חיי? ואולי באמת יום אחד אני אשב עם הנכדים שלי ואספר להם, "נכדי האהובים, הגיע הרגע לספר לכם איך הכרתי את סבא שלכם, וכן כן, זה קשור מאוד למפעל הפיצה המשגשג שלנו שבזכותו כולכם מקבלים דמי כיס של מיליונים מדי שבוע... הכול התחיל במרשמלו."


22:00


כן. אני מתחרטת שסגרתי את הטלפון, אבל לא מעִזה להגיד כלום לבנות. רק עסוקה במחשבה על עוד הזדמנות שפספסתי ברוב חוכמתי.
צלצול בדלת. אני מקווה שזה רן בעצמו. שייתן סימן, ואני מוכנה לנסות. אני מיישרת את הקוקו שלי ושובל רואה את זה. נטע מתנפלת על הדלת. אני מביטה בסקרנות, אבל זו שליחה. נטע אוספת את מגש הפיצה, אוספת מאיתנו את הטיפ שעשוי מאלפי אגורות מתחתית התיק שלנו ומתיישבת בחזרה. דווקא עכשיו, כשאני רוצה שהן ישכנעו אותי לעשות מהלך אמיץ כי רן הוא אולי אהבת חיי, הן שותקות. יחסית להזמנה המפורטת שכה טרחתי עליה, די אבד לי התיאבון.
נטע מרימה את מכסה הקרטון של הפיצה ולא זזה. שובל מתקרבת ופיה נפער. שתיהן מביטות בי, רומזות לי להתקרב. האם הוא התנקם בי? אני מתקרבת לשם בהיסוס ו...
השם שלי, המכוער, הדפוק ו... המרשמלו, מככב במלוא קומתו על הגבינה הנמסה של הפיצה ורשום בחתיכות גמבה! ש ל ו מ צ י !
בחדר משתררת דממה, וחיוך של ארבעה מטר מתפרש על פרצופי. וגם על פניהן המשתאות של חברותי. אגב, כשהוא עשוי מגמבה, השם שלי לא נראה כל כך נורא.
"איזו חוצפה? נניח שהייתי מזמינה את הפיצה לכל המשפחה?" אני שומעת את עצמי משתדלת מאוד חזק לכעוס, אבל גם מצטערת שאי אפשר למסגר את היצירה הזו לעולמים. שָׁרוני ונדב, ששוחררו זמנית מהמשימה בחדר, מתפקעים מצחוק כשהם רואים את הפיצה, ונטע ושובל מתפעלות בשקט, תוך ששמי נלעס לאיטו... אני לוקחת לי משולש. "ממתי את יודעת לקרוא?" אני שואלת את שרוני שעושה לי פרצוף נעלב והולכת עם נדב לחדר, לשמור עליו. הבנות מסתכלות עלי, "איזו התלהבות!"
"ואם זאת פיצה שהזמנתי לי ולחבר שלי?" אני שואלת, והן מתעלמות ונוטלות משולש.
"מי נתן לו זכות להשתלט לי על האוכל שלי? עם כל הכבוד!" אני ממשיכה להתלהם, והן ממשיכות ללעוס בשקט. "בסדר! אני מתקשרת! זה הדבר הכי רומנטי שמישהו עשה אי פעם בשבילי!" ורגע אחר כך אני נזכרת שעוד אף אחד לא עשה שום דבר רומנטי בשבילי עד היום, כך שאין בדיוק תחרות. ועדיין זה מרשים.
סופסוף החברות שלי מרוצות. נטע מגישה לי אחר כבוד את הטלפון.
אני מחייגת את המספר של הפיצה. הלב שלי דופק בקול רם כל כך עד שאני חוששת שישמעו אותו גם מעבר לקו. אין תשובה, אין תשובה, ואז הוא עונה.
בשביל לא לגמגם, ישר אמרתי לו תודה על הפיצה, ושהוא הבנאדם הראשון שגרם לי להתרגש מגמבה. כל הכבוד לי שהצלחתי לחזור במדויק על הבדיחה של שובל. מעניין אם לכל אחת הוא שולח פיצה בעיצוב אישי.
"אז רציתי להגיד תודה, אז... אז..." ואז הוא עצר אותי.
"את לא מתכוונת לטרוק לי שוב בפרצוף, נכון?"
"זה לא בפרצוף, זה באוזן," עניתי. "ואני לא טורקת אפילו אם מתקשרים אלי רק בשביל לשאול כמה ילדים יש לי ואם אני מרוצה מהבנק שלי."
"אני מת על סקרים אבל אף פעם לא מתקשרים אלי."
"אלי תמיד מתקשרים. פעם הבאה אפנה אותם אליך."
"זה אומר שאת צריכה לרשום את הטלפון שלי. אני אתן לך אותו כשניפגש."
הרמתי את הראש. שובל ונטע נראו כאילו חיברו את שתיהן בדבק לטלפון האלחוטי, והן עשו יחד: "כן! כן! כן!"
אמרתי לו, "תראה..."
באותו רגע נטע התקרבה אלי במהירות, הניפה את ידה לעברי באזהרה וסימנה לי עם השפתיים: "כן."
אמרתי, "כן."
"על הספסל של החנות לכלי נגינה שליד הפיצה?" הוא שאל.
"יש שם אור?"
"מצטער, אני לא קובע במקומות חשוכים. את נורא מאוכזבת?"
"לא," חייכתי, נטע סימנה לי עם השפתיים, "תגידי כבר כן."
אמרתי, "כן. ניפגש. בסדר."
"מעולה. רגע — תני לי סימן מזהה," הוא ביקש.
הסתכלתי על ההשתקפות שלי במראה שעל השידה. "אוקיי," אמרתי, "מאוד גבוהה. גבוהה מדי. סוג של ענקית כזאת. יש לי גבות — שובל, חברה שלי, טוענת שאלה גבות עם אופי, אבל הן סתם פרועות. שן אחת שלי לא אמיתית, אחרי ששברתי אותה בכיתה ו', כשרציתי למצוא חן בעיני מישהו בברֵכה וקפצתי לא טוב מהמקפצה..."
שובל ונטע נעמדו מולי, לוחשות בלי קול, "מה את עושה?"
"בקשר לשן, נטע," המשכתי, "החברה השנייה שלי, אומרת שרק מול השמש אפשר לראות שהגוון קצת שונה. יש לי אוזניים קטנות. שלושה חורים באוזן אחת, ושניים באוזן השנייה. יש לי נקודת חן בדיוק באמצע הצוואר..."
"טוב, אז בעוד חצי שעה. את אומרת גבות פרועות ונקודת חן באמצע הצוואר. אני אמצא," הוא אמר בענייניות. ניתקנו, והבנות הסתכלו עלי במבט משונה ביותר.
"ענקית? גבות פרועות?" נטע שאלה.
"שן שבורה? מה עובר עלייך?" שובל קראה.
"לא רציתי שהוא יצפה," אמרתי בשקט.
"את מוכנה לבוא רגע לכאן?" נטע קראה לי. "עכשיו!"
התקרבתי אליהן, למראָה הגדולה שיש לנטע ליד דלת הכניסה. "מה עם העיניים החומות הכי יפות בעולם?" נטע אמרה. "מה עם החיוך הכי מקסים?" שובל המשיכה. "מה עם השיער הארוך שלך שהוא טבעי, גולש ומלא ברק?"
התבוננתי במראָה במבוכה.
"את לא יכולה לאכזב אף אחד, שלומצי. לא במראֶה. על האישיות הבעייתית שלך הוא לא צריך לדעת בינתיים," אמרה שובל בחיוך, ונטע הוסיפה, "וחוץ מזה אוזניים קטנות זה הכי חמוד. עכשיו בואי להתלבש, את נראית כמו פח זבל קטן."
"סליחה, מי חלם על דייט היום בדיוק? אותי הזמינו להשמין ולבכות איתך," אמרתי.
היא שלפה מברשת, התחילה לסרק אותי (לשווא, השערות שלי התעקשו לעמוד דום — גם של הגבות), שובל ניקתה לי את הכתם של הרסק עגבניות של הפיצה מהחולצה, ועיגלה לי את הריסים במסקרה שלא יורדת במים. אין לי מושג למה.
אמא שלחה לי סמס שההצגה היתה פנטסטית, ואם היא יכולה ללכת לשתות קפה עם שולי. מזל שהיא הזכירה לי שאני בתפקיד. נטע הלכה לוודא ששָׁרוני ונדב עוד חיים ונושמים — ולהפתעתנו הם פשוט נרדמו. פתאום פחדתי להשאיר אותם ככה לבד, אבל נטע כתבה להם פתק גדול שאם מישהו מהם מתעורר, שיתקשרו מיד לניידים שלנו, ואם זה רציני שיתקשרו למשטרה, אנחנו נחזור עוד חצי שעה גג, ואמרה, "לפחות חלק מאיתנו..."

 


*

 


"אולי הוא מטורף?" שאלתי בדרך, "אולי הוא מגעיל? אולי הוא סוטה? שקרן?" דמיינתי את כותרת העיתון: "הזמנת הפיצה הסתיימה בטרגדיה!". אבל הן רק הבטיחו להסתתר מאחורי החנות ולשמור עלי. אם אני אוספת את השיער, זה הסימן שלהן להגיח מהמחבוא ולהתקיף. ליתר ביטחון, נטע לקחה את סכין הפיצה העגולה.


23:30


כבר מרחוק ראיתי שמישהו יושב על הספסל שליד החנות המוארת. נשמתי עמוק, איגרפתי את כפות הידיים, הבנות הצטופפו במסתור, וכשהוא ראה אותי מתקרבת, הוא הזדקף וקם לקראתי. האור סינוור אותי, ורק ראיתי דמות גבוהה ומסביבה אור. די רומנטי. התקרבתי והושטתי את ידי ללחוץ את ידו. הוא חייך, ראיתי, הוא ממש חייך, לא ממש ראיתי את הפנים שלו, אבל ראיתי את השיניים, וכשהרגשתי את כף היד החמה שלו, ולרגע חלפה בי מחשבה שזו כף יד נעימה, הוא כבר ממש צחק, בקול רם. זה צחוק של רוצח או של פדופיל?
אולי של אכזבה? צמרמורת עברה בגבי. כבר התכוננתי לאסוף את השיער, אבל רק אז כבר יכולתי להתבונן בפנים שלו, שלהפתעתי היו קצת יותר מדי מוכרות לי... אבל מאיפה? מאיפה? מאיפה הוא מוכר?
רק לי זה יכול לקרות.
אמנם לא ראיתי אותו איזה שבע־שמונה שנים, אבל מה קרה לרני מחוצ'קני?! זה ששמר עלינו ממפלצות, שהקריא לנו סיפורים, שעשה לנו הצגות, ש... ש... החליף לי את המצעים בגלל שברח לי פיפי במיטה (קורה. זה מה שהוא אמר לי אז, אני נשבעת), כשהייתי בת... בת כמה הייתי, בת שבע? אללי. רן הבייביסיטר!
אחרי שגמרתי להחליף צבעים ולשחזר את כל ההיסטוריה המשותפת שלנו, התחלתי לצחוק. גם הוא. אני מדמיינת את שובל ונטע מסתתרות מאחורי החנות, נדהמות מהקליק המדהים בינינו...
אני כזה אידיוט כשחושבים על זה כמה שלומצי כבר יכולות להיות בעולם? אולי לא תיארתי לעצמי שיכול להיות שהילדונת החמודה הזו גדלה מאז, מה שאומר שגם אני קצת גדלתי מאז," הוא אמר מהורהר, ואני מהנהנת באיטיות ויוצא לי מהפה: "אתה זוכר שעשיתי פיפי במיטה?" והוא צוחק, ,עד היום אני לא מתאושש מהטראומה... מה שלום ההורים שלך?
"רוצה לתבוע מהם פיצויים?"
סיפרתי לו שהם התגרשו והוא היה מופתע. סיפרתי לו שזה קרה לפני שנה. שאבא עבר לגור בעיר אחרת ואמא נשארה במושב איתי ועם שָׁרוני (כן, זו שגזרה לעצמה את השמלה החדשה בגיל שלוש) ועם פסטו החתול (כן, זה שליטף לו את הלחי והשאיר שלושה פסי דם), ושהחופש שלי התחיל היום, ושאני עולה לכיתה ט' ושעוד שבועיים יש לחוג דרמה שלי הופעה של "משירי ברטולד ברכט." הוא אפילו ידע מי זה, אבל לא הציע לבוא לראות. אחר כך העלינו זיכרונות מהמושב ודיברנו על חבצלת הגננת, והוא אמר לי שהיא עומדת לפרוש לגמלאות. סיפרתי לו שקבעתי עם חברות שיאספו אותי מכאן כי חשבתי שהוא... לא משנה מה חשבתי, וסימנתי את הסימן המוסכם — אספתי את השיער בגומייה. בתוך דקה השתיים התייצבו למסדר ליד הספסל בעיניים זועמות.


01:30


אני בבית, כותבת מהמיטה. שָׁרוני נוחרת בחדר השני, אני שומעת עד כאן. היה קצת לא נעים להעיר אותה ולראות אותה צועדת סהרורית הביתה, אבל לא היתה ברירה, אמא בדרך. נטע התעודדה (גם בגלל הרפתקת הפיצה, אבל בעיקר בגלל הסמס המגשש מיותם, בזמן שהיא תכננה להסתער על רן עם הסכין). אבל סירבה להתרגש מזה מולנו, "בנאדם לא משנה את דעתו כל כך מהר — עד שהוא לא יחזור ויגיד בפירוש שהוא אוהב אותי, אני לא מגיבה," היא אמרה, ואני ידעתי שככה בדיוק זה יקרה, כי ככה זה בדיוק עם נטע.
לפני שתים־עשרה שעות הייתי בטוחה שאין לי שום דבר אישי לכתוב, והנה גיליתי שבהחלט יש לי על מה לכתוב: וידוי על בריחת פיפי בגיל שבע. חשבתי על מה שרן אמר על ההורים שלי, "מה, אבל הם היו כזה זוג טוב." באיזשהו אופן היה לי נעים לשמוע את זה, כאילו לא רק אני חשבתי שהם לא היו צריכים להתגרש.
אחרי שכבר נפרדנו והבנות התקדמו לפני, הוא החזיק את הכתף שלי ואמר בשקט, "טוב, אני יודע שהתחלתי איתך, אבל אני פשוט מרגיש — כמו אח שלך." ואני רק אמרתי בטון מוגזם מדי, "ברור, ברור." ובדרך חזרה הביתה הסתרתי יפה את האכזבה שלי.
מתי כבר יהיה לי חבר? האם גם מהחופש הזה אני אחזור לבית הספר בלי שאפילו התנשקתי?
שנתיים עברו מאז שאני בחטיבה, ושום דבר בחיי הרומנטיים לא השתנה.

נ.ב.
למען הפרוטוקול, אודה בפני יומני שעשיתי עד כיתה ה' פיפי במיטה, אף על פי שהצלחתי לשכנע הערב את רן שזו היתה פשלה חד־פעמית.


שבת, התעוררתי מוקדם מדי


השבתות אצל אבא שלי שונות. הדירה שלו קטנה. דלת חדר השינה שלו סגורה כשהוא ישן, מנהג חדש מאז שהוא עזב את הבית שלנו. הסלון עדיין מתפקד במתכונת הישרדות: טלוויזיה. מחשב. ערֵמות של דפים. פסל מוזר בודד מחוג הקרמיקה של שרוני. לוח מחיק כמו בעבודה שלו, עם טושים וספוג. אין ספרים (אלא אם כן המדריך לשיפוץ עצמי של הבית נחשב). אין פסטו או שום חיה אחרת, אין תמונות או שטיחים על הרצפה, או בכלל, הבלגן הזה שעושה בתים ל"בית שלך". יש עוד דברים ששׁונים: הבית הזה הוא בעיר, ולא במושב. זו קומה שישית, ולא על האדמה, מה שאומר ש — כמה מוזר! התקרה שלו היא רצפה של מישהו אחר! מהחלון רואים כביש ומכוניות, ומהבית במושב רואים רק פרדס וגדר של השכנים. אף על פי שהוא נתן לי לבחור את הצבע של הספות (בורדו וכחול עם קוביות קטנטנות), אני לא יכולה לתאר לי איך אי פעם אוכל להרגיש כאן בבית. קצת מרגיז אותי שהוא מרגיש דווקא ממש בבית.


קצת יותר מאוחר


זהו. אני כבר יודעת הרבה מאוד על שיפוץ עצמי של הבית. עכשיו מה שנשאר הוא שיהיה לי בית. למה כל כך קשה להיות לבד, סתם כך, לשבת על הספה ולחשוב מחשבות. למה תמיד צריך להיות עסוקים במשהו, במישהו. אני חושבת שאולי זה משהו שעובר עם הגיל. אולי אני אעיר את שָׁרוני? לא. לא הגעתי לרמת ייאוש כזו עדיין. יש לי עבודה באזרחות שמחכה לגאולה. אין כמו לעשות עבודה באזרחות לשנה הבאה ביום השלישי של החופש הגדול.


יותר מאוחר


זה כנראה לא עובר עם הגיל. אבא התעורר ומיד שאל מה אנחנו רוצים לעשות, ברֵכה, סרט, טיול, או לבקר את סבתא. החלטנו פה אחד סבתא, אבל אין לה זמן לפגוש אותנו. מה שמביא אותי למסקנה שכנראה הרצון לעשות כל הזמן לא עובר: בגיל 85 יש לה ברידג', אחר כך הרצאה על המצב הביטחוני, ואחר כך קונצרט, וזה אחרי שהיא הספיקה לשחות בברֵכה ולשתות קפה עם החבר'ה שלה. כל זה בזמן שאני עוד לא מצאתי דבר אחד לעשות.


יום שלישי, 18:00


לשבת בתוך ארון זה לא כל כך נוח.
עוד פחות נוח לשבת בתוך ארון חשוך. וגרוע יותר לשבת בתוך ארון חשוך עם ריח של נפתלין, כשברקע קולות כרסום של חיה מסתורית שהתעוררה כנראה בדיוק כשהתחלתי לתכנן את שארית חיי. ויש דבר ממש לא נוח. לנסות לכתוב לאור פנס ישן שתלוי על קולב ומאיים בכל רגע ליפול על ראשי, בניסיון להעביר את הזמן ולא להיכנע להורים שלי, שמסתובבים בחוץ. הצעדים האלה שייכים לאבא שלי. איטיים וכבדים.
"שלומצי?"
לא עונה.
"תגידי שאת בסדר?"
"אני בסדר."
שקט.
רק מספיק לו לדעת שאני בסדר?


18:28


זה התחיל כשאבא הגיע לקחת אותי ואת שָׁרוני, לשם שינוי בלי לאחר. אמא הכניסה לארון שלי כמה חולצות, כשאמרתי לו שבסוף אני לא אבוא אליו היום. הוא עוד לא הספיק להגיב, ואמא כבר אמרה, "אבל זה היום של אבא."
"בסדר," אמרתי והרמתי את הטלפון, מחכה שהם ייתנו לי קצת פרטיות לקבוע עם נטע ושובל, אבל אמא אמרה, "אז תעשי כבר ממנו את הטלפונים."
"אבל אמרתי שאני לא הולכת אליו היום."
"אבל זה היום שלו," היא אמרה.
"עוד פעם ה'היום שלו' הזה?"
"את לא חושבת שאולי הוא קצת נפגע?" אמא שאלה.
"ממה יש לו להיפגע?" שאלתי. אבא שלי אמנם ישב על המיטה שלי, וככל הידוע לי אין לו בעיות שמיעה או דיבור, אבל אני ואמא דיברנו עליו כאילו הוא לא שם.
"הוא לא נפגע," הוא אמר בזריזות, "אבל לפי הספירה שלו, זו כבר הפעם השלישית החודש שהבת שלו מבטלת את 'היום שלה' אצלו."
צמד החמד הביט בי בתוכחה.
"קודם כול, רק לפני יומיים הייתי אצלך," אמרתי.
"נו, זה כל כך נדיר — שאת זוכרת את הפעמים שאת באה," הוא אמר בציניות ואני התפרצתי: "אני לא ילדה בת שבע, ואף עורך דין לא יחליט בשבילי מתי אני אלך לאבא, נקודה," אמרתי והסתובבתי אל מדף הספרים שלי. כן. אין זמן מתאים מזה לבחון את הרגלי הקריאה שלי.
"סליחה, אני לא בת שבע, אני בת שמונה," שָׁרוני הציצה לחדר שלי.
שלישי וחמישי, כל סופשבוע שני, זה מה שסגרו עורכי הדין. בסדר. מילא שָׁרוני, אבל אני אדם בוגר בן 14 ושישה חודשים (שישה חודשים נשמע יותר מחצי שנה) שיכול להחליט בשביל עצמו. אבל לא אמרתי את זה, כדי לא לקבל את החיוך הדבילי שלהם על זה שאני חושבת שאני אדם בוגר.
"בסדר. אני באמת לא יכול להכריח אותה לבוא אלי," הוא אמר לאמא, ועכשיו אני הייתי זו שמדברים עליה כאילו היא לא שם.
"שָׁרוני?" שמעתי אותו מחפש אותה, אף על פי שהיה לי ברור שהיא מצותתת כל הזמן הזה מאחורי הקיר. "בואי נלך," הוא קרא, ואמא נשארה בחדר.
"אני לא הולכת אליך בלי שלומצי," שָׁרוני נשמעה נחרצת. "ושתדעו לכם שאף עורך דין לא יחליט בשבילי מתי אני אלך לאבא," היא אמרה.
"שָׁרוני!" אמא הרימה את קולה והביטה דווקא בי בכעס.
"טוב, טוב, בסדר... נו, ביי, אמא!" היא נפרדה מאמא, שהביטה בי בייאוש ושאלה, "למה את מתעקשת?" כבר מזמן לא ניסו להיפטר ממני כל כך. כמה מעליב.
היא לא זזה, היא ממש חיכתה שאני אלך, אז פשוט נכנסתי לארון.