איך הכנתי את עצמי למלחמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איך הכנתי את עצמי למלחמה
הוספה למועדפים

איך הכנתי את עצמי למלחמה

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

בן ורד

בן ורד (נולד ב-21 ביולי 1978) הוא סופר ישראלי.

למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, התמחה בבית משפט השלום בראשון לציון והוא חבר בלשכת עורכי הדין. בשנים 2001–2004 ערך את "פי האתון". ורד זכה בתחרות השירה והפרוזה של צה"ל לשנת 1999, ובתחרות הסיפור הקצר של "מקור ראשון" לשנת 2005. ספר הביכורים שלו, "כלבי קיץ", יצא לאור ב-2006. ספרו "איך הכנתי את עצמי למלחמה" היה מועמד לפרס ספיר (הרשימה הארוכה) לשנת 2011.

נושאים

תקציר

בבוקר חורפי עורכים חייל ונער מטווח בחולות אשקלון, ומציאים סירה שהסערה פלטה אלחוף הים. בתוך הסירה מוטל ילד באפיסת כוחות.

זו נקודת הפתיחה של הרומן העוקבאחר תהליך התבגרותו של נוני, נער בן חמש עשרה רגיש ומסוגר שהתייתם מאמו וחושב שמאוחר לו מדי להשתנות. הפגישה בחוף הים עם הילד רא´אד, ששערו זרוע מלח ועגיל פנינה תלוי על תנוך אוזנו, אינה נותנת לו מנוח ומציתה את דמיונו. נוני מתווה בעיני רוחו את מסעו של רא´אד ועוקב אחריו בחיפושיו אחר בית ילדותו. בפרץ של התבגרות זועמת, החורך כל מה שנקרה בדרכו, מחפש נוני את מקומו בעולם שהחמלה והאטימות מתקיימות בו בכפיפה אחת.

פרק ראשון

 

יצאנו מהעיר אל החולות ולצדנו השתרע הים. מיכאל לבש מכנסי צבא ונעל נעליים צבאיות והחולצה שלו היתה לבנה ונקייה כמו בטקס. על גבו היה תלוי רובה צלפים. השתרכתי אחריו וחשתי בקור האורב לאותו בוקר של סוף נובמבר. צמצמתי את העיניים סביב מפרשית רחוקה ואמרתי, יהיה חורף קר. מיכאל הסיר מעליו את הרובה והניח את הרצועה באלכסון על כתפי. השרירים שלי נדרכו, קצב ההליכה גבר וכבר צעדתי לצדו. בצבא, אמרתי, כל החיילים הם אחים. כשלא ענה הוספתי, לאיראן עוד מעט תהיה פצצת אטום. מיכאל הישיר את מבטו אל חולות הזהב. אז מה, אמר, גם לנו יש. כן, אבל מה אם הם יזרקו קודם? מה אתה דואג? אני לא דואג, יש לנו את חיל האוויר והחץ, את הסיירות והמוסד. הרובה נחבט בגבי והרגשתי קרבה גדולה למיכאל, כמו לאח. שלחתי יד ומיששתי את הנשק ואת המחסנית. צעדנו צפונה בתוך ארגז החול הענקי והשארנו מאחורינו את שטח ההפקר שבין העיר לחולות, חלקות אדמה קשות ומיושרות המבשרות את התפשטותה של העיר, מגרשים ריקים שחגורות בטון חובקות אותם ומוטות ברזל חלודים מזדקרים בהם. פה ושם היה אפשר לראות שלד של וילה הולך ונבנה שחזיתו פונה אל הים. עוד שנה יתפרשו הווילות על פני כל השטח הנראה לעין, אנשים יצביעו עליהן ויאמרו, כמו פטריות אחרי הגשם. מיכאל כיווץ את המצח והגבות והשקיף אל אשקלון שקו האופק שלה השתפל ממרומי ארובות תחנת הכוח אל בניינים לבנים שהצטופפו בצדן האחד ומצדן האחר אל הים הכחול. יצאנו מהעיר, אמר את המובן מאליו. מתחרט? שאלתי. על מה? ענה, ואחרי רגע הוסיף, מה פתאום. ואתה, מתחרט? אין סיכוי, אבל מיד גאה בי הפחד שהרגשתי מהרגע שיצאנו מהבית, הפחד מירי כדורים חיים.
בעומק החולות הדיפו שיחי הבר ריח חריף והנחיריים שלי נצבטו באוויר הקר. הנפתי את הרובה לכיוון הים וכיוונתי את הקנה אל שרידי המפרשית הלבנה שבאופק. הנחתי את האצבע על ההדק. מיכאל ניגש אלי, רכן אל האוזן והורה אש! לחצתי על ההדק הנצור ואמרתי פּששיוּ... תכף תירה שלושה-ארבעה כדורים, הוא אמר, תוריד כמה פחיות ובקבוקים, תראה מה זה לשחרר כדור. אחר כך הוא הביט לצדדים וכיוון בידו אל דיונה גדולה, תסתכל, אמר, לשם אתה יורה, וכאן, הורה באצבעו על רצועת חול שטוחה, אתה מתמקם. נשכבתי והחול קיבל את תבנית גופי. מיכאל התיישב כמה מטרים מאחורי אך בתוך הדממה קולו נשמע קרוב מאוד. עכשיו תכין את עצמך, תכיר את הסביבה, גבעות, שיחים, אבנים, תדע איפה כל דבר עומד. כנס לַראש. בחנתי את הנוף בעין של צלף. על מה אני יורה בדיוק? על שום דבר, בינתיים רק מגששים.
אחרי דקה ארוכה בתנוחת ירי הרגשתי מכה קלה ברגל. קום, ממשיכים. הלכנו בין דיונות רכות, ירדנו לחוף והצעידה לאורך קו המים היתה קלה יותר. רחש הגלים היה ערב לאוזן. לאחר מכן טיפסנו בחזרה לחולות עד שהים נבלע מאחורי רכס הדיונות ובבת אחת נדם. מיכאל עצר, שם, אמר והצביע על נקודה בחולות שלא היתה שונה מכל נקודה אחרת, שם אתה נשכב. מכיסי המכנסיים הרחבים שלף פחיות ריקות ושני בקבוקי משקה מזכוכית, האחד ריק והאחר מלא ופקוק שהחזיר לכיס למשמרת, לדרך חזרה. הוא הניח את המטרות במרחקים שונים, אחר כך לקח ממני את הרובה, הכניס מחסנית, הכה בבסיסו בכף יד שטוחה והחזיר לי אותו. דרוֹך. משכתי את ידית הדריכה בתנופה אלימה. המתכת השתפשפה ואז נשמעה מכה חטופה. תרמיל מוזהב שקליע אדמדם בקצהו התמקם בבסיס הקנה, הנשק היה דרוך, השרירים נמלאו כוח ואני הייתי כמו שתמיד רציתי: חזק, בשליטה, סמי טריילר שחורה.
מה שמונח אצלי עכשיו בידיים, אמרתי לעצמי, זה הדבר האמיתי.
כנס לתנוחה, הורה מיכאל, תרפה את האיברים. שים לב לחמש נקודות אחיזה. ספרתי אותן בלבי; יד ימין תופסת במתפסים, יד שמאל לופתת בידית האחיזה, אמת יד ימין צמודה למחסנית, הלחי השמאלית מרוחה על הקת השחורה כמו על כרית קשה, כתף שמאל תומכת בבסיס הרובה. ריח שמן ומתכת דגדגו את האף. תנשום רגיל, אמר, לא עמוק מדי, לא מהר מדי, תנשום כמו שאתה נושם כשאתה שוכב במיטה ואל תחשוב על כלום. אצבע שמאל נשלחת קדימה אל ההדק. את הכדור הראשון אל תירה אל המטרה. אז לאיפה? אל הדיונה, אל תשכח לסחוט את ההדק. שחרר נִצרה. קליק.
שאיפה
עכשיו אני חול, אני דיונה
נשיפה
שחרר כדור.
ירייה פילחה את האוויר בצרחה. הלחי והכתף ספגו את ההדף ומין צמרמורת אדירה שטפה את הגוף ושעטה אל אצבעות הרגליים. שאפתי ריח חריף של אבק שרפה והראש הסתחרר. עכשיו, זהה מטרה אחת ותתמקד בה. כיוונתי לעבר אחת הפחיות. אל תצא משם, כנס לראש, תתרוקן ממחשבות, תשלוט בנשק, אל תפחד, שאיפה, נשיפה... הקליע הסתבסב באוויר והפחית נעלמה. פגעתי? קולי רעד. פגעת. עוד פעם אחת, עכשיו את הרחוק יותר. אני בקושי רואה אותו. מצוין, אז כדאי שתתרכז. אני מתרכז. אני צלף השוכב במארב, איש לא רואה אותי. אין כלום חוץ משלוש נקודות, עין, מטרה, צלב. הכדור פיצח את הזכוכית.
תעביר לאוטומט. קליק. האגודל הסיט את הנצרה מדרגה נוספת.
תן צרור.
האצבע סחטה את ההדק. הכדורים נורו אל תוך גבעת החול הקטנה וההדף טלטל את כולי. עוד אחד. יעף כדורים שני נפלט אל תוך הדיונה. אחד אחרון, קצר יותר. כיוונתי צרור אחרון אל השמים הכחולים מעל הים וליוויתי אותו בצעקה. עכשיו קום, אמר מיכאל והזדרז להשיב לידיו את הרובה. פרק ושקשק ותלה אותו על חזהו בהצלב. קמתי וחיוך נמתח על פני. נו, איך הייתי? מלך. הלחי, סימן לי. הושטתי יד ונגעתי בלחי ימין שהיתה חמה ורטובה. תרמילים לוהטים שנפלטו מבית הבליעה הותירו בה שריטה מדממת. אל תדאג, אמר, זה לפעמים קורה לשמאליים. לא נורא, אמרתי והדלקתי סיגריה ושאפתי את העשן עם האוויר הקר וככה שטפתי את הריאות והגוף נרגע.
נולדתי בחורף, הצהרתי בפני עצמי חגיגית, ומחר אני בן חמש-עשרה והיום קיבלתי את מתנת יום ההולדת שלי. חשבתי על בני הארבע-עשרה שעד אתמול נמניתי עימם ופתאום הם נראו בעיני ילדים. שמחה פשטה בי. חשבתי שכל הדברים הנפלאים - מה שלא יהיו - שלא קרו בגיל ארבע-עשרה ודאי יקרו לי בגיל חמש-עשרה. זו היתה ציפייה נעימה וחסרת דאגה להרפתקה מעורפלת שתבוא וכל שמוטל עלי לעשות לקראתה זה רק להוסיף ולגדול. הבטתי בכפות הידיים שהתעבו וכבר ראיתי בהן עור קשה וזוויות חדות. רחרחתי את קצות האצבעות שהדיפו ריח סיגריות, שמן ושרידי אבק שרפה, רציתי שיהיו לי כתמי טבק עליהן, לא הרבה, ככה... כמו לגבר אמיתי. כמו למיכאל.

בן ורד

בן ורד (נולד ב-21 ביולי 1978) הוא סופר ישראלי.

למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, התמחה בבית משפט השלום בראשון לציון והוא חבר בלשכת עורכי הדין. בשנים 2001–2004 ערך את "פי האתון". ורד זכה בתחרות השירה והפרוזה של צה"ל לשנת 1999, ובתחרות הסיפור הקצר של "מקור ראשון" לשנת 2005. ספר הביכורים שלו, "כלבי קיץ", יצא לאור ב-2006. ספרו "איך הכנתי את עצמי למלחמה" היה מועמד לפרס ספיר (הרשימה הארוכה) לשנת 2011.

סקירות וביקורות

אתר הארץ ביקורת מאת עמרי הרצוג, 18.5.2011 04/08/2011 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

נושאים

סקירות וביקורות

אתר הארץ ביקורת מאת עמרי הרצוג, 18.5.2011 04/08/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
איך הכנתי את עצמי למלחמה בן ורד

 

יצאנו מהעיר אל החולות ולצדנו השתרע הים. מיכאל לבש מכנסי צבא ונעל נעליים צבאיות והחולצה שלו היתה לבנה ונקייה כמו בטקס. על גבו היה תלוי רובה צלפים. השתרכתי אחריו וחשתי בקור האורב לאותו בוקר של סוף נובמבר. צמצמתי את העיניים סביב מפרשית רחוקה ואמרתי, יהיה חורף קר. מיכאל הסיר מעליו את הרובה והניח את הרצועה באלכסון על כתפי. השרירים שלי נדרכו, קצב ההליכה גבר וכבר צעדתי לצדו. בצבא, אמרתי, כל החיילים הם אחים. כשלא ענה הוספתי, לאיראן עוד מעט תהיה פצצת אטום. מיכאל הישיר את מבטו אל חולות הזהב. אז מה, אמר, גם לנו יש. כן, אבל מה אם הם יזרקו קודם? מה אתה דואג? אני לא דואג, יש לנו את חיל האוויר והחץ, את הסיירות והמוסד. הרובה נחבט בגבי והרגשתי קרבה גדולה למיכאל, כמו לאח. שלחתי יד ומיששתי את הנשק ואת המחסנית. צעדנו צפונה בתוך ארגז החול הענקי והשארנו מאחורינו את שטח ההפקר שבין העיר לחולות, חלקות אדמה קשות ומיושרות המבשרות את התפשטותה של העיר, מגרשים ריקים שחגורות בטון חובקות אותם ומוטות ברזל חלודים מזדקרים בהם. פה ושם היה אפשר לראות שלד של וילה הולך ונבנה שחזיתו פונה אל הים. עוד שנה יתפרשו הווילות על פני כל השטח הנראה לעין, אנשים יצביעו עליהן ויאמרו, כמו פטריות אחרי הגשם. מיכאל כיווץ את המצח והגבות והשקיף אל אשקלון שקו האופק שלה השתפל ממרומי ארובות תחנת הכוח אל בניינים לבנים שהצטופפו בצדן האחד ומצדן האחר אל הים הכחול. יצאנו מהעיר, אמר את המובן מאליו. מתחרט? שאלתי. על מה? ענה, ואחרי רגע הוסיף, מה פתאום. ואתה, מתחרט? אין סיכוי, אבל מיד גאה בי הפחד שהרגשתי מהרגע שיצאנו מהבית, הפחד מירי כדורים חיים.
בעומק החולות הדיפו שיחי הבר ריח חריף והנחיריים שלי נצבטו באוויר הקר. הנפתי את הרובה לכיוון הים וכיוונתי את הקנה אל שרידי המפרשית הלבנה שבאופק. הנחתי את האצבע על ההדק. מיכאל ניגש אלי, רכן אל האוזן והורה אש! לחצתי על ההדק הנצור ואמרתי פּששיוּ... תכף תירה שלושה-ארבעה כדורים, הוא אמר, תוריד כמה פחיות ובקבוקים, תראה מה זה לשחרר כדור. אחר כך הוא הביט לצדדים וכיוון בידו אל דיונה גדולה, תסתכל, אמר, לשם אתה יורה, וכאן, הורה באצבעו על רצועת חול שטוחה, אתה מתמקם. נשכבתי והחול קיבל את תבנית גופי. מיכאל התיישב כמה מטרים מאחורי אך בתוך הדממה קולו נשמע קרוב מאוד. עכשיו תכין את עצמך, תכיר את הסביבה, גבעות, שיחים, אבנים, תדע איפה כל דבר עומד. כנס לַראש. בחנתי את הנוף בעין של צלף. על מה אני יורה בדיוק? על שום דבר, בינתיים רק מגששים.
אחרי דקה ארוכה בתנוחת ירי הרגשתי מכה קלה ברגל. קום, ממשיכים. הלכנו בין דיונות רכות, ירדנו לחוף והצעידה לאורך קו המים היתה קלה יותר. רחש הגלים היה ערב לאוזן. לאחר מכן טיפסנו בחזרה לחולות עד שהים נבלע מאחורי רכס הדיונות ובבת אחת נדם. מיכאל עצר, שם, אמר והצביע על נקודה בחולות שלא היתה שונה מכל נקודה אחרת, שם אתה נשכב. מכיסי המכנסיים הרחבים שלף פחיות ריקות ושני בקבוקי משקה מזכוכית, האחד ריק והאחר מלא ופקוק שהחזיר לכיס למשמרת, לדרך חזרה. הוא הניח את המטרות במרחקים שונים, אחר כך לקח ממני את הרובה, הכניס מחסנית, הכה בבסיסו בכף יד שטוחה והחזיר לי אותו. דרוֹך. משכתי את ידית הדריכה בתנופה אלימה. המתכת השתפשפה ואז נשמעה מכה חטופה. תרמיל מוזהב שקליע אדמדם בקצהו התמקם בבסיס הקנה, הנשק היה דרוך, השרירים נמלאו כוח ואני הייתי כמו שתמיד רציתי: חזק, בשליטה, סמי טריילר שחורה.
מה שמונח אצלי עכשיו בידיים, אמרתי לעצמי, זה הדבר האמיתי.
כנס לתנוחה, הורה מיכאל, תרפה את האיברים. שים לב לחמש נקודות אחיזה. ספרתי אותן בלבי; יד ימין תופסת במתפסים, יד שמאל לופתת בידית האחיזה, אמת יד ימין צמודה למחסנית, הלחי השמאלית מרוחה על הקת השחורה כמו על כרית קשה, כתף שמאל תומכת בבסיס הרובה. ריח שמן ומתכת דגדגו את האף. תנשום רגיל, אמר, לא עמוק מדי, לא מהר מדי, תנשום כמו שאתה נושם כשאתה שוכב במיטה ואל תחשוב על כלום. אצבע שמאל נשלחת קדימה אל ההדק. את הכדור הראשון אל תירה אל המטרה. אז לאיפה? אל הדיונה, אל תשכח לסחוט את ההדק. שחרר נִצרה. קליק.
שאיפה
עכשיו אני חול, אני דיונה
נשיפה
שחרר כדור.
ירייה פילחה את האוויר בצרחה. הלחי והכתף ספגו את ההדף ומין צמרמורת אדירה שטפה את הגוף ושעטה אל אצבעות הרגליים. שאפתי ריח חריף של אבק שרפה והראש הסתחרר. עכשיו, זהה מטרה אחת ותתמקד בה. כיוונתי לעבר אחת הפחיות. אל תצא משם, כנס לראש, תתרוקן ממחשבות, תשלוט בנשק, אל תפחד, שאיפה, נשיפה... הקליע הסתבסב באוויר והפחית נעלמה. פגעתי? קולי רעד. פגעת. עוד פעם אחת, עכשיו את הרחוק יותר. אני בקושי רואה אותו. מצוין, אז כדאי שתתרכז. אני מתרכז. אני צלף השוכב במארב, איש לא רואה אותי. אין כלום חוץ משלוש נקודות, עין, מטרה, צלב. הכדור פיצח את הזכוכית.
תעביר לאוטומט. קליק. האגודל הסיט את הנצרה מדרגה נוספת.
תן צרור.
האצבע סחטה את ההדק. הכדורים נורו אל תוך גבעת החול הקטנה וההדף טלטל את כולי. עוד אחד. יעף כדורים שני נפלט אל תוך הדיונה. אחד אחרון, קצר יותר. כיוונתי צרור אחרון אל השמים הכחולים מעל הים וליוויתי אותו בצעקה. עכשיו קום, אמר מיכאל והזדרז להשיב לידיו את הרובה. פרק ושקשק ותלה אותו על חזהו בהצלב. קמתי וחיוך נמתח על פני. נו, איך הייתי? מלך. הלחי, סימן לי. הושטתי יד ונגעתי בלחי ימין שהיתה חמה ורטובה. תרמילים לוהטים שנפלטו מבית הבליעה הותירו בה שריטה מדממת. אל תדאג, אמר, זה לפעמים קורה לשמאליים. לא נורא, אמרתי והדלקתי סיגריה ושאפתי את העשן עם האוויר הקר וככה שטפתי את הריאות והגוף נרגע.
נולדתי בחורף, הצהרתי בפני עצמי חגיגית, ומחר אני בן חמש-עשרה והיום קיבלתי את מתנת יום ההולדת שלי. חשבתי על בני הארבע-עשרה שעד אתמול נמניתי עימם ופתאום הם נראו בעיני ילדים. שמחה פשטה בי. חשבתי שכל הדברים הנפלאים - מה שלא יהיו - שלא קרו בגיל ארבע-עשרה ודאי יקרו לי בגיל חמש-עשרה. זו היתה ציפייה נעימה וחסרת דאגה להרפתקה מעורפלת שתבוא וכל שמוטל עלי לעשות לקראתה זה רק להוסיף ולגדול. הבטתי בכפות הידיים שהתעבו וכבר ראיתי בהן עור קשה וזוויות חדות. רחרחתי את קצות האצבעות שהדיפו ריח סיגריות, שמן ושרידי אבק שרפה, רציתי שיהיו לי כתמי טבק עליהן, לא הרבה, ככה... כמו לגבר אמיתי. כמו למיכאל.