שם טוב

1

 

מאיַירינוֹ ישב מול פארק סַנטַנדֶר והניח למצחצח הנעליים למרוח את נעליו שעה שחיכה למועד הטקס, ופתאום ניחתה עליו הוודאות שראה קריקטוריסט מת. כף רגלו השמאלית נחה על עקבת העץ שעל התיבה, את מותניו השעין על כרית המסעד כדי שפריצת הדיסק שממנה סבל כבר זמן רב לא תתחיל להשמיע את טרוניותיה, ונתן לזמן לחלוף תוך כדי קריאה בצהובונים המקומיים שנייר ההדפסה הזול שלהם לכלך את האצבעות, וכותרותיהם הגדולות באותיות האדומות סיפרו לו על פשעים עקובים מדם, על סודות מחדרי המיטות, על חוצנים חוטפי ילדים בשכונות דרום העיר. קריאת הצהובונים הסבה לו עונג כרוך בתחושת אשמה: משהו שהוא הרשה לעצמו לעשות כשאיש אינו רואה. מחשבותיו של מאיירינו היו נתונות בדיוק לעניין הזה, בשעות שבזבז כאן בזמן שהתמסר לסטייה הזאת מתחת לשמשיות הדהויות, כשהרים את ראשו וניתק את עיניו מהאותיות כמו שעושים כשרוצים להיטיב לזכור. וכשמבטו נתקל בבניינים הגבוהים, בשמיים האפורים תמיד, בעצים השוברים את האספלט מאז ומעולם, הרגיש שהוא רואה הכול בפעם הראשונה. ואז זה קרה.

זה קרה בשבריר של שנייה. הדמות חצתה את השדרה השביעית בחליפתה הכהה, בעניבת הפרפר הפרומה ובכובע רחב שוליים, פנתה בפינה של כנסיית סן פרנסיסקו ונעלמה לעד. מתוך רצון שהדמות לא תיעלם מעיניו, מאיירינו רכן קדימה והוריד את רגלו מתיבת הצחצוח בדיוק כשמצחצח הנעליים קירב את המטלית הטבולה במשחה לעור הנעל, ועל הגרב שלו נשאר כתם ארוך של משחת נעליים, עין שחורה שהביטה בו מלמטה ותלתה בו אשמה בדיוק כמו עיניו העצומות למחצה של האיש. מאיירינו, שעד לאותו רגע ראה את מצחצח הנעליים מלמעלה — כותפות הסרבל הכחול זרועים קשקשים חדשים, קודקוד חלק בשל ההתקרחות החמורה — נתקל אז באף משופע ורידים, באוזניים קטנות ובולטות ובשפם לבן ואפור כמו לשלשת של יונים. ״סליחה,״ אמר לו מאיירינו, ״חשבתי שראיתי מישהו.״ האיש חזר למלאכתו, למגע המדויק של ידו שמרחה את צד הנעל. ״תגיד,״ הוסיף, ״אפשר לשאול אותך משהו?״

״בקשה, בוס.״

״שמעת פעם על ריקַרדוֹ רֶנדון?״ מלמטה הגיעה אליו שתיקה: פעימה אחת, שתי פעימות.

״לא מצלצל לי, בוס,״ אמר האיש. ״אם אתה רוצה, אפשר לשאול אחר כך את החברים.״

החברים. שניים או שלושה מהם כבר התחילו לארוז את החפצים שלהם. הם קיפלו כיסאות, גלגלו מטליות וספוגיות, הכניסו מברשות מרוטות שיער וקופסאות חבוטות של משחות נעליים לתיבות העץ, ומתחת לשאון תנועת המכוניות של הערב התמלא האוויר בניקורי הפחיות שנסגרו ומכסי האלומיניום שנטרקו בתקיפות. השעה הייתה עשרה לחמש, ממתי יש למצחצחי הנעליים של מרכז העיר שעות עבודה קבועות? מאיירינו צייר אותם יותר מפעם אחת, במיוחד בתקופה הראשונה, כשהירידה למרכז העיר, הסיבוב ברגל וצחצוח הנעליים היו כלים שבאמצעותם בדק את הדופק של העיר המחשמלת, והרגיש שהוא עֵד בלתי אמצעי לחומריה. כל זה השתנה, מאיירינו השתנה, מצחצחי הנעליים השתנו. הוא הפסיק לרדת אל העיר כמעט לגמרי. הוא התרגל לראות את העולם דרך המסכים והדפים, ונתן לחיים להגיע אליו במקום לרדוף אחריהם אל מקומות המסתור שלהם, כאילו הבין שהישגיו מתירים לו לנהוג כך, ושעכשיו, לאחר שנים רבות כל כך, החיים הם שצריכים לחפש אותו. ואשר למצחצחי הנעליים, הם כבר לא היו משתלטים על שטח, על אותם שני מטרים רבועים של המרחב הציבורי על פי הסכם של כבוד, אלא בזכות השתייכות לאיגוד, תשלום חודשי, בעלוּת על תעודה מצופה היטב בפלסטיק שהיו שולפים אל מול ההתגרות הקטנה ביותר. כן, העיר הייתה אחרת. אבל לא הנוסטלגיה היא שמילאה אותו, אלא רצון מוזר לעצור את התקדמות הכאוס, כאילו שכך יצליח לעצור גם את האנטרופיה הפנימית שלו, את ההתחמצנות האיטית של איבריו, את השחיקה של זיכרונו שהשתקפה בזיכרון הנשחק של העיר, למשל בעובדה שאיש כבר לא ידע מיהו ריקרדו רנדון, שבדיוק עבר שם, אף על פי שהוא מת לפני שבעים ותשע שנים. הקריקטוריסט הפוליטי הדגול ביותר בתולדות קולומביה נבלע כמו דמויות רבות אחרות ברעב האינסופי של השכחה. גם אותי ישכחו יום אחד, חשב מאיירינו. הוא הוריד רגל אחת מהתיבה והרים את האחרת, הוא ניער את העיתון כדי שהדף המקומט ישוב למצב הנדרש (צליפה נמרצת ומיומנת של כפות הידיים), מאיירינו חשב: כן, גם אותי ישכחו. וחשב: אבל עדיין חסר הרבה זמן עד שזה יקרה. באותו רגע שמע את עצמו אומר:

״ומה עם חַביֶיר מאיירינו?״

למצחצח הנעליים נדרש רגע עד שתפס שהשאלה מופנית אליו. ״בוס?״

״חבייר מאיירינו. אתה יודע מי זה?״

״זה שעושה את הציורים בעיתון, כן,״ אמר האיש. ״אבל הוא כבר לא בא הנה. התעייף מבוגוטה, זה מה שהסבירו לי. כבר מזמן הוא גר מחוץ לעיר, באזור ההר.״

כלומר את זה עדיין זוכרים. לא מפתיע. המעבר שלו בתחילת שנות השמונים, לפני שפרצה תקופת הטרור, כשלאנשים לא היו סיבות להסתלק מהעיר, היה לידיעה כלל ארצית. מאיירינו חיכה שמצחצח הנעליים יגיד משהו, שישאל שאלה, שיפלוט קריאה כלשהי, והמשיך להביט על הקרחת שבקודקוד המצחצח, על השטח החרב הזה ששערות בודדות הפציעו ממנו פה ושם ושהיה מוכתם בכתמים שהסגירו את כל השעות שבילה בשמש, אזורים להתפתחות אפשרית של סרטן, המקום שבו החיים מתחילים להתפוגג. אבל האיש לא הוסיף שום דבר. הוא לא זיהה אותו. בתוך דקות אחדות עמד מאיירינו לקבל את ההכרה הסופית, אורגזמה הולמת למשגל ממושך בן ארבעים שנה עם מקצועו, ואף על פי שהדבר הזה עמד לקרות, עדיין הופתע שלא מזהים אותו. הקריקטורות הפוליטיות שלו הפכו אותו למה שרנדון היה בתחילת שנות השלושים: סמכות מוסרית בעיני מחצית אחת של המדינה, האויב מספר אחת בעיני המחצית השנייה, ובעיני כולם אדם המסוגל להביא לביטול חוק, לקעקע פסק דין של שופט, להפיל ראש עיר ולאיים קשות על יציבות של משרד ממשלתי, וכל זה באמצעות כלי נשקו היחידים, הנייר והדיו. ולמרות כל זה, ברחוב הוא היה סתם אחד, ״הוא יכול להמשיך להיות סתם אחד״, מפני שהקריקטורות, בניגוד לטורים העכשוויים בעיתון, אינן נושאות תצלום של האחראי להן. בעיני הקוראים ברחוב הקריקטורות כמו קרו מעצמן, הן היו חופשיות מכל יוצר, כמו הגשם, כמו תאונה.

״זה שעושה את הציורים בעיתון״. כן, זה מה שהיה מאיירינו. ״השרבטן המשוגע״. כך קרא לו פעם ב״מכתבים למערכת״ פוליטיקאי שהרגיש שכבודו נפגע. עיניו, שנפלה עליהן עייפות תמידית, התבוננו עכשיו בתושבי מרכז העיר, במוכר הפיס שנח על חומת האבן, בסטודנט שהלך לכיוון צפון וחיפש מונית שירות כשהוא שולח מבטים לאחור, בזוג, גבר ואישה, שנעצרו באמצע המדרכה, פקידים שניהם, לבושים חליפות בצבע כחול כהה וחולצות לבנות, שאחזו ידיים בלי להביט זה בזה. כל אלה היו מגיבים לו הוזכר שמו. מי בהערצה מי בתיעוב, לעולם לא באדישות, אבל איש מהם לא היה מסוגל לזהות את פניו. אילו ביצע פשע, איש מהם לא היה מצביע עליו בשורה של החשודים חסרי הקווים המאפיינים. כן, אני בטוח, זה היה מספר חמש, המזוקן, הרזה, הקירח. מאיירינו לא נשא בעיניהם סימנים מיוחדים, והקוראים המעטים שזכו להכיר אותו במהלך השנים היו מעירים בפליאה: לא דמיינתי אותך קירח ולא רזה ולא מזוקן. הקרחת שלו הייתה מאלה שלא משכו תשומת לב, וכששב ופגש מישהו שראה אותו רק פעם אחת, מאיירינו היה שומע את אותן הערות משתוממות: ״תמיד נראית ככה?״ וגם: ״מוזר. לא שמתי לב כשהכרנו״. אולי הבעת פניו היא שבלעה את תשומת הלב של האנשים כמו שֶחור שחור בולע את האור, אולי בגלל עיניו נפולות העפעפיים שהציצו במעין עצב קבוע מאחורי המשקפיים, ואולי בגלל הזקן שהסתיר את פניו כמו המטפחת שמסתירה את פניו של פושע. הזקָן שבעבר היה שחור עדיין היה עבות, אבל האפיר בינתיים, קצת יותר באזור הסנטר ומתחת לפאות הלחיים וקצת פחות בצידי הפנים. זה לא היה חשוב, הזקן המשיך להסתיר אותו. ומאיירינו הוסיף להיות בלתי מזוהה, אלמוני ברחובות העמוסים. האלמוניות הזאת עוררה בו עונג ילדותי (ילד המתחבא בחדרים אסורים), ואת מגדלנה, אשתו בזמנים רחוקים, היא הרגיעה. ״בארץ הזאת הורגים אנשים על פחות מזה,״ הייתה אומרת לו כשבציורים שלו הופיעה דמותו של איש צבא או ברון סמים. ״עדיף שאף אחד לא ידע מי אתה, איך אתה נראה. עדיף שתוכל ללכת לקנות חלב ושאני לא אדאג אם תתעכב.״

מבטו הקיף את יקום הערב של פארק סנטנדר. הספיק לו רגע כדי לגלות שלושה בני אדם קוראים עיתון, את העיתון שלו, וחשב שהעיניים של השלושה יעברו בקרוב, ואולי כבר עברו, על שמו המופיע באותיות דפוס ואחר כך על חתימתו, אות רבתי מצוירת היטב שמייד נהפכת לאי־סדר של קווים מעוקלים ומתפוררת לבסוף בפינה כשובל עצוב של מטוס נופל. כולם הכירו את המיקום של הקריקטורה שלו מאז ומתמיד, בדיוק במרכז העמוד הראשון של עמודי הדעות, באותו מיקום מיתי שאליו פונים הקולומביאנים כדי לשנוא את אנשי הציבור שלהם או כדי לדעת מדוע הם אוהבים אותם, ספת הפסיכולוג המשותפת למדינה החולה כבר זמן רב. זה היה הדבר הראשון שבו נתקלו העיניים כשהגיעו לעמודים האלה. המסגרת השחורה, הקווים הדקים, שורת הטקסט או הדו־שיח הקצרצר מתחת למסגרת, הסצנה שיצאה בכל יום משולחן העבודה שלו, שזכתה למחמאות ולהערצה, שקיבלה הערות, שלא הובנה כראוי, שגונתה בטור באותו עיתון או בעיתון אחר, במכתב למערכת של קורא זועם, בדיון כלשהו בתוכנית בוקר כלשהי ברדיו. זו הייתה עוצמה נוראה, כן. הייתה תקופה שמאיירינו השתוקק לה יותר מכל דבר בעולם, הוא עבד קשה כדי להשיג אותה, הוא נהנה ממנה וניצל אותה במודע. וכעת, כשמאיירינו בן שישים וחמש, אותו מעמד פוליטי שהוא תקף ורדף כל כך, אותו מעמד פוליטי שהוא הביע בוז כלפיו מתוך עמדתו המבוצרת ולעג לו וזלזל בו בלי להתחשב בקשרי חברוּת ומשפחה (ודי והותר חברים איבד בגלל זה, ואפילו כמה בני משפחה התנתקו ממנו), אותו מעמד פוליטי הוא שהחליט להעמיד את המנגנון הענקי של ליקוק ישבנים קולומביאני לשירות טקס הוקרה שבפעם הראשונה בהיסטוריה, ואולי גם בפעם האחרונה, המושא שלה יהיה קריקטוריסט. ״זה לא יקרה שוב,״ אמר לו רודריגו ולנסיה, מנהל העיתון בשלושת העשורים האחרונים, כשהתקשר אליו כשליח חרוץ כדי לדבר איתו על הביקור הרשמי שקיבל זה עתה, על המחמאות ששמע זה עתה, על הכוונות שהמארגנים הביאו לידיעתו זה עתה. ״זה לא יקרה שוב, ויהיה טיפשי להתחמק מזה.״

״ומי אמר שאני מתכוון להתחמק,״ אמר אז מאיירינו.

״אף אחד,״ אמר ולנסיה. ״טוב, אני. כי אני מכיר את אדוני. וגם הם, למען האמת, חבייר. אחרת למה הם בחרו לפנות אליי קודם?״

״אהה, אני מבין. אתה המתווך. אתה זה שצריך לשכנע אותי.״

״בערך,״ אמר ולנסיה. הקול שלו היה גרוני ועמוק, מהקולות האלה שבא להם בטבעיות לחלק פקודות, שדרישותיהם מתקבלות בלי כל ערעור. הוא ידע את זה, הוא התרגל לבחור במילים ההולמות את הקול הזה בצורה המיטבית. ״חבייר, הם רוצים לערוך את זה בתיאטרון קולון, תאר לך. אל תוותר על זה, אל תהיה דפוק. תבין אותי, זה לא בשבילך, אדוני היקר לא חשוב לי. זה למען העיתון.״

מאיירינו שחרר נהמה של מורת רוח. ״תן לי לחשוב על זה,״ אמר.

״למען העיתון,״ אמר ולנסיה.

״תתקשר אליי מחר ונדבר,״ אמר מאיירינו. ומייד: ״זה יתקיים ברחבת הפואייה?״

״לא, חבייר, זה מה שאני מנסה לומר לך. עושים את זה באולם המרכזי.״

״באולם המרכזי,״ אמר מאיירינו.

״זה בדיוק מה שאני אומר לך. הסיפור רציני.״

ואכן קיבל אישור על זה אחר כך: תיאטרון קולון, האולם המרכזי, סיפור רציני. המקום נראה לו מתאים בקושי. שם, מתחת לציור הפרסקו של שש המוזות, מאחורי המסך שבו רוי בלאס ורומאו ואותלו ויוליה חלקו את אותו חלל הזוי, על אותה במה שבה צפה בכל כך הרבה אחיזות עיניים יפהפיות מאז ילדותו, ממרסל מַרסוֹ ועד ״החיים הם חלום״, והינה עכשיו הוא עומד להציג שם אחיזת עיניים משל עצמו: הבן המועדף, אזרח הכבוד, בן המולדת הדגול שלמעילו דשים גדולים המסוגלים להעניק מחסה לכמה מדליות כפי הצורך. לכן דחה את אמצעי התחבורה שהמשרד הממשלתי רצה להעמיד לרשותו, מרצדס שחורה וממוגנת בעלת שמשות כהות, על פי התיאור הטלפוני של מזכירה בעלת קול רוטט. המכונית הייתה אמורה לאסוף אותו מביתו שבהר ולהביאו אל מדרגות האבן של התיאטרון, בדיוק מתחת לגגון הברזל, כמו נערה המגיעה לנשף שבו תכיר את נסיכהּ. לא, באותו ערב מאיירינו נהג בעצמו למרכז העיר בלנדרובר הישן שלו והחנה אותו בחניון שבפינת השדרה החמישית ורחוב 19. הוא רצה להגיע ברגל לטקס האלהתו, לגשת למקום כמו כל אדם ברחוב, להופיע פתאום בפינה ולהרגיש שנוכחותו בלבד מנערת את האוויר, מעוררת שיחות, מסובבת ראשים. במחווה יחידה זו הוא רצה להודיע שלא איבד מעצמאותו הישנה כהוא זה, שעדיין נתונה בידיו הסמכות להעמיד במרכז המטרה את האנשים שהוא בוחר, ואת זה לא ישנו השלטון וגם לא מעשי ההוקרה וגם לא מכוניות מרצדס ממוגנות בעלות שמשות כהות. עכשיו, כשהוא יושב על כיסאו של מצחצח הנעליים, בזמן שהמברשת נעה על פני נעליו (מהר כל כך עד שהפכה לקו חום עבה, בדיוק כמו שלהבי המאווררים נעלמים בתנועה ונהפכים לעיגולים לבנים), מאיירינו גילה שהוא שואל את עצמו שאלה שלא עלתה במחשבתו לפני שהגיע למרכז העיר: מה רנדון היה עושה במקומו? אם לרנדון היה קורה מה שקורה למאיירינו, מה הוא היה עושה? האם היה מקבל את טקס ההוקרה בשמחה, האם היה מקבל אותו בהשלמה או בציניות? אולי היה מוותר עליו? כן, נכון, רנדון ויתר בדרכו: ב-28 באוקטובר 1931 נכנס למכולת ״לה גראן ויה״, ביקש בירה, צייר ציור וירה לעצמו כדור ברקה. חלפו שבעים ותשע שנים מאז, ואיש לא הצליח להסביר על שום מה.

״שלוש אלף וחמש מאות, בוס,״ אמר לו מצחצח הנעליים. ״בגלל שלאדון יש רגליים גדולות מאוד, בחיי.״

״כבר אמרו לי את זה,״ אמר מאיירינו.

״יותר טוב בשבילי, עם כל הכבוד,״ אמר האיש.

״נכון,״ אמר מאיירינו. ״יותר טוב בשבילך.״

מאיירינו חיטט בכיסי מכנסיו, בכיסים הקדמיים והאחוריים לפני שעבר לכיסים של מעיל הגשם האפור ושם מצאו אצבעותיו קבלה ושטר שהסתבכו בין החוטים כמו דגים בין אצות. השטר היה ירקרק ובלוי מרוב שימוש וכבר עמד להיקרע. ״תראה,״ אמר למצחצח הנעליים בנדיבות מחושבת, ״שמור את העודף.״ האיש יישר את השטר, הוציא מתיבת העץ שלו ארנק עור ישן והכניס את השטר בדייקנות בלי לקפל אותו. אחר כך הרים את פניו העייפים, עצם את עיניו בעוצמה ופקח אותן מחדש. ״בוס, אתה רוצה שנשאל?״

״לשאול מה?״

״על האדון הזה שאתה חיפשת. אני יכול לשאול את החברים, זה בכלל לא טרחה.״

מאיירינו אמר לו שלא, הוא הזיז את ידו באוויר כאילו ביקש למחוק את המילים האחרונות ומלמל דברי תודה. אבל האיש מצא חן בעיניו, אדיבותו הטבעית, נימוסיו הטובים, מינים בסכנת הכחדה בבוגוטה, עיר כל כך לא אלגנטית ומחמיצה פנים וגסה, העיר שהיא ״בקושי דרום אמריקאית״. מי אמר את זה שבבוגוטה אפילו מצחצחי הנעליים מצטטים את פרוסט? בטח איזה אנגלי, אמר מאיירינו לעצמו, רק אנגלי מסוגל לצאת בהכרזות כאלה. ברור, הוא אמר את זה בעבר, אמר את זה בעיר אחרת, בעיר הנעלמת, עיר הרפאים, העיר של ריקרדו רנדון, העיר של ״לה גראן ויה״. עד לפני כמה עשרות שנים מאיירינו היה יכול לראות את דלת הכניסה לחנות ממקומו על המדרכה שעליה נעמד עתה, פזור דעת, במרחק צעד קצר מהכביש העוין, ומבטו תועה בין המיניבוסים שחלונותיהם מוארים. אבל החנות איננה. הרבה חנויות והרבה בתי קפה כבר אינם, ״לה גראן ויה״ ביניהם. האם מדלת הרפאים הזאת יצאה רוח הרפאים של רנדון? אבל זו לא הייתה רוח רפאים, אלא מישהו שהיה לבוש כמו רנדון, מישהו שדמה לרנדון, שחבש את אותו כובע רחב שוליים, שענב את אותה עניבת פרפר פרומה: זה הכול. אולי, חשב מאיירינו, הקרבה ל״לה גראן ויה״, למיקומה הישן, היא שהפעילה את החיזיון. ואולי זה היה אחד מאותם זיכרונות מזויפים שיש לכולנו. הזיכרון מתעתע כל כך, הוא מאפשר לנו לזכור את מה שלא חיינו. מאיירינו זכר היטב את רנדון הולך במרכז העיר, נפגש עם לאון דה גרייף בבר ״אל אַאוטומטיקו״, מגיע הביתה עם שחר בגפו, שיכור ועצוב... זיכרונות פיקטיביים, זיכרונות מומצאים. לא הייתה לו סיבה להיות מופתע. אי אפשר בכלל להעמיד פנים שביום כמו היום הזה רנדון לא יהיה במחשבותיו. ״האדון הזה שאתה חיפשת״. לא, הוא לא חיפש אותו באמת, למעשה הוא עמד להחליף אותו, לתפוס את כס המלכות שלו, לרשת את שרביטו או כל מטפורה מטומטמת אחרת כמו אלה שקרא בשניים או שלושה טורי דעה מאת אנשים שבה במידה שהיו מעודכנים היו גם שמאלציים, שבה במידה שהיו בעלי זיכרון היו גם מלקקי תחת. ״זיכרון עלוב למדי הוא זה שפועל רק לאחור״. מתוך זיכרון לא רצוני, מתוך אסוציאציה חופשית הגיח פתאום המשפט הזה בראשו. מניין הגיע המשפט הזה ומה פירושו? אבל אז הפסיק לחשוב עליו מפני שהביט שוב בשעון ומצג המחוגים נהפך לטרוניה, הוא עוד עלול לאחר לטקס ההכתרה שלו.

הוא התחיל ללכת בשדרה השביעית נגד כיוון התנועה, חצה את שדרות חימֶנֶס ואת כיכר רוֹסַריוֹ ונכנס לשכונת לָה קַנדֶלַריה, חמק מהמוכרים המתעקשים למכור כל מה שאפשר למכור — קדימה, תקנה סיגריות! זהב בזול! מכוניות צעצוע! תקנה אזמרגדים מלוטשים, תקנה מטרייה או שרוכי נעליים, סוכריות ממולאות מסטיק, מסטיקים בלי סוכריות, צימוקים מצופים שוקולד — וחשב שבמרכז בוגוטה תמיד יש תחושה שהולכים נגד התנועה, ההמונים של שעות אחר הצוהריים נהפכים לרוח נגדית עזה. מאיירינו, שהיה נחוש בדעתו להכניע את ההתנגדות, השקיע את ראשו בין כתפיו והכניס את ידיו לכיסי מעיל הגשם שמעמקיהם האינסופיים הפתיעו אותו בכל פעם מחדש. ובדיוק היה עסוק במחשבות האלה, על הפינות של מעיל הגשם שלפעמים נדמה לו שטרם חקר אותן עד סופן, כששמע טיפוף עקבים מאחוריו. בעצם שם לב ששמע טיפוף של עקבים כשזה הסתיים ביד שהונחה על כתפו, יד עדינה כמו עלה שנשר. וכשנפנה, ספק מבוהל ספק סקרן, נתקל בפניה של מגדלנה, בשערה הבהיר כל כך שהשיבה אבדה בו, בגבותיה הקשתיות והדקות ובחיוכה האירוני: הנוף השלם של תווי הפנים שבזמן אחר מאיירינו הכיר אותם כפי שהכיר עכשיו את המראה הנשקף מחלונו.

״נדמה לי שאנחנו הולכים לאותו כיוון,״ אמרה לו.

לא הייתה טרוניה בקולה, אדרבה, נשמעה בו אדיבות דומה לסליחה ואולי לשכחה (אבל קולה של מגדלנה תמיד היה מסוגל לחולל כל קסם). מאיירינו נשק לה לשלום ונזכר בבושם שלה, ומשהו התעורר בחזהו. נכון, תחנת הרדיו של מגדלנה נמצאת בקרבת מקום. ״נדמה לי שכן,״ אמר. ״אם אתה רוצה, אני אלווה אותך.״ והיא חייכה ושילבה את זרועה בזרועו, בעצם שזרה את זרועה בזרועו של מאיירינו כפי שהייתה עושה כשהיו נשואים והיו מטיילים יחד במרכז העיר, לפני שאפשרו לחיים, לחיים עתירי הרצון, להתעמר בהם.

״אופייני לך,״ אמרה, ״לבוא ברגל.״

היא תפסה את זה. מגדלנה תמיד הבינה, ותמיד היה כך. עיניה הבהירות, שמסיבה כלשהי היום הבריקו יותר מכפי שזכר, ראו הכול, עיניה קלטו הכול.

״נו, מה,״ אמר מאיירינו. ״בגילנו כבר לא משתנים.״

 

כשהתחתנו, בכנסייה קטנה בכפר שקירותיה מסוידים ומדרגות אבן ירדו ממנה אל הכיכר והיו מועדות לנקיעת קרסוליים, מאיירינו עסק בציור קריקטורות פחות משנה. כששיחק לו המזל, התפרסמו שתי קריקטורות בחודש בעיתון בעל דעות שמרניות בבעלות פרטית, מהעיתונים האלה שאף פעם אינם נעשים החשובים ביותר, אך נדמה שהם קיימים מאז ומעולם. עיתונים שלא נמכרים בפינות הרחוב בקולי קולות, אלא צצים פתאום בבתי המרקחת או בבתי הקפה כשכולם כבר שכחו את קיומם. אותו מקצוע זוטר, כך חשב עליו מאיירינו בזלזול־מה לא רצוני, לא היה חלק מתוכניותיו הגדולות. כשעזב את לימודי האדריכלות לפני תום השנה השנייה, כשסירב לנצל את קשריו של אביו כדי להתקבל לעבודה בלי תעודה במשרד חשוב, הוא עשה זאת כדי ללכת בעקבות ייעודו האמיתי או בעצם כדי לנצל את הווירטואוזיות שלו. ואפילו הוריו נאלצו להרים ידיים לנוכח כישרונו הברור בערב שהצייר אלחנדרו אוֹברֶגוֹן, שבאותה תקופה היה מצייר בשמן את ציורי היונים המפורסמים שלו בדירה בקומה שלישית ברחוב 12 פינת רחוב 17, ביקר בבית המשפחה, נעמד מול ציור עירום בגודל טבעי שמאיירינו ייבש בעזרת מייבש שיער ופלט משפט בן שבע מילים שהיה כמו טקס החניכה של לוחם שוורים: ״אבל איפה השמוק הזה למד לצייר ככה?״

בד הציור היה העניין שלו. העתיד (רוחות הרפאים שהיו מגיחות בראשו כשהיו מבטאים את המילה הזאת) טמון בבד הציור. עד כדי כך שבאותה עת הקריקטורות היו הפרנסה המיידית, הדרך להתקיים, בעוד שבחצר הצטברו הציורים הגדולים שמילאו את הבית בריח טרפנטין, וגופי הנשים המצוירים, כולם גרסאות מוסוות פחות או יותר של מגדלנה, שינו את צבעם על פי מצב הרוח של האור שחדר דרך תקרת הזכוכית. בעיתון שילמו לו רע ובאיחור, ורק כאשר השתמשו בציור שלו. לא היה נדיר שמאיירינו ישלח חמש או שש קריקטורות בשבוע ויקבל אותן בחזרה בסוף החודש מלוות בפתק שכתבה המזכירה על גבי נייר המכתבים של העיתון, שהלוגו שלו היה מודפס עליו באותיות בולטות, ובו העורך של אוֹפּיניוֹן הביע את צערו במילים רבות מדי על שלא הצליח להשתמש בעבודתו הפעם. בגיל עשרים וחמש מאיירינו עדיין לא ידע שכך נהגו בכל מערכות העיתונים במדינה. גם מגדלנה לא ידעה, אבל היא זו שהציעה לו להכין רק קריקטורה אחת ולא לשלוח את הבאה עד שלא מפרסמים את הראשונה. ״ואם לא יפרסמו אותה?״ שאל מאיירינו. ״אז נחכה שיפרסמו אותה,״ ענתה. ״אבל אז יעבור זמנן. הקריקטורות הן כמו דגים, אם לא משתמשים בהן היום אי אפשר להשתמש בהן מחר.״ ״אולי זה כמו שאתה אומר,״ אמרה מגדלנה וחתמה את הנושא. ״אבל זו גם הבעיה שלהם.״

וכמובן, היא צדקה. משהוכנס העיתון למשטר קיצוב, הוא החל לפרסם כל דבר שמאיירינו שלח, ואפילו הגדיל את תדירות הפרסום. במשך חמישה חודשים המצב החדש היה אידיאלי. ואז, בחודש אוגוסט, חתמו נשיא קולומביה ונשיא צ'ילה על הצהרה משותפת, ובה הכריזו רשמית שתי המדינות על הכבוד שהן רוחשות למגוון האידיאולוגי. מאיירינו צייר את השניים, את הנשיא הקולומביאני בחיוכו הלא־רצוני הנצחי ואת הצ'יליאני במשקפיו עבי המסגרת והעדשות הכהות. ״תשמע, סלבדור יקירי, בקולומביה לא חשוב אם אתה ליברל או שמרני״, נכתב בשורה הראשונה של הטקסט. ובשנייה: ״מה שחשוב הוא להשתייך למשפחה הנכונה״. הציור היה גמור כבר בטיוטה הראשונה, וכך בדיוק השאיר אותו מאיירינו בדלפק הקבלה של העיתון, ארוז היטב בתוך תיקייה קשה, והתיקייה בתוך שקית ניילון מהשוק (בדיוק ירד גשם קל). אבל למוחרת, כשפתח את העיתון, גילה שהשורה השנייה בטקסט נעלמה, והיעדרה היה כמו סדק בקרקע, תעלת ניקוז שהכול נבלע בה. ״אני רוצה שמישהו יסביר לי,״ אמר באותו ערב במשרדי המערכת. הוא נסע לשם במונית מפני שהדחיפות דרשה זאת, והעיתון מגולגל כמו טלסקופ ומקומט בתוך אגרופו המיוזע. קולו הרועד לא מצא חן בעיניו. כדי להימנע מהרעידות השתדל להרים את הקול, אבל התוצאה לא הייתה טובה.

״אין מה להסביר,״ אמר לו מנכ״ל העיתון. לאיש הייתה פימה של טבָּח ועיניים קטנות. במהומת פניו נראה כאילו פיו נע משוחרר לגמרי מיתר השרירים. ״אל תתעצבן, חַבייר, זה קורה כל הזמן.״

״למי? למי זה קורה כל הזמן?״

״לכל מי שמצייר בשבילנו. לא שמת לב? כולם יודעים שלפעמים צריך לחתוך. עכשיו עוד יתברר שלעורך אין זכות כזאת.״

״בטור דעה,״ אמר מאיירינו. טיעון ההגנה הזה היה גרוע, אבל הוא לא מצא אחר. ״לא בקריקטורה.״

״גם בקריקטורות. ילד, אל תהיה תמים. גם הן מופיעות בעיתון וגם הן תופסות מקום. אז מה אני יכול להגיד למפרסמים? תגיד לי, מה אגיד להם?״

מאיירינו לא אמר כלום.

״אני אגיד להם את הדבר הזה,״ המשיך מנהל העיתון שהתחיל להתהלך במעגלים, אגודלי שתי ידיו אוחזים היטב בחגורתו. ״אני אגיד להם: תראו, רבותיי המפרסמים, אתם שמשלמים לי אלפי פזו בשנה, יש לי בעיה. אני לא יכול להכניס את מודעת הפרסומת שלכם למרות הכסף שאתם משלמים לי, שזה הכסף שמשלם את המשכורת לעיתונאים. ואתם יודעים למה, רבותיי המפרסמים? מפני שלא מוצא חן בעיני הצייר שמקצצים לו את המקום אפילו במילימטר. בכלל לא חשוב אם ניאלץ לסגור את העיתון, אבל אתם לא תיגעו לי במלבן של הקריקטורה. הגאונים הם כאלה, רבותיי המפרסמים, תגידו תודה שאתם לא צריכים להתעסק איתם. זה מה שאני אגיד להם: הגאונים הם כאלה. מתאים לך, מאיירינו?״

מאיירינו לא אמר כלום.

״נפסיק לשלם לעיתונאים. ואם אתה רוצה, נפסיק לשלם לך. מה אתה אומר?״

מאיירינו לא אמר כלום.

״תשמע, לך הביתה ותשתה לך כוסית ברנדי ותירגע. בפעם הבאה מישהו יתקשר לאדון הצעיר ויבקש את רשותו. כדי שלא ישתולל בצעקות, כי זה מעצבן את כולנו, לכל הרוחות.״ הוא הצביע על החלון הפנימי של משרדו, ציור קיר של פנים שלא הסתכלו כביכול, מצבור של מבטים שהציצו מזווית העין: ״תראה את האנשים. אפשר לחשוב שאנחנו בשוק. ממש בושה.״

ואז מאיירינו אמר את המילים האחרונות: ״אתה מוכן להחזיר לי את האוריגינל, בבקשה?״

הוא יצא החוצה ופגש עיר שהחשיכה ירדה עליה, עננים נמוכים, החליפות השחורות של הולכי רגל, הרחש המתכתי של המטריות שהלכו ונפתחו בכל מקום, וגשם עז ירד פתאום עוד לפני שהספיק לחזור הביתה. שערו נמעך וכתפיו שקעו מתחת למשקל הגשם, אבל דומה כי הוא לא שם לב שהוא נהפך למין דחליל שניצב בסוואנה. ״בפעם הבאה״, שתי המילים הוסיפו להדהד בראשו והתדפקו על קירות גולגולתו, כשסיפר את האירוע כולו למגדלנה. ״בפעם הבאה,״ אמרה והגישה לו מגבת ורודה כאילו מסרה לו הכרזת מלחמה לחתימתו ולאישורו. ״בפעם הבאה. לדעתי לא תהיה פעם באה.״

״מה זאת אומרת?״ שאל מאיירינו.

״מה שאתה שומע,״ אמרה מגדלנה. ״שילכו להזדיין, ככה ילמדו לקח.״

מגדלנה הייתה צעירה ממנו בשנתיים בקושי, אבל התהלכה בחיים כמו מנהל חווה בחוותו. שִכלה היה חריף לא פחות מעקשנותה, ולא הפריעה לה העובדה ששם משפחתה הוא גם שמו של המייסד של משרד עורכי דין ותיק ומפורסם — שתי קומות מכוסות שטיחים בבניין המשקיף על הפארק הלאומי — כדי להכריז מרד נגד שם משפחתה, נגד אביה ונגד הציפיות שתלו בה כולם, ובמקום ללכת לאוניברסיטה ולהמשיך במסורת המשפחתית, הייתה מגדלנה לאחת מבעלות השכר הגבוה ביותר בקרב שחקניות התסכיתים ששודרו ברדיו הכלל ארצי. מאז הופעת הבכורה שלה ב״קלימאן, האיש המדהים״ ואחר כך ב״אראנדוּ, נסיך הג'ונגל״, הקסים קולה את הארץ כולה בשתים־עשרה בצוהריים. המעבר אל המלודרמות האלה היה צעד טבעי בשבילה, המשך של תשדירי הפרסומת שקראה מאז התבגרותה, כשסוכנויות הפרסום החלו להילחם על האיכויות המיוחדות של קולה. קולה של מגדלנה היה צרוד וצלול בעת ובעונה אחת, מהקולות האלה שמשתקים את היד של מי שמסובב את כפתור ברירת התחנות, קול שמתרגם את התוהו ובוהו השורר בעולם והופך את עגתו המסתורית ללשון שקופה. ״צ'לו שמדבר,״ כינה אותו מאיירינו, ועכשיו אותו קול של צ'לו אמר ״שילכו להזדיין״, ומאיירינו חשב, כן, שיזדיינו, וגם חשב, ככה ילמדו לקח. על פי הניסיון של מאיירינו, כשמגדלנה דיברה עליהם, הרגעים הקשים ביותר הצטמצמו לביטוי הפשוט ביותר שלהם, וזה מה שקרה באותו ערב. אחרי השיחה, אחרי המקלחת החמה שמאיירינו עשה כדי לסלק מעליו את צינת הגשם, אחרי המשגל המאולתר והארוחה המתוכננת היטב, הכול כבר היה ברור.

מגדלנה לקחה למטבח את הצלחות, את הסכו״ם ואת המפות האישיות העשויות נצרים צבעוניים, ומאיירינו הביא נייר, עט ציפורן וצנצנת דיו והעמיד אותם במרכז השולחן שעדיין היה חם ממגע קערות הפיירקס. בתוך עשרים דקות, בזמן שהיא אחסנה את שאריות הארוחה וכיסתה את הצנצנות בנייר אלומיניום שגזרה בדייקנות, הוא צייר במהירות את דיוקנו העצמי והכניס אותו למעטפה שבה היה ציור הנשיאים. הוא השתעשע מכך שלראשונה צייר קריקטורה של עצמו: ההתקרחות המוקדמת, הזקן השחור העבות שירש מאביו והמשקפיים העבים והזוויתיים — שתי קופסאות פלסטיק שחורות וקטנות שלא הצליחו להסתיר את עיניו החשדניות, את המבט של חוסר אונים מחושב. במקום פֶּה, הוא צייר מחסום כמו בסרטים. מתחת לציור התנוסס הכיתוב. ״האוליגרכיה לא אוהבת שמדברים עליה״ היה כתוב בשורה הראשונה. ומייד בהמשך: ״שחס וחלילה לא נשים לב שהיא ממשיכה לשלוט״. במעטפה היה עוד מסמך אחד: מכתב בכתב יד שהופנה לפדרו לאוֹן וַלֶנסיָה, מנהל אֶל אינדֶפֶּנדיֶינטֶה, העיתון הליברלי הוותיק ביותר במדינה, ואיש בעל השקפות איתנות. ״אני מציע לך חבילה,״ כתב מאיירינו בכתב יד של קליגרף הכותב תעודות סיום, אבל את המילים הכתיבה מגדלנה: ״אני שולח קריקטורה מקורית, קריקטורה מצונזרת וקריקטורה על הצנזורה. אם אתה מסוגל לפרסם הכול יחד, החבילה שלך. אם לא, תחזיר לי אותה ואני אחפש לי עיתון אחר.״ מגדלנה התעקשה להביא את המעטפה בעצמה כדי שמאיירינו לא ייראה כנצרך (היא לא התעלמה אף פעם מהאסטרטגיות הצבאיות כמעט שמנהלות את החיים בחברה), ובאותו ערב צלצלו כבמקהלה היסטרית שני הטלפונים שבבית. על הקו היה העורך של אוֹפּיניוֹן, איש שמאיירינו הכיר מכבר ומעולם לא חיבב אותו, מאותם נרדפים מקצועיים שלא מסוגלים להביא בשורה טובה בלי שישתקף בהם עד כמה טובת הזולת כואבת להם. ומאיירינו ידע שהוא מתקשר אליו כדי לבשר לו בשורה טובה, את זה הרגישו בעוינות שבנימת דבריו, במשפטים בעלי הברות חתוכות כמו בסכין. מאיירינו השתומם על שהטינה או צרות העין של האיש לא מילאו את השפופרת בקצף שיצא מפיו.

״המנהל רוצה להציע לך משרה קבועה,״ אמר האיש הקטן.

״אבל אני לא רוצה את זה,״ אמר מאיירינו. ״אני לא רוצה להופיע במצבת העובדים של אף אחד.״

״אל תהיה טיפש, מאיירינו. כל קריקטוריסט חולם על משרה קבועה. שכר קבוע, אני לא יודע אם אתה קולט מה שאני אומר.״

״אני קולט מה שאתה אומר,״ אמר מאיירינו. ״אבל אני לא רוצה. תשלמו לי את השכר הזה, אבל בלי קביעות. אני מבטיח לא לצייר בשביל אף אחד אחר. אתם מבטיחים לי שתפרסמו כל מה שאשלח, גם אם זה יהיה נגד החברים שלכם. לך תשאל את המנהל ותחזור אליי.״

המהלך היה מסוכן, אבל הצליח. שלושת הציורים הופיעו למוחרת, וכך, בתחפושת זמנית של קומיקס, כשהם מדברים אל הקורא בלשון ברורה ממרכז העמוד, הם כבר לא היו רק המחאה של אומן צעיר בעל יומרות אלא נרטיב מורכב של בגידת התקשורת, הוקעה של הצנזורה ולעג בוטה על הפגיעוּת של הבורגנות, כל זה מידיו של אחד הבנים המוסמכים ביותר של אותה בורגנות. ״בעלך השתגע,״ אמר למגדלנה אביה, ״ואולי כבר נהפך לנו לקומוניסט.״ והיא העבירה את המסר למאיירינו תוך כדי הרמת הגבה השמאלית ובפיה חיוך קל ועקום, מחווה ברורה של קורת רוח ששם, באפלולית חדרם, בסופו של יום מלא מתיחויות וחרדות, התברר כמסר כמעט ארוטי. מאיירינו הדליק את הרדיו כדי לנסות ולמצוא שידור חוזר של ״קלימאן״, אבל מגדלנה, ששנאה לשמוע את עצמה סתמה את האוזניים בהגזמה תיאטרלית, והוא נאלץ לחפש תוכנית אחרת. מגדלנה לא הצליחה לזהות את עצמה בשידור התוכנית שלה. הקול הזה הוא לא הקול שלה, הייתה אומרת, אלא מזימה לאומית שמחכה שהיא תצא מהאולפן כדי להקליט מחדש את כל מה שהיא הקליטה בעזרת שחקנית מנוסה יותר. מאיירינו פתח את זרועותיו, ומגדלנה השעינה את ראשה על חזהו, חיבקה אותו, ופיה פלט כמה גרגורים קטנים כשל חתול, שאותם לא הצליח לפענח. כעבור שניות אחדות של דממה, מאיירינו הרגיש שינוי במשקל גופה של מגדלנה, באמת ידה ובמרפק, בראשה שהדיף ריח של נקי, וידע שהיא נרדמה. הוא מצא ברדיו משחק כדורגל, ולפני שגם הוא שקע בתרדמה על רקע נחירותיה העדינות של אשתו והדיבור החדגוני של השדרנים, עדיין הספיק לשמוע שני שערים מרגליו של אַפּוֹלינַר פַּניאגואָה ולחשוב על משהו שלא היה לו כל קשר לשערים, אלא לקריקטורה באל אינדפנדיינטה. הוא חשב שאומנם לא יצליח להוכיח את זה, שהוא לא יודע לומר איך ולמה, אבל שזה עתה השתנה מקומו בעולם בלא תקנה.