יולנדה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יולנדה
מכר
מאות
עותקים
יולנדה
מכר
מאות
עותקים

יולנדה

3 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 223 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 43 דק'

משה סקאל

משה סקאל נולד וגדל בתל־אביב. הוא היה מועמד פעמיים לפרס ספיר, זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול, והשתתף בתכנית הסופרים הבינלאומית באיווה, ארה"ב.
סקאל ניהל את הקמת אתר הארכיון — ספרות עברית בקול. ספריו זכו לקהל נאמן ולשבחי הביקורת בישראל, ארה"ב וצרפת.

תקציר

יולנדה, ספרו הרביעי של משה סקאל, הוא רומן חשוף, מתעתע ומתוחכם, שבו חוזר המחבר אל זיכרונותיו משנות ילדותו ונעוריו ומבני משפחתו, ומשרטט ברגישות את תהליך החניכה שלו ואת השפעת ההיסטוריה המשפחתית על מהלך התעצבותו כאדם וכסופר.

במרכז הרומן נמצאות למעשה שתי יולנדות. יולנדה אחת היא סבתו של המספר, יפהפייה ילידת קהיר שהגיעה לארץ ישראל בנעוריה אך לא הצליחה להפוך אותה מעולם לביתה האמיתי. בינה לבין נכדה נרקמת מערכת יחסים קרובה ומורכבת של גוף ושל נפש, שתשפיע השפעה עמוקה על מהלך חיי הנער.

יולנדה השנייה היא גיבורת בדיונית של יצירה שאיש כמעט לא ידע על קיומה - רומן שכתב בחשאי סבו של המספר, ז´ורז´ אשר גורש מביתו על ידי יולנדה הראשונה בנסיבות מסתוריות.

בתנופת סיפור משוחררת, המרשה לעצמה לנוע בין זמנים ומקומות, ובלשון פיוטית ומלאת הומור מצליח יולנדה לצייר דיוקן מרגש של דור מהגרים שלם, שחי את רוב חייו בישראל ובגלות, בעברית ובצרפתית, ולא הצליח להיפרד מן הנופים, הקולות ויצירות הספרות שאל תוכם נולד. בתוך כך הרומן גם מקים לחיים קשר בין-דורי שהספרות ממעטת לעסוק בו - הקשר שבין סבים וסבתות לנכדיהם.

משה סקאל, סופר עורך ומבקר יליד 1976, פרסם עד כה את קובץ הסיפורים התרחיש (1997) ואת הרומנים האי אני (20029 ואחייך אלייך, אחייך (2006).

פרק ראשון

פרק ראשון
חדרי שינה



1



בחודש יוני 2006 עזבה יולנדה קניג את דירתה והורישה לי שלושה כיסאות כתר פלסטיק, שני רדיאטורים וארון מלא גלילי נייר טואלט. את הכיסאות העמדתי במרפסת דירתי זה על גבי זה. את הרדיאטור הגדול הצמדתי לאחד הקירות במרפסת, ואת הרדיאטור הקטן העמדתי בסלון, מאחורי פסנתר הכנף של שָאוּלִי.
כמונו, גם יולנדה גרה בקומת קרקע. עשרות שנים עברו עליה בישיבה במרפסת יום־יום, בין שורות התריסים התכולים, בצפייה על רחוב ארלוזורוב, אל המגרש שהיה פעם חניון "דן" ובקרוב ייבנה עליו גורד שחקים. מתחת לחלונה הייתה גינה לא מטופחת שבה גדלו הצמחים פרא, ויום אחד מצאה בה יולנדה קונדום משומש, ממש מתחת למרפסת. כבר למחרת היא דאגה שיגלחו את השיחים וירצפו את הגינה, ומאז אפילו פרחים לא היו לה שם, תחת החלון.
בילדותי אהבתי לטפס לדירתה דרך המרפסת ולראות איך פורחת נשמתה מחשש שהשכנים יראו את הנכד שלה נכנס לדירה מהחלון, כמו גנב. הייתי מניח את הידיים על המעקה, מניף את הגוף - וכבר אני שם, מדביק נשיקה לכל אחת מלחייה. מרגע שהתחלתי לנסוע לבדי באוטובוס, בערך בגיל עשר, כמעט לא היה יום שבו לא חציתי את הירקון בקו עשרים וחמש. האוטובוס היה עוצר בדיזנגוף סנטר, ושם ירדתי והלכתי צפונה, דרך כיכר דיזנגוף, עד לביתה.
יולנדה יושבת ומחכה לי במרפסת בעלת התריסים התכולים. אף שהיא רק בת שישים וקצת, קשה לה ללכת. כשהייתה בת שנתיים, בקהיר, חלתה בפּוליו, וכשאני מגיע אליה לבדי אני מעדיף לא לחכות ליד הדלת עד שתגיע עם מקל ההליכה האפור, לאט לאט, ותפתח לי אותה.
אנחנו יושבים במטבח. אני מניח את הידיים על השעוונית, יולנדה מבקשת שאזיז את הידיים ופורשת גיליונות נייר ששולחים אליה ממפעלי נייר חדרה. סבא ז'ורז' עבד שם עד שיצא לפנסיה. כשהייתי בן שבע, בעקבות מריבה עם יולנדה, עבר סבא ז'ורז' להתגורר אצלנו. יש לו בדירה שלנו חדר משלו ורגל מפלסטיק. הוא יושב כל היום על הכורסה, פושט את רגל הפלסטיק לפנים וקורא ספרים בצרפתית. הוא קירח, יש לו שפם אפור, הוא שונא מוזיקה פרט לנגינת הכינור, ומספר לי שישב בכלא המצרי באשמת ריגול לטובת ישראל.

מאז פרידתם, יולנדה לא מדברת על סבא ז'ורז' אף פעם. היא פורשת את גיליונות הנייר של מפעלי נייר חדרה על השעוונית ומכניסה שתי פרוסות לחם אחיד לטוסטר. אני אוהב אצלה הכול: את הקוטג' ואת המיונז ואת המלפפון והעגבנייה ואת הממרח שהיא מכינה מטחינה גולמית ומדבש, ואת הכּוֹנָפָה - עוגה עשויה אטריות, עם הרבה סוכר ובוטנים. אני אוהב את התריסים הסגורים־תמיד מחשש ל"רוח פרצים", ואת כל החפצים המכוסים ניירות אלומיניום וניילון - מטעמי היגיינה. כשאני הולך לשירותים, היא מכבה את הטרנזיסטור כדי לשמוע אם רחצתי ידיים. אני מניח למים לזרום עוד דקה או שתיים, כדי שהיא תהיה מרוצה.
רחצת ידיים?
כן.
היא מסתכלת על האצבעות שלי. היא יפה כל כך. היא מדברת אתי בצרפתית. בגיל שלוש־עשרה אני מתחיל ללמוד צרפתית בבית הספר. רק אז אני מעז לדבר בשפה הזאת, שתמיד שמעתי בבית, אבל יש לי מבטא מרוקאי בגלל המורות בבית הספר. אני אוהב את השפה הזאת, אני קשור אליה. היא עשתה דרך ארוכה - מצרפת לקהיר, ומקהיר לתל אביב ועד אלַי. מאז אני מדבר עם יולנדה בצרפתית. הצרפתית שלי נכונה מבחינה דקדוקית אבל איומה מכל בחינה אחרת. אני מתעקש לדבר איתה בצרפתית, ויולנדה משלימה עם המבטא המרוקאי שלי. כמה שנים לאחר מכן אני עוקר לפריז ומאמץ שם מבטא פריזאי, ומאז יולנדה מסתכלת עלי ולא מבינה שום דבר. היא הייתה יכולה להבין, אבל היא לא רוצה.

את הדירה שלה היא עזבה כשכבר הייתי בן שלושים. פינינו משם הכול: את שולחן הטואלט, את השידות, את התמרוקים ואת הסיכות לשֵׂער שהיא שמרה בתוך קופסת לב שנתתי לה במתנה, את המיטה, את כל הניילונים, ניירות הטואלט, גלילי צמר הגפן וניירות האלומיניום בשביל ההיגיינה.
אני, הנכד הבכור, קיבלתי ממנה את כיסאות הפלסטיק, את שני הרדיאטורים ואת נייר הטואלט. את גלילי נייר הטואלט הטמנתי בארון חדר האמבטיה בדירתי. זאת הנדוניה שלי: לא ספה, לא ארון לסלון ולא סרוויס, אלא נייר טואלט. הרבה נייר טואלט, כמעט בלי סוף. כמו אנשים עשירים שלעולם לא יספיקו לפזר את כל הונם, כך אנחנו ונייר הטואלט של יולנדה, לעולם לא נוכל להשתמש בכולו.

אני לא יכול לתאר את ההיגיינה של יולנדה בלי שהיא תצטייר כמחלה. אבל איך אפשר לקרוא מחלה לשיגיונות חינניים כל כך? "היגיינה זה הדבר הכי חשוב בעולם," היא חזרה ואמרה תמיד. "יותר חשוב מחברים, יותר חשוב מהחיים עצמם."
כבר בגיל שלוש ידעתי שאסור לדרוך על הרצפה של יולנדה ברגליים יחפות. פעם אחת היא אמרה שזה "בגלל הג'וקים", פעם אחרת הסבירה שכרגע נשברה כוס והרצפה מכוסה בשברי זכוכיות. פִּיית הקומקום שלה הייתה עטופה בנייר אלומיניום וסביבו היה כרוך סרט גומי הדוק. כשהייתי בן שש היא שלחה אותי לקנות קיסמים במכולת. שבתי לבניין שלה, דפקתי בדלת ושמעתי: "קי אֶס?", אמרתי, "אני," ונכנסתי. יולנדה ישבה במטבח. היא נטלה מידי את קופסת הקיסמים ובחנה אותה מכל צדדיה. אחרי רגע ארוך היא קבעה שהקופסה אינה אטומה מספיק, ושלחה אותי להחליף אותה במכולת.
כלל נוסף: אסור לאכול מִפּה לפה, אלא אם כן מדובר במשפחה, וגם זה בקשרי דם בלבד, להוציא את דוד אדמונד, וממילא מובן שגם את אשתו, דודה חבצלת.
המיטה של יולנדה, שעליה שכבה שישים שנה עד שעזבה את דירתה ועברה לבית האבות, הייתה מרכז הבית. קודש קודשי הקודשים. יולנדה שכבה בצד אחד של המיטה, הצד שלה. קשה לי לדמיין שפעם שכב שם מישהו לצִדה, אם כי אני יודע שהיא הייתה נשואה פעם לאיש, ושלאיש הזה קראו סבא ז'ורז', ושהם ישנו יחד במיטה הזאת. אבל אחרי שיולנדה סילקה את סבא ז'ורז' מהבית, רק לאדם אחד היה מותר להיכנס למיטה הזאת, לקודש הקודשים, והאדם הזה הייתי אני. מומו. הנכד הבכור.
אבל היו תנאים: צריך לפתוח את הארון ולקחת משם סדין שמקופל בקפידה, לפרוש אותו בזהירות על המיטה, ורק אז אפשר להשתרע עליה. וגם אז, אחרי שהשתרעתי סוף־סוף על המיטה, היה לי קשה לשכב בנוחות, כי כל מיני גבשושיות ננעצו בי: הארנק שהיא החביאה מתחת לכל השמיכות, נרתיק המשקפיים שלה, חבילת צמר גפן, חפיסת פתי בר עטופה בניילון סגור הרמטית.
בסופו של דבר הצלחתי להשתרע איכשהו על המיטה ועצמתי את עיני ונמנמתי, אצבעותי מונחות בכף ידה החמה של יולנדה. גם יולנדה הייתה מנמנמת קצת, בעפעפיים עצומים למחצה. היא השגיחה עלי. כשהתעוררתי חייכה, ולפעמים הרשתה לי ללטף את העור הרפוי במעלה זרועהּ. ופעם אחת היא חשבה שאני עדיין ישן, התיישבה על המיטה והחליפה חולצה. השדיים שלה היו יפים כל כך, מנוקדים בשתי פטמות סגולות. השדיים היפים ביותר בעולם.

אבל אפילו בחומת ההיגיינה האטומה של יולנדה היו סדקים, והחמוּר שבהם היה ההתכנסות השבועית שלה ושל אחיותיה בסניף הבורגר ראנץ' המשקיף על כיכר מלכי ישראל. יש להודות על האמת: הן פשוט אהבו את זה. הן אהבו את קציצות הבשר השמנוניות, את לחמניות השומשום ואת רוטב הקטשופ והמיונז. הן השתגעו על הצ'יפס המסולסל ועל רוטב אלף האיים, והקפידו תמיד לקנח בגלידה אמריקאית בטעם שוקו־וניל.
יולנדה ואחיותיה - דודה אודט, דודה ז'יזֶל והתאומות, דודה לואיזט ודודה פְּיֶירֶט - ישבו תמיד על הספסלים השמורים להן בקצה המסעדה לצד שולחנות הפורמייקה. יולנדה הלכה לקופה והזמינה המבורגר "בומבה" לעצמה ולדודה ז'יזֶל, "בורגר ספרדי" לדודה אודט (הדודה העריצה את חוזליטו, ולכן "הבורגר הספרדי" הילך עליה קסם), ו"ראנץ' כפול" לַתאומות. היא שילמה בעבור כולן (למעשה הייתה אחראית על הקוּפה הקטנה, וגבתה מכל אחת מהאחיות את חלקהּ בדקדקנות של גזבר קיבוץ), ואז סימנה ללואיזט ולפְּיֶירֶט שיבואו לעזור לה לשאת את המגשים. כולן שתו קוקה קולה, למעט דודה אודט, שמאז סיפרו לה שקוקה קולה ממיסה את השיניים נשאה תמיד בתיקה בקבוק קינלי אורנג', ליתר ביטחון.
כשישבו לשולחן הייתה יולנדה מפזרת מפיות ואז רוקחת לעצמה את תערובת רוטב אלף האיים עם הקטשופ וטובלת בו את הצ'יפס בידיים רועדות. אחר כך הייתה פוערת את שפתיה ונוגסת בלחמנייה ובקציצת הבשר, בעוד אצבעות ידה השנייה מחפות על הרוטב הנוזל מן הסנטר.
כשהסתיים המשתה התרווחו האחיות לבית קרסו על הספסלים, פלטו גרעפס או שניים, ואז הוציאה דודה אודט מתיקה את הגיליון השבועי של המגזין הצרפתי פּארי מאץ', ובעיניים מעורפלות מן הבצל הקריאה לאחיותיה בקול רם, מילה במילה, את הרכילות הטרייה ביותר מפריז. פְּיֶירֶט ולואיזט ישבו זקופות, אצבעותיהן הלחות מן הזיעה ומן ההמבורגרים שלובות זו בזו והבעת תדהמה על פניהן. דודה ז'יזֶל נענעה בראשה כאומרת: "אני הלוא את כל זה ידעתי." ואילו יולנדה עצמה את עיניה כמעולפת ולשונה חיטטה בין השיניים וחיפשה שאריות בשר ובצל.
אחר כך קמו האחיות הקהיריות ויצאו לרחוב אבן גבירול היוקד בשמש. הן פסעו עד למכוניתה של יולנדה - מכונית וולוו שהיא קנתה בלי מכס הודות לאחוזי הנכות, והקפידה להחליף כל שלוש שנים - ויולנדה הייתה מסיעה כל אחת מהאחיות לביתה.

משה סקאל

משה סקאל נולד וגדל בתל־אביב. הוא היה מועמד פעמיים לפרס ספיר, זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול, והשתתף בתכנית הסופרים הבינלאומית באיווה, ארה"ב.
סקאל ניהל את הקמת אתר הארכיון — ספרות עברית בקול. ספריו זכו לקהל נאמן ולשבחי הביקורת בישראל, ארה"ב וצרפת.

סקירות וביקורות

עבודת שורשים פיוטית יותם שווימר ידיעות אחרונות 12/04/2011 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 223 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 43 דק'

סקירות וביקורות

עבודת שורשים פיוטית יותם שווימר ידיעות אחרונות 12/04/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
יולנדה משה סקאל

פרק ראשון
חדרי שינה



1



בחודש יוני 2006 עזבה יולנדה קניג את דירתה והורישה לי שלושה כיסאות כתר פלסטיק, שני רדיאטורים וארון מלא גלילי נייר טואלט. את הכיסאות העמדתי במרפסת דירתי זה על גבי זה. את הרדיאטור הגדול הצמדתי לאחד הקירות במרפסת, ואת הרדיאטור הקטן העמדתי בסלון, מאחורי פסנתר הכנף של שָאוּלִי.
כמונו, גם יולנדה גרה בקומת קרקע. עשרות שנים עברו עליה בישיבה במרפסת יום־יום, בין שורות התריסים התכולים, בצפייה על רחוב ארלוזורוב, אל המגרש שהיה פעם חניון "דן" ובקרוב ייבנה עליו גורד שחקים. מתחת לחלונה הייתה גינה לא מטופחת שבה גדלו הצמחים פרא, ויום אחד מצאה בה יולנדה קונדום משומש, ממש מתחת למרפסת. כבר למחרת היא דאגה שיגלחו את השיחים וירצפו את הגינה, ומאז אפילו פרחים לא היו לה שם, תחת החלון.
בילדותי אהבתי לטפס לדירתה דרך המרפסת ולראות איך פורחת נשמתה מחשש שהשכנים יראו את הנכד שלה נכנס לדירה מהחלון, כמו גנב. הייתי מניח את הידיים על המעקה, מניף את הגוף - וכבר אני שם, מדביק נשיקה לכל אחת מלחייה. מרגע שהתחלתי לנסוע לבדי באוטובוס, בערך בגיל עשר, כמעט לא היה יום שבו לא חציתי את הירקון בקו עשרים וחמש. האוטובוס היה עוצר בדיזנגוף סנטר, ושם ירדתי והלכתי צפונה, דרך כיכר דיזנגוף, עד לביתה.
יולנדה יושבת ומחכה לי במרפסת בעלת התריסים התכולים. אף שהיא רק בת שישים וקצת, קשה לה ללכת. כשהייתה בת שנתיים, בקהיר, חלתה בפּוליו, וכשאני מגיע אליה לבדי אני מעדיף לא לחכות ליד הדלת עד שתגיע עם מקל ההליכה האפור, לאט לאט, ותפתח לי אותה.
אנחנו יושבים במטבח. אני מניח את הידיים על השעוונית, יולנדה מבקשת שאזיז את הידיים ופורשת גיליונות נייר ששולחים אליה ממפעלי נייר חדרה. סבא ז'ורז' עבד שם עד שיצא לפנסיה. כשהייתי בן שבע, בעקבות מריבה עם יולנדה, עבר סבא ז'ורז' להתגורר אצלנו. יש לו בדירה שלנו חדר משלו ורגל מפלסטיק. הוא יושב כל היום על הכורסה, פושט את רגל הפלסטיק לפנים וקורא ספרים בצרפתית. הוא קירח, יש לו שפם אפור, הוא שונא מוזיקה פרט לנגינת הכינור, ומספר לי שישב בכלא המצרי באשמת ריגול לטובת ישראל.

מאז פרידתם, יולנדה לא מדברת על סבא ז'ורז' אף פעם. היא פורשת את גיליונות הנייר של מפעלי נייר חדרה על השעוונית ומכניסה שתי פרוסות לחם אחיד לטוסטר. אני אוהב אצלה הכול: את הקוטג' ואת המיונז ואת המלפפון והעגבנייה ואת הממרח שהיא מכינה מטחינה גולמית ומדבש, ואת הכּוֹנָפָה - עוגה עשויה אטריות, עם הרבה סוכר ובוטנים. אני אוהב את התריסים הסגורים־תמיד מחשש ל"רוח פרצים", ואת כל החפצים המכוסים ניירות אלומיניום וניילון - מטעמי היגיינה. כשאני הולך לשירותים, היא מכבה את הטרנזיסטור כדי לשמוע אם רחצתי ידיים. אני מניח למים לזרום עוד דקה או שתיים, כדי שהיא תהיה מרוצה.
רחצת ידיים?
כן.
היא מסתכלת על האצבעות שלי. היא יפה כל כך. היא מדברת אתי בצרפתית. בגיל שלוש־עשרה אני מתחיל ללמוד צרפתית בבית הספר. רק אז אני מעז לדבר בשפה הזאת, שתמיד שמעתי בבית, אבל יש לי מבטא מרוקאי בגלל המורות בבית הספר. אני אוהב את השפה הזאת, אני קשור אליה. היא עשתה דרך ארוכה - מצרפת לקהיר, ומקהיר לתל אביב ועד אלַי. מאז אני מדבר עם יולנדה בצרפתית. הצרפתית שלי נכונה מבחינה דקדוקית אבל איומה מכל בחינה אחרת. אני מתעקש לדבר איתה בצרפתית, ויולנדה משלימה עם המבטא המרוקאי שלי. כמה שנים לאחר מכן אני עוקר לפריז ומאמץ שם מבטא פריזאי, ומאז יולנדה מסתכלת עלי ולא מבינה שום דבר. היא הייתה יכולה להבין, אבל היא לא רוצה.

את הדירה שלה היא עזבה כשכבר הייתי בן שלושים. פינינו משם הכול: את שולחן הטואלט, את השידות, את התמרוקים ואת הסיכות לשֵׂער שהיא שמרה בתוך קופסת לב שנתתי לה במתנה, את המיטה, את כל הניילונים, ניירות הטואלט, גלילי צמר הגפן וניירות האלומיניום בשביל ההיגיינה.
אני, הנכד הבכור, קיבלתי ממנה את כיסאות הפלסטיק, את שני הרדיאטורים ואת נייר הטואלט. את גלילי נייר הטואלט הטמנתי בארון חדר האמבטיה בדירתי. זאת הנדוניה שלי: לא ספה, לא ארון לסלון ולא סרוויס, אלא נייר טואלט. הרבה נייר טואלט, כמעט בלי סוף. כמו אנשים עשירים שלעולם לא יספיקו לפזר את כל הונם, כך אנחנו ונייר הטואלט של יולנדה, לעולם לא נוכל להשתמש בכולו.

אני לא יכול לתאר את ההיגיינה של יולנדה בלי שהיא תצטייר כמחלה. אבל איך אפשר לקרוא מחלה לשיגיונות חינניים כל כך? "היגיינה זה הדבר הכי חשוב בעולם," היא חזרה ואמרה תמיד. "יותר חשוב מחברים, יותר חשוב מהחיים עצמם."
כבר בגיל שלוש ידעתי שאסור לדרוך על הרצפה של יולנדה ברגליים יחפות. פעם אחת היא אמרה שזה "בגלל הג'וקים", פעם אחרת הסבירה שכרגע נשברה כוס והרצפה מכוסה בשברי זכוכיות. פִּיית הקומקום שלה הייתה עטופה בנייר אלומיניום וסביבו היה כרוך סרט גומי הדוק. כשהייתי בן שש היא שלחה אותי לקנות קיסמים במכולת. שבתי לבניין שלה, דפקתי בדלת ושמעתי: "קי אֶס?", אמרתי, "אני," ונכנסתי. יולנדה ישבה במטבח. היא נטלה מידי את קופסת הקיסמים ובחנה אותה מכל צדדיה. אחרי רגע ארוך היא קבעה שהקופסה אינה אטומה מספיק, ושלחה אותי להחליף אותה במכולת.
כלל נוסף: אסור לאכול מִפּה לפה, אלא אם כן מדובר במשפחה, וגם זה בקשרי דם בלבד, להוציא את דוד אדמונד, וממילא מובן שגם את אשתו, דודה חבצלת.
המיטה של יולנדה, שעליה שכבה שישים שנה עד שעזבה את דירתה ועברה לבית האבות, הייתה מרכז הבית. קודש קודשי הקודשים. יולנדה שכבה בצד אחד של המיטה, הצד שלה. קשה לי לדמיין שפעם שכב שם מישהו לצִדה, אם כי אני יודע שהיא הייתה נשואה פעם לאיש, ושלאיש הזה קראו סבא ז'ורז', ושהם ישנו יחד במיטה הזאת. אבל אחרי שיולנדה סילקה את סבא ז'ורז' מהבית, רק לאדם אחד היה מותר להיכנס למיטה הזאת, לקודש הקודשים, והאדם הזה הייתי אני. מומו. הנכד הבכור.
אבל היו תנאים: צריך לפתוח את הארון ולקחת משם סדין שמקופל בקפידה, לפרוש אותו בזהירות על המיטה, ורק אז אפשר להשתרע עליה. וגם אז, אחרי שהשתרעתי סוף־סוף על המיטה, היה לי קשה לשכב בנוחות, כי כל מיני גבשושיות ננעצו בי: הארנק שהיא החביאה מתחת לכל השמיכות, נרתיק המשקפיים שלה, חבילת צמר גפן, חפיסת פתי בר עטופה בניילון סגור הרמטית.
בסופו של דבר הצלחתי להשתרע איכשהו על המיטה ועצמתי את עיני ונמנמתי, אצבעותי מונחות בכף ידה החמה של יולנדה. גם יולנדה הייתה מנמנמת קצת, בעפעפיים עצומים למחצה. היא השגיחה עלי. כשהתעוררתי חייכה, ולפעמים הרשתה לי ללטף את העור הרפוי במעלה זרועהּ. ופעם אחת היא חשבה שאני עדיין ישן, התיישבה על המיטה והחליפה חולצה. השדיים שלה היו יפים כל כך, מנוקדים בשתי פטמות סגולות. השדיים היפים ביותר בעולם.

אבל אפילו בחומת ההיגיינה האטומה של יולנדה היו סדקים, והחמוּר שבהם היה ההתכנסות השבועית שלה ושל אחיותיה בסניף הבורגר ראנץ' המשקיף על כיכר מלכי ישראל. יש להודות על האמת: הן פשוט אהבו את זה. הן אהבו את קציצות הבשר השמנוניות, את לחמניות השומשום ואת רוטב הקטשופ והמיונז. הן השתגעו על הצ'יפס המסולסל ועל רוטב אלף האיים, והקפידו תמיד לקנח בגלידה אמריקאית בטעם שוקו־וניל.
יולנדה ואחיותיה - דודה אודט, דודה ז'יזֶל והתאומות, דודה לואיזט ודודה פְּיֶירֶט - ישבו תמיד על הספסלים השמורים להן בקצה המסעדה לצד שולחנות הפורמייקה. יולנדה הלכה לקופה והזמינה המבורגר "בומבה" לעצמה ולדודה ז'יזֶל, "בורגר ספרדי" לדודה אודט (הדודה העריצה את חוזליטו, ולכן "הבורגר הספרדי" הילך עליה קסם), ו"ראנץ' כפול" לַתאומות. היא שילמה בעבור כולן (למעשה הייתה אחראית על הקוּפה הקטנה, וגבתה מכל אחת מהאחיות את חלקהּ בדקדקנות של גזבר קיבוץ), ואז סימנה ללואיזט ולפְּיֶירֶט שיבואו לעזור לה לשאת את המגשים. כולן שתו קוקה קולה, למעט דודה אודט, שמאז סיפרו לה שקוקה קולה ממיסה את השיניים נשאה תמיד בתיקה בקבוק קינלי אורנג', ליתר ביטחון.
כשישבו לשולחן הייתה יולנדה מפזרת מפיות ואז רוקחת לעצמה את תערובת רוטב אלף האיים עם הקטשופ וטובלת בו את הצ'יפס בידיים רועדות. אחר כך הייתה פוערת את שפתיה ונוגסת בלחמנייה ובקציצת הבשר, בעוד אצבעות ידה השנייה מחפות על הרוטב הנוזל מן הסנטר.
כשהסתיים המשתה התרווחו האחיות לבית קרסו על הספסלים, פלטו גרעפס או שניים, ואז הוציאה דודה אודט מתיקה את הגיליון השבועי של המגזין הצרפתי פּארי מאץ', ובעיניים מעורפלות מן הבצל הקריאה לאחיותיה בקול רם, מילה במילה, את הרכילות הטרייה ביותר מפריז. פְּיֶירֶט ולואיזט ישבו זקופות, אצבעותיהן הלחות מן הזיעה ומן ההמבורגרים שלובות זו בזו והבעת תדהמה על פניהן. דודה ז'יזֶל נענעה בראשה כאומרת: "אני הלוא את כל זה ידעתי." ואילו יולנדה עצמה את עיניה כמעולפת ולשונה חיטטה בין השיניים וחיפשה שאריות בשר ובצל.
אחר כך קמו האחיות הקהיריות ויצאו לרחוב אבן גבירול היוקד בשמש. הן פסעו עד למכוניתה של יולנדה - מכונית וולוו שהיא קנתה בלי מכס הודות לאחוזי הנכות, והקפידה להחליף כל שלוש שנים - ויולנדה הייתה מסיעה כל אחת מהאחיות לביתה.