אבדות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אבדות
מכר
מאות
עותקים
אבדות
מכר
מאות
עותקים
4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

לאה גולדברג

לאה גולדברג (בגרמנית: Lea Goldberg;‏ 29 במאי 1911, ב' בסיון תרע"א, קניגסברג, פרוסיה המזרחית, גרמניה – 15 בינואר 1970, ח' בשבט תש"ל, ירושלים, ישראל) הייתה מהמשוררים העבריים הידועים והחשובים ביותר בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מחזאית, מבקרת, ציירת וחוקרת ספרות, עיתונאית ומבקרת תרבות, כלת פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תש"ל (1970). פרופסור לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.

גולדברג למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. בתום לימודיה בצרפת חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בעיר ראסיין, ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פֶּתח".

עם הגעתה לארץ ישראל ב-1935 חברה, בסיועו של אברהם שלונסקי, לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן", ובו התפרסמו בין היתר השירים "לתמונת אמא" ו"ימים לבנים" (שלימים הלחין שלמה יידוב). בשנת 1938 היא פרסמה "האומץ לחולין" ולראשונה חתמה בשמה ולא בשם עט. ב-1940 יצא לאור ספר שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין".

במהלך תקופה זאת, כתבה גם ספרי ילדים רבים ואהובים, בהם "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האילות" ו"המפוזר מכפר אז"ר".

גולדברג כתבה עבור העיתונים "במחנה", "דבר", "על המשמר" ו"משמר לילדים", ונמנתה עם עורכי "דבר לילדים". לעיתים כתבה תחת שם העט "עדה גראנט". היא ערכה את "אורות קטנים", עיתון לילדי יהדות התפוצות, ופרסמה שירים, כגון "האמנם" בעיתון "דבר". חיברה זמרירי פרסומת למחייתה. כמו כן עבדה כמורה בבית ספר וכעורכת ספרי ילדים בספרית פועלים. בשנת 1949 זכתה בפרס רופין. גולדברג כתבה את ספר הילדים "דירה להשכיר", ומחזורי שירים נוספים. האחרון בהם, "עם הלילה הזה", יצא לאור ב-1964. כמו כן תרגמה ממיטב יצירות הקלאסיקה העולמית, ובהן: "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי, מחזות ושירים מאת איבסן, שייקספיר, ופטררקה. כמו כן, כתבה ביקורת ספרים וביקורת תיאטרון ושלחה ידה גם בציור.

לאה גולדברג לא נישאה מעולם ולא הביאה ילדים לעולם. שהיא עישנה באופן קבוע, ונפטרה ב-15 בינואר 1970 מסרטן הריאות. היא נקברה בהר המנוחות בירושלים, בחלקת הפרופסורים. את פרס ישראל לספרות יפה שבו זכתה באותה שנה, קיבלה בשמה אמה צילה.

הנצחתה:
בשנת 2010 הוצב בקובנה שלט לכבודה בבניין שבו שכנה הגימנסיה שבה למדה.
בשנת 2013 נחנך בית ספר ממלכתי בנתניה על שמה.
בשנת 2014 החליטה עיריית יבנה לקרוא את שם בית הספר לאמנויות בעיר לזכרה.
בשנת 2016 נפתח בית ספר חדש בכפר סבא בשכונה הירוקה שנקרא על שמה.
ב-10 באפריל 2011 נבחר דיוקנה של לאה גולדברג, ביחד עם שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן ורחל המשוררת, להתנוסס על גבי השטרות החדשים של מדינת ישראל. בשנת 2017 הנפיק בנק ישראל שטר של 100 שקלים עם דמותה.
תחנה של הרכבת הקלה בירושלים בשכונת נווה יעקב נקראת על שמה.
בשנת 2020 צוירה תמונתה על קיר ביתה ברחוב קסטוצ'יו בקובנה, ליטא.

מספריה:

טבעות עשן (1935)
מכתבים מנסיעה מדומה (1937) – רומן אוטוביוגרפי
העיר והכפר (1939) – חרוזים למען תוצרת הארץ
שיבולת ירוקת העין (1940)
שיר בכפרים (1942)
ידידי מרחוב ארנון (1943) 
והוא האור (1946)
הביבר העליז (1947)
על הפריחה (1948)
מה עושות האילות (1949)
כך ישיר עולם צעיר (1950) – שירי זמר.
גן-החיות (1951) 
פגישה עם משורר (1952) 
נסים ונפלאות (1954) 
ברק בבוקר (1955)
מלכת שבא הקטנה (1956. תורגם לאנגלית)
איה פלוטו (1957) 
דירה להשכיר (1959) 
עם הלילה הזה (1964)
מעשה בצייר (1965)
הרפתקה במדבר (1966)
בנים, בנות, בובות (1968) 
ילקוט שירים (1970)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yc67v9fa

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

עלילת הרומן מתרחשת בברלין בשנים הגורליות 1933-1932. גיבור אבדות הוא אלחנן קְרוֹן, משורר עברי ואזרח פלשתינה (א"י), שהגיע למטרופולין לשם השלמת מחקר מדעי. מפגש מפתיע עם סטודנטית גרמנייה צעירה ואובדן כתב היד של הטובה ביצירותיו משנים את תוכניותיו בברלין.

התפתחות הקשר בין השניים והחיפוש המעין-בלשי אחר כתב היד האבוד מתרחשים במקביל לעליית הנאצים לשלטון, וסופם שהם מושפעים מן האירועים ההיסטוריים. בתוך כך משורטטת הווייתה הקוסמופוליטית של ברלין בת הזמן, "עיר מוצקה זו התלויה על בלי-מה, עיר השלום והחופש על פי תהום הדם".

לאה גולדברג חיברה את אבדות במחצית השנייה של שנות ה-30', כנראה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. באותה עת פרסמה אחדים מפרקי הרומן בעיתונות, אך לבסוף בחרה שלא להוציאו לאור – אולי משום שהמלחמה שינתה כליל את הפרספקטיבה על האירועים המתוארים בכתב היד.

מטבע הדברים, נלוו להחלטה בדבר פרסום הרומן הגנוז לא מעט לבטים. בין השיקולים שהכריעו לבסוף את הכף בעד פרסום הרומן היו ההבנה, שמדובר בניסיון המקיף ביותר של לאה גולדברג ליצור מִבדֶה ספרותי (אף יותר מאשר ברומן שפרסמה ב-1946, והוא האור); ייחודיותו של הרומן על רקע ספרות העברית בת הזמן; וזיקתו לחיי המחַברת (זהו מעין עיבוד אמנותי לחוויותיה של גולדברג מלימודיה בגרמניה).

הקריאה כיום באבדות מגלה בו, לצד איכויותיו הספרותיות, גם תיעוד בזמן אמת של רוח התקופה ומבט מרחיק-ראות על המתרחש. פירוט על כך מובא באחרית הדבר המקיפה לספר, המבקשת להאיר את הרומן על רקע תקופתו ומכלול כתיבתה של לאה גולדברג. את אחרית הדבר כתב גדעון טיקוצקי, שאיתר את כתב היד בעזבונה של גולדברג וערך את הספר.

פרק ראשון

פרק א
אנטוניה



1


כעורב גדול ופצוע צנח הערב על העיר. מייד פרצו הפנסים וככלבים עליזים ליקקו את האספלט החלק בלשונות צמאות, ארוכות, רדפו בנביחה צוהלת אחרי כל מכונית ברחוב; ניסו לנשוך את פטמות שדיהם של ניצני התרזות הרכות; קפצו על הנהר מבעד לקמרוני הגשר, הקל כסנאי שנתלה בין ענף לענף.
אמנם לא, לא היה כלל גשר באותו חלק של העיר, כי גם נהר לא היה בו. בתים מרובעים, מוצקים, האפילו על הרחוב. ריח אבק ובנזין נישא ברוח האביב הקלה. האנשים מיהרו קצת יותר מכפי הרגיל. וקול האשה החיגרת, שהכריזה בפינת הרחוב על איזה עיתון לילה מפוקפק, היה אותה שעה רם ופגום. הוא הרים את העיתון שצנח מידו ואמר בקול של מי שיודע כי אין עמו איש: ״אולי תהיה מלחמה״. וחשב: ״אביב בעולם״.
הוא היה האיש אשר בדה כאן את הנהר ואת הגשר שאינם. אולי בדה מלבו גם את האביב? בערב ההוא היה הכול נחרז עם זיכרונות. הוא לא יכול עוד לחשוב בפרוזה.
ריח מים, הזוכרים את הקרח הנמס, עלה אליו מן הערב, ושלוש נזירות עם ענפי ערבה עברו על פניו.
כך הלכו אביבים בעולם.
בדידות עם ענפי ערבה מלבלבת, רכה, כחתולים צעירים.
הוא ידע: בכפרים רחוקים מייללים החתולים, שהבינו את הבדידות. בכרך - הולכים בני אדם אל בתי הקפה. הם יודעים גם את פשר המוות. והאביב נכנס אל בית הקפה...
עשן קיטר את השולחנות. מזבחות קטנים היו השולחנות העגולים. איש־איש הקריב את חלומותיו, את אהבותיו, את ידידותו על המזבחות הללו. והכול צנח לתוך המאפרות הגדולות, ועשנן עלה אל התקרה, והמלצרים חייכו: כהנים גדולים, במדיהם השחורים, הם ידעו, כי יאכלו מן התרומה.
השולחנות שעמדו בחוץ, ליד המחיצה הנמוכה, היו כל כך קרובים אל העוברים ושבים, ובכל זאת היה גבול מובהק ומחותך ביניהם: אלה שהלכו שחוח, נשאו את גופותיהם אל המיטות, אל הנהרות, אל האילנות המלבלבים ואל בתי החרושת - לא היו בני דת הקפה והשעה הנבובה, המזמזמת. הם הלכו איש־איש אל בדידותו, בלִוויית האביב הבוכה, הרוצה להיות הֲדוֹם רגליהם ונהפך לאלוהיהם והם לא ידעו.
והאביב נכנס אל בית הקפה.
והכהנים הגדולים בבגדי המלצרים, שעמדו כפופים ליד השולחנות וליקטו את אפר הקטורת, נפגעו לפתע בביטחונם השלו וחשבו: ״אפר... ערב־ערב״. וידעו, כי אלוהים חדש בא אל הקפה.
והאדם, שקרא את העיתון ברחוב, עמד מעבר למחיצה הנמוכה ולא נכנס פנימה. ראש פרוע רמז לו מאחד השולחנות ויד צפה מעל לראש ורעדה קצת: ״היכנס״. הוא לא השיב. לילי פנתה אל בן זוגה הקירח, ושיניה נחבאו מאחורי שפתיה. הלה חייך חיוך מבוהל: ״אולי נלך?״, אך היא שמה את ידה על ידו והכריחתו לשבת. היא לא הביטה אל המדרכה, אך ידעה כבר מיהו העומד שם.
אז נעתק ממקומו ופנה אל עבר הרכבת העירונית, ומן העבר ההוא של הפנסים הגיעה אליו שריקה: ״אביב!״.
״אולי תהיה מלחמה״, חשב האיש.

לאה גולדברג

לאה גולדברג (בגרמנית: Lea Goldberg;‏ 29 במאי 1911, ב' בסיון תרע"א, קניגסברג, פרוסיה המזרחית, גרמניה – 15 בינואר 1970, ח' בשבט תש"ל, ירושלים, ישראל) הייתה מהמשוררים העבריים הידועים והחשובים ביותר בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מחזאית, מבקרת, ציירת וחוקרת ספרות, עיתונאית ומבקרת תרבות, כלת פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תש"ל (1970). פרופסור לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.

גולדברג למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. בתום לימודיה בצרפת חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בעיר ראסיין, ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פֶּתח".

עם הגעתה לארץ ישראל ב-1935 חברה, בסיועו של אברהם שלונסקי, לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן", ובו התפרסמו בין היתר השירים "לתמונת אמא" ו"ימים לבנים" (שלימים הלחין שלמה יידוב). בשנת 1938 היא פרסמה "האומץ לחולין" ולראשונה חתמה בשמה ולא בשם עט. ב-1940 יצא לאור ספר שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין".

במהלך תקופה זאת, כתבה גם ספרי ילדים רבים ואהובים, בהם "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האילות" ו"המפוזר מכפר אז"ר".

גולדברג כתבה עבור העיתונים "במחנה", "דבר", "על המשמר" ו"משמר לילדים", ונמנתה עם עורכי "דבר לילדים". לעיתים כתבה תחת שם העט "עדה גראנט". היא ערכה את "אורות קטנים", עיתון לילדי יהדות התפוצות, ופרסמה שירים, כגון "האמנם" בעיתון "דבר". חיברה זמרירי פרסומת למחייתה. כמו כן עבדה כמורה בבית ספר וכעורכת ספרי ילדים בספרית פועלים. בשנת 1949 זכתה בפרס רופין. גולדברג כתבה את ספר הילדים "דירה להשכיר", ומחזורי שירים נוספים. האחרון בהם, "עם הלילה הזה", יצא לאור ב-1964. כמו כן תרגמה ממיטב יצירות הקלאסיקה העולמית, ובהן: "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי, מחזות ושירים מאת איבסן, שייקספיר, ופטררקה. כמו כן, כתבה ביקורת ספרים וביקורת תיאטרון ושלחה ידה גם בציור.

לאה גולדברג לא נישאה מעולם ולא הביאה ילדים לעולם. שהיא עישנה באופן קבוע, ונפטרה ב-15 בינואר 1970 מסרטן הריאות. היא נקברה בהר המנוחות בירושלים, בחלקת הפרופסורים. את פרס ישראל לספרות יפה שבו זכתה באותה שנה, קיבלה בשמה אמה צילה.

הנצחתה:
בשנת 2010 הוצב בקובנה שלט לכבודה בבניין שבו שכנה הגימנסיה שבה למדה.
בשנת 2013 נחנך בית ספר ממלכתי בנתניה על שמה.
בשנת 2014 החליטה עיריית יבנה לקרוא את שם בית הספר לאמנויות בעיר לזכרה.
בשנת 2016 נפתח בית ספר חדש בכפר סבא בשכונה הירוקה שנקרא על שמה.
ב-10 באפריל 2011 נבחר דיוקנה של לאה גולדברג, ביחד עם שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן ורחל המשוררת, להתנוסס על גבי השטרות החדשים של מדינת ישראל. בשנת 2017 הנפיק בנק ישראל שטר של 100 שקלים עם דמותה.
תחנה של הרכבת הקלה בירושלים בשכונת נווה יעקב נקראת על שמה.
בשנת 2020 צוירה תמונתה על קיר ביתה ברחוב קסטוצ'יו בקובנה, ליטא.

מספריה:

טבעות עשן (1935)
מכתבים מנסיעה מדומה (1937) – רומן אוטוביוגרפי
העיר והכפר (1939) – חרוזים למען תוצרת הארץ
שיבולת ירוקת העין (1940)
שיר בכפרים (1942)
ידידי מרחוב ארנון (1943) 
והוא האור (1946)
הביבר העליז (1947)
על הפריחה (1948)
מה עושות האילות (1949)
כך ישיר עולם צעיר (1950) – שירי זמר.
גן-החיות (1951) 
פגישה עם משורר (1952) 
נסים ונפלאות (1954) 
ברק בבוקר (1955)
מלכת שבא הקטנה (1956. תורגם לאנגלית)
איה פלוטו (1957) 
דירה להשכיר (1959) 
עם הלילה הזה (1964)
מעשה בצייר (1965)
הרפתקה במדבר (1966)
בנים, בנות, בובות (1968) 
ילקוט שירים (1970)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yc67v9fa

עוד על הספר

אבדות לאה גולדברג

פרק א
אנטוניה



1


כעורב גדול ופצוע צנח הערב על העיר. מייד פרצו הפנסים וככלבים עליזים ליקקו את האספלט החלק בלשונות צמאות, ארוכות, רדפו בנביחה צוהלת אחרי כל מכונית ברחוב; ניסו לנשוך את פטמות שדיהם של ניצני התרזות הרכות; קפצו על הנהר מבעד לקמרוני הגשר, הקל כסנאי שנתלה בין ענף לענף.
אמנם לא, לא היה כלל גשר באותו חלק של העיר, כי גם נהר לא היה בו. בתים מרובעים, מוצקים, האפילו על הרחוב. ריח אבק ובנזין נישא ברוח האביב הקלה. האנשים מיהרו קצת יותר מכפי הרגיל. וקול האשה החיגרת, שהכריזה בפינת הרחוב על איזה עיתון לילה מפוקפק, היה אותה שעה רם ופגום. הוא הרים את העיתון שצנח מידו ואמר בקול של מי שיודע כי אין עמו איש: ״אולי תהיה מלחמה״. וחשב: ״אביב בעולם״.
הוא היה האיש אשר בדה כאן את הנהר ואת הגשר שאינם. אולי בדה מלבו גם את האביב? בערב ההוא היה הכול נחרז עם זיכרונות. הוא לא יכול עוד לחשוב בפרוזה.
ריח מים, הזוכרים את הקרח הנמס, עלה אליו מן הערב, ושלוש נזירות עם ענפי ערבה עברו על פניו.
כך הלכו אביבים בעולם.
בדידות עם ענפי ערבה מלבלבת, רכה, כחתולים צעירים.
הוא ידע: בכפרים רחוקים מייללים החתולים, שהבינו את הבדידות. בכרך - הולכים בני אדם אל בתי הקפה. הם יודעים גם את פשר המוות. והאביב נכנס אל בית הקפה...
עשן קיטר את השולחנות. מזבחות קטנים היו השולחנות העגולים. איש־איש הקריב את חלומותיו, את אהבותיו, את ידידותו על המזבחות הללו. והכול צנח לתוך המאפרות הגדולות, ועשנן עלה אל התקרה, והמלצרים חייכו: כהנים גדולים, במדיהם השחורים, הם ידעו, כי יאכלו מן התרומה.
השולחנות שעמדו בחוץ, ליד המחיצה הנמוכה, היו כל כך קרובים אל העוברים ושבים, ובכל זאת היה גבול מובהק ומחותך ביניהם: אלה שהלכו שחוח, נשאו את גופותיהם אל המיטות, אל הנהרות, אל האילנות המלבלבים ואל בתי החרושת - לא היו בני דת הקפה והשעה הנבובה, המזמזמת. הם הלכו איש־איש אל בדידותו, בלִוויית האביב הבוכה, הרוצה להיות הֲדוֹם רגליהם ונהפך לאלוהיהם והם לא ידעו.
והאביב נכנס אל בית הקפה.
והכהנים הגדולים בבגדי המלצרים, שעמדו כפופים ליד השולחנות וליקטו את אפר הקטורת, נפגעו לפתע בביטחונם השלו וחשבו: ״אפר... ערב־ערב״. וידעו, כי אלוהים חדש בא אל הקפה.
והאדם, שקרא את העיתון ברחוב, עמד מעבר למחיצה הנמוכה ולא נכנס פנימה. ראש פרוע רמז לו מאחד השולחנות ויד צפה מעל לראש ורעדה קצת: ״היכנס״. הוא לא השיב. לילי פנתה אל בן זוגה הקירח, ושיניה נחבאו מאחורי שפתיה. הלה חייך חיוך מבוהל: ״אולי נלך?״, אך היא שמה את ידה על ידו והכריחתו לשבת. היא לא הביטה אל המדרכה, אך ידעה כבר מיהו העומד שם.
אז נעתק ממקומו ופנה אל עבר הרכבת העירונית, ומן העבר ההוא של הפנסים הגיעה אליו שריקה: ״אביב!״.
״אולי תהיה מלחמה״, חשב האיש.