ילד שונה
אני זוכר מתי בפעם הראשונה נודע לי שאני ילד שונה. הייתי בן חמש, וזה קרה בגן הילדים של קיבוץ אגמון בגליל העליון. על הדשא שליד הגן ניצבה מגלשה ואנחנו עמדנו בתור כדי לגלוש. כשהגיע תורי נדחק לפנַי רועי.
"אני לפניך!" הכריז, אף על פי שהייתי לפניו. לא ויתרתי ודחפתי אותו. הוא נפל על הדשא, העמיד פנים כאילו נפצע וכשקם התחיל להרביץ לי ולקלל אותי.
נטע, אחותי התאומה, הזהירה אותו שיפסיק, אחרת היא תקרא לאבא שלנו והוא יחטוף ממנו מנה שלעולם לא ישכח.
רועי לא נשאר חייב וקרא בקול רם, שכולם ישמעו: "אבא של נטע הוא בכלל לא אבא שלך! אתה ילד מאומץ!"
מזל שהמטפלת התערבה והפרידה בינינו.
אחר הצהריים הלכנו שנינו, אחותי נטע ואני, אל דירת ההורים שלנו ונטע סיפרה לאבא שרועי אמר שהוא בכלל לא אבא שלי.
אני זוכר את המבט הכועס של אבי מייקל. הוא חיבק אותי ואמר: "אנחנו אוהבים אותך כמו את נטע. בשבילנו תמיד תהיה ילד שלנו."
"אבא תגיד לרועי שמה שהוא אמר זה לא נכון," התעקשה נטע.
אבא הושיב אותי על כתפיו, כמו שאני אוהב, הרים את ראשו אלי ואמר, "אמיר, רועי צודק. כשתגדל ותוכל להבין אני מבטיח שנספר לך הכול."
"אני רוצה לרדת," אמרתי למרות שלרכוב על הכתפיים של אבא שלי זה תענוג.
"אתה יודע מה אמיר?" אמר לי אבא, "היום לא תישן בבית הילדים. היום תישן עם אבא ואמא."
"במיטה שלכם?" שאלתי.
"כמובן."
כל כך שמחתי שלא חשבתי על מה שרועי אמר עלי.
בלילה לא הצלחתי להירדם. כמה שלא ניסיתי להבין מה אבא אמר — רק התבלבלתי יותר. עצמתי עיניים וספרתי כבשים, כמו שלימדו אותי שצריך לעשות כשלא מצליחים להירדם, וזה לא עזר.
בשלב מסוים שמעתי את אמא שלי לוחשת לאבא, "לא היית צריך לספר לו. הוא עדיין קטן ולא מסוגל להבין."
"אם רועי יודע שאמיר שלנו מאומץ," ענה לה אבי בלחישה, "עוד מעט כל ילדי הגן יידעו. מוטב להתמודד עם זה כבר עכשיו."
"מה אתה מתכוון לעשות?"
"לספר לו איך מצאנו אותו ואחר כך ללכת לדבר עם הילדים בגן."
"מייקל, השתגעת? אתה הולך לספר לילדי הגן את כל הסיפור?"
"לא את הכול ברברה, רק חלק, כדי שיפסיקו להציק לאמיר."
הם לא הבחינו שהקשבתי, כי העמדתי פני ישן.
מייקל וברברה, ההורים של נטע ושלי, עלו לארץ מאנגליה, מהעיר מנצ'סטר. הם היו חברים בתנועת נוער שנקראה "הבונים — דרור". המדריך שלהם, שהיה שליח מישראל, סיפר להם על נפלאות הארץ ועל הקיבוצים שפזורים בה. הסיפורים על החיים המשותפים, על הקופה המשותפת ועל עבודת האדמה, הסעירו את נפשם וכאשר סיימו את בית הספר התיכון עלו עם קבוצת צעירים מתנועת הנוער הזאת לארץ והצטרפו לקיבוץ שלנו. במהלך השנים עזבו כולם את קיבוץ אגמון, מלבד הורי. אבי נהג לומר שהוא לא בורח מקשיים, הם רק מחשלים. ואכן, אבי מייקל הוא איש נחוש שלא מוותר בקלות. אני מדגיש את העובדה הזאת כי תהיה לה חשיבות כשהסיפור שלי ילך ויסתבך.
למחרת היום שבו הטיח בי רועי את העובדה שהורי אינם הורי ושאני ילד מאומץ, סיפר לי אבא איך אומצתי.
"ואת זה אתה הולך לספר לכל ילדי הגן?" שאלה אמא בבהלה.
"מוטב שישמעו את הסיפור ממני ולא מקטעי שמועות. אין לנו מה להסתיר ולאמיר אין סיבה להתבייש."
בגן 'רימונים' ביקש אבא מכל הילדים להתקרב ולשבת סביבו. אותי הוא הושיב על ברכיו ואת נטע אחותי לידו.
"מה שרועי אמר לאמיר — זה נכון," פתח אבי ואמר, "אמיר שלנו הוא באמת ילד מאומץ. מצאנו אותו כתינוק במלחמת העצמאות, מתחת לעץ, על יד בריכת מים. אולי הוא נשכח בטעות ואולי נעזב. לנו אין מושג. אני הייתי במחלקה שמצאה אותו והחלטתי לאסוף אותו אלי, למשפחה ולקיבוץ, עד שנמצא את הוריו האבודים. חיפשנו אותם וחיפשנו, אבל לצערי לא מצאנו. איננו יודעים מה קרה להם, לאן נעלמו ולמה השאירו תינוק בשטח. אני מקווה שיום אחד נמצא אותם ונקבל תשובות לכל השאלות. בינתיים חשוב לנו לומר לכם שאמיר הוא הילד
שלנו בדיוק כמו נטע ושאנחנו, אני ואמא שלו ברברה, אוהבים אותו מאוד."
אבא נישק אותי, לקח אותי מהגן ויחד יצאנו לעבודה שלו. כל היום חרשנו בשדה עם טרקטור, כי אבא עבד בפלחה. אני ישבתי על ברכיו ועזרתי לו לכוון את הטרקטור שיוביל את המחרשה הרתומה אליו בקו ישר.
בהפסקת הצהריים, כשישבנו לאכול בשדה, אמר לי אבא: "אמיר, אתה לא ילד רגיל, אתה ילד מיוחד. אני בטוח שכשתגדל תהיה אדם מיוחד ותעסוק בדברים מיוחדים. העובדה שאתה ילד שונה רק תוסיף טעם ועניין לחיים שלך. אני מקווה שעכשיו, אחרי שילדי הגן שמעו את הסיפור שלך, הם יפסיקו להציק לך. ואם ימשיכו, אני ואמא תמיד נעמוד לצדך."
ובאמת, מאותו יום ילדי הגן הפסיקו להציק לי.
