העין השלישית

עשב פרא
 

א

דפק על הדלת. דממה. נכנס לבית ושמע הד פסיעותיו על הקירות הערומים. לא היה איש בבית ומיפסעו היה קצוב וקשה. הקיפו אותו חדרי הבית הגדולים והביטו בו בסקרנות עד שנעצר נבוך באמצע החדר הגדול. מגפיים מרופשים. פסיעות־חמר אדומות, ארגזי ביצים, כדי חלב, שקים ריקים ופשטוּת חביבה שהיתה מטיילת בין החדרים מבלי למצוא בהם כסא הגון לשבת עליו.

אגרטל זכוכית עם אזנים גדולות שניצב במרכזו של שולחן עץ גדול וריק שילח אל האורח חיוך לבן ומצודד: "מומו", קרא לאורח בשמו, "הבט עלי".

מומו הביט בו קצרות. הוא לא האמין עוד לחיוכים לבנים. הוא עזב את החדר הגדול, עבר את המטבח ויצא אל חצר המשק. שם, בארשת קרה ומסתייגת, חלף על פני תעלולי הכלבלב ומחאות הסוס ופטפוטי התרנגולות, וחצה עד צוואר בתוך ריח סמיך של זבלי אשלגן עד שנמסך לתוכם ריחו הערב של חשש טרי שנקצר אולי עוד הבוקר. בפתח המיבנה ששימש רפת ואורווה כאחד היו עסוקים זה בזה איש קטן וסוס גדול ולא ראו אותו מתקרב אף כי מדמה היה שפסיעותיו ממלאות את כל חללו של החצר. האיש הגוץ והרזה היה רכון על רגלו הקדמית הפצועה של הסוס וזה היה שולח גלים מזוררים של התמרמרות מכנפי נחיריו הרועדות עד לקצה זנבו המקוצץ לתפארת.

האיש הגוץ והרזה קרא: "הוֹ־וֹיס יא־בהימה!" וידיו ועיניו קיפצו בזריזות כמשולחות שטן. פניו היו נוחות ופשוטות וחזקות ממש כעור הנעליים שלרגליו. איש זה שייך לבית זה. בטוח כמו לסתו העליונה חסרת השיניים שהיתה קוראת "הוֹ־וֹיס" כנשיפת אבּוב. עתיד היה לשמוע לאחר־מכן את הסיפור איך לפני שנים הלכו לו השיניים ממכת אגרוף של חייל אוסטרלי חביב, אז, כאשר הפונדק שבביתו, פונדק של חיילים עייפי־מלחמה, היה מכניס יותר משאר ענפי המשק. מאז נשאר לו כובע אוסטרלי רחב־שוליים, זה שלראשו, נעליים אלו שלרגליו, קריאתו המנושפת "הו־ויס" וחיוכו הילדותי חשוּף־החניכיים.

אמר האיש בפשטות: "תפוס לו את הראש בחור. הו־ויס. תפוס לו את הראש אם אתה יודע מה זה סוס!"

לא הביטו זה בפני זה, אך היה ברור למוּמוּ מי דיבר ואל מי. ראשו הגדול של הסוס היה מפרכס מכאב ומפעם לפעם היה חובט מחאותיו על כתפו של האיש הגוץ ומפריעו ממלאכתו.

העביר מומו כף ידו הבטוחה על צווארו הגא של הסוס וגיפפוֹ כה־וכה. אחר־כך הביט לתוך עינו הגדולה הסוסית והבטיח לה בלחישה את גורלו של סטאשק. סטאשק, לחש לו, היה חמור במוסד ש. שיום אחד עמד בצלו של חרוב ולא רצה להמשיך. היכּהו במקל, דרבנוֹ בדרבנות, נגחו בראשי שפודים, גירד גבו בענפים יבשים עד זוב דם. סטאשק לא מיחה ובענוה רבה ירד על הארץ ושכב שם. הוא לא קם עוד, אך מומו זוכר אותו לטובה. זוכר את מבטו האחרון — מבט של סבלנות והכנעה. מוכן הוא לזכור לטובה גם את הסוס. ראשו של הסוס שקט עתה בידיו של מומו ועינו פילבלה בהכנעה.

"יש לך יד בטוחה", אמר האיש הגוץ והוליך את הסוס אל האבוס, "אין כמו סוס שמרגיש זאת. מה שמך?"

"קוראים לי מומו". מעבר לקיר נמתחה געייה כבדה ואדישה כפיהוק. גם דבריו נמתחו כבדים ואדישים. "אתה קרוב שלי. זאת אומרת אם אתה שמואל קורן".

"בטח אנו קרובים", לחץ ידו בחביבות, "אבל מי אתה, כלומר מה שם משפחתך?"

מומו החריש. דומה שמעולם לא היה לו שם־משפחה. מומו־משחיז הסכינים? אולי כך. מומו־משחיז־הסכינים שאין איש מכיר את צבע עיניו, לפי שאינו מביט בפני איש. סכינים, מספריים, שאגת ניצוצות, ברק־להבים ועין האבן המסתובבת — עין השיכחה.

תפוז אדום היה תלוי על אחד מעצי הפרדס הסמוך ולוהט שם כשמש קטנה. שמש יבשה ורקובה! מישש תרמילו ונתן דעתו על הדרך בה יחזור מכאן. אך שמואליק הקדימו ונשף מתוך גל של מספוא ירוק וריחני שהניח זה־עתה באבוסים:

"מה אני שואל אותך שאלות. הרי ברור שאתה קורן, אחד הקורנים. כמוני־כמוך. ברוּריה, יש לנו אורח".

"כבר באה", קרא קול אשה מבית־האימון.

אמר מומו ועיניו בתפוז האדום:

"באתי לעבוד אצלך. זאת אומרת אם יש לך מקום בשבילי!"

"יפה מאוד שאתה רוצה לעבוד. הקורנים הם אנשי עבודה. אתה חקלאי?"

"כן".

"אין אצלי הרבה חקלאות. מה שאתה רואה, וחלקת מספוא בשביל הבהמות, והפרדס הזה".

"אני עושה כל עבודה בשדה".

"אני בטוח שאתה עושה. הצרה שאנחנו מסתדרים לבד איכשהו. ביחוד עכשיו שיש אצלנו שאול. תכיר אותו. בחור עם שכל בראש. מטפל בפרדס". קרא: "ברוריה, זה קרוב לי, מומו קורן. את רואה, יש גם בעלי־קומה בין הקורנים".

לברוריה היו עיניים לוהטות וחזה ענק — אי־אפשר היה לנוע בקירבתה מבלי חוש בשדיה. הוא חש את שדיה על פניו ואת הולם הדם בכף ידה. אמרה איזה דברי חביבות וידה פירפרה בתוך ידו. נדמה היה שהיא יראה מפניו. הביט בתפוז האדום וגוו משותק. בכל אשר יזוז יפגע בחזה הגדול. התפוז הלוהט עבר לצל וכבה. קמה התלחשות בהולה מלוּוה רקיעות טלפיים, זרירות והתעטשות.

"— עוד ימצא לו מקום אצלנו / אתה בטוח ש — / עוד לא הלך כאן איש לאיבוד — / אין דבר —"

הזמינו אותו לארוחת־צהריים ו־"אחר־כך נראה".

"מיכלה, מיכלה", קוראת ברוריה. ומיכלה, ילד כבן שבע, מופיע מתוך הפרדס ומתחיל לכרכר כשלהבת קטנה סביב אבן־גדר.

"מיכלה, מהר לארוחת־צהריים", קראה ברוריה. ומומו חשב שמעולם לא היה לו אח קטן כמו מיכלה וכי הוא רעב למשהו, רעב מאוד למשהו, שאיננו ארוחת־צהריים דווקה.

מיכלה היה מקפץ ומכרכר מסביב לאבן וקורא: "נחש צא, נחש צא —" ושׂער העורב שלו היה מתעופף סביב ראשו כיוני־פחם.

"עזוב את הנחשים מיכלה", התלבט קולה של ברוריה באוויר כאילו היה חללו מלא ראשי־פתנים. שמואליק זינק אל אבן הגדר ומומו בא אחריו.

"אבא, זה רק צפע קטן", כירכר מיכלה.

"זוז!" קרא שמואליק, הסיט את האבן, תפס בזריזות את הצפע בזנבו, הניפו בקשת מהירה והנחית ראשו על האבן. הצפע שמט מידיו, התקפל בתוך זנבו והניד ראשו המשולש במבוכה מול העולם. הסמיך מומו מקל דק אל בין עיניו של הצפע והביט בו בעינו הקרה. הצפע כמו נסמר למקומו, אולי משך שבר של שניה, אך זה הספיק למומו כדי לתפוס את ראשו בין אצבעותיו כשהן מפרידות גל של פירכוסים נואשים כלפי מטה והכשות־אויר כלפי מעלה.

צוהל משמחה הביט מיכלה בהערצה אל הבחור הגדול והכל־יכול, וקינא בו בגינו של אבא:

"אבא שלי כבר הרג המון נחשים, אולי אלף, מאמין?"

"כן", הסכים מומו.

"תתן לי את הנחש בשביל לשים אותו בתוך בקבוק, נכון?"

"אתן לך".

"אתה נשאר אצלנו, נכון?" שאל הילד.

"שאול, בוא לאכול", קראה ברוריה, קולה עמום וחם כגעייה על אבוס מלא. הכלבלב הריח את הקול — ריח של שיירי בשר ועצמות — ופתח בנהימה של צפיה.

קול אחד עלה מהפרדס, קול נקי ומבריק כתערו של גלב:

"אני אלך לאכול ומי יגמור פה את השורה במקומי? עבודה זה עבודה, גברתי".

זה היה קול מטופח ומתנאה כמו ורד של זכוכית. רעד שרירי־הלסת אמר לו: אתה שונא את שאול. הוא אויב שלך. ומיכלה הקטן, שערו כעטרת יונים מתעופפות, אומר:

"שאול פחדן, בורח מנחשים. בעצמי ראיתי".

מומו שתק. פסיעותיו היו קצובות ובטוחות.

"אבל אתה תישאר כאן, נכון?" המשיך הילד.

שמואליק, שהספיק בינתיים להאכיל את העגלה, בעט בעכוזה וסגר את פשפש־העץ.

"אבא, נכון שהוא נשאר אצלנו?"

היסוס קל נתלה באוויר, צמיגי כנטף מים של ברז דולף.

"בודאי", השיב שמואליק, "בודאי הוא נשאר אצלנו. הוא שייך למשפחה". הנטף ניתק והקיש כענבל של כסף.

מומו רצה להניח ידו על ראש הילד אך משום־מה לא יכול. אז גמר להמית את הצפע על הסף, והבית נפתח לפניו.

שארית היום סייר בסביבה, הכיר את הבן הגדול, נטי, שמע הרבה ודיבר מעט, חלם תחת עץ־תאנה והאמין ששכח המון, ואולי, אולי מתחיל בשבילו תור חדש. אך כל אותה עת היה תוכּי צהוב מצפצף לתוך אזנו: אל תאמין להם — אל תאמין להם —

כשעלה בערב על משכבו הרך שמע את הכלבלב שורט את הדלת ומבקש להיכנס. נזכר בילד שדפק על דלת זרה וביקש להיכנס. כששאלוהו למה, השיב: "פשוט לא כל־כך נוח לישון ברחוב". הילד היה אז בגילו של מיכלה. האפשר שזה קרה לו?

נרדם וחלם שהוא פוגש את עיני הכלבלב הזעירות והן מתרחבות ומתפעמות ככרסי שפנים מתעלסים. מיד הכיר את עיניו של מיכלה. רצה ללטף את שערו המתכנף — —

התעורר וחשב לפתוח את דלת המטבח לכלבלב. אך משום־מה לא יכול.

ב

הימים היו סמיכים ולוהטים כמו מרק־הירקות של ברוריה. וטוב היה המרק של ברוריה שהיה צורב את הלשון והחיך ונותן לו למומו עילה לשתוק בלי שתרד שתיקתו כאבן נזעמת על שולחנם רב־הלהג של הקורנים. ברוריה היתה מרבה לצחוק וצחוקה היה בוקע ישר מתוך החזה הגדול, עבה, חם, מעורר ומרגיז. ושאול היה צובט אותה דרך קינטור ולצון ולשונו הזריזה והמעודנת מלאה את כל הבית עד־להרגיז, עד להשתיק את מומו עוד יותר. אז הוא נושף מבין שפתיו ההדוקות: "הולך לישון. מחר קמים מוקדם", ובורח אל יצועו ואל ספר ההרפתקאות המונח תדיר מתחת לכר. ולמחר מקדימים לקום עם אדי־שחרית ומרימים את השעות המלוחות מזיעה וכבדות מחום וחוצבים בהן כדי לטמטם ולהשכיח. ויש שעות מלוחות בהן השמיים מתרכּכים פתאום וראשו של החמור סטאשק ניבט אליו מלמעלה, סבלן, נכנע, מפויס.

ואכן, הלכו ורבו שעות הפיוסים אצל הקורנים. משהו היה משתנה. עדיין לא העביר ידו בלטיפה על ראשו המכונף של מיכלה, אבל כבר ידע שהוא שואף לעשות כן. פעם אף תפס עצמו מביט באחד מצחוקיו של שמואליק ומתפעל מתינוקיותו החביבה חשופת־השיניים. מיד, כמובן, שב והשחיל רואותיו על אותו קו־ראייה חללי החומק מבני־אדם, חומק מהם ועובר על־ידם שלא לפגוש אותם.

לא יפלא, איפוא, שעם ששנא את שאול לא ידע מהו צבע עיניו ובאיזו יד מידיו מונחת הכף בשעת אכילת המרק של ברוריה. הוא, שידע בדיוק נמרץ כמה עצים יש בשורה השלישית שבפרדס וכמה שקי זבל בצבוּרה, הוא לא ידע מה צבע שערו של שמואליק והיכן בגופה של ברוריה תלויים שדיה הגדולים החנונים. אך את צחוקה שמע, והוא היה מכה הדים מדושנים מלוא כל הבית והחצר וקורא: אני כאן, אני שם, והיכן אתה — —

אך מישהו דורך את פטמות צחוקה, מישהו — —

כאמור, היו ימים סמיכים ולוהטים בפרדס. וידיו גזמו ועדרו וזיבלו והישקו ושנאו את שאול שהיה עובד תמיד־תמיד במרחק של שורות אחדות ממנו, שורות אחדות בלבד.

אותו יום בשעות הבוקר היה שמואליק בחלקת האספסת, ברוריה בלול, נטי על הנחל במישוט סירות, שאול ומוּמוּ בפרדס ומיכלה הקטן, שידו לא משה לאחרונה מתוך ידו של מומו, היה מתרוצץ בקירבת מקום. מיכלה היה סוגר שיבּר ופותח שיבּר לפי פקודתו של מומו ובין סגירה לפתיחה גורף מיני רימה מן האדמה הלחה, עוקב אחר אורחת נמלים ומרגיז את לוּדר בעזרת מקל־הרועים הענק שבידו.

לוּדר היה כלב ענק בעל אופי נבזי, מין הכלאה של זאב עם שועל. כאחד ממוגי־הלב היה מסוגל להתנפל על כלב אחר מאחוריו ולגמור אותו. לאחר שחוסל בדרך זו כלב מיוחס, אילצו את בעליו להעלותו על שרשרת. בעליו זה היה גם־כן מתישב יוצא־דופן. היה מוציא מן הקרקע רק סיפנים ותות־שדה, ומשק החי כלל את לוּדר ואי־אלה חתולים; לא פרות, לא עופות. מובן מאליו שילדי השכנים אהבו להרגיז את שניהם, את לודר ואת בעליו. מכולם היה מרבה מיכלה הקטן שהיה מצליח בתמרוני מקל זריזים להביא את לודר לידי איבוד קול, סימרוּר השער וכיווץ מטורף של הפנים.

אותה שעה היה מומו נח על הגב בירכתי הפרדס, משוחרר וצונן כמו פלג המים בנתיב המושקה, כאשר ירד עליו הדף עז של קריאות ונהימות והעירהו. ניצב עליו מיכלה עם מקל־הרועים הגדול ונשימתו מזדמרת:

"הזקן התרגז נורא ואמר שיתיר את לודר. מאמין שהוא יעשה זאת?" נשימותיו היו קלות כצפצופים וניצת־הדר ריחנית ירדה על פניו.

"אולי", השיב.

"אבל לודר גדול נורא והוא ודאי חזק כמו הזאב שנכנס ללול של שפרה".

"לודר נובח כל היום וכלב שנובח אינו נושך". אולי גם שאול כזה, חשב.

"אבל לודר שונא אותי והוא ודאי חזק כמו הזאב שנכנס ללול של שפרה". אל־אלוהי־סטאשק, איך אפשר לשנוא ילד זה! אילו הגיש לו את ראשו בזה הרגע כי אז היה מלטף אותו. אולי. חבל שידו אינה מורגלת בזה.

"מיכלה, ספר על מקרה הזאב עם שפרה".

"כבר סיפרתי לך".

"אין דבר. ספר שוב".

ומיכלה מספר לו שוב את המעשה המפורסם בכל העמק איך שפרה מקיבוץ מ. נכנסה לחצר הלול ומצאה שם כלב גדול ונזעם. ביקשה ממנו לצאת. לא רצה. אמרה לו לצאת. לא רצה. זרקה עליו אבן. התכעס הכלב הגדול, ניגש אליה והפיל אותה על הבטן והתחיל לאכול לה את הישבן. שפרה צעקה והתעלפה. באו אנשי המשק והמיתו את הזאב. כי התברר בינתיים שכלב גדול זה אינו אלא זאב. גם שם בעלה היה זאב ולכן היו שרים לה ילדי הסביבה במקהלה: "למה זאב כעס על שפרה ואכל לה את התחת?"

"זאב כעס על שפרה ואכל לה את התחת", חזר מומו וגיחך. על־יד מיכלה היה מגחך לפעמים. ומיכלה אהב לראות את מומו מגחך כשמש המאירה בענן.

"אתה יודע", אמר מיכלה פתאום, "אני שונא את לודר ולודר שונא אותי. וכשהוא אינו על שרשרת הוא דווקא לא נובח".

מיכלה פחד.

מומו הקשיב, ראשו אל לב האדמה. שמע משהו נוסף על קולות המים, רחש ההסתפגות, פריכת גושי חול־חמרה וקזקוז הרימה מתחת. שמע עוד משהו וזקף ראשו. מרחק צעדים מספר מאחרי מיכלה עמד לודר דרוך על שריריו, זנבו בין רגליו, זרבוביתו בקרקע ועיניו מצומצמות כדי סדק של דם. כולו גוש דרוך של שנאה.

מומו תפס במקל־הרועים בעל הגוּלה המחוספסת וזינק אל הכלב. לודר השתופף־התחפר על רגליו, כיוץ פניו, חשף שיניו ונהם. מומו הכניס את גולת המקל לבין שיניו, לודר נשך במקל. נשמעו חירצוק ויבבה, אך המקל נשאר שלם וגולתו בחשה בתוך עיסה של בשר ורוק. פקח הכלב עיניו אט־אט ופגש את מבטו הירוק באפור של מומו. נרעד הכלב וגל צמרמורת חלף מראשו אל זנבו. הוא הלחית זרבוּביתו כלפי מטה, קרע עיניו באימה והחל מנענע אחוריו בהכנעה.

אך מומו לא האמין ללודר. רגליו של הכלב נצמדו מאוד לקרקע ודרכו את גוו. מומו אינו זוכר היטב את פניו של שאול. מעולם לא ראה אותם בעיניים מישירות, אבל ברגע זה היה בטוח שפנים אלה פני שאול הם. אל תאמין לו, שאג לתוך אזניו אופן־ההשחזה, הנה הוא מזנק עליך! הרים את המקל ובתנופה עזה הנחית את הגולה על ראשו של לודר. נשמע פצפוץ עצמות כסופת־רעמים והחלה מרוצה מסביב. מומו הניח את המקל ובפנים קרות חזר אל מקומו בירכתי הפרדס, עיניו תרו אחר הילד. כבר לא היה שם. שכב על גבו והתעטף בגלימה עבה של אדישות. עברו על פניו רקיעות רגליים וקריאות "בריון שכזה" והתנצחות חריפה ודין־ודברים ושאלות רכות ודביקות כזפת: "למה עשית זאת, למה עשית זאת, למה הרגת את לודר?"

ואחר־כך באו פניות מעתירות ומסחררות כקטור־חשיש: "אולי תבקש מהם סליחה. בקש מהם סליחה או משהו כזה —" וביניהם חנחוּני־הדבש של שאול וגעיית־עטינים ממושכת של ברוריה. והוא עצמו גוש של דממה בתוך כל המהומה הזאת. ומיכלה כבר מצוי לא הרחק ממנו ומביט עליו בעצב, ומנסה להסביר לגדולים שלודר התכוון לטרוף אותו. אך הגדולים הם חרשים כמו קיר. אז הוא יושב לא הרחק ממקומו. מביט עליו בעצב ושותק.

אחר־כך ניסרה באזניו גרירת נבלה בסמוך ונהימה נזעמת: "רוצח יש לכם בבית ולא בן־אדם!" ושוב המה על אזניו לחשה הנפחד של נורית, אהובתו הקטנה: "— אני פוחדת מהמבט שלך —" ואחר־כך: "תן לי ללכת, אתה גרוע מערבי".

והאופן משחיז־הסכינים משחיז את צדעיו עד לכאב. קפץ על רגליו ודמו זעק:

"מה אתם רוצים ממני. הניחו לי!"

אך דבר לא פרץ מבין שפתיו החתומות, והאדישות הוסיפה לשכון על פניו מכוח ההרגל. ומוטב כך. כי ברגע זה קרב אליו שמואליק ומיכלה הקטן שנשרך בעקבותיו דלג קדימה וקרא אליו במרוצה:

"אבא עשה שלום עם הזקן. הבטיח לו בוקסר גזעי".

שמואליק קרב בפסיעות מהירות ומדודות וכובעו האוסטרלי הענקי נע לפניו כסוכה של צל והבנה:

"כבר גמרת להשקות, מומו?"

"לא".

"חבל על הזמן. תמשיך להשקות, מומו".

"אוֹקיי".

שמואליק חלף על פניו כאילו לא קרה דבר, ומיכלה שר לו:

"למה זאב כעס על שפרה ואכל לה את התחת. נכון שזה יפה מומו?"

ומשהו חרק והשתחרר כתריס חלוד שנקרע אל האויר. ומישהו גיחך למשמע ההלצה כאילו לא קרה דבר.

אבל לעזאזל! קרה משהו. ולעזאזל הסוד והפחד והבושה והסוד והפחד.

לעזאזל!

הוא יספר לשמואליק הכל, כל מה שרצה להסתיר ולשכוח. מחר יספר לו. ואולי עוד הערב. אחר ציד הדרבנים.

המשך העלילה בספר המלא