סוחר המגילות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוחר המגילות
הוספה למועדפים

סוחר המגילות

כוכב אחד (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

לאן נעלם האוצר האגדי של מגילות ספר דברים?
מי היה איש המסתורין מוזס וילהלם שפירא - סוחר עתיקות מהולל או נוכל מפוקפק שהוליך שולל את המוזיאונים החשובים בעולם?
 
כשישים שנים לפני שנמצאו המגילות הגנוזות באיזור ים המלח, התגלו בירושלים מגילות עתיקות שהסעירו את עולם הארכיאולוגיה. המגילות אבדו ושפירא, האיש שהחזיק בהן, שם קץ לחייו ביריית אקדח. יורם סבו יצא למסע חיפושים חובק עולם בעקבות אותן מגילות אבודות. למעלה משלושה עשורים הוא מתחקה אחר שפירא ומגילותיו ומנסה לפצח את סיפורה של אחת הדמויות המסקרנות של ירושלים במאה ה-19.
 
בספרו סוחר המגילות מגולל סבו סיפור מתעתע רווי יצרים, בו מעורבים סכומי כסף בלתי נתפסים, קנוניות וגילויים מרעישים. 
האם ידיים עלומות עדיין מחזיקות באוצר היהודי האבוד?
יורם סבו יליד ירושלים ( 1953 ). שימש במגוון רחב של תפקידים בכירים בתחום התקשורת. מאז שנת 2000 מביים סרטים דוקומנטריים. סרטו ’שפירא ואני‘ שודר לראשונה בטלוויזיה בשנת 2014, בארץ ובעולם.

פרק ראשון

הקדמה
 
 
בסתיו 1979 גיליתי את מוזס וילהלם שפירא. הייתי אז תחקירן בסדרה 'עמוד האש', הפקת הענק של הערוץ הראשון. מיכה שגריר, שהיה בימים ההם אחד המפיקים הבכירים בארץ, שב באותה עת מפגישת עסקים עם נציגים בתחנת טלוויזיה אנגלית, שהזמינו ממנו הצעה לסדרת סרטים על אוצרות אבודים. כידוע, לא מעט אימפריות שלטו בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה, ואלו הותירו אחריהן, לפחות על פי השמועות, שלל אוצרות אבודים, החל באוצרות בית המקדש וכלה באוצרות שהחביאו הנאצים באזור.
שגריר פנה אלי, ואני יצאתי לשטח. הכלים היחידים שעמדו לרשותי היו ספר טלפונים ורשימת אנשים שנודעו כמְספרי סיפורים. לא מעט, התברר. סיפורֵי האוצרות שדליתי מאותם אנשים היו תמיד אפופי מסתורין, מסעירי דמיון, ועל פי רוב משובצים בזהב, בכסף ובאבנים יקרות. לאחר ששמעתי כמה וכמה סיפורים כאלה, הפנה אותי יגאל לוסין, העורך הראשי של 'עמוד האש', אל ספר קטן, 'פרשת שפירא'. כתב אותו בשנת 1965 פרופסור מאוניברסיטת מנצ'סטר שבאנגליה, ג'ון מרקו אלגרו (John Marco Allegro), שֵם שבאותו הזמן לא אמר לי דבר. לימים הבנתי שדמותו ראויה לספר שלם בפני עצמו, שעשוי היה להיקרא 'פרשת אלגרו'.
בימים ההם הסתובבו צעירים ברחובות הערים כשהם מחוברים לאוזניות, מתמוגגים ומתנועעים למקצבים שבקעו מהמצאה חדשה ששמה "ווקמן". הטלוויזיה הישראלית שידרה בפעם הראשונה את האירוויזיון בצבע, והאינטרנט לא הופיע אפילו כמשאלת לב. אז, בשנת 1979, הייתה הספרייה הלאומית בירושלים המקור העיקרי למידע כמעט בכל נושא. שביל ארוך עם אכסדרת עמודים הוביל מן הכניסה לאוניברסיטה בגבעת רם ועד לבניין הספרייה, ככניסה לְמקדש.
אלא שאפילו חדר הקטלוגים העצום בספרייה הכיל מעט מאוד הפניות למקורות עבור המונח "מוזס וילהלם שפירא". למעשה, מצאתי רק את הספר המדובר, 'פרשת שפירא'. אבל זה הספיק. על עטיפת הספר קראתי את הטקסט מעורר הסקרנות שהודפס באותיות קטנות: "הסיפור המסתורי על גילוי מגילות ים המלח במאה התשע־עשרה — זיוף או התנ"ך הקדום ביותר בעולם?" אלגרו לא סיפר על זהב ולא על אבנים יקרות; הוא סיפר על אוצר אחר לגמרי, ואני נשאבתי אל סיפורו בלי יכולת לעצור.
 
 
וזוהי תמצית הסיפור שהסעיר אז את דמיוני: השנה היא 1883. מוזס וילהלם שפירא, סוחר עתיקות מהעיר העתיקה בירושלים, החזיק בידיו צרור קטן בדרכו ללונדון. בצרור היו מגילות תנ"כיות עתיקות, שאותן הוא עתיד לנסות למכור למוזיאון הבריטי, בדורשו עבורן הון עתק. אם תיענה בקשתו, הוא יהיה לאחד מעשירי תבל, ובו־בזמן גם יזכה בתהילת עולם. בהנחה שהמגילות אינן מזויפות, הרי שמדובר בטקסטים הקדומים ביותר של ספר דברים, טקסטים קדומים אף יותר ממגילות ים המלח, העתידות להתגלות כשישים שנה מאוחר יותר. אך לסיפור הזה אין סוף טוב. מומחים בעלי שֵׁם בסוף המאה התשע־עשרה הכריזו על מגילות שפירא כעל זיוף. כמה חודשים אחר כך שפירא שׂם קץ לחייו, המגילות נמכרו כזיוף במכירה פומבית ומאז — אבדו עקבותיהן.
למעלה משלושים שנה חלפו מאז שהתחלתי לסייר במבוכי פרשה מסתורית זו. במשך השנים הללו ידענו, שפירא ואני, עליות ומורדות, וגם אם החיבור בינינו נוצר בתחילת הדרך מתוך בחירה, או כך לפחות האמנתי, הרי שבמשך השנים התחוור לי שאיני מתכוון להניח למנוח, ושהמנוח מצדו אינו מתכוון להניח לי.
הרבה מאוד נכתב ונאמר על פרשת שפירא — מחקרים אקדמיים, כתבות עיתונאיות, ידיעות חדשותיות, תוכניות רדיו ואפילו רומנים. תכליתם של רומנים לעורר עניין ספרותי ולאו דווקא להיצמד לעובדות היבשות, אבל גם כל שאר הדיווחים, אלה שהתיימרו לסקר את הסיפור, עסקו רק בחלק כזה או אחר של הפרשיות שהלכו ונארגו סביב דמותו של סוחר העתיקות מירושלים. משום־מה, איש לא גילה עניין בתמונה השלמה; מעולם לא הצלחתי להבין מדוע. ככל ששקעתי עמוק יותר בסיפור מוזר זה, כך הלכה וגבהה ערֵמת השאלות והתהיות.
עם הזמן הבנתי, באופן המוחשי ביותר, כי זהו המקרה הקלאסי שבו השלם גדול בהרבה מסך חלקיו. החלטתי לנסות לצרף את החלקים, בזהירות ואחד לאחד, מתוך תקווה שיום יבוא והם יתחברו לתמונה שלמה וברורה ככל האפשר — זאת בהתחשב כמובן בעובדה, שהפרשה עצמה התרחשה לפני כמאה ושלושים שנה. אלא שגיבוש תמונה שלמה כזאת הצריכה תחקיר מקיף, שדרש משאבים שלא עמדו לרשותי. בשנת 2011, לאחר שנים ארוכות של התלבטות, גמלה בלבי ההחלטה להפיק סרט תיעודי על פרשת שפירא. ידעתי שזוהי כנראה הדרך היחידה שתאפשר לי להתחקות אחר עקבותיו של האיש ואוצרו העלום גם ברחבי העולם.
לשם הפקת סרט תיעודי בסדר גודל כזה נזקקתי לסיועם של שני גורמים: ערוץ טלוויזיה וקרנות שיתמכו בו כספית. בדרך כלל זהו תהליך ארוך הנמשך חודשים רבים ולעתים גם שנים. אומרים שהסתובבתי אז עם ברק בעיניים, אשר הקרין את האובססיה שאותה לא השתדלתי כלל וכלל להסתיר, אובססיה שהייתה לה השפעה מהפנטת על כל מי שהקשיב לי מדבר על שפירא ועל אוצרו. היו גם מי שטענו כי ההסכמה לתמוך בסרט הייתה הדרך היחידה להיפטר ממני. כך או כך, הפקת הסרט הייתה מבחינתי ההמשך הטבעי והישיר לתחקיר שהייתי עסוק בו למעלה משלושה עשורים.
מִפנה של ממש בתחקיר החל עם פריחתו של עידן האינטרנט. לפתע ניתן היה לאתֵּר כמעט כל מילה שנכתבה על שפירא. שמחתי לגלות שאני לא לבד ושעל פני כדור הארץ מסתובבים להם עוד כמה אנשים שדמותו של שפירא וסיפורו הילכו עליהם קסם וסִקרנו אותם. אחד העיתונים אף ידע לאבחן את האובססיה הזו והכתיר כתבה שעסקה בפרשה בכותרת ענקית: "שַׁפִּירָאמַאנְיָה".1
בינואר 2012 החלו הצילומים לסרט 'שפירא ואני'. הוא הוקרן לראשונה בספטמבר 2014 בערוץ 10 ועסק במסעִי בעקבות סיפור חייו ומותו של שפירא ובעקבות מגילות ספר דברים האבודות שלו. מציאת המגילות עצמן לא הייתה תנאי הכרחי להפקת הסרט, גם אם תמיד שימשה חומר בעֵרה במעמקי תודעתי. היה לי ברור ששפירא ומגילותיו מתועדים בארכיונים שונים ברחבי אירופה הרבה מעֵבר למה שהיה ידוע עליהם עד אותה עת. לא התכוונתי לפסוח ולוּ על מקור מידע אחד.
 
 
 
לאחר שהתחקיר זכה לתוספות משמעותיות ונפחו גָּדַל מאוד, התברר, כצפוי, שסרט באורך של כשעה אינו יכול לכלול אלא קמצוץ מן הסיפור המלא. על רצפת חדר העריכה (ביטוי ששרד מעידן הפילם) נותרו, בין השאר, לא מעט גילויים חדשים שלא מצאו את דרכם אל הסרט המוגמר. וכך, לאחר שהסתיימה העבודה על הסרט נותרתי כשפחות מחצי תאוותי בידי. הבנתי שהדרך היחידה להביא את הסיפור השלם היא כתיבת ספר על פרשת שפירא.
הספר מבוסס רובו ככולו על עובדות שנאספו ברחבי העולם וכן על חוויותַי האישיות במהלך התחקיר והחיפושים. במקרים רבים אני מספר על מה ש"אנחנו" עושים, חווים, רואים; ב"אנחנו" כוונתי בעיקר לצלם יורם מילוא, שעשה אתי את המסע הארוך הזה, ואלי.
לעתים נעזרתי בדמיוני כדי להשלים ולהמחיש סיטואציות דרמטיות מחייו של שפירא, אך כל העובדות שבבסיס ספר זה נשענות על עדויות, מסמכים ותיעוד היסטורי מן התקופה ההיא. אני סומך על הקוראים המיומנים שיֵדעו לעשות את ההבחנה בין עובדות ובין בדיון.

עוד על הספר

סוחר המגילות יורם סבו
הקדמה
 
 
בסתיו 1979 גיליתי את מוזס וילהלם שפירא. הייתי אז תחקירן בסדרה 'עמוד האש', הפקת הענק של הערוץ הראשון. מיכה שגריר, שהיה בימים ההם אחד המפיקים הבכירים בארץ, שב באותה עת מפגישת עסקים עם נציגים בתחנת טלוויזיה אנגלית, שהזמינו ממנו הצעה לסדרת סרטים על אוצרות אבודים. כידוע, לא מעט אימפריות שלטו בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה, ואלו הותירו אחריהן, לפחות על פי השמועות, שלל אוצרות אבודים, החל באוצרות בית המקדש וכלה באוצרות שהחביאו הנאצים באזור.
שגריר פנה אלי, ואני יצאתי לשטח. הכלים היחידים שעמדו לרשותי היו ספר טלפונים ורשימת אנשים שנודעו כמְספרי סיפורים. לא מעט, התברר. סיפורֵי האוצרות שדליתי מאותם אנשים היו תמיד אפופי מסתורין, מסעירי דמיון, ועל פי רוב משובצים בזהב, בכסף ובאבנים יקרות. לאחר ששמעתי כמה וכמה סיפורים כאלה, הפנה אותי יגאל לוסין, העורך הראשי של 'עמוד האש', אל ספר קטן, 'פרשת שפירא'. כתב אותו בשנת 1965 פרופסור מאוניברסיטת מנצ'סטר שבאנגליה, ג'ון מרקו אלגרו (John Marco Allegro), שֵם שבאותו הזמן לא אמר לי דבר. לימים הבנתי שדמותו ראויה לספר שלם בפני עצמו, שעשוי היה להיקרא 'פרשת אלגרו'.
בימים ההם הסתובבו צעירים ברחובות הערים כשהם מחוברים לאוזניות, מתמוגגים ומתנועעים למקצבים שבקעו מהמצאה חדשה ששמה "ווקמן". הטלוויזיה הישראלית שידרה בפעם הראשונה את האירוויזיון בצבע, והאינטרנט לא הופיע אפילו כמשאלת לב. אז, בשנת 1979, הייתה הספרייה הלאומית בירושלים המקור העיקרי למידע כמעט בכל נושא. שביל ארוך עם אכסדרת עמודים הוביל מן הכניסה לאוניברסיטה בגבעת רם ועד לבניין הספרייה, ככניסה לְמקדש.
אלא שאפילו חדר הקטלוגים העצום בספרייה הכיל מעט מאוד הפניות למקורות עבור המונח "מוזס וילהלם שפירא". למעשה, מצאתי רק את הספר המדובר, 'פרשת שפירא'. אבל זה הספיק. על עטיפת הספר קראתי את הטקסט מעורר הסקרנות שהודפס באותיות קטנות: "הסיפור המסתורי על גילוי מגילות ים המלח במאה התשע־עשרה — זיוף או התנ"ך הקדום ביותר בעולם?" אלגרו לא סיפר על זהב ולא על אבנים יקרות; הוא סיפר על אוצר אחר לגמרי, ואני נשאבתי אל סיפורו בלי יכולת לעצור.
 
 
וזוהי תמצית הסיפור שהסעיר אז את דמיוני: השנה היא 1883. מוזס וילהלם שפירא, סוחר עתיקות מהעיר העתיקה בירושלים, החזיק בידיו צרור קטן בדרכו ללונדון. בצרור היו מגילות תנ"כיות עתיקות, שאותן הוא עתיד לנסות למכור למוזיאון הבריטי, בדורשו עבורן הון עתק. אם תיענה בקשתו, הוא יהיה לאחד מעשירי תבל, ובו־בזמן גם יזכה בתהילת עולם. בהנחה שהמגילות אינן מזויפות, הרי שמדובר בטקסטים הקדומים ביותר של ספר דברים, טקסטים קדומים אף יותר ממגילות ים המלח, העתידות להתגלות כשישים שנה מאוחר יותר. אך לסיפור הזה אין סוף טוב. מומחים בעלי שֵׁם בסוף המאה התשע־עשרה הכריזו על מגילות שפירא כעל זיוף. כמה חודשים אחר כך שפירא שׂם קץ לחייו, המגילות נמכרו כזיוף במכירה פומבית ומאז — אבדו עקבותיהן.
למעלה משלושים שנה חלפו מאז שהתחלתי לסייר במבוכי פרשה מסתורית זו. במשך השנים הללו ידענו, שפירא ואני, עליות ומורדות, וגם אם החיבור בינינו נוצר בתחילת הדרך מתוך בחירה, או כך לפחות האמנתי, הרי שבמשך השנים התחוור לי שאיני מתכוון להניח למנוח, ושהמנוח מצדו אינו מתכוון להניח לי.
הרבה מאוד נכתב ונאמר על פרשת שפירא — מחקרים אקדמיים, כתבות עיתונאיות, ידיעות חדשותיות, תוכניות רדיו ואפילו רומנים. תכליתם של רומנים לעורר עניין ספרותי ולאו דווקא להיצמד לעובדות היבשות, אבל גם כל שאר הדיווחים, אלה שהתיימרו לסקר את הסיפור, עסקו רק בחלק כזה או אחר של הפרשיות שהלכו ונארגו סביב דמותו של סוחר העתיקות מירושלים. משום־מה, איש לא גילה עניין בתמונה השלמה; מעולם לא הצלחתי להבין מדוע. ככל ששקעתי עמוק יותר בסיפור מוזר זה, כך הלכה וגבהה ערֵמת השאלות והתהיות.
עם הזמן הבנתי, באופן המוחשי ביותר, כי זהו המקרה הקלאסי שבו השלם גדול בהרבה מסך חלקיו. החלטתי לנסות לצרף את החלקים, בזהירות ואחד לאחד, מתוך תקווה שיום יבוא והם יתחברו לתמונה שלמה וברורה ככל האפשר — זאת בהתחשב כמובן בעובדה, שהפרשה עצמה התרחשה לפני כמאה ושלושים שנה. אלא שגיבוש תמונה שלמה כזאת הצריכה תחקיר מקיף, שדרש משאבים שלא עמדו לרשותי. בשנת 2011, לאחר שנים ארוכות של התלבטות, גמלה בלבי ההחלטה להפיק סרט תיעודי על פרשת שפירא. ידעתי שזוהי כנראה הדרך היחידה שתאפשר לי להתחקות אחר עקבותיו של האיש ואוצרו העלום גם ברחבי העולם.
לשם הפקת סרט תיעודי בסדר גודל כזה נזקקתי לסיועם של שני גורמים: ערוץ טלוויזיה וקרנות שיתמכו בו כספית. בדרך כלל זהו תהליך ארוך הנמשך חודשים רבים ולעתים גם שנים. אומרים שהסתובבתי אז עם ברק בעיניים, אשר הקרין את האובססיה שאותה לא השתדלתי כלל וכלל להסתיר, אובססיה שהייתה לה השפעה מהפנטת על כל מי שהקשיב לי מדבר על שפירא ועל אוצרו. היו גם מי שטענו כי ההסכמה לתמוך בסרט הייתה הדרך היחידה להיפטר ממני. כך או כך, הפקת הסרט הייתה מבחינתי ההמשך הטבעי והישיר לתחקיר שהייתי עסוק בו למעלה משלושה עשורים.
מִפנה של ממש בתחקיר החל עם פריחתו של עידן האינטרנט. לפתע ניתן היה לאתֵּר כמעט כל מילה שנכתבה על שפירא. שמחתי לגלות שאני לא לבד ושעל פני כדור הארץ מסתובבים להם עוד כמה אנשים שדמותו של שפירא וסיפורו הילכו עליהם קסם וסִקרנו אותם. אחד העיתונים אף ידע לאבחן את האובססיה הזו והכתיר כתבה שעסקה בפרשה בכותרת ענקית: "שַׁפִּירָאמַאנְיָה".1
בינואר 2012 החלו הצילומים לסרט 'שפירא ואני'. הוא הוקרן לראשונה בספטמבר 2014 בערוץ 10 ועסק במסעִי בעקבות סיפור חייו ומותו של שפירא ובעקבות מגילות ספר דברים האבודות שלו. מציאת המגילות עצמן לא הייתה תנאי הכרחי להפקת הסרט, גם אם תמיד שימשה חומר בעֵרה במעמקי תודעתי. היה לי ברור ששפירא ומגילותיו מתועדים בארכיונים שונים ברחבי אירופה הרבה מעֵבר למה שהיה ידוע עליהם עד אותה עת. לא התכוונתי לפסוח ולוּ על מקור מידע אחד.
 
 
 
לאחר שהתחקיר זכה לתוספות משמעותיות ונפחו גָּדַל מאוד, התברר, כצפוי, שסרט באורך של כשעה אינו יכול לכלול אלא קמצוץ מן הסיפור המלא. על רצפת חדר העריכה (ביטוי ששרד מעידן הפילם) נותרו, בין השאר, לא מעט גילויים חדשים שלא מצאו את דרכם אל הסרט המוגמר. וכך, לאחר שהסתיימה העבודה על הסרט נותרתי כשפחות מחצי תאוותי בידי. הבנתי שהדרך היחידה להביא את הסיפור השלם היא כתיבת ספר על פרשת שפירא.
הספר מבוסס רובו ככולו על עובדות שנאספו ברחבי העולם וכן על חוויותַי האישיות במהלך התחקיר והחיפושים. במקרים רבים אני מספר על מה ש"אנחנו" עושים, חווים, רואים; ב"אנחנו" כוונתי בעיקר לצלם יורם מילוא, שעשה אתי את המסע הארוך הזה, ואלי.
לעתים נעזרתי בדמיוני כדי להשלים ולהמחיש סיטואציות דרמטיות מחייו של שפירא, אך כל העובדות שבבסיס ספר זה נשענות על עדויות, מסמכים ותיעוד היסטורי מן התקופה ההיא. אני סומך על הקוראים המיומנים שיֵדעו לעשות את ההבחנה בין עובדות ובין בדיון.