1
אישה יושבת ופניה אל הים.
במרפסת הקומה השלישית במעון האוסמן, במוֹן־בּוֹרוֹן שבמעלה האזור החולש על ניס, מצחיית שחקן גולף משנות הארבעים מכסה את מצחה, עדשות משקפיה עבות וכהות מעט, צעיף ורדרד מסוכך על כתפיה, חפץ מלבני קטן בידיה, שם, שקועה בכיסא הגלגלים שלה, היא מתבוננת בים. קוראים לה נֶטְקָה, שם פרטי שאביה, אותו לא הכירה, העניק לה. בהתחלה כינו אותה כנראה נטושקה ולאחר מכן, נֶטְקָה. בעלה, אבי, קרא לה נֶטְקָה. אנחנו קראנו לה אימא והנכדים קוראים לה ממיקה.
נֶטְקָה, נטושקה, ממיקה, יש משהו סלאבי בשמות הללו, שגון קולם צלול, ואין בכך פלא. חמישים אחוזים של דם פולני זורמים בעורקיה. יידרש לי זמן רב לזהות את פולין, לתור אחר עקבות האב האלמוני, לשחזר את חצייתה את אירופה, לדמות את ילדת המזוודה, להגדירה כמי שנטשוה. היא הייתה ועודנה אִמי... "אימא קטנה שלי".
— פעם, כך אמרה לי, היית אתה ילדי הקטן. עכשיו אני אימא קטנה שלך, אימא הקטנה שלכם. ושעה שהיא אומרת "שלכם", היא מהרהרת בשלושת הבחורים האחרים, "האחים", להם הייתה אומרת שוב ושוב:
— היפגשו כולכם, אל תפסיקו להיפגש.
נֶטְקָה. יושבת מול הים, עיניה הכחולות־ירוקות תועות בכחול־השחור של מפרץ המלאכים ואצבעותיה אינן מרפות מן החפץ המלבני, שכמוהו כפנקס קטן בעל דופן מתכתי המכוסה בבד סגלגל דהוי, כנף מזה ומזה, ואין בו מאום לבד מתצלום "יקירהּ", ז'אן, שאיננו עוד, ומתאריכים הרשומים על פיסת נייר. היא מרבה לפתוח את החפץ הדק הזה ולשוב ולסגור אותו משהעיפה מבט בתצלום. כמעט תמיד הוא אחוּז בידיה, כאילו היה קמיע, מושא הערצה, מסוג אלה שכל הילדים מתלהבים מהם בשנות חייהם הראשונות. כל אחד מהם אוחז באותו חפץ קסום, דובון, פלוסין, פיסת בד מקומטת שריחה רע לעִתים, ולעולם אין הם מתנתקים ממנו... אולם נֶטְקָה איננה תינוקת, היא אישה, וכבר זקנה מאוד, שצחוקה מידבק, והיא יושבת מול הים וכשאני שואל אותה על מה היא חושבת, היא עונה כבדרך אגב:
— הו, על הרבה דברים.
צורה של הדחקה.
ואז אני תוהה אם אין מבטה אל הים מחזיר אותה אל משטחי מים אחרים, ימה למשל. כן, ימה. ואולי שתיים. ז'נבה, אַנְסׅי.
היא מחייכת, נֶטְקָה, כל הזמן, ברמז דקיק סביב קימור שפתיה, שאין זוויותיהן משתפלות אלא תמיד מתרוממות מעט. מעולם לא הכרתי אותה ללא אותו חיוך רוחש. עם זאת, כשאני בוחן את תצלומי נעוריה, ועלה בידי לאתר כמה מהם, איני מוצא בהם הבעה כזו. הבעת הנערה תישאר לי אלמונית תמיד, ואני נוטה לראות בה בעיקר חיוך מאתגר ובה בעת, נוגה. עירוב משונה, שנון, מסתורי, שאתה מגלה בתצלומי "בית הספר התיכון לבנות" בוֶורסַאי. ועם זאת, גברת זקנה אחת שהתבוננה בנֶטְקָה בצעירותה, מגלה לי עדות יקרת ערך. היא אומרת:
— היא הייתה נהדרת, בלונדינית, זורחת. חיוך לגלגני. היא עשתה כל מיני שטויות, אבל סלחו לה על הכול מפני שהייתה... כל־כך יפה ומבריקה. כל־כך חכמה.
היא יושבת רביעית בין שמונה חברות, בשורה הראשונה, בנות אשר נקל לשער כיצד מישהו מילדיהן קורא על פניהן מיני מסרים. אלא שעבורי, הבנות האחרות אינן קיימות. הן בנאליות, נטולות היסטוריה — כמובן, איני מכיר אותן... הן, מן הסתם, חיו את חייהן, סבלו, אהבו, אבל אותי מסקרנות רק פניה של נֶטְקָה. לדעתי, אין בפנים אלה כל דמיון לאחרות, היא שונה.
צילום כיתה, טקס של פעם. הדבר נמשך למעשה כל הבוקר. סידרו ספסלי עץ לישיבה, והחל משורה מסוימת, נשארת בעמידה. מי עוד זוכר מאורע שכזה? הצלם הרשמי הגיע, מלא חשיבות עצמית, וציודו — חצובה, תיבה גדולה ומרובעת, מצלמה 4 X 5, בד שחור. מיקמו את התלמידים, את המורֶה או המורָה ואת המחנך. לפעמים היו המנהל או המנהלת מתיישבים באמצע. כל זה נמשך זמן רב. הצִחקוקים, החיוכים והתנוחות היו קפואים, וכבר נוצרו תפקידים וגם קומדיות. לנֶטְקָה יש תסרוקת עגולה מעט, מין קווצת שיער דמוית ביצה החוסמת חלק ממצחה, לא פּוֹני אלא "תלתל שובה לב" כפי שכינו זאת אז. ממה שאלמד מאוחר יותר על שנות התבגרותה, נכון יותר היה לכנותו "תלתל־עורג", עד כדי כמהה הייתה לאהוב ולהיאהב.
"נֶטְקָה חולמת רק על פודרה, צ'רלסטון ובחורים", כותבת ב-1927 האישה שקלטה אותה ושתלווה אותה במשך כל נעוריה. קוראים לה מָרֶן.1 איך לפרש את פני הנערה? נדמה לי כי, בשילוב השפתיים עם הגבות, עצמות הלחיים הגבוהות עם המצח, אני רואה מין אות של מרדנות, קורטוב של קונדסות, מבע של חירות מסוימת ופיקחות, כשהשפה השמאלית העליונה, המורמת, כמו רוצה לומר: "מה זה משנה?"
אותה גברת שמסרה לי אי־אלו ניירות וזיכרונות, אומרת לי: "אמך הייתה כל־כולה יוצאת מן הכלל". האם אני קולט יגון בפנים האלה? לא, לעולם אין זו, למראית עין, אלא מלנכוליה, הבעה של מי שמבקשת מה שמנע ממנה הגורל: אב ואם.
הערה אחרונה בעניין תצלום הכיתה: לא היה שם מקום לצחוק. אלה לא היו מאותם שוטים שהיום, בהיערכם לצילום קבוצתי, מכריחים אותך לומר "סֶקס" או "צׅ'יז", ומדרבנים אותך בכך לפעור פה גדול. באותם ימים היה עליך להציג פנים רציניות, נוקשות אפילו, ונחוץ היה לצלם מספר פעמים שוב ושוב. ואז הגיע רגע השיא של הטקס, כאשר הצלם היה משלשל את ראשו אל מתחת לבד השחור בטרם יקבע וימקד אותה אסופת נוער, שתתפזר בימיו הלא־צפויים של העתיד. כל החיים לפניך? עבור נֶטְקָה היו כבר "החיים מאחוריה", אולם היא נמנעה מלספר על כך.
