שנינו, אהרן זאבי פרקש, אלוף במיל', ודב תמרי, תא"ל במיל', שירתנו בצה"ל מעל לשלושים שנים, לא באותם תפקידים וגם איננו בני אותו הגיל. נפגשנו במקרה כאשר זאבי היה קצין בכיר באגף התכנון במטכ"ל ותמרי עסק במחקר תחום הידע המערכתי עבור צה"ל. תמרי מילא את רוב שנות שירותו בצה"ל בתפקידי פיקוד בשדה, בצנחנים, ביחידות מיוחדות ובשריון, וגם שני תפקידים במודיעין, ואילו זאבי שירת מנערותו הצבאית במודיעין, בחיל האוויר, בתפקידי איסוף ופיקוד על יחידות איסוף מודיעין, עם חריגות לתפקידים בכירים נוספים במטה הכללי באגף התכנון וראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה במטה הכללי, ולבסוף כראש אגף המודיעין. שיחה או שתיים עוררה בנו עניין משותף שהפך למפגשים מפעם לפעם, על סוגיות ושאלות שהתמקדו לרוב בגישות אודות החשיבה הראויה לדעתנו לקצונה הבכירה ולעומדים בראש המערכת הצבאית, הביטחונית והמדינית.
אחרי שזאבי פרקש פרש משירותו כראש אגף המודיעין, המשכנו להיפגש ולפתע עלתה הצעה משותפת לשנינו: למה לא נפתח בדיאלוג ונעלה אותו על הכתב כספר? תפקיד ראש אגף המודיעין הוא אחד התפקידים הבכירים עד מאוד בשירות הצבאי ובמערכת הביטחון של ישראל, מהמסובכים עד כאב; גבולותיו רחבים מאוד ואינו דומה כלל לתפקידי אלופים אחרים במטכ"ל, בפיקודים המרחביים והפונקציונליים, וכך עשינו.
שנינו מצאנו בשיחות תחליף מסוים לכתיבת זיכרונות, ז'אנר מוכר ומקובל אצל קצינים בכירים אחרי פרישתם. בתרבות הצבאית בישראל, לספרים אוטוביוגרפיים, גם ליותר מעניינים מביניהם, יש כמה מאפיינים משותפים; הכותב מסדר את העבר ברוורס, תמיד הוא צדק יותר מאחרים, במכוון או מבלי משים הוא פוגע באנשים אחרים, ולמען ההגינות הנראית הוא מודה בכמה טעויות מינוריות. החלטנו להשתדל להימנע מזה.
פרסנו את רוחב היריעה עליה מופקד ראש אמ"ן. אי־אפשר היה להקיף את כולה. התמקדנו בכוונה בתחום שבין הצבאי למדיני, בין מנגנון המדינה הביורוקרטי לבין צורכי החשיבה המדינית והצבאית האמורה להשתנות על מנת שלא לפגר אחרי המציאות המתהווה. וכל אלה במזרח תיכון כאוטי למדי, כאשר ישראל תורמת את חלקה הניכר לכאוס. אלה תחומי עניין וידע לא מוסדרים במיוחד, שכן יחסי מדינאים־חיילים בישראל לא הוסדרו מאז מלחמת העצמאות והקמת המדינה, מבן־גוריון ועד היום הזה. לא בתחום האחריות, לא בתחום הסמכות, גם לא בתחום ארגון עבודה סדורה היכולה להקל על ההתמודדות עם שאלות ובעיות קשות לפיתרון, לעיתים בעיות החסרות פיתרון בעין. ראש אמ"ן המופקד על אגף במטה הכללי ויחידות רבות ומגוונות מאוד תחת פיקודו ואחריותו, פועל בסביבה בעייתית למדי ומצופה ממנו הרבה מאוד כ"מתריע הלאומי", ראו נא את ועדות החקירה הממלכתיות והממשלתיות מהעבר הרחוק והקרוב.
השיחות שבספר והסיפורים הקצרים שבו, ממחישים הלכה למעשה את ליבת העשייה המודיעינית בסביבת החיים המורכבת של מדינת ישראל. דרך התיאורים ניתן להבין את המיוחד בעבודת המודיעין ואת הארכיטקטורה שהתפתחה לאורך זמן בין מנגנוני השלטון ושירותי המודיעין, על מנת להחליט נכון ובזמן מהו הידע והמידע הרלוונטיים הנדרשים לתהליכי עבודה כאלה, שהם, למרבה הצער והניסיון, עטורים גם בכישלונות. האם אנחנו יכולים לפתח לבדנו תחום ידע חיוני בעולם גלובלי המתמודד עם איומים גלובליים כמו איום של התגרענות מדינות במזרח התיכון במובנו הרחב והטרור העולמי? מדוע חיוני כל־כך להעמיק בקשרי החוץ של המודיעין עם ישויות מודיעין זרות ובשילוב דיסציפלינות שונות שישתלבו בפיתוח הידע? זאת ועוד, האם הכוח הצבאי הנראה לעין של מדינת ישראל יכול לספק את הנדרש לביטחון ולקיום הלאומי, או שמא הגיע הזמן לחפש חיזוקים חיוניים לכוח הצבאי שאינם מושתתים על פעולה צבאית? מה מקומו ותפקידו של המודיעין בעידן של חיפוש איזונים לכוח הצבאי שלא רק עליו אפשר להיבנות? האם יש תחומים ומטלות אותם ראוי שיהגו ויתכננו דווקא ארגוני המודיעין, על הישויות המבצעיות והיחידות שבאחריותם? ואם כך, כיצד בונים ומפעילים גופי מודיעין ויחידות מיוחדות חשאיות.
האם המדינאים אכן משתמשים במודיעין העומד לרשותם? עד כמה הם תלויים בו בדרכם לעצב מדיניות ומשברים? האם יש חשיבות למודיעין כמפרש את המציאות בפני מקבלי ההחלטות, או עליו להסתפק בהצגת התמונה בלבד, העובדתית לכאורה? מי קובע מה רלוונטי למודיעין, והאם הבלעדיות הנתונה למקבל החלטות בתחום זה אינה מגייסת את המודיעין לטובת המנהיג הפוליטי או המפקד הצבאי? מהו משקלו של הארגון והשפעתו על המנהיג ועל מקבלי ההחלטות מולם הוא עובד? האם הארכיטקטורה הקיימת של ארגוני המודיעין במדינת ישראל מותאמת לאיומים גלובליים ויחודיים כגון הטרור והגרעין? האם יש קריטריונים של ביטחון לאומי ואלה מכתיבים את עשייתם של שירותי המודיעין במדינת ישראל ומכוונים את פעולתם, או שה"לוקל פטריוטיזם" הארגוני חזק דיו והוא פוגם בשיתוף הפעולה ובהיתוך הנדרש לעבודת שירותי המודיעין?
דיון בשאלות אלה הביאנו להרהר ולעיתים לערער על מושגים ותיקים הרוֹוחים בשיח הביטחוני בישראל, כמו "התרעה", "הרתעה", "ניצחון" ו"הכרעה", וכן על עומק אסטרטגי במובנו הטריטוריאלי, טיב ואיכות הדיון בשאלות ביטחון ומלחמה בממסדים הישראליים — ממשלות, מטות כלליים, "דרג מדיני" ו"דרג צבאי" ודומיהם.
דרך שיחות ארוכות ותיאור אירועים בהיסטוריה של מדינת ישראל, דנו בשאלות אלה, כאשר דב תמרי בעמדת השואל ואהרן זאבי פרקש, ראש אמ"ן מסוף 2001 ועד תחילת 2006, בעמדת המשיב. תיארנו אירועים, ניתחנו את המציאות וסיפרנו על התרחשויות השופכות אור על שאלות נכבדות ומסקרנות בנעשה בתחומים המודיעיניים, הצבאיים, הביטחוניים, המדיניים והפוליטיים במדינת ישראל.
הספר מתחלק לפרקים נושאיים. בסופו של כל פרק כללנו תמצית של חוות דעת של זאבי אודות סוגיות מדיניות וצבאיות בהן נדרש אל הממונים, דהיינו — רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה.
שנינו אנשים עובדים ופעילים מאוד מאז סיימנו את השירות הצבאי ולא יכולנו לסיים את שלקחנו על עצמנו בזמן קצר, כך שהשיחות נמשכו כשנתיים והכנת הספר לדפוס בתוספת צנזורה מחמירה הוסיפו עוד שנה וחצי. בינתיים "זכינו" לעוד מלחמה בלבנון ולמערכה ברצועת עזה. הספר הוכן לדפוס ימים אחדים לפני רעידת האדמה שעוברת על המזרח התיכון בימים אלה של אביב 2011; התמוטטות השלטון בתוניס, נפילתו של מובארק במצרים, מלחמת האזרחים בלוב, המהומות הקשות בסוריה, תימן ואפילו המתח בצמרת השלטת באיראן בין המנהיג לנשיאו ולבסוף — חיסולו של אוסמה בן־לאדן. אין עיסוק באלה בספר, אלא אזכורים מעטים בלבד בהקשר ובמקום שמצאנו לנכון. כן יש בספר, גם בהקשר לאירועים המונומנטאליים העוברים על האזור, עיסוק רלוונטי על האופן בו על המודיעין לחשוב ולפעול אל מול הבלתי נודע ואל מול האי ודאי.
מהו "מודיעין"
"ניצבת, אפוא, השאלה באיזו מידה מוכשר מנגנון המודיעין שלנו, על כל שלוחותיו להתרות מבעוד מועד בדבר התרחשויות נכבדות בארצות שכנות, כוונתי להתרחשויות והחלטות מדיניות והכנות צבאיות? אדגים זאת לגבי ארבעה אירועים: העיסקה הצ'כית, הלאמת תעלת סואץ, גירוש גלאב פחה מעבר הירדן והתגברות פעולות הפידאיון.
ההסכם על העיסקה הצ'כית היה בו משום הפתעה גמורה למודיעין שלנו, אגב, גם לשירותי המודיעין של המעצמות הגדולות. הפרסום הראשון בעולם על עצם העיסקה הופיע ב-17.8.1955 בעיתון צרפתי. דבר ההצעה הסובייטית לאספקת נשק נודע באמ"ן ב-15.8.1955... המשלוח הראשון של הנשק הצ'כי ב-25.10.1955.
ההכרזה על הלאמת תעלת סואץ פורסמה ע"י גאמל עבד אל נאצר ב-16.7.1956. היה בה משום הפתעה גמורה לנו ולעולם.
הידיעה על סילוק גלאב פחה נתפרסמה ב-1.3.1956 והיה בה משום הפתעה לנו ולבריטים.
גלי הפעילות של הפידאיון בסתיו 1955 הגיעו לשיאם ב-4.9-22.8.1955 ואחר כך ב-21.11-5.11.1955. מכתב התראה חמור על סכנות הפידאיון נשלח ע"י ראש אמ"ן לשר הביטחון והרמטכ"ל ב-22.9.1955. אשגר בנושא זה פורסם ב-10.1956.
מסקנתי היא, אפוא, שבשטח זה יש עוד מקום למאמצי שיפור ניכרים. קשה להניח שנגיע לכושר התראה מספיק מבלי שנחדיר משוֹשים הגונים למרכזי ההכרעות המדיניות והצבאיות של ארצות ערב ולכך יש לחתור."
(קטע מתוך תזכיר שאול אביגור (מאירוב) על קהילת המודיעין בישראל, שהוגש לראש הממשלה ושר הביטחון דויד בן־גוריון לפי בקשתו של האחרון, 22 בפברואר 1957)
"ראיתי בדו"ח (ועדת אגרנט) ניסיון חמור ופסול לקבוע נורמות חדשות, בלתי מקובלות, במערכת היחסים בין הדרג המדיני והצבאי. הטלת האשמה בלעדית על הדרג הצבאי וזיכוי הדרג המדיני מכל אשמה, מערערת באופן חמור את סמכותה של הממשלה כלפי הדרג הצבאי. כאשר המלחמה מסתיימת בהצלחה גם הממשלה וגם הצבא מתחלקים באחריות להישג. כאשר מדובר בכישלון או מחדל, הצבא נשאר יתום. לעתיד יגיד לעצמו כל רמטכ"ל "אני מניח את כל החומר המצוי ברשותי על שולחן הממשלה בצירוף המלצתי". "עד כה היה ברור מעבר לכל ספק, כי מרגע שהדרג המדיני סמך ידיו על המלצתי (כרמטכ"ל), והורה לי לפעול על־פיה, הדרג המדיני נושא יחד עימי באחריות!"... כראש ממשלה לא עלה כלל על דעתי לאמץ את התפיסה, המונחת ביסוד מסקנותיה של ועדת אגרנט בדבר החלוקה המעוותת של אחריות הממשלה האזרחית והמטה הכללי של צה"ל".
(ראש הממשלה רבין, לאחר שהתמנה לראשות הממשלה בעקבות פרסום דו"ח ועדת אגרנט והתפטרות ממשלת גולדה מאיר, 1974)
המושג "מודיעין" בצבא ומחוצה לו הוא מושג רחב ומופשט. כדי לבחון אותו אין די בהגדרה מילונית ויש צורך בפירוט ובסיווג, מה גם שאמ"ן, אגף המודיעין בצה"ל, אינו ארגון צבאי קלאסי. דב תמרי מציע שלושה קריטריונים לבחינה ולסיווג: הראשון הוא צורת הארגון הצבאי המקובלת בצה"ל כיום. פרקש, אומר תמרי, יכול לבסס את ההגדרה שלו על ניסיונו כמי שעמד בראש ארגון צבאי שייעודו מודיעין, אבל אין די בכך אם ברצוננו לבחון את מהות המושג "מודיעין", שכן מבנה הארגון מושתת על היגיון שימיו כימי מדינת ישראל. הארגון גם עלול להיות מיושן, לא רלוונטי, ולא בהכרח ערוך למלא את ייעודיו ולהסתגל לשינויים שאולי דרושים בו. עם זאת, מסכים תמרי, כל דיון נרחב לא יוכל להתעלם מן המודיעין הצבאי וממקומו הדומיננטי בקהיליית המודיעין.
הקריטריון השני שמציע תמרי הוא אופני הארגון של המודיעין ותהליכי הפעולה שלו, כלומר "איסוף", "הערכה", "הפצה" וכדומה, שהן דיסציפלינות מקצועיות המבטאות סדר טורי ומעגלי כאחד. תהליכים אלה הם יישומים מעשיים שמכתיבים גם את מבנה הארגון הבסיסי של המודיעין.
הקריטריון השלישי הוא אולי המעניין ביותר: ניסוח הגדרת המודיעין על־פי תחומי העיסוק הרלוונטיים שלו. אין הכוונה ליֶדע המודיעיני כשלעצמו אלא לתחומים שהמודיעין מצוי בתוכם או משיק להם, ועוסק בהם מלכתחילה בשל המחויבות לשרת ישויות צבאיות ומדיניות שונות, שכל אחת מהן זקוקה למידע וליֶדע שונה. מדובר בידע טקטי, בידע מערכתי ובידע אסטרטגי, ושלושתם פתוחים לדיון עקרוני. דיון כזה לא יהיה פורה ללא הבנה של יחסי הגומלין בין סוגי הידע בסביבות הללו ושל השפעותיהם ההדדיות זה על זה.
לפני שצוללים לשימוש במושג "מודיעין" ראוי לזהות ולהצביע על ההבדל הלוגי בין מודיעין טקטי, המתבסס על כלים קוגניטיביים אנליטיים, לבין הבניין המכוון של מודיעין מערכתי. מודיעין מערכתי/אופרטיבי הוא אודות הרציונליזציה של היריב, במובנה התרבותי, האסטרטגי והאופרטיבי, על מנת שנוכל לבנות מערכת המגלמת את הגיונו של היריב.
שלא כמו המודיעין הטקטי, אשר אמור לספק לכוחותינו תנאים לפעולה, דוגמת מודיעין למטרות על מנת לפגוע בהן, מבנה כוחות אויב, מיקומם והימצאותם ודומיהם, ההיגיון העומד בבסיס המודיעין המערכתי הוא ליצור את התנאים להבנה וללמידה של ההקשר הייחודי של המערכה המתהווה, אם היריב כפה אותה עלינו או שאנו יזמנו אותה. זה תחום מודיעיני שונה מזה הטקטי ובכמה היבטים; ההקשר (Context) אינו צירוף של עובדות, אלא הסתכלות והבנה סובייקטיבית של תופעה המתהווה, אותה יוצרים ביחד המודיעין והמפקד/מפקדים של המערכה הצפויה. זה דורש חקירה ולמידה של מערכת רבת ניגודים במסגרתה נמצאים היריבים, אנחנו, שחקנים חיצוניים שיש להם נגיעה ישירה או עקיפה למערכה ולהשלכותיה. מכאן שהתכלית של המודיעין למערכה היא לספק למפקד המערכה ולממונים עליו את התנאים להשתקפותם של היריב ושלנו במערכת אחת, המאפשרת לנו ראייה עצמית לאור תופעה חדשה, בהקשר חדש, של משבר מתהווה.
אף־על־פי־כן, בשיחות לא יושם הדגש על המודיעין הטקטי הדרוש לכוחות לוחמים לצורך פעולה ישירה נגד כוחות יריבים. אין חולק על חיוניותו של המודיעין הטקטי, שאמור לספק את התנאים לפעולת הכוחות הלוחמים. אבל מושג המודיעין שבו נדון הוא מודיעין לסביבה האסטרטגית ולסביבה האופרטיבית. מודיעין לסביבה האופרטיבית הוא מודיעין שמלמד אותנו לשקול ולהבין את תרבות היריב, את האסטרטגיה שלו, את היכולות האופרטיביות שלו, את הפוטנציאל שאותו הוא עלול לגייס כנגדנו, ולא פחות חשוב — עד כמה הוא מסוגל ומוכן להוציא לפועל את הרצונות והכוונות שלו. המודיעין האופרטיבי נועד לספק לנו תנאים ללמידה, בעיקר מחדשת, ולהבנה של תופעות סינגוּלריוֹת מתהוות, סיבוכיות באופיָן. ראוי להוסיף שהמודיעין האופרטיבי, גם האסטרטגי, הוא סובייקטיבי, רב־ממדי, ולא נוצר אך ורק על־ידי אנשי מודיעין אלא בשיח בינם לבין המפקדים האופרטיביים והממונים עליהם, ותוך בירור לא רק של כוונות היריב אלא גם של אלה שלנו.
זאבי: אני מציע מדד נוסף, התואם לדעתי את הצרכים של מקבלי ההחלטות הצבאיים והמדיניים — מידת היכולת של ארגון מודיעין לתרום להשגת היעדים הלאומיים. זהו המודיעין האסטרטגי. לשם כך אני מצביע על שלושה סיווגים; הסיווג הראשון הוא השגת המודיעין הרלוונטי לקבלת החלטות, המכונה בקיצור מל"ר, מודיעין לאומי רלוונטי. שאלתי את עצמי מה מטריד את ראש הממשלה או את שר הביטחון והרמטכ"ל, ובחיפוש התשובה הגעתי לשלושה סוגי מודיעין. הראשון הוא השגת מידע רלוונטי באמצעות ארגון מודיעיני צבאי. הגישה הזאת עלולה להביא לטעויות. מקבל ההחלטות מוטרד מנקודה מסוימת מאוד, ואינו חושב כפי שחושב הארגון אלא באופן פונקציונלי. קברניט עלול להיות מוטרד מסוגיה טקטית שנהפכת מהר מאוד לשאלה אופרטיבית עם השלכות אסטרטגיות. לבסוף, לפני שהוא מקבל החלטה, עליו להיות מודע להשלכות הטקטיות של ביצוע כושל או בלתי צפוי. למשל שאלת חלוקת מסכות המגן בעת מלחמת המפרץ ב-2003. במקרה כזה לא המודיעין הממסדי והמאורגן משפיע על ההחלטה אם לחלק מסכות. מה שמשפיע על החלטה כזאת יותר מכול היא המצוקה של מקבלי ההחלטות, שעושה אותם קשובים יותר לסביבה הפוליטית והחברתית, החיצונית והפנימית. אם שר ממונה וחברי קבינט או ממשלה חשים שהתקשורת לוחצת לחלק מסכות מגן, הערכת המודיעין לא תהיה השיקול המכריע. משמעות הדבר היא שיש לבנות מערך מודיעין שיספק מקורות ויכולת הערכה אשר יאפשרו לראש אגף המודיעין לתת תשובות מנומקות לשאלות הקברניטים, וכך לשפר את תהליך קבלת ההחלטות ולהקטין השפעות בלתי ענייניות על מקבלי ההחלטות.
הסיווג השני נוגע לשאלה איך משיגים עליונות מודיעינית שמאפשרת להתמודד בהצלחה עם מדינה יריבה או עם ארגון יריב שאינו מדינה? הסיווג הזה מכונה באגף המודיעין בראשי התיבות עלמ"א, עליונות מודיעינית אסטרטגית. ברור שלא מדובר רק במודיעין טקטי ובמודיעין למטרות, אלא במגוון רחב ועמוק של מודיעין שעלינו להכיר, לדעת ולהבין. למשל תופעת רקטות קרקע־קרקע שמצויות בידי חיזבאללה; עצם הימצאותן שם הוא גורם אחד מבין גורמים אחדים שנוגעים ליחסים בין לבנון לישראל, יחסים שחיזבאללה מעצב אותם מן הצד הלבנוני. כאן יש צורך להכיר את הארגון, את המבנה, את מערך הרקטות, את שגרת הפעילות שלהם, היומית, החודשית והשנתית, את אזורי האימונים והתרגילים, את רמת הכשירות והכוננות, את הפריסה, את היכולת להגדיל את הכוח הלוחם באמצעות מילואים וכו' וכו'.
הסיווג השלישי נוגע ליכולת של אגף המודיעין לספק מודיעין מדויק למטרות לכל גורמי הלחימה המעורבים באוויר, ביבשה, בים ובלחימה החשאית. הסיווג הזה מכונה באגף המודיעין דמ"א, דומיננטיות מודיעינית אופרטיבית, שמבטיחה את היכולת המיטבית של הכוחות הלוחמים לפעול בשדה הקרב על בסיס תמונת היערכות מעודכנת של הכוחות היריבים, ועל בסיס מודיעין מדויק למערכות הנשק, גם לאלה המדויקות ביותר הדורשות מודיעין ברמת דיוק של מטר אחד, לשם סיכול ממוקד לדוגמה.
תמרי: בנקודה זו אני רוצה להקשות עליך. מדבריך אפשר להבין לכאורה שמודיעין רלוונטי, בסביבה הרלוונטית לשאלות הנוגעות ליחסים עם מדינות שכנות ועם העולם כולו, הוא מה שדרוש למפקדי הצבא או לממשלה. מדבריך אפשר להבין שהקברניטים יודעים ומבינים מהו הידע והמידע החסר להם. אני מטיל ספק בכך.
זאבי: אני מסכים איתך באופן חלקי בלבד. הקברניטים בדרך כלל מבקשים לדעת מה מאיים עליהם, מה מסכן את הצלחתם ומה רלוונטי להם על־פי תמונת המציאות שלהם. התמונה הזאת, מניסיוני, אינה שלמה, ולא פעם היא מוטעית ומוטית עקב האירועים הדחופים והמיידיים שהקברניט נאלץ לנהל, ולא בהכרח לפי החשיבות הלאומית... ולא תמיד בראייה ארוכת טווח.
תמרי: האם אתה, כראש אגף המודיעין, אמור ומסוגל לדעת מהם המרכיבים שחסרים להם, ושבעזרתם הם יוכלו לבנות תמונת מציאות נכונה?
זאבי: זו שאלה קשה. המודיעין חייב להסתכל קדימה, להצביע על התהליכים המתהווים ולהעביר את המסקנות שלו לקברניטים. אם המודיעין מתעלם מתהליכים עתידיים ומהשלכות אפשריות, יעמדו המנהיגים במצב שבו יגיבו ויחליטו ללא הבנה מספקת של ההיגיון העומד בבסיס ההחלטה שלהם. הקברניט עשוי להבין היטב את המציאות, אבל אין לו פנאי להתעסק במה שהמודיעין רואה וחוקר. רוב הקברניטים הצבאיים והאזרחיים מתייחסים למציאות כאל בסיס להצלחה או כישלון אפשריים. מכאן שעל המודיעין לעצב, קודם כול לעצמו ואחר־כך למקבלי ההחלטות, את תמונת המציאות, ולהעריך על־פיה מה עלולות להיות השלכותיה של כל פעולה במוקדם או במאוחר. תמונת מציאות כזאת מוכרחה להביא בחשבון לא רק את היריב ואת האויב אלא גם אותנו, את מדינת ישראל, ולעיתים גם את עם ישראל כולו, ברחבי העולם. ראה למשל הפיגוע של חיזבאללה בבואנוס איירס וכן המאמצים של נסראללה להגיב על הריגתו של עימאד מורניה בפגיעה בשגרירות ישראל באזרביג'אן.
תמרי: אם הבנתי אותך נכון, אתה לא רואה במושג "מציאות" תופעה אובייקטיבית אלא פירוש אישי של המתבונן. אם המודיעין לא ישפיע, היא לא תישאר סטטית אלא תפותח על־ידי אחרים, יריבים כידידים. המדינאי או הרמטכ"ל/המטכ"ל מבינים אותה בדרכם ומגדירים את הידע וההבנות החסרים להם. לך יש הפריווילגיה לפרש את המציאות מזווית שונה משלהם. בהייררכיה של מנגנון המדינה אתה פועל על־פי ההנחיות של מי שהזכרתי לעיל. האם בעבודתך עם הקברניטים הגדרת לעצמך את תחומי הידע או חוסר הידע שלהם?
זאבי: אפשר למצוא תשובה לשאלה בשיחת הפרידה שלי מראש הממשלה שרון עם סיום תפקידי כראש אגף המודיעין. הוא העתיר עלי שבחים רבים על האופן שבו עשיתי את עבודתי — את שליחותי — באגף המודיעין, וחלק גם שבחים רבים לחיל. אבל בדבריו בלטה אמירה אחת: שהצלחתי לנתק אותו מן העיסוק, האובססיבי כמעט, בפלסטינים ולהציג בפניו נושאים משמעותיים אחרים לביטחון ישראל, שחשיבותם רבה ואולי אף עולה על זו של הסוגיה הפלסטינית, שבתקופתי כראש אגף המודיעין היתה מרכזית ותובענית מאוד בעקבות האינתיפאדה השנייה וטרור המתאבדים. הכוונה לסוגיות כמו הגרעין האיראני, סוריה וחיזבאללה.
משמעות האמירה הזאת, להבנתי, היא שראש אגף המודיעין ובכירי אגף המודיעין מחויבים לומר לראש הממשלה, עם כל הכבוד, שיש נושאים קריטיים לא פחות מאלה המטרידים אותו וכי הם דורשים את תשומת ליבו. למשל תהליך התגרענות של איראן, המגמות המתגבשות אצל חיזבאללה, הקשר והמשקל של סוריה ביחסים בין איראן לחיזבאללה, מדינות במרחב שיש להן קשרים והסדרים עם ישראל, הקרע הסוני־שיעי וכו'. לטעמי, על אגף המודיעין לנסות להעריך מהו המודיעין שהקברניט יזדקק לו בעתיד. כשנכנסתי לתפקיד ראש אמ"ן איתרתי פער בין אספקת מודיעין רלוונטי ונקודתי לבין תמונת מציאות רחבה ומורכבת יותר, תהליכית. ציפיתי מראש הממשלה שיגדיר לי את נושאי ההתעניינות שלו ושל המדיניות שלו.
תמרי: זו גישה צבאית טיפוסית. בעל הבית המדיני יגדיר את המטרה ואנחנו נבצע. כי הלוא בתרבות הצבאית הישראלית מתחילים מן המטרה בלי לתת את הדעת על כך שהמטרה המכוננת את העשייה, מעוצבת ומגובשת רק בסופו של תהליך ממושך של חשיבה מופשטת.
זאבי: אכן, גישה צבאית, אבל מאחר שלא היה תהליך סדור של דיון, חשיבה וגיבוש המטרה, פניתי לדרך המסורתית והמוכרת, זאת מתוך הנחה שהחשיבה תושלם במקביל, ובכל מקרה תקדים את ההתפתחויות בשטח ולא תבוא אחריהן. אכן, ציפיתי מראש הממשלה שיגדיר את תחומי ההתעניינות שלו לראש אגף המודיעין. עד מהרה גיליתי דברים שידועים לכל מי שהתנסה בסביבה הזאת. אין הגדרה ברורה של המשימות או התפקידים של ראש אגף המודיעין, אין גם חלוקת סמכויות ברורה וחדה ואחריות מוסדית, בין־ארגונית, בין אגף המודיעין לבין המוסד ולבין שירות הביטחון הכללי. נכתבו עבודות והוגשו המלצות בתחום הזה, כמו ועדת האלוף רפאל ורדי, שב-1992 התבקש על־ידי ראש הממשלה ושר הביטחון רבין לבחון ולהמליץ בנושאי ארגון, תפקוד, אחריות וסמכויות שירותי המודיעין של ישראל. ניטשות מחלוקות קשות על מהות המודיעין וכיצד ממִספר שירותי מודיעין וסוכנויות מודיעין יוצרים מצד אחד אינטגרציה, ומצד אחר ריבוי של השקפות והערכות. האם זו שאלה ארגונית? ייתכן. אני לא בטוח שבישראל, היכן שמנגנון המדינה מתקשה מאוד לבצע שינויים ארגוניים מוסכמים, אפשר יהיה להסדיר מבחינה ארגונית את הקהילייה המודיעינית. זה יוצר קושי עצום לראש אגף המודיעין, בגלל המיצוב שלו, כאמור, המרוחק מראש הממשלה אבל אחראי על הערכת המודיעין הלאומית. ברצוני לציין כי בשנה האחרונה ריכזתי צוות ב-INSS, המכון למחקרי ביטחון לאומי שליד אוניברסיטת תל־אביב, אשר עסק לעומק בסוגיה זו של יעדי קהיליית המודיעין והדרכים להשגתם. המגמות וההמלצות התפרסמו במזכר של המכון שפורסם, מס' 97, תחת הכותרת "קהיליית המודיעין הישראלית — לאן?", במרץ 2009.
כאן אני מגיע לעניין שלא פעם שמעתי אותך מדבר עליו. ביחסי הגומלין בין ראש הממשלה או שר הביטחון לבין ראש אגף המודיעין יש משקל לידע שבו אוחזים המצויים בשיח המודיעיני, ובעיקר להתפתחות הידע הדרוש לקברניטים כדי להחליט על סמך הבנה עמוקה של המציאות. בשבוע הראשון שלי בראשות אגף המודיעין נפגשתי לראשונה עם ראש הממשלה שרון. באתי מוכן, הצגתי דבר־מה והוא שאל לדעתי. הצעתי לו הצעה מסוימת, ובדיעבד עלי להודות שההצעה היתה טכנית בעיקרה ולא התמודדה עם חוסרי הידע שזיהיתי אצלו במקרה המסוים הזה. הבנתי שעלי ללמוד להתאים את תמונת המודיעין שאותה עלי להציג לראש הממשלה, או לכל מקבל החלטות אחר, לפי הערכה של ההבנה והידע שלהם בסוגיות שהמודיעין מופקד עליהן.
מאחר שבמדינת ישראל אין הסדרה ברורה של יחסי מדינאים־חיילים, זה משליך גם על התפקיד והעבודה של המודיעין ושל ראש אגף המודיעין. לא פעם למדו ראשי המודיעין את תפקידם מן האמירות שנאמרו בוועדות חקירה ממלכתיות, וכאלה היו לא מעט. הבולטות בהן היו ועדת אגרנט לבחינת האירועים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, ועדת כהן שבחנה את האירועים שהביאו לטבח המיליציות של נוצרים בפלסטינים במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות, וּועדת וינוגרד אחרי מלחמת לבנון השנייה.
תמרי: מדבריך הבנתי כי בישראל יחסי מדינאים־חיילים אינם מוסדרים, לא בקונסטיטוציה ולא בנוהל התופס. מכאן גם שיחסי המודיעין על שירותיו השונים עם המדינאים אינם מוסדרים. אתה חי ופועל במערכת לא מוסדרת, שכן ראשי המוסד ושירות הביטחון הכללי כפופים ישירות לראש הממשלה, מחלקת החקר במשרד החוץ כפופה לשר הממונה, וראש אגף המודיעין כפוף לרמטכ"ל ולא לראש הממשלה. מעמדה זו של ראש אגף המודיעין עליך להיות פנס המאיר מרחבים או חורים שחורים שאתה מזהה אצל המדינאי. קודם אמרת שראש אגף המודיעין מוכרח להבחין בפערי הידע אצל ראש הממשלה בנושאים הנוגעים לתפקידו. האם בהערכתך אינך יוצא, למען הדיוק, מעמדה סובייקטיבית, ולא בהכרח מהבנת הפערים אצל המדינאי?
זאבי: אנסה להבהיר זאת בדוגמה מניסיוני, פרשת מי נחל הווזאני בלבנון, שמימיו מזינים את נהר החצבאני, מקור חשוב למי הירדן. בשנים 2004-2003 פעל ארגון חיזבאללה לשיפור אספקת המים לכפרים השיעים בדרום לבנון. הם התחילו להניח צינורות מן הנחל מערבה. במושגים ישראליים של זיכרון היסטורי זה דומה להטיית מי הירדן בשנות השישים, שעליה הוחלט בוועידת מנהיגי המדינות הערביות בינואר 1964 בקהיר. כך נפתחה "המלחמה על המים", שהשליכה על הסיבות למשבר בין ישראל לסוריה אשר תרם גם למלחמת ששת הימים. אמ"ן עקב אחרי המפעל הזה והחלטתי לעדכן את הממשלה. הופעתי בדיון בממשלה ועדכנתי. התברר שכמה שעות קודם ערכו שׂר הביטחון וראש הממשלה פגישת עבודה, והראשון עדכן את ראש הממשלה. ראש הממשלה ראה את הפרשה במונחים של המלחמה על המים בשנות השישים, עניין מהותי של גזילת מים מישראל, ולא ראש ממשלה כשרון יעבור על כך לסדר היום. באותו שלב טרם הספקנו לבדוק מה ההיקף המדויק של קוטר הצינורות המעיד על כמות המים שתישאב. תוך כדי העדכון בממשלה אמר ראש הממשלה כי שר הביטחון עדכן אותו שרוב הצינורות הוכנסו לתעלה וכבר מכוסים באדמה. יש לי זיכרון חזותי טוב, ומתצלומי האוויר זכרתי שרוב הצינורות לא היו מכוסים. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לסתור בישיבת ממשלה את דברי שר הביטחון לראש הממשלה, שמהם משתמע כי הפרויקט לקראת הפעלה. ביקשתי שהות לבדוק שנית את תמונת המצב. התברר שאכן תשעים אחוזים מן הצינורות עדיין גלויים, וכי לפי קוטרם והמשאבות ניתן להזרים בהם בשנה כמות מים ששווה לצריכת המים של קיבוץ גדול בתקופה דומה... בהזדמנות זו התברר לי שחלק מן השרים שנכחו בדיון לא יודעים היכן נמצא נחל הווזאני, גם לא אכפת להם, אלא העדכון עצמו והנגזר ממנו, דהיינו שראש הממשלה מקבל מראש אגף המודיעין עדכון שונה מזה שנתן שר הביטחון...
בדיעבד למדתי שבשלב הזה לא בהכרח הייתי צריך להעלות את הנושא בפני הממשלה, שכן עצם העדכון היה עלול לשים מכשול לפני הממשלה ולגרור אותה להגיב שלא לעניין. לכן יש משקל להחלטות של ראש ארגון מודיעיני או ארגון צבאי אחר, מה להביא בפני הממשלה ומתי ומה לא להביא בפניה. לא פעם היה עלי להחליט מה לא להביא לידיעת ראש הממשלה והממשלה, מה לא להעלות לדיון, ולהיות מוכן לשלם את המחיר על כך שלא עדכנתי. זה מחזיר אותנו לדיון הקודם על הפערים או החורים השחורים שכל הזמן קיימים אצל מדינאים.
תמרי: הסיפור הזה מטריד אותי. ראש הממשלה היה יכול להורות לצה"ל לצאת ולתקוף מן האוויר את "הטיית נהר הווזאני", כפי שעשינו בשנות השישים ושרון היה אז חלק מזה. מי יודע לאן היו הדברים מתגלגלים... האם כראש אגף המודיעין עלה בידך לשרטט את גבולות הנושאים שראש הממשלה או שר הביטחון חייבים לדעת ולתת את דעתם עליהם, שמא תיווצר תסבוכת שכולם יצטערו עליה?
זאבי: כבר אמרנו שיש רק סיכוי קלוש שראש אגף המודיעין יקבל מראש הממשלה או משר הביטחון הנחיות שיבהירו מהם נושאי ההתעניינות שלהם, והרי לא תמיד הדברים מחוּורים גם להם. גם אסור לשכוח את העומס הפוליטי הפנימי והחיצוני שמוטל עליהם. גם לא יכולתי לשרטט לעצמי כללים גנריים. תמיד עמדו לנגד עיני דוגמאות לנושאים שוליים לכאורה, ולפתע התגלה שהם בעלי משמעות מרחיקת לכת.
אני סבור שראש הממשלה לא ירצה, ובצדק, להגדיר מה ידוּוח לו ומה לא, משום שבכך ייקח על עצמו אחריות שאינו רוצה בה. אחרים מתחתיו צריכים לשאת באחריות. לא פעם שאלתי את עצמי מדוע אין מועצה לביטחון לאומי אפקטיבית ליד ראש הממשלה. מועצה לביטחון לאומי אפקטיבית פירושה ישות שיוזמת שיח בין־משרדי ובין־שירותי, מפתחת ידע חדש במנגנון המדינה, מאפשרת לעצב מגמות מדיניות וצבאיות ומקיימת הערכת מצב לאומית, בשונה מהערכת מודיעין לאומית. מדוע אין ראש הממשלה והממשלה ושר הביטחון והרמטכ"ל מגדירים לאגף המודיעין ולקהילייה כולה את תחומי הכיסוי המודיעיני? יש לכך סיבה ולדוגמה, כשאין לסוכנויות המודיעין די תקציב, אישים אלה לא יגידו לראש אגף המודיעין: תסתפק בכיסוי שלוש זירות — הפלסטינים, איראן ולבנון, למשל, כי אין די תקציב, ורד מן העדיפות הגבוהה לסוריה... וכך יקחו את האחריות גם על עצמם. הם יעדיפו שעניין האחריות יישאר עמום. אולי זה מסביר מדוע שישה מבין ארבעה־עשר ראשי אמ"ן נאלצו לסיים את תפקידם טרם זמנם.
תמרי: זה השיעור הכי גבוה מבין בעלי התפקידים הבכירים בצה"ל.
זאבי: נכון. גם שני ראשי שב"כ לא סיימו את תפקידם במועד ושני ראשי מוסד. זה אומר הרבה. לאור המצב המיוחד של מדינת ישראל, נוח ואולי רצוי להניח חלק נכבד מן האחריות על הכתפיים של ראשי שירותי המודיעין, ובמיוחד על כתפיו של ראש אגף המודיעין, לאור הבכירות המודיעינית שלו. אני רוצה להעלות בזהירות השערה שהמצב הזה גם עשוי להקל על ראש ממשלה ועל שר ביטחון נבחרים לעמוד במבחן ועדות החקירה.
תמרי: הרשה לי להבין. בעולם המערבי שאליו אנחנו רוצים להשתייך, מקובל שהמדינאי נבחר ואמור לתת דין וחשבון בפני הבוחר. עובד מדינה, גם אם הוא רמטכ"ל, ראש אגף מודיעין או אלוף פיקוד, מחויב לא רק כלפי הציבור אלא גם כלפי המדינאים שמינו אותו. האם האחריות הזאת מחייבת אותך לנהוג כאילו היית במקומו של המדינאי? לפי הנוהג התופס, אתה הבכיר בקהיליית המודיעין. המבנה והארגון של הקהילייה הוא סֶפֶּרַטיבי ופלורליסטי, בעיקר באשר למוצר הסופי, שהוא הערכת מודיעין להווה ולתהליכים המתהווים ומתפתחים לעתיד. האם המודיעין הצבאי הוא באמת המודיעין הממלכתי, או פשוט כך נוהגים מאז מלחמת העצמאות? והאם כך יישארו פני הדברים, למרות לא מעט הכישלונות שאירעו בדרך?
זאבי: אם באופן היפותטי היינו אמורים לבנות מחדש את הארכיטקטורה של המודיעין הממלכתי, איני בטוח שנכון היה לבנות אותו כפי שהוא היום. אבל אנחנו שישים שנה אחרי הקמת המדינה, ואי־אפשר פשוט לעבור לדירה טובה יותר. מה שאנחנו עושים הם שיפוצים תוך כדי תחזוקת הבית. אמת, איננו מצליחים להתרחק מן הארכיטקטורה והסטרוקטורה הראשוניות והישנות. מפעם לפעם אחד משירותי המודיעין, ואגף המודיעין בכללם, עוקף את הנוהג התופס, על־פי רוב לברכה. אשר לאגף המודיעין, בגלל נסיבות היווצרותה של מדינת ישראל והדומיננטיות של צה"ל בהקמתה ובחייה עד כה, המודיעין הצבאי כארגון היה ונותר הגדול והבכיר בארגוני המודיעין, ולכן עליו לתת את התפוקות והמענים בשלושת תחומי הידע והמעשה שמנית — הטקטי, המערכתי־אופרטיבי והאסטרטגי. אמירה כזו מאלצת את ראש אמ"ן למעורבות בהגות ובמעשה המדיני, משום שאין שום אפשרות להפרדה מעשית בין "מדיני" ל"צבאי".
אופי המלחמות השתנה. התמעטו המלחמות הסימטריות, דהיינו צבא של מדינה שנלחם בצבא של מדינה שכנה בעלת היגיון מלחמה זהה. התרבו הקונפליקטים הא־סימטריים בין מדינה לבין ארגונים שאינם מדינתיים, כאשר כל אחד מן הצדדים מוּנע על־ידי היגיון שונה מאוד. למדינות, גם למדינות שונות בתכלית זו מזו, יש היגיון מדינתי. רוב ארגוני הטרור דבקים בהיגיון שהמדינה המקובלת לא יכולה לחיות איתו. ירד המשקל של פתרונות צבאיים ושל הכרעה בקרבות, ועלה המשקל של פתרונות מדיניים ושל הסדרים ביטחוניים. לצבא יש משקל קטן יותר בהשגת הפיתרון, אבל משקלו עדיין מכריע וחשוב. המודיעין לצרכים המיידיים של הצבא עדיין דרוש, ועם זאת עלה משקלו של המודיעין בהסדרים המחייבים הכרעות והחלטות קשות של מדינאים. אני חושש שההבנה הזאת עדיין לא הופנמה אצל המדינאים, ולכן גם לא בקהיליית המודיעין. אנחנו, אנשי המודיעין, ממשיכים להוביל ולתמוך בעליונות המודיעין הנדרש למהלכים צבאיים. כל אחד מארגוני המודיעין ממשיך למלא את משימותיו, אבל לא בטוח שצירוף המשימות האלה ייתן תשובה מודיעינית מיטבית למדינת ישראל.
תמרי: תוכל לפרט יותר את הבעיה הזאת?
זאבי: ייתכן שצריך לנסות ולהגדיר בעידן הזה ולעשור הבא את המודיעין הנדרש למדינאים ואת צורכי המודיעין במנותק מן הארגון הקיים ומשאלות ארגוניות, ולאור ההגדרה לבחון את הארכיטקטורה הקיימת של שירותי המודיעין ושל היחסים בין מדינאים לבין ראשי שירותים, ואת הפער בין הרצוי למצוי. אני מצדד בגישה כזאת לאור מה שלמדתי גם מוועדות החקירה של הכישלון האמריקאי בעיראק ב-2003, כישלון שבא אחרי מערכה צבאית מבריקה.
תמרי: אינך מתכוון למערכה הצבאית, שהיתה מוצלחת מאוד, אלא לפירוק התשתית השלטונית בעיראק, על הכוחות הצבאיים ומנגנוני הביטחון, ולהישארות שם בניסיון לעצב עיראק שונה בנוסח "מזרח תיכון עיראקי חדש". הרי היו שתי מלחמות מפרץ אמריקאיות; מבחינה צבאית פשוטה שתיהן היו מזהירות. אלא שהראשונה גילמה רעיון עמוק, דהיינו — לשחרר את כווית מהכיבוש העיראקי ולהחליש את המשטר והצבא העיראקיים עד שלא יהוו סכנה חוזרת במרחב. בשנייה הממשל האמריקאי החליט להנהיג סדר חדש בעיראק, צבאי, פוליטי פנימי, חברתי ושלטוני, וכך תקע את ארה"ב למלחמה נגררת שקשה לצאת ממנה, חיזק מאוד את איראן במרחב, יצר סביבה טורבולנטית שעוד איננו יודעים את תוצאותיה החמורות. זה מלמד ששם המשפחה של נשיא ארה"ב יכול להיות זהה אבל לא השכל. בחטא של "סדר חדש" במדינה שכנה כבר חטאנו אנו לפחות שלוש פעמים.
זאבי: נכון. למדתי מוועדות החקירה האמריקאיות, גם אלו שפעלו אחרי ה-11 בספטמבר 2001, כי הכישלון המודיעיני המרכזי היה העדר ראייה אחודה, אינטגרטיבית וכוללת של צורכי המודיעין ושל המגמות והמשימות שלו. כל שירות מודיעין עבד על משימות משלו שלא הותאמו כלל למציאות החדשה שהתהוותה. אופי המלחמות והקונפליקטים בעולם ובאזור מחייב הגדרה מחדש של השוני המתהווה ושל ההגיונות החדשים שמצריכים שינוי של תפיסות המודיעין ושל המבנה הארגוני. הסרגל לעשייה ולפעולה של ארגוני המודיעין מוכרח להיות לאומי.
תמרי: מדבריך עולה שאלה תיאורטית ומעשית גם יחד. הרי עברנו לא מעט מלחמות. אחריהן אמרנו, המודיעין סיפק את הסחורה כפי שציפינו ממנו, או המודיעין נכשל והכשיל את צה"ל ואת המדינה. ואולם הסתיימה המלחמה בעיראק, כמו שציינת, אחרי מערכה מזהירה בת ארבעה שבועות בלבד, עם שליש הכוח שנדרש לארצות הברית ב-1991; המודיעין למערכה היה מושלם, ואחרי המערכה הראשונה והמזהירה הזאת לא היתה בעיראק טעות מדינית או צבאית שארצות הברית לא ביצעה. יש מין תופעה שחוזרת על עצמה, שאחרי הצלחה צבאית ומודיעינית, הצבא וקהיליית המודיעין והמדינאים פשוט נרדמים. אנשי המודיעין וראשי השירותים לא מפנימים את המציאות החדשה, שמחייבת שינוי פרדיגמטי בדרך החקירה המודיעינית, במושגים מעצבים ואפילו בארגון. הלוא זה מה שקרה לנו אחרי מלחמת ששת הימים, שהיתה מוצלחת מבחינה צבאית. המודיעין לא שינה את השקפת העולם שלו, ואילו המרחב כולו השתנה מן הקצה אל הקצה. אולי בגלל ההצלחה המודיעינית בתקופת ההמתנה? כשאני משחזר מה אמר המודיעין אחרי המלחמות ב-56', ב-67' וב-73', הוא אמר אותם דברים: נעשה הכול כדי לתת התרעה בזמן הרלוונטי ויותר. אבל הוא לא אמר לאן הולך העולם סביבנו ולאן אנחנו הולכים, ובעניין הזה למודיעין לא היה משקל.
זאבי: השאלה היא אם היה זה מתפקידו של המודיעין ערב מבצע קדש לומר לבן־גוריון — אל תצא למערכה המשולשת הזאת (עם בריטניה וצרפת) בגלל מה שיתרחש אחר־כך?
תמרי: המודיעין לא אמר זאת. השאלה היא מה היה על המודיעין לבחון ולומר למטה הכללי ולמדינאים אחרי 1967? מהן המגמות המתהוות במזרח התיכון ומה עשויות להיות ההשלכות שלהן על ישראל? או רק האם מחר יירו בתעלת סואץ? או אפילו מה תהיה תגובת המעצמות לפעולות שלנו במלחמת ההתשה? כדי להדגים את חומרת העניין אני מזכיר את השינויים שעבר הצבא המצרי בין 1968 ל-1973. מדובר במטאמורפוזה ענקית, ואיני מתכוון רק להגדלתו פי שלושה ולחימוש המתקדם שנרכש מברית המועצות אלא לתפיסות הפעלת הכוח הצבאי, שהתאימו גם לחולשות הבסיסיות של הצבא המצרי וחייליו וגם למלחמה הבאה, שנועדה להתמודד עם תפיסת הביטחון של ישראל ולערער אותה. לא נעים להודות, החשיבה המצרית בשנים הללו עלתה בהרבה על תפיסת הפעלת הכוח של צה"ל בשנים 1968-1973. אני לא זוכר שום מחקר מלומד של אגף המודיעין בשנים הללו שהציג את המטאמורפוזה בתפיסות הפעלת הכוח בצבא המצרי. המחקרים המלומדים של אגף המודיעין תיארו היטב את היֵש המצרי, אבל לא את מהות השינויים ואת ההשלכות שלהם.
זאבי: ראשית עלי לציין כי למרות הביקורת רבת־השנים על המודיעין, רמת המודיעין הִרגילה את המדינאים ואת בכירי הצבא לראות בו גורם חיוני בהבנת המציאות ובקבלת החלטות. לא תמיד אפשר היה להשיג ולהציג את כל המודיעין הדרוש. במלחמת לבנון האחרונה, כשהיה מודיעין מצוין ובהישג יד לכל דורש, נותרה השאלה איך הבינו אותו ואיך השתמשו בו. עדיין אי־אפשר לדעת הכול ולהתריע על חטיפת חיילים על־ידי חיזבאללה ביום ובשעה מדויקים. עלינו לדעת לחיות עם מציאות מתמשכת שלא הכול בה ידוע מבעוד מועד. הדבר הזה מחייב היערכות למניעה מתמדת ללא ידיעה ממוקדת. זה לא קל, וייתכן שאי־אפשר למנוע באופן מוחלט חטיפת חיילים גם לאור מודיעין מושלם.
עם זאת, בסביבה האסטרטגית, שאפשר לתאר אותה גם כתחום ידע, ניתנה התרעה להסלמה קרוב לשנה מראש. נאמר בה שחיזבאללה ינסה לחטוף חיילים מרגע שצבא סוריה יצא מלבנון, מכיוון שהדבר נחוץ וחיוני לקיומו. איני חושב שהדרישה מן המודיעין צריכה להתמקד ביום ובשעה שבה ינסו אנשי חיזבאללה לחטוף חייל, אלא בהכרה שהארגון הזה רואה לעצמו לחובה לבצע חטיפה. זאת ועוד, על המודיעין גם להצביע על המציאות שבה לא מצליח צה"ל, בתקופה האמורה, להרתיע את חיזבאללה ולמנוע ממנו לבצע ניסיונות חטיפה.
אם נישאר בסביבה האסטרטגית של המודיעין, אחד מתפקידי המודיעין הוא לאזן את המצב האובייקטיבי של המדינאים, השקועים בביצה הפוליטית, עסוקים באירועים השוטפים והדחופים, ולכן לא מתפנים לפתח את הידע הדרוש לשם ניתוח התהליכים המתהווים, שחלקם מתפתחים לאיטם ובדרך כלל מתחת לפני השטח. אם לחזור לדוגמה האמריקאית בעיראק, הממשל האמריקאי לא כשל במערכה הצבאית, גם לא המודיעין. הכֶּשֶׁל אירע מפני שהממשל, וקודם כול המודיעין, לא שאלו את השאלות הרלוונטיות, מה יתרחש בעיראק ביום שאחרי נפילת משטרו של סדאם חוסיין. אילו שאלו ודנו, ייתכן שהמערכה היתה מעוצבת ומנוהלת אחרת, גם אם הפלת השליט היתה הכרחית מבחינתם.
בלימודי האקדמיים למדתי מהו המתכון להצלחה בהפיכת משטר מבפנים, ובוודאי בהפיכה הכפויה מבחוץ: להימנע מלהרוס את התשתית הצבאית הקיימת, את מנגנוני הביטחון, את המשטרה ואת התשתית המודיעינית, במיוחד במדינות טוטליטריות. מספיק להחליף את המפקדים ואת ההנהלה, ולתת לאנשי הארגונים האלה את התחושה שתישמר היציבות של הארגון ושהם יקבלו את משכורתם. וָלא צריך אחרי ההרס, כמו בעיראק, לבנות הכול מן ההתחלה, כי הצבא האמריקאי הרס את התשתית הצבאית, הביטחונית, הפנים־מודיעינית והמשטרתית, ויצר תנאים של כאוס, שבהם התפזרו מנגנוני השליטה והסדר דווקא לכיוונים שליליים. אם אנחנו מצליחים להבין מראש את "היום שאחרי", כל עיצוב המערכה עשוי להיות שונה. החברים במועצה לביטחון לאומי של הממשל האמריקאי היו צריכים לשקול היטב את היום שאחרי ביום שלפני, ולהבין כי המערכה שלאחר המלחמה חשובה כיום אפילו יותר מן המלחמה עצמה, שבה הצבא הוא הגורם המשפיע כמעט היחיד.
תמרי: התיאור שלך מזכיר לי את החשיבה שקדמה לחלק מן המלחמות שלנו: לפני המערכה בסיני ב-56', מבצע קדש, ההנהגה המדינית־צבאית בראשות בן־גוריון ודיין דווקא חשבה על היום שאחרי, אבל שגתה באשליות על החזקה וסיפוח של חצי האי סיני, כולו או חלקו. אשר למלחמת ששת הימים, המשבר היה כל־כך מהיר וכל־כך מעיק, עד שלא היו מסוגלים לחשוב על היום שאחרי, וכשהגיע היום שאחרי, החשיבה כבר היתה רווּיה בשיכרון הניצחון והכוח. הדוגמה המפליאה היא מלחמת לבנון הראשונה. שר הביטחון דווקא חשב היטב על היום שאחרי, אבל לא בדק את היתכנות הסדר החדש שעמד לכלול את לבנון, סוריה וירדן, בשיח עם המטה הכללי ועם צמרת צה"ל; ואלה, חוששני, לא היו מסוגלים אז לבחון את המגמות של שר הביטחון מתוך גישה ביקורתית ולאתגר אותן. אגף המודיעין אולי דווקא כן היה מסוגל לכך. אבל שוב, הואיל והיחסים בין המודיעין הצבאי לבין המדינאי לא היו מוסדרים באופן תבוני, לא היה סיכוי לבחון את "תמונת היום שאחרי" של שר הביטחון.
זאבי: ההערה שלך מעוררת אצלי תהייה אם מה שאנחנו מכנים פיתוח הידע הרלוונטי צריך להיות משימה של המודיעין בלבד. חוששני שאם במשטר דמוקרטי אין בידי המדינאים כלים נוספים, אזי המודיעין לא יעזור. ייתכן שיֵשות כמו מועצה לביטחון לאומי היא כלי מאזן, בתנאי שיש לה המעמד הראוי וסגולות החשיבה שאנחנו דורשים מן המודיעין: היכולת להתבונן בבעיות ההווה ובתהליכים המתהווים לעתיד ובקשר ביניהם, והיכולת לפתח את הידע הנדרש יחד עם כלל הגורמים הרלוונטיים, לא רק עם שירותי המודיעין.
תמרי: נדמה לי שהבאנו את הדברים עד אבסורד. הדגשת שהמודיעין הדרוש מונחה גם לאור הבעיות וההחלטות שאותן יקבל המדינאי, ואתה כאיש מודיעין מכוון במה צריך המדינאי למקד את הבנתו ומדוע, שכן המדינאי הוא הצרכן ואתה הוא זה שקובע במידה רבה מה תהיה הסחורה. שאֵלתי מכוּונת ליכולת לחזות ולהבין את הסחורה הזאת. אני חוזר למלחמת ששת הימים: כשהיה ברור שאין מנוס ממלחמה, היה ברור גם שהישגיה וסיומה יהיו השמדת כוחות וכיבוש שטחים, כי זו היתה תפיסת הפעלת הכוח היחידה שצה"ל הכיר אז. מרגע שכבשנו שטחים, כל המזרח התיכון השתנה, כי טריטוריה היא עדיין המטבע שמדינות ריבוניות לא מוכנות להתפשר עליה. יתר על כן, עד 1967 לא היתה למדינת ישראל בעיה פלסטינית, ובמידה מסוימת גם לא למדינות הערביות. היתה בעיית פליטי 48'. מייד עם סיום המלחמה נוצרה הבעיה הפלסטינית, ואנחנו העמסנו את כולה על כתפינו. האם אגף המודיעין אמר דבר־מה בעניין זה?
זאבי: למיטב ידיעתי, לא.
תמרי: גם ככל שאני יודע, שום דבר.
זאבי: השאלה היא אם שאלו את אגף המודיעין, או אם אגף המודיעין הבין את השינוי האסטרטגי ב-67' ויזם עיסוק בשאלה ובתהליך המתהווה.
תמרי: בוא נחזור למלחמת לבנון הראשונה. המערכה הראשונה הצליחה מבחינה צבאית. סילקנו את ההנהגה הפלסטינית מלבנון ואת הצבא הסורי מביירות וממוקדי השלטון ומדרום לבנון. ומה אחר־כך? הכוונה היתה "ליצור לבנון אחרת". מה פירוש? סוריה תיעלם? היא לא תוכל להשפיע על לבנון? הרי לבנון היתה ונותרה אינטרס סורי כלכלי וביטחוני. המתחים האתניים, הדתיים והעדתיים ייעלמו בעקבות איזה פַאקס ישראליאנה בלבנון? בסופו של דבר לא הצלחנו לגבש מדיניות ברורה אחרי ההצלחה הראשונית ולכן נשארנו שם שמונה־עשרה שנים מיותרות. התופעה הזאת היא לא בהכרח ישראלית, נראה שהיא אוניברסלית, ורְאה האמריקאים בעיראק. האם למודיעין יש בכלל יכולת להתריע לאו דווקא על פרוץ מלחמה, אלא על תוצאותיה? האם זו דרישה יומרנית מדי?
זאבי: כדי לומר דבר־מה חכם על "היום שאחרי" על המודיעין לכסות תחומים גיאוגראפיים, פוליטיים, צבאיים, חברתיים ואפילו דתיים במשך שנים מראש, כך שלא ייווצר משבר פתאומי שיגלה כי איננו יודעים הרבה על השחקנים המשתתפים. זה מה שקרה לאמריקאים אחרי ה-11 בספטמבר, טרור שמקורו, מה לעשות, במזרח התיכון. הם לא טרחו ללמוד את תופעת הג'יהאד האסלאמי, את האסלאם הפונדמנטליסטי, גם לא את השינוי שהאיראנים הביאו לשיעה. כשממשל עומד מול משבר מתהווה ולמודיעין אין ידע מעמיק ומבוסס על הסביבה המשברית, הממשל עלול לפעול מתוך עיוורון.
אצלנו, בישראל, יש בעיה נוספת. בהסדרה הקיימת אצלנו אגף המודיעין לא אוסף מידע וחוקר במדינות ידידותיות. ראש אמ"ן ובכירי אגף המודיעין לא נפגשים עם נשיא ארצות הברית, עם מזכיר המדינה או עם ראש המועצה לביטחון לאומי, כמו יועצי ראש הממשלה, למשל דב וייסגלס בזמנו, המשמשים שליחים של ראש הממשלה. היועצים האלה לא בקיאים על־פי רוב בתחום הידע המודיעיני.
תמרי: אם כך, ראש אגף המודיעין הוא יועץ למדינאי? במה הוא נבדל מיועץ אסטרטגי מן הסוג שבו מקיפים את עצמם ראשי ממשלות ומדינאים?
זאבי: איש המודיעין שונה מיועץ לכל עת באחריות המונחת על כתפיו. הוא מומחה ואיש מקצוע שפועל במסגרת ארגון מבצעי מקצועי, והוא בעל סמכויות ביצוע ויכולות אופרטיביות שעל הפעלתן הוא נבחן. בסוכנויות מודיעין יש מוקדי ידע, ובכך ייחודן. לא כל מה שגורם כאב בטן לראש ממשלה הוא מעִניינו של המודיעין. ייתכן שכאבי בטן מסוימים שייכים לתחומו של היועץ. מכל מקום, אם נחזור למלחמת ששת הימים, שבעקבותיה העמסנו על כתפינו את הבעיה הפלסטינית, אני לא חושב שמישהו חשב על זה לפני המלחמה.
תמרי: בתקופת ההמתנה בוודאי שלא. אבל מי שילך לארכיון צה"ל ויעיין במסמכי המטה הכללי מן השנים 1967-1951, יראה שהמטכ"ל על מחלקותיו, אגף המטה הכללי, מחלקת התכנון ואפילו אגף המודיעין, הגו כל השנים את ההתפשטות הישראלית במרחב באמצעות מלחמה, מכל סיבה שהיא, לשם סיפוח טריטוריות נוספות הרחק מעבר לקווי שביתת הנשק. זה לא היה סוד, ומדינאים בצמרת ידעו אך לא התייחסו. כך שכיבוש השטחים בהיקף שאירע במלחמת ששת הימים היה דטרמיניסטי, הרבה מעבר למטרת המלחמה "להסיר את האיום מעל מדינת ישראל". יש המתארים את המדיניות הביטחונית של ישראל בשנים הללו, וגם אחרי 67', כמדיניות של "אף שעל", וזה לא מדויק. היתה מדיניות של "עוד שעל".
ההתרשמות שלי היא שאתה עדיין מתלבט מהי הנחֲלה התבונית שמותר וראוי למודיעין ולעומד בראשו לעסוק בה כמומחה, שאלה שהיועץ האסטרטגי שליד ראש הממשלה לא מתלבט בה.
זאבי: אסור לגוף מודיעיני לקחת לעצמו תפקיד של יועץ. אני נהגתי לומר לראש הממשלה שהוא יכול לפנות ולהתייעץ עם מי שימצא לנכון, גם איתי. באמצעות מנגנוני האיסוף וההערכה יכולתי כמובן ללמוד את הסוגיה שבה הוא היה מעוניין ולתת תשובות, אבל אין לי ערך מוסף בתחום הייעוץ. הערך המוסף של ראש אגף המודיעין הוא בהבנת תהליכים לעומקם, בהעלאת נושאים לדיון, ביכולת לעשות כדי לדעת וכדי למנוע, ומעל לכול באחריות המוטלת עליו בכל אלה.
תמרי: כמה ראשי ממשלה שירתת?
זאבי: עבדתי רק עם ראש ממשלה אחד, עם אריאל שרון. אם כי בשלוש ממשלות.
תמרי: האם הרגשת פעם שאתה נמצא בעמדה של מורה, פשוטו כמשמעו, לראש הממשלה?
זאבי: בהחלט.
תמרי: נסה לספר על כך. במילה מורה, מכל מקום, אין שום כוונה לומר שאתה יותר חכם מראש הממשלה. כל ראש ממשלה מביא איתו תרמיל־גב גדול של ניסיון והתנסויות מכל המינים והסוגים. לפעמים אני שומע אמירות שהמדינאים מטומטמים, ואני פשוט לא קונה. אילו היו מטומטמים הם לא היו מגיעים למקום שבו הם נמצאים. אי־אפשר לבטל אותם. אבל אנחנו יודעים עד כמה הסביבה שלהם לא ממושטרת, או במילים שאתה ואני משתמשים בהן — לא מתפתח שם ידע מוסדר. כמי שבא מתחום של ידע מוסדר ומסדיר, האם הצלחת ללמד מישהו גבוה ממך בהייררכיה?
זאבי: במספר אירועים הרגשתי כי מוטלת עליי האחריות להניח את המכנה המשותף הנדרש לקבלת החלטות. אחד מהבולטים שנגעו לנושא הוא הדיון במטה הכללי עם תחילת "חומת מגן" באפריל 2002 כתגובה לגל הפיגועים הקשה של טרור המתאבדים, במיוחד במרץ 2002 והטבח במלון "פארק" בנתניה, כאשר עלתה לדיון סוגיית הלחימה מול החיזבאללה שניסה בתגובותיו הקשות לאורך הגבול הלבנוני לגרור את צה"ל ואת מדינת ישראל לפתוח חזית שנייה. פריסת חיזבאללה על כל מערכיו — כולל כוחות המילואים שלו והמוכנות של המערך הרקטי על כל טווחיו — כל אלה הצביעו בבירור על מוכנותו ורצונו להסלמה. מציאות זו חייבה את אמ"ן ואותי כעומד בראשו להציג את תמונת המציאות בפני הרמטכ"ל ולאחר מכן שר הביטחון ורוה"מ. זכור לי במיוחד דיון בנוכחות רוה"מ במוצב השליטה בו הוצגה תמונת המודיעין וההשלכות למקרה וצה"ל יגיב מעבר ללחימה על קו הגבול בלבנון. 13 ימי התגרות פעילה של החיזבאללה על הגבול ופעולות נוספות נתקלו דווקא בשתיקה של צה"ל ולא נפתחה חזית נוספת. בדיעבד ציין נסראללה שהוא טעה בהערכתו את צה"ל ותגובתו. הוא היה משוכנע שהוא יצליח לגרור אותנו להגיב בעומק לבנון, דבר שהיה נותן לו לגיטימציה להגיב עם המערך הרקטי שלו. אין לי ספק שבמקרים שכאלה יש לראש אמ"ן מעין תפקיד של מורה שתפקידו לוודא ש"השיעור" נלמד, הוטמע וכאמור משמש בסיס משותף של כל הנוכחים לקבלת החלטות.
יתר על כן, לעיתים יש סוגיות צבאיות, למשל מערכות לחימה חדשות שנכנסו לזירה, שמשנות את התמונה ואת המציאות הקיימת. מערכת נשק להגנה אווירית שמכסה חלק ניכר משטחה של ישראל ומאיימת בלי הפסקה על טיסות חיל האוויר. או רקטות קרקע־קרקע ארוכות טווח שמאיימות על ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. אמנם לא נפתחה אש, אבל המציאות משתנה עם הצבתן. או לדוגמה, צבא יריב שמאחסן חלק מסדר הכוחות המבצעי וציודם מתחת לאדמה מחשש שצה"ל יתקוף וישמיד את נכסיו הצבאיים, דבר שעלול להשפיע על כל תפיסת הפעלת הכוח שלנו. אגף המודיעין חייב להציג לראש הממשלה, לקבינט הביטחוני ולממשלה, אם נדרש, את הממדים הטכניים של השינויים ואת ההשלכות הנובעות מכך.
תמרי: זה יותר פשוט, יחסית.
זאבי: נכון, אבל יש נושאים אחרים שעניינם תהליכי השינוי אצל היריב. לדוגמה, סוגיות שנגעו להתפתחות חיזבאללה, יחסי שיעים, נוצרים וסונים בלבנון, או התחזקות האחים המוסלמים במצרים, שעד לאחרונה דגלו בתפיסת העולם של חסן אל־בנא, ממייסדי התנועה הזאת בשנות העשרים של המאה הקודמת, שלא היתה קיצונית, והנה פתאום חמאס, מבית מדרשם של האחים המוסלמים, נוקט קו קיצוני מאוד. בסוריה הם אפילו מקבלים גוון יותר וַהאבי. דוגמה דומה, השינוי שהכניסו אנשי הדת השיעים באיראן לאמונת השיעה, ברוח אסכולת קוֹם, שדוגלת באקטיביזם, לעומת הפסיביות של השיעה המסורתית של נג'ף וכרבלא שבעיראק. כך, למשל, באיראן דוגלים בעליונות שלטון האל ושלטון ההלכה על "עליונות שלטון האדם". המשמעות היא שההלכה הדתית קובעת את החוק האיראני. כל אלה דברים שיש להביאם בפני ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ ואחרים. עוד דוגמה, הצורך להציג למקבלי ההחלטות את מאפייני המלחמה הא־סימטרית ואת כיווני ההתמודדות עימה, שכן כולנו גדלנו על ברכי המלחמות הסימטריות. או שאלה שהעסיקה אותנו מאוד בזמנו, האם ערפאת מנהל מערכת שלטונית כפולה: אחת שדוגלת בטרור ואחת שמנהלת משא ומתן עם ישראל? אלה ורבים אחרים הם תחומים מקצועיים הנוגעים לאסלאם, לערבים, למתח בין הסונה לבין השיעה, לעדות השונות, למיעוטים ולמוקדי כוח והשפעה. יש שפע דוגמאות לחשיבות המודיעין כארגון שמְפתח ידע ומנחיל אותו לקברניטים. המודיעין מניח את בסיס הידע המקצועי הנדרש לקבלת החלטות שקולות, רציונליות ומנומקות. אני נזכר בנסיבות שהביאו למלחמת של"ג, מלחמת לבנון הראשונה. ארגון מחבלים קיקיוני בראשות אבו־נידאל, שהתנגד לשליטת פת"ח באש"ף ונתמך על־ידי עיראק, פגע בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, כנראה גם במטרה לפגוע בהסכם הפסקת האש בין ישראל לאש"ף מיוני 1981, שאחריו שרר שקט בגבול הצפון (מדברי הרמטכ"ל רפאל איתן: "אבו־נידאל, אבו־שמידאל. צריך לדפוק את אש"ף!"). היו שאמרו, ויש שאומרים גם היום, לא משנה מי מבצע פעולות טרור נגד ישראל, חובה להגיב. כך יצאנו למלחמה שנמשכה שמונה־עשרה שנים. לפי הגישה הזאת היה עלינו לפתוח במלחמה כל שני וחמישי, כי "ועדות ההתנגדות", כמה פעילי טרור, עושות משהו שנועד להצית ולהפר את השקט הזמני בעזה. השאלה היא מה היה אז הידע של ראש הממשלה בגין ושל הממשלה כולה, שהחליטה לפתוח במלחמה. הסוגיה הזאת עלתה בצורה ברורה גם בוועדת וינוגרד. מה ידעו והבינו ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. האם היה להם מורה עוד לפני שנחטפו החיילים בגבול, או שההחלטה התקבלה בו ברגע, רק לאור חומרת המקרה, והאם בדיון המפורסם בממשלה, ב-12 ביולי 2006, הניח המודיעין לפני ראש הממשלה והשרים את כל המידע והידע הרלוונטיים לקבלת ההחלטה, כולל הערכת ההתפתחויות האפשריות של התרחישים שנדונו בממשלה?
תמרי: כל ועדת חקירה שואלת, מה ידעת? אני לא בטוח שהן שואלות, מה הבנת? גם לא מה היו הנסיבות שהביאו להבנה הזאת. אתה מסביר היטב מה שאני מכיר וחושש מפניו כבר שלושים שנה. הממשלות והעומדים בראשן, אין שעתם פנויה ללימוד מקדים. בשעת משבר אין זמן, ולחצי השעה פוגעים בלמידה ובהבנה. זה מחזיר אותנו לעובדה שיחסי מדינאים־חיילים, גם אם היחסים האישיים הם טובים, הם תמיד בעייתיים. כך במלחמת העצמאות בין בן־גוריון לבין המטה הכללי, וכך עד היום. רמטכ"ל שינסה להתעלם מזה ולטעון "הם יחליטו ואני אבצע", ימצא את עצמו בצרות צרורות. ידין התפוטר אחרי שנתיים בתפקיד, דיין הגיש שני מכתבי התפטרות לבן־גוריון. עם זאת, חילוקי דעות הם תנאי הכרחי לבירור מעמיק של סוגיות רבות, והלמידה שאתה, כראש אגף המודיעין, שותף בכיר בה היא הבסיס לחילוקי הדעות וליצירה של הבנות חדשות.
זאבי: אם מדברים על חילוקי דעות, הרמטכ"ל יגאל ידין התפטר על רקע בעיית התקציב.
תמרי: שמעון פרס, שהיה אז מנכ"ל משרד הביטחון, טוען שאמר לבן־גוריון כי בתוספת אפשרית של כמה מיליוני לירות אפשר למנוע את ההתפטרות הזאת, וזה לא היה סכום גדול, אפשר היה להתפשר. בן־גוריון לא הסכים, כי רצה שידין יתפטר. הוא היה ראש ממשלה ושר ביטחון, והרמטכ"ל היה עובד מדינה. אבל כשמדברים על מורה, זה לא מורה רגיל שבא לכיתה, הוא צריך ליצור אינטימיות מסוימת, וכאן למשקל האישי יש ערך עצום. תוכל לומר על זה משהו?
זאבי: כדי להשלים את עניין חילוקי הדעות ברצוני להזכיר את הרמטכ"ל יעלון. אין לי ספק שהוא היה מבצע את ההתנתקות מרצועת עזה בצורה מיטבית, אף־על־פי שהתנגד לה. זו לא היתה הסיבה לסיום כהונתו אחרי שלוש שנים. כנראה שהיו שיקולים אחרים.
תמרי: היו עוד רמטכ"לים שלא שירתו בתפקיד ארבע שנים, ולא בגלל מלחמה לא מוצלחת. אני גם מבין ומסכים שזכותם של ראש ממשלה ושל שר ביטחון להחליף רמטכ"ל טרם זמנו. זו לא זכות השמורה רק לוועדות חקירה. אבל הואיל וחוק יסוד הצבא לא אומר כלום, ממש מגוחך, ניתן להחליף רמטכ"ל משיקולים זרים ואין לנו קונסטיטוציה מבקרת ומאזנת. בעיני זו עדות ליחסים לא מוסדרים בין מדינאים לחיילים. אבל בוא נחזור לשאלת ההוראה והלמידה. אני מניח שללמד ראשי ממשלות זה לא פשוט. הם שבויים בפסאדה, שכן בלי קשר לידיעה ולהבנה שלהם, הם מדברים בפומבי, מכריזים ומגיבים על כל נושא שבעולם. בעיקר כשהם עדיין מועמדים. אם הם שותקים רגע, חס וחלילה, התקשורת יוצאת נגדם, איזה מין מדינאי הוא ששותק! דוחפים אותם לדבר, וזה מחשק אותם כשעליהם ללמוד ולשנות את דעותיהם. אתה יכול לתאר על סמך ניסיונך האישי את האינטימיות הנדרשת בין קצין המודיעין לבין המדינאי?
זאבי: אני מוכרח לציין שראש הממשלה שרון היה מסוג האנשים שרצו ללמוד. לא היתה לי שום בעיה להניח על השולחן סוגיה חדשה שחייבה למידה. כשהייתי מערב בלמידה החלטות טקטיות־אופרטיביות, הוא היה קצר רוח יותר, ופעמים רבות אמר, "ראש אמ"ן, הגיע הזמן שתחשוב גם על היהודים, אתה כל הזמן חושב על ערבים בתיאור המלומד הזה." התשובה שלי היתה תמיד שאני חושב על יהודים, ולכן נכון לתאר את התמונה ואת מה שאנחנו יודעים על ערבים, כי אז נקבל החלטות יותר טובות כיהודים וכישראלים. פעם אחת, בתחילת דרכי בראשות אגף המודיעין, הוא גם אמר, שלא בפני, "פרקש כראש אמ"ן מעצבן אותי, אבל אני צריך אותו."
תמרי: נגעת בשאלה שהעלה ראש הממשלה שרון, אולי שלא במתכוון. האם ראש אגף המודיעין מבין את היהודים מפני שאי־אפשר להבין את הערבים בלי להבין את היהודים, ולך אין מנדט מוסדי להבין את היהודים?
זאבי: נכון, אבל אני חייב לבנות מערכת חשיבה כוללת שבמסגרתה מתאגרפים הכחול (הישראלים) והאדום (ערבים, פלסטינים, מוסלמים). קרב איגרוף הוא מערכת, יש בו הרבה גורמים: מתאגרפים, מאמנים, שופטים, קהל. ראש אגף המודיעין מחויב לראייה ולהבנה כוללת, וגם להבין שחבטת המגל של אחד המתאגרפים היא תוצאה של תנועת הגוף של היריב וחוזר חלילה.
תמרי: אני חושש שב-2006, במלחמת לבנון השנייה, העניין לא כל־כך הובן, המטה הכללי לא כל־כך הבין את היהודים.
זאבי: אני חושש שבמערכת הזאת המטה הכללי גם לא הבין נקודתית את חיזבאללה ואת המתרחש בלבנון. אני מעריך שאילו היינו מיטיבים להבין באותו זמן את חיזבאללה ואת מנהיגו נסראללה, וכן את המאפיינים של המלחמה הא־סימטרית הזאת נגד ארגון שפועל במדינה עם ממשל שלא מתפקד, ושאינו יכול, גם אם ירצה, להכתיב לחיזבאללה מהלכים ובוודאי שלא לפעול נגדו, אזי היו מתקבלות החלטות שונות.
תמרי: אני עובר נושא. היית ראש אגף המודיעין ארבע שנים וחודשיים. אהרל'ה יריב היה ראש אגף המודיעין שמונה שנים. צה"ל רק הרוויח משירות שנמשך שמונה שנים. כי כמו שאתה אומר, ראש אגף המודיעין צריך לשאול את עצמו איפה הוא עלול להיכשל. איני יודע אם יריב שאל את עצמו. אחד היתרונות הגדולים שלו, על סמך ההיכרות שלי איתו, הוא שהיה גם רגיש וגם פחדן במושג החיובי של המילה. ראש אגף המודיעין לא צריך את סוג האומץ הדרוש כדי להסתער על האויב עם מקלע. את זה יעשו מפקדי השדה הצעירים. מפריעה לי השאלה, או האמירה, של הרמטכ"ל דן חלוץ במחצית השנייה של 2005, ולא במקרה: "פרקש, לא הגיע הזמן שתשתחרר?" בכלל, הקצינים הבכירים בצה"ל משרתים בתפקידיהם זמן קצר מדי. אלוף פיקוד יכול לסיים את תפקידו אחרי שנתיים, וזה לא בריא לצה"ל. אם ראש אגף המודיעין לא נכשל בתפקידו הוא חייב לשרת ארבע שנים, תקופת השירות המינימלית, ולטעמי גם היא קצרה מדי. גם ההכנה לתפקיד כזה צריכה להימשך שנה לפחות. צה"ל נוהג בעניינים אלה בקלות דעת. האלוף יום טוב סמיה אמר לי פעם בסרקאזם שהזמן שעמד לרשותו כדי להתכונן לתפקיד אלוף פיקוד הדרום היה משך הנסיעה שלו מבירנית, שם היה מפקד האוגדה, לבאר שבע, שם היה לאלוף הפיקוד...
זאבי: עם כל הכבוד, יש הבדל בין התקופה שבה שירת יריב כראש אגף המודיעין לבין התקופה שלי. ארבע השנים שלי היו אינטנסיביות מאוד. האינתיפאדה המתמשכת והמערכה "חומת מגן", טרור המתאבדים, הטרור הגלובלי, עליית חיזבאללה, מלחמת המפרץ השנייה והתגרענות המזרח התיכון ועוד תופעות שתקצר היריעה מלפרטן.
תמרי: אתה מתכוון לשחיקה אישית?
זאבי: אלה היו ארבע שנים בתפקיד שוחק, מתיש ומורכב. אלה גם היו השנים שבהן איבדתי, בשנות החמישים לחיי, את התמימות שלי בנוגע לפוליטיקה. תקופה של ארבע או חמש שנים היא פרק זמן נכון וראוי, ובלבד שמרגישים רצויים. ככלל, אין למנות אלוף בצה"ל אם אין ודאות שהוא מסוגל למלא שני תפקידי אלוף או יותר. בגלל הבכירוּת של ראש אגף המודיעין הוא צריך להיות אלוף ותיק בתפקיד שני או שלישי של אלוף, עם ניסיון בעבודה במטה הכללי ועם שר הביטחון ואפילו עם ראש הממשלה. בלי ניסיון כזה יקשה על ראש אגף המודיעין לעמוד בתפקיד המורכב שמוטל עליו.
תמרי: מה פירוש "איבדתי את התמימות בנוגע לפוליטיקה"?
זאבי: ההופעות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בממשלה ולעיתים גם בקבינט היו פרק מאלף בכל מה שנוגע למערכת הפוליטית בישראל. כך למשל אני זוכר את עדכוני המודיעין לפני ההתנתקות מרצועת עזה. כל אמירה באשר לחיזוק הטרור ברצועה נתפסה ע"י צד אחד של המפה הפוליטית כאמירה נגד ההתנתקות. למשל הצגת המידע הנוגע לתהליכים חיוביים לישראל שיתרחשו עם ההתנתקות, נתפסו ע"י הצד האחר של המפה הפוליטית כאמירה התומכת בהתנתקות. לעיתים רחוקות ניתן היה להשלים את סקירת המודיעין המלאה על כלל תמונת המודיעין ואת משמעויותיה שהיא בעצם עמדת אמ"ן והעומד בראשה. הרי עמדת ראש אמ"ן איננה יכולה להיות תיאור חלקי של המציאות.
עם הזמן גם למדתי שבמקרה שכזה הוויכוח שמתפתח בין חברי הכנסת והשרים משקף את עמדותיהם הפוליטיות כמעט ללא קשר לתמונת המציאות המוצגת ע"י המודיעין. זהו אתגר עצום להצליח ולהעביר תמונת מציאות בצורה כזו שתאפשר למדינאים לתקף את תפיסת עולמם הפוליטית עם המציאות ואת המציאות המוצגת והצפויה עם תפיסת עולמם ועל בסיס ענייני וכנה, על מנת לגבש עמדה עצמאית — לעיתים חדשה — שמתבקשת מהמציאות המתהווה.
אינני בטוח שהצלחתי בצורה מלאה במשימה זו. גם ההדלפות מדיונים אלה הפכו לשם דבר. לעיתים תוך כדי הישיבה הייתי מקבל עדכון מראש לשכתי על דברים אותם אמרתי בתחילת הסקירה המודיעינית, כמובן כשהם לרוב צבועים בצבע של המתדרך את העיתונאי. מצב שכזה מחייב את ראש אמ"ן להתכונן בהתאם ולהבטיח שדברים רגישים החשובים לתמונת המציאות יוצגו בצורה כזו המניחה שהמידע יגיע לבסוף לתקשורת.
תמרי: אחת הטענות הביקורתיות שלי על צה"ל מזה שנים הוא העדר תקנון למינוי אלופים. בצבאות מתקדמים אחרים זה קיים. בעיני מגוחכים הפרסומים בתקשורת עד כמה המועמד לתפקיד אלוף, או אפילו לרמטכ"ל, מתאים ללא סייג משום שהצטיין בפיקוד קרבי לפני 20 שנים. פיקוד קרבי זה חשוב מאוד אך אינו בונה אלופים ורמטכ"לים, אלה סביבות שונות. חסר מסלול מחייב שקצין צריך לעבור עד שהוא מתמנה לאלוף, חסרה התחייבות שלו לשרת בתפקידי אלוף כל עוד שר הביטחון והרמטכ"ל רוצים בשירותו, בלי האפשרות לזרוק את המפתחות כשלא ממנים אותו לתפקיד שבו הוא חפץ. הוא צריך להביא עימו ידע כתוב, מחקרי לדוגמה, המעיד על מה שלמד בתחום המקצוע הצבאי, ולא רק תוארי בזק במוסדות אקדמיים אזרחיים. חשוב גם לדעת ולבחון מה כתב ופרסם בתוך צה"ל כדי שיהיה ברור מה וכיצד הוא חושב. כל זה מחייב הסדרה בתקנון הצבאי. אבל יהודים לא סובלים תקנונים מחייבים. מהתבוננות, גם אם לא מעמיקה במיוחד, בגנרלים אמריקאים שהצלחתם בתפקידי פיקוד ומטה בכירים מאוד, מראה שהיה להם רקע הגותי, תרבותי ומעשי עשיר ובכלל זה שירות מעבר לים שהעניק להם יציאה מהסביבה האמריקאית אל העולם הגדול שאינו אמריקאי.
אקפוץ לנושא אחר. בשיחה הזו על המודיעין שילבת דברים על יחסי עבודה בין ראש אמ"ן לראש ממשלה. במקרה שלך היה זה שרון. נסה לסכם את עבודתך עימו. היו ראשי אמ"ן שעבדו עם שני ראשי ממשלה ואפילו שלושה, אתה רק עם אחד.
זאבי: עבודתי מול ועם רוה"מ שרון היתה מיוחדת לאור העובדה שראמ"ן, כאלוף בצה"ל, מקיים פגישות עבודה (פ"ע) ופגישות אישיות (פ"א) עם ראש הממשלה. הצורך בפגישות אלה חוזק ע"י ועדת אגרנט, שחקרה את כישלון המודיעין במלחמת יוה"כ, בקובעה כי על ראמ"ן להיפגש אחת ל-6 שבועות עם רוה"מ ולעדכנו בתמונת המודיעין ובשינויים במצב מקורות המודיעין מהם מגובש המידע והידע. כמובן ששגרת הפגישות נקבעת ע"י המציאות, האירועים והכימיה שנוצרת בין רוה"מ ובין ראמ"ן.
תמרי: מתי בתפקידך נפגשתם לראשונה?
זאבי: המפגש הראשון שלי עם רוה"מ שרון היה מספר ימים לאחר כניסתי לתפקיד. התכוננתי לפגישה והצגתי לו כדבר ראשון את המשימות של אמ"ן כפי שאני למדתי אותן, גם לאור ועדות החקירה בהן היו מעורבים ראשי אמ"ן בעבר וגם לפי המסורת שהשתרשה. הגדרה מדויקת ומחייבת לא מצאתי בפקודות הצבא או בהוראות הפיקוד העליון.
המלצתי לרוה"מ באותה פגישה ראשונה להתמקד בפגישותינו בתמונת המציאות והערכת המצב שלי אודות הנושאים הרלוונטיים המטרידים את ראש הממשלה והעומדים לפתחה של מדינת ישראל באותה עת.
בפגישה זו השינוי עליו העיר שרון היה קטן. כללית הוא קיבל את המלצתי למשימות אגף המודיעין כפי שהבינותי אותן. סיכום שיחה ראשונה זו שימש אותי כמצפן לעשיית הארגון יחד עם הבנתי וראייתי את תפקיד ראמ"ן בעת ההיא. כמובן, לפני שהצגתי את המלצתי בפני ראש הממשלה, הדברים הובאו לידיעת הרמטכ"ל יעלון ושר הביטחון דאז שאול מופז. הסיכום הזה עם רוה"מ שרון שימש לאחר מכן כעוגן בדיונים שנערכו במהלך השנים הבאות לחלוקת הסמכויות בין המוסד לבין אמ"ן.
בחלק השני של הפגישה הראשונה הצגתי לרוה"מ שלושה נושאים שנראו לי רלוונטיים וחשובים. אחד מהם עסק בנושא הפלסטיני ונגע בעיקר לטרור המתאבדים, השני עסק בזירה הצפונית והשלישי באיראן.
בתום הצגת תמונת המודיעין בנושאים אלה, שאל אותי רוה"מ "אז מה אתה ממליץ לעשות?" כנראה שמבע פני לא הצליח להסתיר את הפתעתי מהשאלה. שרון הדגיש בפני שלדעתו יש מקום למומחה המודיעין שיביע דעתו באשר לרצוי שיעשה מתוך היכרותו את היריב והאויב ומתוך היכולת שלו לנתח את המקרים והתגובות לפעולה או לעשייה שלנו.
זו היתה הפגישה הראשונה והאחרונה אליה הגעתי לא מוכן לשאלה "מה אתה ממליץ לעשות?". בהמשך הכנתי את עצמי עם גורמים רלוונטיים בחיל המודיעין וכן הקמתי פורום חיצוני של אנשי אקדמיה ובכירים בעבר באמ"ן, להם הצגתי שאלות שונות וקיבלתי לרוב תשובות שונות מאלה שקיבלתי למשל מחטיבת המחקר של אמ"ן.
אני מודע גם לסכנה הקיימת בתהליך המלצות כזה; ראמ"ן שממליץ על כיוון פעולה והמלצתו מתקבלת, יכול לאורך הזמן לחפש "הוכחות" לצדקת המלצתו ונימוקים נגד המלצות אחרות. למרות סכנה זו, מצאתי את היתרונות עולים על החסרונות ונזהרתי מאוד, בדרך כלל בהצלחה, שלא להתאהב בהמלצתי ובהערכתי.
בעבודה עם מקבל ההחלטות חשוב להבין את אופן החשיבה שלו ולנסות להציג את תמונת המודיעין והערכתה בצורה כזו שתזכה להקשבה מלאה ע"י השר הרלוונטי או רוה"מ.
תמרי: פירוש הדבר התאמת המודיעין לשר הממונה וראש הממשלה לפי אישיותם ודעותיהם, חס וחלילה, או שמא אתה מתכוון לא לתוכן אלא לצורה?
זאבי: בתחילת דרכי נהגתי בצורה טבעית להציג את תמונת המודיעין לרוה"מ מלמעלה למטה, מן הכלל אל הפרט מהאסטרטגי, למערכתי (לאופרטיבי) ולטקטי. במהלך עבודתי מולו ראיתי שתהליך זה בעייתי, במיוחד כשהתאספנו בעקבות פיגוע קשה או אירוע משמעותי. הצגה שכזו בסדר אותו ציינתי (מלמעלה למטה) לא תמיד התאימה לרוה"מ ולעיתים היה מאבד את סבלנותו. שרון הצטיין כל חייו דווקא בממד הטקטי ובסביבה הטקטית. הבנתי מהר מאוד שאם אני רוצה להציג בפניו תמונה שלמה, אזי עלי להתחיל מהמצב הטקטי בשטח, להציגו בהקשרים הרלוונטיים תוך שימוש בעזרים שמדברים, נראים ואהובים על רוה"מ, כגון: מפות, תצלומי אוויר, תצלומי קרקע או תצלומי לווין וכו'. בבואי לעסוק בהמלצות חשוב ונכון להציג בפניו את התמונה הרלוונטית הרחבה יותר ואת השלכותיה על העשייה והתגובה שלנו, מהבנתי את האויב והיריב.
מתכון זה השתרש והתקבל טוב יותר ע"י רוה"מ. המסקנה שלי היתה כי על קצין המודיעין להעביר את הידע והמידע, אלה הנדרשים לקבלת ההחלטה, למפקד הממונה, לקברניט הפוליטי, מתוך הבנת הכלל שאני קראתי לו — קֶמַח:
ק — קהל — דע את הקהל ואת האיש בפניו אתה מציג את דבריך והצג לו את הדברים מהיכרותך אותו, את תכונותיו ואת אופיו.
מ — מציג — דע את עצמך, את יכולותיך ואת העוצמות שלך. ונצל את כישוריך הרלוונטיים להצגה אפקטיבית בפני ה"קהל" שלך.
ח — חומר — בחר בקפידה את תוכן הדברים שתביא לעדכון ואת פרטיו, על העזרים הנדרשים, על מנת לשפר את אפקטיביות ההצגה. יש לזכור את חשיבות העיניים כסנסור הקולט מידע ועל כן יש חשיבות לחומר המוצג בעת הדיון.
את הכלל הזה ראיתי כחשוב להבטיח שהדברים המשמעותיים יתקבלו נכונה בפני רוה"מ וייווצר בסיס ידע דומה, ומשותף ככל האפשר, להבנת המציאות והמסקנות הנובעות ממנה. מחובתו של העומד בראש שירות מודיעין להבטיח כי מקבלי ההחלטות יודעים ומבינים את תמונת המציאות והשלכותיה ושתהליך קבלת ההחלטות יתבסס ככל האפשר על מכנה משותף של ידע, לא בהכרח על דעה משותפת. אחרת ההחלטה יכולה להיות שגויה. לא פעם הייתי עד למצב בו לכל משתתף בדיון היתה תמונת נתונים משלו על הנושא שעלה לדיון ולא היה קיים מכנה משותף של בסיס ידע נדרש לגיבוש המלצות לדיון ולסיכומו. חשוב לציין כי חלק מפגישות העבודה יצרו לאחר מכן דיונים מעמיקים יותר, שאיפשרו לרוה"מ לקבל החלטות תוך הקשבה לקבוצה רחבה יותר של בעלי תפקידים רלוונטיים ובצורה זאת להיות מוכנים יותר לאירוע מתוכנן או מתהווה ולהשלכותיו.
חוות דעת
הפקדת המחקר המדיני בידי אמ"ן
בתחילת 2004 עלה נושא ישן־חדש לדיון בתקשורת, כנראה כהד לדיונים פנימיים שיצאו החוצה. מי האחראי העליון על המחקר המדיני בקהילת המודיעין? לאור זאת מצאתי לנכון להופיע בפני חברי ועדת חוץ וביטחון בכנסת ולהביע את דעתי ואלה היו תמצית דברי בפני הוועדה.
מדובר בסוגיה לגיטימית לדיון, אולם בשלב הנוכחי של הסכסוך הישראלי־ערבי, לא נכון לבצע שינויים במתכונת המחקר ובחלוקת האחריות הנהוגים כיום. את טיעוני חילקתי לשלושה תחומים:
בסביבה הטקטית: ככלל, לא ניתן לבצע הפרדה בין סוגיה מדינית־ביטחונית לסוגיה ביטחונית־צבאית בנוגע למחקר היריבים. היכן בדיוק עובר הקו המפריד? דוגמאות אחדות:
הרשות הפלסטינית: היכן הקו המפריד את חלוקת האחריות; האם ערפאת הוא נושא למחקר מדיני ורק פעילי טרור ברמת זכריא זבידי ("בריון טרור" אזורי ששולט במחנה הפליטים ג'נין) נכללים במחקר הצבאי?
סוריה: מי אחראי לחבר את כלל ההתפתחויות בזמן נתון; לדוגמה, נסיעת בשאר אל־אסד לחו"ל ובמקביל לכך העלאת כוננות ביחידות צבא מסוימות. הדבר מעיד למעשה על ערנות בסיסית הקשורה לנסיעת הנשיא הסורי. אולם נדרש גורם אחד שיתכלל את התובנות הללו וימנע העלאת כוננות שגויה של כוחותינו ברמת הגולן.
איראן: מפקד משמרות המהפכה, קאסם סולימאני, כפוף למנהיג ח'מנהאי. למשמרות המהפכה כפוף חיל האוויר האסטרטגי (יחידות הטילים שהאב-3 ומטוסי סוחוי-24). היכן אם כן הקו המפריד? האם בח'מנהאי מטפל המחקר המדיני ובקאסם סולימאני יטפל המחקר הצבאי?
בסביבה המערכתית־ארגונית:
קיימת מערכת איזונים ובלמים על ההובלה של אמ"ן בתחום המדיני אסטרטגי:
בתוך המערכת המודיעינית — מחלקת הבקרה ואנשי אקדמיה ואזרחים המשולבים בעבודת המחקר וההערכה. מחוץ למערכת המודיעינית — המועצה לביטחון לאומי, התכנון המדיני במשהב"ט, מחקר התחום הפלסטיני בשב"כ, המטה ללוחמה בטרור והמוסד (בתחומים המדיניים).
בסביבה האסטרטגית — ישראל במצב ביטחוני ייחודי לעומת מדינות שונות בעולם המערבי בהן קיימת חלוקה אחרת של תחומי האחריות בתחום המחקר המדיני־אסטרטגי. הייחודיות נובעת מההיקף ומהאינטנסיביות של האיומים הביטחוניים הגורמים לכך שהצבא הוא כלי מרכזי במתן מענה להם (לעומת מדינות אחרות בהן ניתן לעשות שימוש בעיקר בכלים מדיניים כדי להתגבר על בעיות ביטחוניות). ברוב מדינות אירופה ובארה"ב הצי"ח המרכזי (ציון ידיעות חיוניות — קביעת נושאי התעניינות חיוניים לפי סדר קדימויות, אשר על גורמי האיסוף וההערכה לתכנן ולפעול להשגתם) של ארגוני הביון (עד ספט' 2001), היה הלבנת כספים, פשע מאורגן, המלחמה בסמים וכו' (הלוואי עלינו...).
מכאן נובע כי במדינת ישראל, הצבא, ואמ"ן בתוכו, הוא חלק מתהליך ההתמודדות מול האיומים הביטחוניים המתבצע לעיתים באופן דינמי ובמעגלים קצרים. ולכן עליו להשמיע את קולו למלוא היריעה הנדונה. זאת, במקצועיות, בעצמאות ומתוך פתיחות מרבית כלפי מקבלי ההחלטות. מכאן שגם האחריות העליונה למודיעין מדיני כצבאי מוטלת על אגף המודיעין, מבלי לפגוע או להגביל את האיסוף וההערכה הנעשים ע"י ישויות מודיעין אחרות בקהילה ואת הבעת דעתן בכל פורום שהוא.
לסיכום, הדיון בנושא כה מרכזי לביטחון ולתהליך קבלת ההחלטות במדינת ישראל, חשוב שייעשה בדלתיים סגורות, באחריות, במקצועיות ומתוך אינטגריטי למשימה.
חוות דעת
עדכון הערכת המודיעין השנתית ומשמעויותיה
אגף המודיעין מפיץ בצה"ל, בקהילת המודיעין, לרוה"מ ולשרים אחדים את הערכת המודיעין לקראת שנת העבודה. באזור כמו שלנו, חלים שינויים תכופים וקשה מאוד להעריכם מראש. זה מחייב לתקן, לעדכן ולעיתים להפוך על פניה את הערכת המודיעין השנתית וכבר קרו מקרים ולא מעטים. דוגמה לתופעה היו ההתרחשויות בחודשים האחרונים של 2005 לקראת 2006. חלקן בעלות תוחלת אסטרטגית, שהובילו אותנו, באגף המודיעין, לצורך לבחון את הרלוונטיות של הערכת המודיעין השנתית שנערכה במאי 2005. על רקע זה ציינתי את ההתרחשויות המרכזיות של החודשים האחרונים ואת השלכותיהן על התהליכים המרכזיים הצפויים ב-2006, תוך הבלטת הסיכויים, ההזדמנויות, האיומים והסיכונים. המשמעויות של תהליכים אלה יכולות לשמש עוגן חשוב בתהליך קבלת ההחלטות בממשלה ובצה"ל.
מה היו ההתרחשויות המרכזיות במחצית השנייה של 2005, שהובילו לבחינת הערכת המודיעין?
איראן המשיכה להתקדם בצעדים מדודים בתוכניתה הגרעינית, למרות הלחץ הבין לאומי, ונמצאת כיום בשלב שלאחר "הכשרת" המרת האורניום. בכוונתה להמשיך במדיניותה, ולבנות יכולת להעשרת אורניום באיראן ככל הנראה סביב מרץ 2006. זאת כאשר במקביל, התגלה אופיו הקיצוני והמתריס של נשיאה החדש אחמדינג'אד.
מכבש מליס הביא לשיא חדש את הלחץ הבין לאומי על סוריה ולבנון. לאור חשש מיוזמה התקפית אמריקאית־ישראלית, מתורגם לחץ זה בסוריה בשבועות האחרונים להכנות לשימוש בנשק אסטרטגי תגובתי־מגננתי.
עם סיום הבחירות לרשויות המקומיות ברשות הפלסטינית, ולאחר הפריימריז הכושלים בפת"ח, עומדת הרש"פ בפני הבחירות למועצה המחוקקת. במקביל, עם סיום שנתו הראשונה של אבו־מאזן, וללא ערפאת, ניתן לסכם טוב יותר את דרכו ולהעריך את הסיכויים למימוש המתווה שלו.
במצרים, למרות הצעדים שנקט המשטר, חלה התחזקות היסטורית של האחים המוסלמים (88 צירים מתוך 454 בפרלמנט) תוך ניצול תהליך הדמוקרטיזציה שארה"ב כפתה על הנשיא מובארק.
בעיראק עם השלמת הבחירות לממשלה הקבועה (ב-15/12) ניכרת הנחישות להמשיך בתהליך הפוליטי לצד המשך הטרור.
בתקופה האחרונה חל שינוי באג'נדה של "הטרור העולמי" ומנהיגיו מבקשים לעדכן את המדיניות ולהתמקד גם בלב הלבאנט ובישראל.
בעיני הפלסטינים ההתנתקות, והקולות הנשמעים לקראת הבחירות בישראל על המשך הצעדים החד צדדיים, מהווים איום אסטרטגי. בראייתם ישראל אינה רואה בהם פרטנר, וממשיכה בקביעת עתידה תוך התנתקות מהפלסטינים ומבלי להתחשב בהם.
על רקע התפתחויות אלו, חשוב להצביע על המגמות העתידיות ולחדד את הסיכויים וההזדמנויות, הסיכונים והאיומים. חשוב לומר שחלק מהמגמות המסתמנות נושאות בחובן גם סיכונים וגם הזדמנויות.
הצבענו על הסיכויים והזדמנויות שראינו בהם חיוב:
התהליך הפוליטי בעיראק, בלבנון, ברש"פ ובמצרים נמשך ומתחזק בזכות הנוכחות האמריקאית ובחסות הכוחות הפנימיים המהווים כוח עולה במדינות ערב. המחנה הרדיקלי נחלש ונרדף וגוברים בו הקשיים במימוש הזהות הג'יהאדית (חיזבאללה, מפקדות הטרור, חמאס, ג'יהאד עולמי). הלחץ הבינ"ל על סוריה ולבנון נמשך. זאת תוך התחזקות עצמאותה של לבנון. נשיא סוריה בשאר אל־אסד נמצא במצב קשה בעיקר מול הזירה הבין לאומית. נמשך הלחץ הבינ"ל על איראן למנוע את מימוש תוכנית הגרעין. עד כה, לחץ בינלאומי זה מאט את מימוש התוכנית אך לא מפסיקה. האיום של מלחמה מול צבאות ערביים סדירים במרחב — נמוך, אין קואליציה צבאית קונוונציונלית נגד ישראל. ההרגעה ברש"פ ממרץ 2006 בסה"כ נשמרת, בעיקר בגלל סיבות פלסטיניות פנימיות, וישנה משמעות חיובית לקיום הבחירות ב-25 בינואר, בהנחה שלא יידחו. היכולת הישראלית להתמודד ולהכיל את הטרור עולה, ומשפיעה באופן מהותי על יכולות הטרור, אם כי לא השפיעה על הורדת המוטיבציה לפגע. קיימת הערכה רבה במערכת הבינ"ל, כולל בעולם הערבי, לישראל, ירדן לדוגמה, לאור ההתנתקות, והלגיטימציה למאבק בטרור גברה. ארה"ב עדיין מעורבת באזור ומובילה את התהליך לשינוי פני המזה"ת.
לעומתן יש מגמות שליליות, דהיינו — סיכונים ואיומים:
איראן נחושה להמשיך בקידום תוכנית הגרעין והטק"ק, ולתמוך בטרור השיעי. בנחישותה מצליחה איראן לבנות עצמה כמעצמה אזורית במזרח התיכון ובדרום אסיה. הולך ונצבר נשק מדויק המאיים על ישראל ברשות איראן, סוריה, לבנון ובזירה הפנימית — החמאס. הכוחות האסלאמיים נמצאים במגמת התחזקות, תוך שימוש בכוחות הפנימיים וניצול תהליכי הדמוקרטיזציה (חמאס ברש"פ, האחים המוסלמים במצרים, באיראן וכו'). הטרור בעיראק נמשך תוך היחלשות היכולת של ארה"ב לעצב את המציאות במזה"ת. התפנית במיקוד אלקאעדה גם אל לב הלבאנט ולישראל — כמגמה מסוכנת לישראל ולמדיניות ההסדרים (הפיגועים בטאבה, שארם, עקבה, עמאן).
לאור הלחצים על סוריה ולבנון, גובר הסיכוי לשימוש בנשק אסטרטגי ובחימוש מדויק ארוך טווח שיכוון אל הכוחות האמריקאיים בעיראק וישראל. זאת ועוד, ההתפתחויות בלבנון ובסוריה מגבירים את הסיכוי להסלמה בגבולנו הצפוני במהלך 2006 — בתמיכה איראנית, אפשר לראות הבשלה מבצעית ומנטאלית לכיוון זה.
בנושא הפלסטיני — אבו־מאזן נמצא בקצה מיצוי מרחב התמרון שלו. נראה כי כוחותיו תשו כאשר הוא בוחן באיזו מידה הצליח לממש את סיסמתו — "רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד", הישגיו אינם מעודדים. ברש"פ החל תהליך של "החלפת משמרות", במסגרתו דור הביניים והדור הצעיר, שחלקם בעלי אוריינטציה מיליטנטית, מתחזקים על חשבון הגווארדיה הוותיקה וארגון החמאס נכנס למערכת הפוליטית ומשקלו בתהליך קבלת ההחלטות צפוי לגדול בהתמדה. חיזוק התנועה יקשה עוד יותר על הסיכוי לפיתרון הסכסוך הפלסטיני־ישראלי.
עשוי להיווצר בידול בין הרצועה לבין איו"ש, תוך התחזקות החמאס ברצועה מול שמירת הכוח של הפת"ח באיו"ש (חמסטאן מול פתחסטאן). במהלך 2006 נשק מפר איזון עלול להגיע לרצועה ולשנות את תמונת האיומים, ירי רקטות וטילים לעבר אשקלון לדוגמה.
לצד מגמות שליליות אלו והדיס־פונקציונליות של הרשות והנהגתה, אין חוקה, אין איחוד מנגנונים, משקלה של ישראל מול המתרחש ברש"פ בכלל ובעזה בפרט, הולך וקטן.
ככל שחולף הזמן, הנקודות שישראל צברה בהתנתקות הולכות ונשחקות.
ההשלכות והמשמעויות:
ניתוח הסיכויים והסיכונים אל מול האיומים וההזדמנויות מוביל למספר השלכות ומשמעויות של מדיניות ישראל ועל בניין הכוח והפעלתו לשנת 2006, חלקן הן מגמות רב־שנתיות:
נדרש שיפור המענה לנשק מנגד — בעיקר הרקטי, אך גם טק"ק (שהאב-3). זאת באמצעי לחימה, תורת לחימה, טקטיקה, בפקודות אופרטיביות ובעורף. הדגש צריך להינתן להפעלת נשק מנגד ע"י החיזבאללה, סוריה, הרש"פ, ואיראן. חשוב שיגבר המאמץ למנוע הגעתו של נשק מפר איזון ברצועה — נ"ט תקני, טק"א, רקטות משופרות, כולל ההיערכות להתמודד עימו בהצלחה. נדרשת היערכות ומוכנות לאפשרות של הסלמה בגבול הצפון ע"י חיזבאללה וסוריה, וזאת תוך חיזוק כוח ההרתעה מול כוונות החטיפה של חיזבאללה.
מיקוד הטרור של הג'יהאד העולמי בלב המזה"ת, כאשר גם ישראל במוקד, מחייב מענה במודיעין, בבניין הכוח ובהפעלתו.
מול איראן — מומלץ לגבש מדיניות פעולה למצב שבו יגיע לקיצו מרחב התמרון של הסיכול המדיני, ולא יהיה ברשותנו "אקדח מעשן", כיוון היכול להתממש כבר במהלך 2006.
לאור ההתנתקות, בניית הגדר סביב הרצועה ואיו"ש ועליית ה"אחים המוסלמים" במצרים, גובר החשש במצרים ובירדן מהעמקת מעורבותם בסוגיה הפלסטינית. חשוב לשמר ולחזק את השלום עם מצרים וירדן כנכס אסטרטגי. שרידות המשטרים שם אינה דבר מובן מאליו. ישראל צריכה לחזק את קשריה עם אירופה, רוסיה וסין. לא רק סביב סוגיות הגרעין, משקלן בסוגיות מרכזיות הנוגעות למדינת ישראל גדל.
חשוב לשפר את האפקטיביות של צה"ל לפעולה ללא לגיטימציה — מערכה חשאית. זאת להשגת יעדים ביטחוניים ולאומיים.
בהתחשב בתמונת האיומים שתוארה לעיל ומצוקות המשאבים נכון למקד את בניין הכוח באיומים חוצי גבולות, הטרור והנשק הבלתי קונוונציונלי להשמדה המונית, ובאיומים הזירתיים הנוגעים לרש"פ, סוריה, לבנון. באיראן נידרש לנושאים הנוגעים לטרור, לגרעין ולאמצעים להובלתו.
בתהליכים העמוקים המתרחשים לנגד עינינו, יש איומים וסיכונים, סיכויים והזדמנויות. עשייה הרואה את התהליכים שתוארו לעיל יכולה להחליש את האיומים והסיכונים, להגדיל את הסיכויים ולנצל מיטבית את ההזדמנויות לטובתה של מדינת ישראל.
