והשמש חיממה לנו את הגב

 

כמה שהתריס הזה ארוך. רץ על המרפסת, חולף בדרכו על שני חדרי השינה ועוד משאיר קטע ארוך מכל צד. לשפשף בחוזקה. עוד שלב ועוד שלב. עד שהכול יירד. כל האבק. כל הלכלוך שהצטבר בחצי שנה מאז שאנחנו גרים פה. המים בדלי כבר חומים. צריך לרדת מהסולם ולהחליף את המים.

אנחנו מצטערים להודיע לך שאמא שלך נפטרה הבוקר. זה מה שאמרה לי בטלפון הבחורה שצילצלה מבילינסון. התקשרתי ליוסי שיחזור מהעבודה. צריך לנסוע לתל אביב. בינתיים מילאתי דלי מים, לקחתי כמה סמרטוטים והלכתי לנקות את התריס. לקחתי גם סולם כדי להגיע לשלבים הגבוהים. הילד לא הפסיק לבכות ולנדנד.

רק אתמול עוד נסעתי אליה לבית החולים. מצאתי אותה שוכבת במיטה וקוראת את השבועון הטיפשי הזה שכל כך אהבה, Die Bunte, עם הצילומים של כוכבי הקולנוע הגרמנים והרכילויות והכול. כששמעה שנכנסתי לחדר, הורידה את העיתון וראיתי שמחובר לה צינור לאף. היא היתה במצב רוח לא רע בכלל והיתה בטוחה שבקרוב תצא מבית החולים. היתה צריכה להמשיך לדהור קדימה. לא היה לה זמן לשטויות.

צריך לנקות גם במסילות. למה יש שם אבנים קטנטנות כאלה? צריך לדוג אותן אחת אחת עם האצבעות. מאיפה מגיע לכאן צנובר. הרי הענפים של האורן לא מגיעים עד המרפסת. הילד לא מפסיק לבכות. כמה רעש הוא עושה. אני צועקת עליו שיירד ממני וילך לשחק בלֶגוֹ. הוא אוהב לגו. לגו מרגיע אותו.

זה התחיל לפני שנה וחצי, כשהייתי עוד בשמירת היריון, כבר כמעט בסוף. אמא הרגישה לא טוב ולקחה את עצמה לבילינסון. הרבה זמן קודם כבר היו לה כאבים וחולשה אבל היא התעלמה ודהרה קדימה. כמו תמיד. כל צהריים היתה באה לדירה השכורה שלנו שם ברמת גן, לא רחוק מהבית שלה, עם סירים וסלים ומעריב. אני רבצתי על הספה בסלון הקטן וחשבתי שזה לעולם לא ייגמר.

צריך לנקות גם את החריצים הצרים שעל השלבים. אני מקפלת את הסמרטוט ומעבירה לאורך החריץ עד לפינות. שוב מקפלת, שוב מעבירה. לפעמים צריך להעביר פעמיים עד שזה נקי.

כבר מרחוק הייתי שומעת את הצעדים הכבדים של אמא, נעולה בנעליים האורתופדיות שלה, כשרק היתה נכנסת לחצר הבית. היא היתה מטפסת בכבדות בחדר המדרגות וכשהיתה מגיעה לְדלת הדירה שלנו היתה משחררת אנחה קולנית ומהדהדת, מניחה את הסלים על הרצפה ומחטטת בארנק שלה למצוא את המפתח. אני התכווצתי על הספה. אף פעם לא ידעתי אם הזעקה הזאת היתה מכוונת אלי ואם רצתה שאשמע אותה. פעם בחודש היתה לוקחת אותי לביקורת אצל רופא פרטי, והפכה שולחנות בקופת חולים כדי שישלחו אחות שלוש פעמים בשבוע להזריק את התרופות שהרופא רשם. כשיוסי חזר הביתה מבית החולים באותו יום שאישפזו אותה, הוא התיישב על קצה הספה שלי ופרץ בבכי. אמר שיש לה סרטן ושלמחרת היא נכנסת לניתוח. אמר שדיברה איתו שעות ולא נתנה לו ללכת.

אף פעם לא הזזתי את התריס. הוא תמיד סגור ורק השלבים שלו פתוחים. כדי שהילד לא ייפול מהמרפסת. גם עכשיו לא אפתח. צריך להיזהר.

היא סיפרה לו את כל ההיסטוריה. על עצמה. עלי. הכול. ואמרה לו שהיא לא מתחרטת ולא מצטערת על כלום, ואם היתה חיה את החיים שלה מחדש, היתה עושה הכול בדיוק אותו דבר.

נמאס לי מהבכי של הילד. ירדתי מהסולם, הלכתי למטבח, לקחתי תפוח, חתכתי לרבעים, זרקתי לקערת פלסטיק ודחפתי לידיים הקטנות שלו. החלפתי גם את המים בדלי ולקחתי מגבת מטבח גדולה ישנה שתהיה מעכשיו בתפקיד של סמרטוט.

לאט לאט אמא התאוששה מהניתוח, ואחרי שהילד נולד שוב הגיעה כל צהריים עם הסלים והסירים. הייתי חלשה והילד בכה כל הימים. היא גם דאגה לנו למטפלת מסביב לשעון בימים הראשונים כדי "שנוכל לישון כמו בני אדם". המטפלת הזאת היתה זקנה וכמעט עיוורת. היא כל הזמן נתקלה ברהיטים ושברה כלים בלי סוף. כל כך פחדתי להשאיר אצלה את הילד, ושמחתי כשעזבה סוף סוף.

כבר גמרתי לנקות כנף שלמה של התריס. בתחתית הדלי היה משקע של אבנים קטנות ובוץ. החלפתי שוב את המים. עכשיו הם שוב נקיים. הכי קל זה לנקות את השלבים. הלוך וחזור הלוך וחזור. אחד אחרי השני.

אמא אמרה לי וליוסי לא לבטל את התוכנית שלנו לעבור לחיפה, לבית שהיה של גרטרוד ושלי. היא אמרה שתסתדר. החברות שלה יעזרו לה, וגם בת דודתה, לוֹטֶה. גם אבא עזר לה. הם נעשו חברים טובים לקראת הסוף. הרבה לפני שאמא חלתה החלפנו בחיפה את התריסים והמטבח, והתקנו את התריס הארוך והלבן הזה על המרפסת הצרה והארוכה. כאן ישבתי עם החברות שלי אז, כשגרטרוד נפטרה. אמא וגרטרוד נפטרו מאותה מחלה בדיוק. בהפרש של חמש עשרה שנים. גרטרוד היתה בת חמישים ושמונה. כל כך זקנה, חשבתי אז. אני הייתי בת שש עשרה. אפילו חיילים נראו לי זקנים. אמא היתה בת שישים וארבע.

הטלפון צילצל בעקשנות. לא התחשק לי לענות, אבל הצלצולים לא פסקו. ירדתי מהסולם ועניתי. לוֹטֶה, בת דודה של אמא, בקול הרך, החם, הצעיר שלה, ובמבטא ייקי כבד, ירתה שאמא באמת היתה גיבורה אבל הרי ידענו שאין כבר מה לעשות, נכון אלישבע? והיא משתתפת בצערי והיא עשתה את כל הסידורים והיא תחכה לנו בדירה של אמא ומה שלומי ומה שלום הילד ואיזה חמסין ומתי אני חושבת שנגיע. היא דיברה תמיד נורא מהר ובקושי הצלחתי לעקוב.

חזרתי לתריס והתחלתי לנקות את השלבים התחתונים שהיו מלאים בטביעות הידיים המלוכלכות של הילד.

נורא רציתי לשאול את אמא למה כל כך בער לה להגיד שהיא לא מצטערת ולא מתחרטת על כלום, ולמה לא אמרה את זה לי אלא ליוסי. לא היה לי אומץ. שתינו פחדניות לא קטנות. כשהילד היה בן שנה עברנו לחיפה וגירשתי כל מחשבה שעלתה לי לראש שאולי בכל זאת הייתי צריכה להישאר ליד אמא ולעזור לה. כל כך פחדתי מהמחלה שלה. ידעתי בדיוק מה מחכה. הרי ראיתי את הכול אצל גרטרוד. רציתי רק להיות עם הילד ולראות איך הוא גדֵל, אפילו שבכה כל הזמן. אם הייתי יכולה, הייתי בורחת ממנה איתו לקוטב הצפוני. כל שבועיים שלושה לקחתי את הילד ונסעתי אליה לרמת גן. היה לי קשה. נסעתי בשני אוטובוסים והיה עוד קטע הליכה ברגל, עם הילד ועם עגלה ועם תיק גדול. הילד היה כבר עצבני ועייף כשהגענו אליה. נשארנו כמה שעות, ושוב כל הדרך חזרה לאחוזה. בפעם האחרונה שהיינו אצלה הבאתי לה ספל ענקי מחרסינה לבנה שכתוב עליו בכחול "הסבתא הטובה ביותר". היא שמחה. היא כבר בקושי יכלה לקום מהמיטה. כשהיינו מגיעים אליה היא היתה מתעסקת קצת עם הילד עד שנגמר לה הכוח, ואז היתה המטפלת שלה, אָלִיס, לוקחת אותו ומשחקת איתו ומנסה להאכיל אותו. אבל הוא לא היה רגיל שמישהו אחר חוץ ממני מאכיל אותו, והיה נבהל ומתחיל לצרוח ורץ אחרַי לכל מקום. אָלִיס נתנה לי את הצלחת עם האוכל, התיישבתי ליד המיטה של אמא והאכלתי אותו. לאמא לא היה בכלל תיאבון, אבל היא הכריחה את עצמה לאכול. היא אמרה שהיא צריכה להתחזק ולהבריא. גם לגרטרוד כבר לא היה תיאבון בסוף, וחברים שלה שאלו אותה: אולי בכל זאת? משהו? עד שאמרה לאוֹלְגִי שפתאום מתחשק לה תרד. אולגי חיפשה תרד בכל חיפה עד שמצאה ובישלה לה והביאה. גרטרוד לא נגעה בזה.

חמסין נוראי רובץ בחוץ ורוח עצלנית, מגושמת, בריח של אורנים אפויים, מזדחלת פנימה דרך שלבי התריס. חבל שאין לי צינור. הייתי פותחת את הברז בזרם הכי חזק ויורה על התריס המחורבן מלמעלה עד למטה, ונחלי מים חומים היו זורמים לתוך המרפסת כמו מבול שסוחף איתו הכול. סילוני המים היו מצננים גם את הרצפה החמה ונכנסים לכל פינות המרפסת ושוטפים הכול. הכול. כלום לא היה נשאר. הייתי מתיזה את המים גם על עצמי ועל הילד הבוכה, כמו שגברת רוזנטל היתה מתיזה עלי ועל שאר הילדים, בקיץ על הדשא ברמתיים לפני אלף שנים, כאילו היינו עצים בוערים. הילד לא רוצה לאכול את התפוח. הוא לא רוצה לשחק בלגו. הוא רוצה לשחק רק איתי. אני צועקת עליו שישתוק כבר, בקול שאני לא מכירה. זה הקול שלי?

מה עבר לי בראש כשרציתי לחזור לחיפה. נשארתי כמו שהייתי. כשאני בתל אביב אני רוצה להיות בחיפה, וכשאני בחיפה אני רוצה להיות בתל אביב. הרי אף פעם לא אהבתי את הבית הזה שיושב כמעט על הרחוב הקטן, כלוא בין בית הכנסת מצד אחד ובית אפור מצד שני, וממול, ליד הווילה הגדולה של קוּרְט ואילזֶה - בית הספר היסודי הגדול. ורק חורשת האורנים הקטנה שמאחור. והאורנים שמסביב לבית, שאחד מהם ממש נכנס מהחלון לתוך חדר השינה. והפטריות והרקפות בחורף, שרק צריך לרדת לחצר ולקטוף.

הילד ואני מבלים את שעות אחר הצהריים בחורשונת. ביחד אנחנו אוספים צנוברים ואני מפצחת אותם עם אבן על מדרגות הבית. כמו פעם. גרטרוד ואני גרנו בדירה הזאת רק שנתיים. עד שנפטרה, והשכירו את הבית, ואני עזבתי את חיפה. גרטרוד רצתה שיהיה לי חדר משלי, ועברנו הנה מהדירה הקטנטונת הקודמת שלנו, שהסתתרה מאחורי הגב של רחוב דישראלי, במרומי ההר, עם כל היערות והשדות והירוק שפרץ פנימה מכל החלונות והמרפסות.

הלכתי שוב למטבח להביא לילד מים בבקבוק שלו. אולי זה ירגיע אותו קצת. חם לו בחמסין הזה. גם אני שתיתי קצת מים.

אמא היתה אישה עם מזל. היא אהבה את עצמה ועשתה כל מה שקפץ לה לראש. בלי להצטער. בלי להתחרט. החיים כל כך פשוטים למי שאוהב את עצמו. גרטרוד לא ידעה לאהוב את עצמה. היא לא העזה לאהוב את עצמה. זה לא צנוע. היא היתה כמו הרקפות שכל כך אהבה. מסתתרת מתחת לסלע. לפעמים כשאמרתי לה, גרטרוד, זה קשה לי, או גרטרוד, יש לי כל כך הרבה שיעורים היום, היא היתה אומרת בחיוך כאילו כעוס: אל תאהבי את עצמך כל כך.

הסמרטוט שוב מלוכלך. צריך לשטוף אותו טוב טוב, עד שיהיה שוב לבן, ואחר כך לעבור על כל המסילה. מההתחלה ועד הסוף. לכל האורך. כל הרצפה מלאה בצעצועים של הילד. צריך לאסוף אותם. הם נרטבים מהמים.

הייתי כל כך רוצה לדעת אם גם גרטרוד לא הצטערה ולא התחרטה. על זה שלא התחתנה אף פעם, אולי בגלל אלעזר שנתקע לה בראש ולא יצא משם, על זה שלקחה אותי אליה, על זה שאף פעם לא חשבה על עצמה. אולי אפילו על זה שעברנו דירה רק כדי שיהיה לי חדר משלי. כמה סבלה מהרעש שהקימו ילדי בית הספר במשך השבוע, וילדי בני עקיבא, אני וכל חברי הסניף שלנו, כשהתאספנו בבית הכנסת הסמוך בשבתות אחר הצהריים, בעיצומה של השְלָאפְשְטוּנְדֵה שלה. והים. זה שכל כך אהבה ואף פעם בחיים שלה לא העזה ללכת אליו בגלל שכל כך התביישה. וכל קיץ אוֹלְגִי היתה אומרת לה, נו, גרטרוד, השנה נלך לים. ניסע מוקדם בבוקר לכָּיָאט בִּיץ' ונתרחץ ונשב קצת על החול ונחזור לפני שיהיה חם ולפני שיבואו כל האנשים. אלישבע, את רוצה לבוא איתנו? וגרטרוד היתה אומרת לה שהילדה, שזה אני, לא אוהבת ללכת מוקדם בבוקר כי קר לה, ובלאו הכי היא הולכת לים עם הקייטנה. אבל אנחנו נלך, אולגה. רק אקנה לי בגד ים ונלך. וככה כל שנה אותו סיפור. ורק ברגע האחרון, אחרי שהחלימה קצת מהניתוח, ירדה להדר למתפרה של בגדי ים, ושם לקחו מידות, והיא בחרה בד, וערב אחד חזרה מהעבודה עם שקית נייר גדולה ובתוכה בגד ים גדול ומגושם בשחור עם טיפות קטנות לבנות מפוזרות עליו. אבל לים היא כבר לא הלכה, ואף פעם לא הרגישה את מכת הקור הראשונה של המים, ולא התערסלה על הגלים בעיניים עצומות וידיים מושטות לצדדים כשמעליה שמים צלולים ונקיים, ולא הרגישה את הדגדוג הזה בבטן כשגל גדול ושקט מטיס ומנחית אותה בעדינות, ולא נתנה לאף גל להתנפץ לה על הגב ולזרוק אותה קדימה ולאבד שליטה. אפילו לא לשנייה אחת. ועל מה חשבה כשדחפה לבסוף את השקית הגדולה שהיה כתוב עליה באדום "בגדי ים מודרנים לפי הזמנה" לתחתית הארון. האם הצטערה על כך שתמיד לקחה את הכול ברצינות תהומית כל כך. שתמיד הלכה עם הראש באדמה, מתנצלת על המקום שהיא תופסת על פני היקום. האם שאלה את עצמה למה לא ידעה לשלוח את כל העולם לעזאזל, כמו אבא ששלח את כולם שיתגלצ'ו לו במוֹרָד הגיבנת, עם הסיסמה הנצחית שלו: sie sollen mir Alle den Buckel runter rutschen. הרי הם באו מאותו מקום, היא ואבא.

בשבת ההיא של אמצע יוני, כמה שעות לפני שנפטרה, כשעמדתי ליד המיטה הגדולה בחדר השינה שלה, שעכשיו הוא החדר של הילד, היא אמרה לי: תהיי ילדה טובה. מה היא רצתה להגיד לי, בעצם? אולי ש"מוכרחים". בדיוק כמו שאמרה על קופסאות השימורים החלודות עם הגזר והאפונה שאכלנו בשנים הראשונות, כמו שאמרה לי על לימוד שחייה וחשבון והיסטוריה וכל היתר, וכמו שאמרה לפני הניתוחון שעשו לי כשהייתי בכיתה ח'. גם אם זה לא טעים, גם אם קשה, גם אם פוחדים. לא עושים מה שמתחשק. עושים מה שמוכרחים. כמו שאולגי פעם סיפרה לי איך הבן שלה, מיכה, שהיה "קצת" שובב, הביא הביתה רובה שאסור היה לו. וכשזה נודע למשטרה והם כבר כמעט הגיעו אליהם הביתה, מיכה טס עם הרובה לגרטרוד, שמייד החביאה אותו באינטרסול. וכשהמשטרה הגיעה גם אליה, גרטרוד, שאף פעם לא העמידה פנים ותמיד אמרה רק את האמת, חוץ מאשר ב"הגנה" כשהבריחה נשק בפוֹרד הקטנה שלה, בטח הסתכלה על השוטר במבט האפור שלה, עם החיוך המבויש והרציני ואמרה לו: רובה? איזה רובה? אצלי??? על מה אתה מדבר? אתה רוצה אולי משהו קר לשתות? והשוטר בטח ביקש סליחה נבוכה והלך. כי הרי "מוכרחים". מוכרחים לעזור. ולא חשוב אם צריך לשקר בשביל זה, או נורא נורא לכעוס, או להסתכן. ורק את ההורים שלה ואת הדודה שלה שגרה יחד איתם היא לא הצליחה "להעלות לאינטרסול" והם נשארו בגרמניה וקבלו מהיטלר כרטיס לכיוון אחד לגטו לודג'.

מאיפה כל החום הזה מגיע. אני מרגישה כאילו זורמת לי לָבָה בתוך הוורידים. אני לא מצליחה לנשום. התיישב לי פיל על החזה. מתי כבר יישבר החמסין הזה. הסמרטוט הרטוב מצנן לפחות קצת את הידיים.

יכול להיות שגרטרוד לקחה אותי אליה רק כי "מוכרחים"? או אולי בגלל שהתחשק לה פתאום לדאוג ולפנק ולתת בלי גבול? בדיוק כמו שלאמא התחשק להשאיר אותי אצל גרטרוד כי היא היתה מוכרחה להמשיך הלאה, קצת כמו קוקייה שמטילה את הביצה שלה בקן של ציפור אחרת וממשיכה לעוף. הכי חופשי, הכי טבעי. כמו השמים. ושכולם יתגלצ'ו לה במורד הגיבנת. ובכלל, מה היה קורה אם גרטרוד לא היתה זורקת לי את גלגל ההצלה הזה. מה אמא היתה עושה איתי? ואולי אם גרטרוד היתה הולכת לרופא אחר ולא סומכת על בֶּרְטְל שאמרה לה: בתור חברה שלך ורופאה שלך אני מבטיחה לך שאין לך כלום. ואולי אם אמא היתה הולכת בזמן לעשות את הבדיקה שהרופא אמר לה לעשות "דחוף", למרות שפחדה, למרות שלא התחשק. אולי. ואולי לא.

הלוך חזור הלוך חזור. הסמרטוט עף במהירות ובחוזקה על פני השלבים של התריס. שלב אחרי שלב. שוב רואים את הלבן מתחת לצהבהב של אבקת האורנים. הוא מבריק, התריס. הוא נקי. והריח הטוב כשהמים נפגשים עם הרצפה היבשה והחמה. כמו גשם ראשון. ורק הילד מנדנד ומנדנד. לפני כמה ימים טיילתי איתו ברחוב דישראלי ליד הבית הראשון של גרטרוד ושלי. כלום לא נשאר שם. לא השדה האינסופי שהיה מגרש המשחקים שלי, שהכרתי בו כל עץ וכל שיח וכל סלע ושהתגלגל במדרון מהבית שלנו עד שנעצר למטה, בכביש רופין הצר והנחשי שחתך את ההר לשניים והתפתל בתוך היערות והשדות. לא האורן הענקי הזקן שאף פעם לא הצלחתי להקיף את הגזע העבה שלו עם הזרועות שלי, שמתחתיו גרטרוד היתה מחנה את הפורד הקטנה השחורה שלה. ולא האורן שלי שעליו הייתי מטפסת כדי לברוח קצת מהעולם. כלום. עכשיו יש שם מדרכה ומיליון מכוניות. אבל כשעברתי שם יכולתי להרגיש את הריח שמבעבע כאילו מלמטה, של האורנים והדבק והצנוברים. יכול להיות שאורנים כרותים ממשיכים לחיות אחרי המוות? או שאולי סתם היה נדמה לי. כמו המסכנים האלה שמספרים על כאבי הפנטום שלהם. איך הם מרגישים את האיבר הכרות הרבה זמן אחרי שהוא כבר לא איתם.

קשה להגיע לחריצים הצרים שבתוך המסילות. האצבעות כבר כואבות. בכל זאת צריך להזיז את כל התריס לצד אחד, לקחת דלי מים ולשפוך לתוך המסילות. לשטוף הכול החוצה. שיהיה נקי. חדש. טהור. שלא יישאר גרגיר אחד של אבק. ולשמור שהילד לא יתקרב למעקה.

הילד. אנחנו דבוקים אחד לשני מהבוקר עד הלילה. לא נפרדים אפילו לרגע. ורק כשאני הולכת מוקדם בבוקר לשיעור נהיגה ומשאירה אותו לחצי שעה עם יוסי, הוא מקים צעקות כאילו אני משאירה אותו לבד בג'ונגל שורץ חיות טרף, ולא בבית שלו עם אבא שלו, וכאילו אני הולכת לנצח נצחים ולעולם לא אחזור. כמו שאני הייתי צועקת כשאמא היתה חוזרת לתל אביב אחרי שגמרה לבקר אצלי כשגרתי אצל משפחת רוזנטל ברמתיים, עד לפעם הבאה, שבועיים אחר כך. בת כמה הייתי אז? בת ארבע? בת חמש?

אמא אהבה את הילד. היא היתה מסתכלת עליו בחיוך גדול והעיניים הכחולות שלה הבריקו. יכול להיות שאם גם עלי היתה מסתכלת ככה, היא לא היתה שולחת אותי לרמתיים ולכל יתר המשפחות. לא הייתי מנקה עכשיו את התריס הזה. לא הייתי מגיעה בכלל לגרטרוד. טוב שלא הסתכלה עלי ככה.

אני כל כך מקנאה באמא שלא הצטערה על כלום. החיים שלה היו פשוטים. היא חיה בעולם נקי מטעויות, ואפילו לא היתה צריכה לסלוח לעצמה.

דרך שלבי התריס ראיתי מישהו שעבר ברחוב והסתכל לכיוון המרפסת. פתאום תפסתי את עצמי. כמעט עפתי מהסולם כשמיהרתי אל הילד שלי.

אני מצטערת כל יום כמעט על כל מה שעשיתי. על ניסן. איך יכולתי להיות כל כך עיוורת ומטומטמת ולא להתחתן איתו כשעוד כל כך רצה. התינוק שלנו היה יכול להיות כבר בן עשר, אם לא היינו נבהלים פתאום ורצים לרופא ההוא בצפון תל אביב באותו יום שישי אחר הצהריים. על זה שחזרתי לחיפה. על זה שלא סגרתי בבוקר את החלונות, ועכשיו הרצפה והרהיטים - הכול מכוסה באבקת אורנים צהובה שהביאה הרוח הכבדה, הסמיכה. וזה לא משנה אם אני נחנקת כשהחלונות סגורים. יש דברים שמוכרחים לעשות. גם אם קשה וגם אם לא מתחשק. אל תאהבי את עצמך כל כך. על זה שצעקתי על הילד. על החולצה הלבנה שקניתי לפני כמה ימים בהדר, רק בגלל שלא היה לי נעים מהמוכרת. על זה שהתחתנתי עם יוסי.

אבל את הילד שלי לא אתן אף פעם לאף אחד.

אספתי אלי את הילד הבוכה, התיישבנו שנינו על רצפת המרפסת הרטובה וביחד כירסמנו את החתיכות החומות של התפוח.