מלכודת היופי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלכודת היופי

מלכודת היופי

עוד על הספר

דניאל האובן

דניאל האובן הוא פרופסור לכירורגיה פלסטית ומנהל קליניקה פרטית לניתוחים פלסטיים ואסתטיים. עמד שנים רבות בראש המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים בילינסון וכיהן כיו"ר האיגוד הישראלי לכירורגיה פלסטית. כמו כן היה מרצה בדרגת פרופסור באוניברסיטת תל אביב. 

תקציר

היופי הוא נושא אוניברסלי עתיק ונצחי, המעורר שאלות רבות. האם היופי הוא קסם או מקסם שווא? האם הוא ניתן להגדרה כנוסחה מתמטית או שמא הוא חידה לא פתורה? ומתי היופי הופך למלכודת?

במהלך השבוע שלפני חג המולד, מופרת שלוותם של תושבי ציריך בעקבות סדרת פיגועים רצחניים שביצעו טרוריסטים מוסלמים. בעוד משטרת ציריך אובדת עצות, המוסד הישראלי טומן להם מלכודת. הפתרון נמצא דווקא בתחום הכירורגיה הפלסטית.

מלכודת היופי הוא רומן מתח רב גיבורים ואירועים. העלילה חושפת, בין היתר, את הנעשה מאחורי הקלעים של עולם הניתוחים הפלסטיים – הישגיו המרשימים ותככיו, לצד תרומתו לפענוח חידת היופי ולשינוי פניו של הטרור העולמי בעתיד.

דניאל האובן הוא פרופסור לכירורגיה פלסטית ומנהל קליניקה פרטית לניתוחים פלסטיים ואסתטיים. מלכודת היופי הוא ספרו הראשון.

פרק ראשון

פרק 1

התגלות

המולה ושאון רב אפיינו את תחנת הרכבת המרכזית של ציריך בשעות הבוקר המוקדמות באותו יום קר של חודש דצמבר. נחשולי בני אדם יצאו ונכנסו מהרציפים הרבים של התחנה בכיכר באנהוף. מגוון רחב של אנשים - גבוהים ונמוכים, רזים ושמנים, בעלי תווי פנים שונים - ממהרים לדרכם. חלקם ממתינים ברציפים, אחרים נכנסים ונפלטים מקרונות הרכבות לכיוון פתחי היציאה הרבים.
אלפי בני אדם, שלכל אחד אישיות משלו ומראה ייחודי השייך לו, הרואים בתחנה המרכזית של ציריך מקום שבו עולים ויורדים לרכבות המביאות כל אחד למחוז חפצו.


באותו בוקר התעורר ד"ר אד דונהאו הרבה לפני שהשעון המעורר שלו צלצל. הוא היה בדרכו לתחנת הרכבת, שם קבע להיפגש עם ד"ר קוהלר, מנתח פלסטי ידוע, בשעה שבע בבוקר כדי לנסוע עמו ברכבת למרפאתו בשאפהאוזן.
הוא לא רצה לאחר ולכן קם מוקדם מהרגיל.
אד, שהיה מתמחה צעיר בכירורגיה פלסטית, קיבל בשמחה את הצעתו של ד"ר קוהלר לעזור לו בניתוח פלסטי להקטנת והרמת חזה.
פרופסור באומברג הוא המורה הרוחני שלו, ממנו למד עד כמה ניתוחים פלסטיים יכולים להיות יצירתיים. הם כמו תהליך שמכריח אותך למצוא דרכים חדשות כדי לחבר, להשלים ולהחזיר את כל מה שנהרס והושחת. "מנתחים פלסטיים מאלתרים כמו נגני ג'ז," אמר לו פרופסור באומברג. "העבודה של שיפוץ, שיקום ושחזור לעולם אינה חוזרת על עצמה בדיוק. המנתחים מאלתרים."
הפרופסור לימד אותו על מיקרוכירורגיה, שתלי עצמות ועור סינתטי. אד היה חייב להשלים את ניסיונו בסוג זה של ניתוחים אסתטיים, ולכן נענה בשמחה להצעתו של קוהלר.
אד הסתכל על רגולה שעדיין ישנה. הוא יצא מחדר השינה על בהונות רגליו וסגר אחריו את הדלת. רגולה היתה עורכת דין. במשרדה החלו את העבודה בתשע בבוקר, היה לה עדיין מספיק זמן לישון.
אד תכנן לאכול ארוחת בוקר קלה בתחנת הרכבת. הם היו זוג זה מספר שנים, כדרך השגרה הנוחה של היום. הם לא קבעו מועד לנישואין. לשניהם היה נוח המצב של זוגיות ללא התחייבות ולפעמים גם ללא מחויבות. זו היתה התנהלותם בתקופה זו של חייהם. היה נוח, רגוע שקט, ללא זעזועים.
בשעה שש ורבע בדיוק נכנס אד לתחנת הרכבת. הוא לבש מכנסיים חומים ומקטורן טוויד בצבע חום כהה, שהדגיש את בהירות שערו הבלונדיני, ועטה על עצמו מעיל בצבע חאקי עם כותפות.
אד הידק את מעילו לגופו, נושם את הבל פיו. הקור היה מקפיא, כמעט בלתי נסבל. הוא אפילו איבד את תחושת אצבעותיו בתוך כפפות העור שלבש. הקור לא מנע ממנו לפסוע במהירות ברציף הראשי ולהתערבב בהמון. המגוון האנושי שפקד את התחנה בשעות הבוקר המוקדמות הפתיע אותו בכל פעם מחדש.
אד דונהאו, לא בלט בנוף האנושי שהציף את תחנת הרכבת המרכזית. הוא לא היה מסוג האנשים המעוררים תשומת לב. קומתו ממוצעת, מבנה גופו מוצק, פניו נעימים והליכתו מהוססת, כיאה לאדם צנוע וביישן.
הוא קבע עם קוהלר בשעה שבע ברציף מספר שלוש-עשרה, אך מאחר שהקדים החליט לרדת למפלס התחתון אל מרכז הקניות ההומה שבתחנה. בשעה מוקדמת זו של בוקר היה מרכז הקניות סגור ברובו, מלבד מספר בתי קפה שהיו פתוחים עשרים וארבע שעות ביממה.
אד פסע לאיטו, מביט בחלונות הראווה. הוא נעצר ליד המעדנייה של "שפרינגלי". במבט סוקר הביט בחלון הראווה הממורק. שוקולדים, עוגיות ומיני מאפה עמדו מסודרים בטורים, בגבהים שונים ובצבעים שונים על המדפים באופן שמשך את העין. הוא עדיין לא אכל הבוקר ועל כן בלע את רוקו. קשה להישאר אדיש מול כל הטוב שניבט אליו דרך חלון הראווה.
בעיניים בוחנות של מנתח פלסטי הבחין שהמעדנים לא סודרו באקראיות על המדפים. נהפוך הוא. בעלי המעדנייה, באופן מחושב, הציבו את מגוון המעדנים ביחסים שונים ובפרופורציות מתאימות אשר מטרתן לרתק את עיני המתבונן ולגרום לו להיכנס פנימה גם אם לא התכוון לעשות זאת.
מאחר שהמעדנייה היתה עדיין סגורה, הוא המשיך בדרכו.
במרכז האולם הגדול של התחנה ניצב עץ אשוח ענקי בגובה של כעשרים ואחד מטרים. עץ האשוח כוסה באלפי אבני חן זוהרות. אבני בדולח מיוחדות של "סברובסקי" השתלשלו מענפי העץ. כתוצאה מהתאורה שמסביב, אבני הבדולח נצנצו לכל עבר. הן יצרו הילה זוהרת מדהימה אשר גרמה להתרגשות ולהתפעמות.
אד נשא את מבטו למעלה והתפעל ממראה העץ הגדול, הזוהר והמרהיב. "אני אוהב את התקופה הזאת בשנה", הרהר והביט בשעונו. השעה היתה שש שלושים וחמש בבוקר. הרעב הציק לו. הוא החליט לשבת בבית קפה. היה לו מספיק זמן לאכול ולשתות משהו לפני פגישתו עם קוהלר. מה גם שאד אהב להגיע לניתוחים על קיבה מלאה.
המנתח הצעיר התיישב באחד מבתי הקפה שהיו בתחנה והשקיף על הערב הרב של האנשים סביבו. הוא בחר בכוונה שולחן שממנו אפשר היה לצפות על ההמון. לאחר עיון קצר בתפריט, הזמין קפה הפוך עם מעט חלב - הוא אהב את הקפה שלו כהה - וקרואסון חמאה "גיפלי".
אחר כך התרווח בכיסאו ובחן את העוברים והשבים. הוא החל לדמיין איך היה משפר את חזותם החיצונית. לאחד היה מנתח את האוזניים הבולטות, לשנייה מיישר את האף העקום ומותח את הבטן הרפויה של השלישית. כמעט בכל אדם ניתן למצוא פגם שהרפואה הפלסטית יכולה לתקן.
את מבטו משכה אישה צעירה שישבה בשולחן הסמוך. מהרגע שהביט בה לא יכול היה לנתק את מבטו ממנה. היא היתה יפהפייה אמיתית. פניה שורטטו כבמכחול ציירים עדין, עצמות לחייה בולטות, פיה ארגמן טבעי בוהק ושיניה ישרות וצחורות. עור בהיר, כמעט שקוף, שהבליט את הצבע הכחול העמוק של עיניה ואת שערה השחור הגלי על גבול המתולתל. השיער היה אסוף על עורפה בסרט קטיפה אדום.
היא לא ענדה תכשיטים או פריטי קישוט אחרים. לבושה היה יקר ופשוט אך עם זאת צנוע, כאילו ניסתה להסתיר את חמוקי גופה. היא נראתה מעט עייפה.
אד אמד את גילה. בת שלושים, פלוס מינוס. היא עיינה במגזין, לגמה מדי פעם מכוס הקפה שלה ונדנדה רגל בעצבנות. אד התמקד בה, בוחן בעיקר את חזה הגדול.
"איזה חזה יפה", הרהר, "קצת כבד אמנם, אבל ממש מושלם. כדי למנוע צניחה מהירה, עליה ללכת עם חזיות תומכות, שלא ייפול. חזיות פוש-אפ הייתי שולל בכל מקרה. הן מבליטות את קימורי החזה המלא ולא יתאימו להופעתה האלגנטית".
האישה, שהבחינה כעת במבטו החודר, הישירה אליו את עיניה הכחולות בהתרסה.
הוא מיהר להשפיל את מבטו ונגס מבלי משים בקרואסון בעודו בוהה ברצפה.


עדיין היה חשוך בשעה שש בבוקר ביום שני, באמצע חודש דצמבר בציריך. בחוץ ירדו פתיתי שלג ורוח קלה נשבה. מבעד לחלון דירתה של כריסטינה האיר פנס הרחוב באור צהוב את הכביש והמדרכות. מחלון חדר השינה שלה הצליחה כריסטינה לראות את תנועת השלג הנוחת על גגות הבתים. ברחובות הרטובים כבר התהוו שלוליות המים, פתיתי השלג נמסו אך עדיין לא השחירו.
"פתיתי שלג הם הדברים הכי שבירים בטבע, נמסים מיד. אך איזו עוצמה אדירה יש להם כאשר הם נדבקים ביחד", חשבה.
היא גרה בקומה השלישית בבית ישן. שכר הדירה היה יחסית נמוך והתאים להכנסתה כמורה. מדי בוקר נסעה ברכבת מציריך לבולאך. היא התכוננה לקום מהמיטה, מתכננת מה תלבש בעודה בוהה דרך החלון. כל כך אופייני לנשים לחשוב על מזג האוויר ועל מה תלבשנה...
היא פנתה אל עבר המקלחת. כל בוקר הקפידה להתקלח במים פושרים כדי להזרים את הדם בגוף. את זה למדה עוד מילדותה בשוודיה. היא בדקה את טמפרטורת המים בטרם נכנסה למקלחת.
כריסטינה, בלונדינית עם שיער מתולתל, כיסתה את שערה בכובע פלסטי כמו זה שמקבלים במלון. היא בחנה את גופה העירום במראה. בבואה של בחורה בת עשרים ואחת עם גוף מהמם.
שדיים עגולים מלאים וזקופים עם פטמות ורודות וזקורות, בטן שטוחה, מותן צר, ירכיים וישבנים מלאים.
עור פניה היה בהיר מאוד, עיניה כחולות, אפה סולד מעט - רחב עם גבנון קל בגשר האף, שפתיים מלאות. כריסטינה לא אהבה את אפה. הגבנון היה מיותר.
היא היתה שבוע קודם אצל מנתח פלסטי, ואף עשתה את בדיקות הדם שנתן לה. עדיין לא קבעה מועד לניתוח, אך ידעה שהיום בו תעשה תיקון אף בניתוח פלסטי קרוב מתמיד. היא היתה משוחררת מעכבות - תוצאה של חינוך בבית שוודי משוחרר.
היא היתה מוחצנת ובעלת יוזמה.
אחרי שסיימה להתקלח, התנגבה והתלבשה.
לפני שיצאה אל הקור המקפיא שבחוץ, עטפה את עצמה במעילה העבה והחם וקשרה צעיף מבד קשמיר עבה סביב צווארה. היא הביטה במראה במסדרון, מחייכת לעבר בבואתה בעידוד. את הצעיף היפה קיבלה במתנה מאחד מידידיה הרבים.
היא יצאה מביתה אל תחנת החשמלית שתיקח אותה לתחנת הרכבת.


אד דונהאו היה רופא עוד בבטן אמו. הוא נולד למשפחת רופאים בעלת ממון רב שתרמה כספים רבים לאוניברסיטה בעיר, וכמו כן לבית החולים האוניברסיטאי. סבו היה רופא כירורג מומחה, אביו היה מנתח פלסטי בגמלאות. ההחלטה במשפחתו השמרנית, האופיינית למשפחה שווייצרית, קבעה עוד לפני שנולד שאד ילמד רפואה וימשיך את שושלת הרופאים במשפחתו.
אד היה טיפוס ותרן ופשרן אשר התחמק ממאבקים כמו מאש. הוא צעד בתלם שהכתיבו לו מבלי למחות או לנקוט עמדה או לערער על עתידו הקבוע מראש.
וכך, כמצופה ממנו, הצטיין בלימודיו. בזכות ציוניו הטובים, וגם בזכות ייחוסו המשפחתי, הוא התקבל להתמחות בכירורגיה פלסטית אצל פרופסור באומברג, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים האוניברסיטאי של ציריך.
באומברג, שהכיר היטב את ד"ר בן דונהאו, אביו של אד, ראה את הפוטנציאל הטמון במתמחה הצעיר והפך אותו מבין כל המתמחים שלו לבן טיפוחיו. הוא שילב אותו בניתוחיו הרבים, אך דאג שלא יחמיץ את הפן המחקרי של המקצוע. פרופסור באומברג המליץ לאד לעסוק במחקר של פענוח מושג היופי ועודד אותו להתמיד בכך, למרות כל המשברים שליוו את מחקרו. אד, שכיבד והעריך את באומברג אך בה בעת גם ירא מהפרופסור הקשוח, קיבל את סמכותו של באומברג ללא עוררין.
אד דונהאו השקיע את כל מרצו במחקר חידת היופי. הוא ביקש לפענח את קוד היופי. הרי חייב להיות מכנה משותף לכל האנשים היפים - למרות הבדלי גזע, דת ומין - העומד בפני תמורות אופנתיות, גיאוגרפיות, אתניות והיסטוריות. את המכנה המשותף הזה חיפש אד בהיבט המתמטי. נוסחאות מתמטיות עמדו בכל הזמנים. הוא האמין, בין השאר, בתורת המספרים והיחסים ביניהם.
מחקרו דן בעיקר בסוגיה - האם יש משמעות מספרית בהגדרת היופי, או שזהו מיתוס נומרולוגי כמו בכל האמונות התפלות.
ימים שלמים גלש באינטרנט ואסף חומר על תולדות "הפרופורציות האלוהיות". הן כונו כך במאה הארבע-עשרה. מקורן בחיתוך הזהב שתואר בימי קדם על ידי המצרים והיוונים הקדמונים. היה זה פיבונאצ'י, מתמטיקאי מפיזה שחי בתקופת המאה השתים-עשרה, אשר מצא את מספר הזהב המכונה חיתוך הזהב. נוסחת היופי.
ניתן לזהות את הפרופורציות הללו בכל מקום, בכל דבר - וגם בגוף האדם עצמו.
המסקנה הראשונה אליה הגיע אד היתה שלמרות מה שמקובל לחשוב, בהחלט ניתן לכמת את היופי במספרים. היופי יכול להיות מוכל בנוסחה מתמטית המתקיימת לאורך שנים רבות, מבלי להיות תלוי בסגנונות חיים או בגישות שמשתנות מדי יום.
"אך האם היופי הוא רק נוסחה מתמטית?" שאל אד במחקרו.
היופי, בניגוד לנאה שהינו בעיני המתבונן, מסתמך על סימטריה והרמוניה מתמטית. כך קבע כבר בתחילת המחקר. ככל שתווי הפנים וקווי הגוף קרובים יותר לפרופורציות של פיבונאצ'י, הם ניחנים ביופי רב יותר, תואמים יותר את חיתוך הזהב.


מכון הכושר "הולמס פלייס" בציריך היה כמעט ריק מאנשים באותה שעת בוקר.
הנשיפות החזקות שנשמעו מהפינה היו של בשאר ג'אבר. הוא הרים משקולת של 140 קילוגרם והניף אותה בפעם העשירית, האחרונה. הוא שכב על הספסל, ומאחוריו מדריך הכושר השווייצרי שסייע לו בהורדת המשקלות. בשאר הזיע כולו. איש שרירי מאוד, בעל עורף עבה, היקף זרועותיו בעובי של ירך אדם נורמלי. הוא התאמן כהכנה לתחרות של שרירנים. לקראת התחרות עבר לאחרונה ניתוח פלסטי בשוקיים כדי לעבות ולחטב אותן. שתלי סיליקון הושתלו בשתי שוקיו. גופו היה בנוי לתלפיות. בטן שטוחה, שריריה בולטים כשישה ריבועים. גובהו מטר ותשעים, משקלו מאה וארבעים קילוגרם. ללא גרם שומן בגופו.
"אתה לוקח סטרואידים?" שאל המדריך.
"כן, אבל רק לפני תחרות," ענה במבטא כבד.
היו לו מצח צר, עיניים שחורות קרובות זו לזו, גבות עבות, אף בשרני ושפם שחור עבה. זיפי הפרא התפרצו מסנטרו שעה אחרי שסיים להתגלח.
"אני הולך להתקלח. אני חייב לחזור לעבודה. אני צריך להסיע שני בכירים מתחנת הרכבת המרכזית."
"מאיפה הם?" התעניין המדריך.
"הם הגיעו מדובאי," ענה בשאר ופנה לעבר המקלחות.


האישה היפה המשיכה להתבונן באד במבט עוין. היא פירשה את מבטו החודרני כפלישה אל פרטיותה. כעת משך את מבטו של אד גבר נאה, גבוה, בשנות השלושים המאוחרות לחייו, ששתה בעמידה קפה חם. הבל חום עלה מכוס חד-פעמית. האיש הביט ללא הרף סביבו.
אד התבונן בו בדיוק כאשר מבטו של הגבר כמו התביית על הבחורה היפה.
להפתעתו, הבחורה החזירה לו מבט. הפעם לא היה זכר בפניה לעוינות שגילתה כלפי מבטיו של אד.
אד סיים לשתות את הקפה וקם מכיסאו. המשקה המהביל הצליח לחמם מעט את גרונו. הוא היה במצב רוח מרומם והחליט להסתובב מעט בין החנויות לפני שיעלה לרציף מספר שלוש-עשרה, רציף הרכבת לשאפהאוזן.


בבית הקפה בו ישב אד, בשולחן אחורי וצדדי, ישבו גם איברהים ומוסטפה ושתו קפה.
מוסטפה סימן שוב בקוצר רוח למלצרית, שמיהרה לגשת אליו.
"אספרסו קצר עם תוספת חלב חם בצד וגם שתי כוסות מים קרים," אמר לה בקולו המחוספס.
"בשבילי עוד אספרסו," ביקש איברהים. "כפול, אספרסו כפול," קרא אחרי גבה המתרחק.
מוסטפה ואיברהים לא החליפו ביניהם מילה כבר קרוב לשעה. כל מה שהיה צריך להיאמר כבר נאמר. עכשיו נותר רק לספור.
הם הביטו בשתיקה באנשים החולפים על ידם, הבאים ויוצאים מהכניסות הצפוניות והדרומיות הראשיות של תחנת הרכבת. ההמון נראה כמו נמלים חרוצות המתרוצצות לחפש אוכל מסביב למחילה.
"כמה אנשים," מלמל מוסטפה לעצמו.
"קח מפית נייר ושרטט את מבנה התחנה," פקד עליו איברהים.
"למה לשרטט?" מוסטפה הביט בפליאה בגבר הגבוה שישב לצדו. "יש לנו מצלמה דיגיטלית."
"שרטט!" ציווה איברהים בשפתיים קפוצות.
מוסטפה הרהר רגע, אך כעבור עוד כמה רגעים חייך חיוך קטן כאילו ירד לסוף דעתו. איברהים לא זרם עם הקדמה הטכנולוגית. הוא אהב לעשות הכול כמו פעם.
מוסטפה, מעצב פנים מוכשר וצייר מחונן, הוציא בלוק מכתבים מתיקו. "אין צורך במפית, יש לי תמיד בלוק ניירות איתי," הצהיר בגאווה.
"באמת כל הכבוד לך," לעג איברהים והקיש באצבעו על מונה. לגבר שחום העור הנאה והגבוה, שנראה באמצע שנות השלושים לחייו, היה מונה שספר את האנשים שחלפו על פניהם. כבר שעה וחצי הם ישבו בבית הקפה וספרו אנשים. איברהים חישב את כמות העוברים בשעה זו. המספר שהופיע על צג המונה עורר את שביעות רצונו.
"זאת השעה האידיאלית," קבע נחרצות והמתח שהיה שרוי בו התפוגג מעט.
מוסטפה סיים לשרטט ולגם מהאספרסו הכפול שהניחה לפניו המלצרית. גם הוא נראה רגוע ונינוח.
"תגיד, איברהים," פצח בשיחת חולין, "אתה לא מתגעגע ללימודי הרפואה? אתה זוכר שפעם ציירתי לך את כל האנטומיה של גוף האדם בפרופורציות מושלמות?"
איברהים לא טרח לענות. מגיל צעיר מאוד לא קיבל מרות מאף אחד. את ההחלטה להפסיק את לימודי הרפואה בבולוניה לאחר שלוש שנים קשות קיבל ברגע אחד. איברהים נועד לגדולות. הוא גדל בחצר המלוכה של דובאי. אביו, שהיה יורש העצר, נהרג בקרב כארמה בירדן בשנות השישים. דודו, השליט, התחתן עם אמו וגידל את איברהים על ברכי תורת האיסלם. עוד בהיותו נער האמין שכל מי שאינו מוסלמי הוא כופר, ואחד דינו. הוא למד רפואה מתוך מחשבה שאין מקצוע הרואי יותר מהצלת חיי אדם, אך ככל שהתהדקה אמונתו החל להאמין שהגבורה ומטרות החיים החשובות באמת נמצאות במקום אחד בלבד. והמקום הזה לא נמצא בפקולטה לרפואה.
מוסטפה, שהיה רגיל לשאול את איברהים שאלות מבלי לקבל עליהן תשובות, המשיך ללהג בנוסטלגיה. "אני הסברתי לך אז על משמעות מספר השלמות באמנות, 1.618." מוסטפה אמר את הספרות כאילו הוא מתאר משהו סקסי במיוחד. "אם ניקח, לדוגמה, את גובה האדם ונחלק אותו במרחק האופטימלי בין הטבור לרצפה, נקבל 1.618. ככל שתווי הפנים וקווי הגוף קרובים יותר לפרופורציות של המספר הזה, הם ניחנים במידות גדולות יותר של סימטריה מאשר אלה המתרחקים וסוטים ממידות אלה. הם פחות יפים, פשוט כי אינם תואמים."
איברהים שתה במהירות את המים מתוך שתי הכוסות שהיו על השולחן. הוא נראה מרוכז בעצמו וספק אם הקשיב לדבריו של מוסטפה.
"אני מאוד מתגעגע לשיעורי האמנות והציור. אני בטוח שיבוא יום ואני עוד אסיים את לימודי," סיכם מוסטפה בעצב קל.
איברהים נקש באצבעותיו, הפעם על השולחן. "קראת את הספר כוחה של תבונה?" שאל, משנה את כיוון השיחה. "כתבה אותו אוריאנה פלאצ'י."
"לא," ענה מוסטפה וגירד את זקנו הקצר.
"אז אולי כדאי שתקרא אותו," אמר איברהים בטון קשוח. "בספר המחברת מותחת ביקורת נוקבת על האיסלם מאז התקפות הטרור של האחד-עשר בספטמבר. היא גורסת שטרוריסטים הרגו בשם הקוראן ששת אלפים בני אדם בעשרים השנה האחרונות. לטענתה, דת האיסלם זורעת שנאה במקום אהבה, עבדות במקום חירות."
"אני אקרא את הספר," אמר מוסטפה בצייתנות.
"משגע אותי עד כמה אנשים יכולים להיות עיוורים," אמר איברהים בשאט נפש. הוא הוציא שטר כסף מארנקו והניח אותו בתוך המאפרה הריקה. הוא החל להטיף את משנתו על האיסלם. מוסטפה עשה את עצמו מקשיב לדברי ההסתה והשנאה על רקע דתי, ובקושי רב התאפק לא לקטוע את דבריו ולהזכיר לאיברהים שהוא מבזבז את זמנו בשכנוע המשוכנעים. הרי הם שייכים לאותו הצד.
"עכשיו אתה מבין מדוע הפסקתי ללמוד רפואה?" סיכם איברהים את דבריו בשאלה רטורית. "אני שליחו של מוחמד, ולא אשקוט ולא אנוח עד שאשלים את משימתי."
מוסטפה ידע היטב באיזו משימה מדובר. "אני איתך," אמר בקול רם, מדגיש כל מילה.
איברהים הציץ בשעונו. "אנחנו צריכים למהר. יש לי פגישה חשובה בשעה שמונה, ולפניה אני עוד צריך לעבור בבית המלון."
שני הגברים כהי העור מיהרו לכיוון היציאה מבית הקפה. פתאום נח מבטו של איברהים עליה. מה היא עושה פה?! הוא חלף על פניה, מביט בה בעיניים נוקבות. היא החזירה לו מבט ולכסנה את פיה בחיוך קטן.
מוסטפה ואיברהים צעדו לעבר היציאה מתחנת הרכבת. תוך שניות אחדות הם נטמעו בקהל הרב והפכו לחלק מן ההמון שפקד את תחנת הרכבת. מרצדס שחורה המתינה להם ביציאה מהתחנה.
בשאר ג'אבר, נהג המרצדס, עמד ליד מכוניתו. לא ניתן היה להתעלם ממנו בתוך ההמון החולף. הוא אכן היה גבר עצום ממדים. שער ראשו היה מגולח והבעת פניו חמורת סבר. הוא ניצב דומם לחלוטין. הם פנו לעברו והוא סימן להם להיכנס למכונית המפוארת.


דניאל, לבוש בז'קט כחול עם שתי שורות כפתורים זהובים ועניבה כחולה תואמת, לגם מהקפה שלו והביט סביבו. כמו צייד בעל חושים חדים סקר את השטח. ערנותו לא נפגמה גם בשעת בוקר מוקדמת זו. האישה היפה המחזיקה בידיה מגזין, בעוד מבטה משוטט סביב, סקרנה אותו מאוד. החיוך הקטן שלה היה מרהיב. חיוך מסחרר שיכול לשנות לך את כל היום. דניאל חשב מדוע האלים שלחו אותה, מעשה שטן, דווקא לבית הקפה שלו מכל בתי הקפה של תחנת הרכבת.
הוא שינה את זווית עמידתו כדי שתהיה לו עמדת תצפית נוחה יותר ונעץ בה מבט מבעד למשקפי טייסים גדולים מדי כדי שלא יזהו אותו. ניסיון רב שנים וחושים מחודדים אמרו לו שהיא עוקבת אחרי מישהו, כנראה כאן, בבית הקפה. הוא הסתקרן. יש לו מספיק זמן לראות מה קורה פה, עד שפאולו יגיע ברכבת ממילאנו.
הוא הביט כעת על שני הגברים כהי העור שמיהרו לצאת מבית הקפה. הם ישבו קודם ליד שולחן אחורי. דניאל ראה שהם משוחחים ביניהם בלחש, בעודם בוחנים את הנכנסים והיוצאים. למרות שהאישה היפה הביטה לעברם מספר פעמים, הם לא שמו לב אליה. רק כשיצאו מבית הקפה, דניאל הבחין במבטים שהחליפו ביניהם הגבר הגבוה בעל השפם והעיניים החומות והאישה היפה. אין ספק שהכירו זה את זו. הגבר היה בעל ארשת פנים רצינית, שפם שחור ועיניים חומות. דניאל חשב לעצמו שהוא גבר נאה. השני היה נמוך ושמנמן, בעל זקן קצר. האחד דיבר רוב הזמן, והשני - אם דיבר, עשה זאת בקיצור נמרץ. הם ישבו קודם במרחק ניכר מהבר בו שתה את הקפה שלו בעמידה, ולכן לא יכול להקשיב לחילופי הדברים ביניהם. הוא תהה איזה עניין מגלה בהם האישה היפה.
היא היתה כל כך יפה שהוא הביט בה כל הזמן, מנסה לקלוט את מבטה. היו לה שדיים מדהימים והעיניים הכחולות היפות ביותר שראה מעודו. עיניה נחו עליו לרגעים, אבל רוב הזמן היא הביטה בשני הגברים הזרים.
פתאום משך את תשומת לבו גבר צעיר בלונדיני בעל מראה ביישני, שישב בשולחן הסמוך והביט בסתר באישה שחורת השיער אשר הניעה את רגלה בתנועות עצבניות.
כל המבטים הללו סִקרנו את דניאל. דרך נעימה מצא להעביר את הזמן עד שיגיע מאיטליה ידידו ועמיתו, פאולו ריברה, שהיה בכיר בשירות החשאי האיטלקי. פאולו הודיע לו שיגיע הבוקר לציריך ממילאנו וביקש שימתין לו בתחנת הרכבת.


ד"ר פריץ שמידט, מנהל בית החולים האוניברסיטאי בציריך, היה רווק מזדקן מושבע, בן חמישים ושמונה, גבוה, רזה, שפתיו צרות ועיניו חומות וחסרות הבעה. הוא הגיע מוקדם בבוקר אל משרדו ורצה לעבור על דוחות פעילות המחלקות בבית החולים. היה עליו להכין למחר מצגת פעילות של בית החולים לחבר המנהלים והדירקטוריון. הוא סימן לעצמו במרקר צהוב זרחני את פעילות המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים. המחלקה היתה בראשותו של פרופסור יוזף באומברג אותו הכיר היטב משכבר הימים. היה להם עבר משותף וממושך ביחד. הוא לא היה שבע רצון מפעילות המחלקה.


חנויות הבגדים בתחנת הרכבת היו עדיין סגורות, אך האופנות החדשות תמיד סִקרנו את אד. הוא עצמו נהג להתלבש על פי האופנה הקלאסית, השמרנית יותר, אך נאלץ מדי פעם להתאים את עצמו ולהסתגל לאופנות המתחלפות. בציריך האלגנטית, אנשים כבר אינם הולכים בלבוש מחויט. הם מעדיפים את הלבוש הנוח, המרושל, שלא תמיד מציג שילוב מושלם של בדים וגוונים. נוחיות היא שם המשחק. אד קם ממקומו. לאחר ששילם עבור הקפה והביט בחלונות הראווה, החליט בלבו שבהזדמנות הראשונה הוא יחדש את מלתחתו בחליפות חדשות. "אולי אקנה גם מכנסי ג'ינס", חשב בעודו פוסע לכיוון המדרגות הנעות מעלה לעבר הרציף המרכזי.
למרות שמדי יום במשך השנה האחרונה נסע בתחנה זו, הרי שהרושם הצבעוני והמואר בבוקרו של יום קר זה בחודש דצמבר גרם לו לחוש ביתר שאת את רוממות אווירת חג המולד.
בעוד המדרגות נעות אל עבר רציף שלוש-עשרה, הוא הפנה את מבטו ובהה באופן טבעי כלפי מעלה. הוויטראז' עצום הממדים שכיסה את כל הקיר המערבי העליון החל להופיע בהדרגה תוך כדי תנועת המדרגות העולות. הוא נראה במלוא הדרו, ניצב מעל הרציפים של הרכבות היוצאות. מדי בוקר וערב חלף אד על פני הוויטראז', אך לפתע התמונה האמנותית קיבלה משמעות שונה.
הוויטראז' הזה קיים שם כבר שנים רבות. לכן, כמה מוזר שלמרות שהוא עובר כמעט מדי יום בתחנת הרכבת, מעולם לא הבחין במשמעות העמוקה יותר של תמונת הזכוכית המרשימה. אד שפשף את עיניו. כשהגיע למפלס העליון, התקדם לעבר קיר החלונות השקופים רק כדי להיות בטוח שמה שראה הוא אמיתי.
בפה פעור בהה ביצירת האמנות שהיתה מין שרטוט של קווים מעוגלים, מעין קשתות צבעוניות שהפכו למעגלים לולייניים. בזים חגו מעל לקווים הלולייניים, ובסוף התרשים דהר אייל לכיוון הקוטב הצפוני.
אלפי אנשים שחולפים בכל יום בתחנה מביטים בתמונה. סביר להניח שאדם מן השורה, גם אם יתפעל מיצירת הלולאות ימשיך הלאה מבלי לחשוב עליה יותר מדי. ספק אם אותו אדם ישים לב לרצף המספרים (1, 1, 2, 3, 5, 8, 13, 21, 34, 55 וכו'...) המחברים ביניהם את הקווים הלולייניים.
אבל באותו בוקר קר של חודש דצמבר זיהה אד דונהאו את המספרים. הוא עמד מופתע מול קיר החלונות העצום, סוקר בתדהמה את הבזים המעופפים מעבר לקווים הלולייניים. אד ידע שכאשר הבזים עטים על טרפם וצוללים לעברו, הם עושים זאת בנתיב לולייני.
הוא ידע שהזווית הנוצרת במעופו של הבז שייכת לסדרת המספרים הידועה כחיתוך הזהב.
הוא מיקד את מבטו באייל הדוהר. הוא כל כך התרכז בו, עד שלרגע היה לו נדמה שהחיה באמת דוהרת קדימה. תמונת לולייני הוויטראז' המוארים באור ניאון אדום בוהק, בשילוב עם אורות החג מסביב, יצרו אפקט מיוחד והתמונה נראתה מדהימה ביופייה.
אד הניח שבשעות של אמצע היום התמונה נראית פחות מרשימה, אך באותו בוקר החוויה הרגשית שעורר בו הוויטראז' היתה כל כך חזקה, ששום דבר בעולם לא יכול היה לערער את התפעמותו. הוא לא הצליח להבין איך מעולם לא קלט את משמעות התמונה המתארת את חיתוך הזהב בוויטראז' הנפלא הזה. איך התייחס אליו כאל קישוט על קיר ותו לא. הוא הרי פקד את התחנה וחלף ליד התרשים במשך שנים רבות. כל בוקר בדרך לעבודה. כל ערב כשהוא חוזר הביתה. איך יכול להיות שמשמעות התרשים הקסום נסתרה מעיניו עד כה? "האם עד כדי כך אני צועד בדרך מבלי לראות דבר?" שאל את עצמו בפליאה. "מי יודע מה עוד החמצתי".
"לציור זה יש ערך עצום להבנת היופי", חשב, "זה מדהים שמתוך כל אלפי האנשים העוברים כאן, איש אינו מתעמק בו או מודע לחשיבותו".
השעה היתה כבר שבע ועשר דקות. אד הכריח את עצמו להתנתק ממקומו ולהתקדם לעבר רציף שלוש-עשרה, לא לפני שהחליט שעוד היום יחזור לצלם את הוויטראז' בתחנת הרכבת. בעודו פוסע במהירות לעבר הרציף, שם ודאי כבר המתין לו ד"ר קוהלר, הרהר: "ידע איננו רק כוח. ידע פנימי מאפשר לך לראות את הנסתר מאחורי הגלוי לעין. ידע מאפשר להבחין בפרטים, ולראות דברים שנסתרים במבט ראשון".
אד, ששקד לאחרונה רבות על משמעות היופי והבנתו, הרגיש כיצד התת מודע שלו צף ומתגשם לתמונה ממשית. חיתוך הזהב שבו התעמק, הפך ברגע אחד מן המופשט למוחשי. מי היה מאמין שמכל המקומות בעולם, אמנות המבוססת על מספר הזהב של פיבונאצ'י תופיע דווקא על קיר בתחנת הרכבת של ציריך.
אד התקרב לעבר מקום המפגש עם קוהלר. הוא חש עדיין את עוצמת החוויה המהממת, שלא הרפתה ממנו. לבו הלם בקצב מטורף. רגליו רעדו קמעה והוא הזיע למרות הקור המקפיא.
הוא ראה את דמותו התמירה של קוהלר מרחוק.

דניאל האובן

דניאל האובן הוא פרופסור לכירורגיה פלסטית ומנהל קליניקה פרטית לניתוחים פלסטיים ואסתטיים. עמד שנים רבות בראש המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים בילינסון וכיהן כיו"ר האיגוד הישראלי לכירורגיה פלסטית. כמו כן היה מרצה בדרגת פרופסור באוניברסיטת תל אביב. 

סקירות וביקורות

פרופ' דניאל האובן, המנתח הפלסטי שלא יודע מה זה פוליטיקלי קורקט, מוציא רומן ביכורים ויורה לכל הכיוונים. מלי זיידמן את 22/07/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

פרופ' דניאל האובן, המנתח הפלסטי שלא יודע מה זה פוליטיקלי קורקט, מוציא רומן ביכורים ויורה לכל הכיוונים. מלי זיידמן את 22/07/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
מלכודת היופי דניאל האובן

פרק 1

התגלות

המולה ושאון רב אפיינו את תחנת הרכבת המרכזית של ציריך בשעות הבוקר המוקדמות באותו יום קר של חודש דצמבר. נחשולי בני אדם יצאו ונכנסו מהרציפים הרבים של התחנה בכיכר באנהוף. מגוון רחב של אנשים - גבוהים ונמוכים, רזים ושמנים, בעלי תווי פנים שונים - ממהרים לדרכם. חלקם ממתינים ברציפים, אחרים נכנסים ונפלטים מקרונות הרכבות לכיוון פתחי היציאה הרבים.
אלפי בני אדם, שלכל אחד אישיות משלו ומראה ייחודי השייך לו, הרואים בתחנה המרכזית של ציריך מקום שבו עולים ויורדים לרכבות המביאות כל אחד למחוז חפצו.


באותו בוקר התעורר ד"ר אד דונהאו הרבה לפני שהשעון המעורר שלו צלצל. הוא היה בדרכו לתחנת הרכבת, שם קבע להיפגש עם ד"ר קוהלר, מנתח פלסטי ידוע, בשעה שבע בבוקר כדי לנסוע עמו ברכבת למרפאתו בשאפהאוזן.
הוא לא רצה לאחר ולכן קם מוקדם מהרגיל.
אד, שהיה מתמחה צעיר בכירורגיה פלסטית, קיבל בשמחה את הצעתו של ד"ר קוהלר לעזור לו בניתוח פלסטי להקטנת והרמת חזה.
פרופסור באומברג הוא המורה הרוחני שלו, ממנו למד עד כמה ניתוחים פלסטיים יכולים להיות יצירתיים. הם כמו תהליך שמכריח אותך למצוא דרכים חדשות כדי לחבר, להשלים ולהחזיר את כל מה שנהרס והושחת. "מנתחים פלסטיים מאלתרים כמו נגני ג'ז," אמר לו פרופסור באומברג. "העבודה של שיפוץ, שיקום ושחזור לעולם אינה חוזרת על עצמה בדיוק. המנתחים מאלתרים."
הפרופסור לימד אותו על מיקרוכירורגיה, שתלי עצמות ועור סינתטי. אד היה חייב להשלים את ניסיונו בסוג זה של ניתוחים אסתטיים, ולכן נענה בשמחה להצעתו של קוהלר.
אד הסתכל על רגולה שעדיין ישנה. הוא יצא מחדר השינה על בהונות רגליו וסגר אחריו את הדלת. רגולה היתה עורכת דין. במשרדה החלו את העבודה בתשע בבוקר, היה לה עדיין מספיק זמן לישון.
אד תכנן לאכול ארוחת בוקר קלה בתחנת הרכבת. הם היו זוג זה מספר שנים, כדרך השגרה הנוחה של היום. הם לא קבעו מועד לנישואין. לשניהם היה נוח המצב של זוגיות ללא התחייבות ולפעמים גם ללא מחויבות. זו היתה התנהלותם בתקופה זו של חייהם. היה נוח, רגוע שקט, ללא זעזועים.
בשעה שש ורבע בדיוק נכנס אד לתחנת הרכבת. הוא לבש מכנסיים חומים ומקטורן טוויד בצבע חום כהה, שהדגיש את בהירות שערו הבלונדיני, ועטה על עצמו מעיל בצבע חאקי עם כותפות.
אד הידק את מעילו לגופו, נושם את הבל פיו. הקור היה מקפיא, כמעט בלתי נסבל. הוא אפילו איבד את תחושת אצבעותיו בתוך כפפות העור שלבש. הקור לא מנע ממנו לפסוע במהירות ברציף הראשי ולהתערבב בהמון. המגוון האנושי שפקד את התחנה בשעות הבוקר המוקדמות הפתיע אותו בכל פעם מחדש.
אד דונהאו, לא בלט בנוף האנושי שהציף את תחנת הרכבת המרכזית. הוא לא היה מסוג האנשים המעוררים תשומת לב. קומתו ממוצעת, מבנה גופו מוצק, פניו נעימים והליכתו מהוססת, כיאה לאדם צנוע וביישן.
הוא קבע עם קוהלר בשעה שבע ברציף מספר שלוש-עשרה, אך מאחר שהקדים החליט לרדת למפלס התחתון אל מרכז הקניות ההומה שבתחנה. בשעה מוקדמת זו של בוקר היה מרכז הקניות סגור ברובו, מלבד מספר בתי קפה שהיו פתוחים עשרים וארבע שעות ביממה.
אד פסע לאיטו, מביט בחלונות הראווה. הוא נעצר ליד המעדנייה של "שפרינגלי". במבט סוקר הביט בחלון הראווה הממורק. שוקולדים, עוגיות ומיני מאפה עמדו מסודרים בטורים, בגבהים שונים ובצבעים שונים על המדפים באופן שמשך את העין. הוא עדיין לא אכל הבוקר ועל כן בלע את רוקו. קשה להישאר אדיש מול כל הטוב שניבט אליו דרך חלון הראווה.
בעיניים בוחנות של מנתח פלסטי הבחין שהמעדנים לא סודרו באקראיות על המדפים. נהפוך הוא. בעלי המעדנייה, באופן מחושב, הציבו את מגוון המעדנים ביחסים שונים ובפרופורציות מתאימות אשר מטרתן לרתק את עיני המתבונן ולגרום לו להיכנס פנימה גם אם לא התכוון לעשות זאת.
מאחר שהמעדנייה היתה עדיין סגורה, הוא המשיך בדרכו.
במרכז האולם הגדול של התחנה ניצב עץ אשוח ענקי בגובה של כעשרים ואחד מטרים. עץ האשוח כוסה באלפי אבני חן זוהרות. אבני בדולח מיוחדות של "סברובסקי" השתלשלו מענפי העץ. כתוצאה מהתאורה שמסביב, אבני הבדולח נצנצו לכל עבר. הן יצרו הילה זוהרת מדהימה אשר גרמה להתרגשות ולהתפעמות.
אד נשא את מבטו למעלה והתפעל ממראה העץ הגדול, הזוהר והמרהיב. "אני אוהב את התקופה הזאת בשנה", הרהר והביט בשעונו. השעה היתה שש שלושים וחמש בבוקר. הרעב הציק לו. הוא החליט לשבת בבית קפה. היה לו מספיק זמן לאכול ולשתות משהו לפני פגישתו עם קוהלר. מה גם שאד אהב להגיע לניתוחים על קיבה מלאה.
המנתח הצעיר התיישב באחד מבתי הקפה שהיו בתחנה והשקיף על הערב הרב של האנשים סביבו. הוא בחר בכוונה שולחן שממנו אפשר היה לצפות על ההמון. לאחר עיון קצר בתפריט, הזמין קפה הפוך עם מעט חלב - הוא אהב את הקפה שלו כהה - וקרואסון חמאה "גיפלי".
אחר כך התרווח בכיסאו ובחן את העוברים והשבים. הוא החל לדמיין איך היה משפר את חזותם החיצונית. לאחד היה מנתח את האוזניים הבולטות, לשנייה מיישר את האף העקום ומותח את הבטן הרפויה של השלישית. כמעט בכל אדם ניתן למצוא פגם שהרפואה הפלסטית יכולה לתקן.
את מבטו משכה אישה צעירה שישבה בשולחן הסמוך. מהרגע שהביט בה לא יכול היה לנתק את מבטו ממנה. היא היתה יפהפייה אמיתית. פניה שורטטו כבמכחול ציירים עדין, עצמות לחייה בולטות, פיה ארגמן טבעי בוהק ושיניה ישרות וצחורות. עור בהיר, כמעט שקוף, שהבליט את הצבע הכחול העמוק של עיניה ואת שערה השחור הגלי על גבול המתולתל. השיער היה אסוף על עורפה בסרט קטיפה אדום.
היא לא ענדה תכשיטים או פריטי קישוט אחרים. לבושה היה יקר ופשוט אך עם זאת צנוע, כאילו ניסתה להסתיר את חמוקי גופה. היא נראתה מעט עייפה.
אד אמד את גילה. בת שלושים, פלוס מינוס. היא עיינה במגזין, לגמה מדי פעם מכוס הקפה שלה ונדנדה רגל בעצבנות. אד התמקד בה, בוחן בעיקר את חזה הגדול.
"איזה חזה יפה", הרהר, "קצת כבד אמנם, אבל ממש מושלם. כדי למנוע צניחה מהירה, עליה ללכת עם חזיות תומכות, שלא ייפול. חזיות פוש-אפ הייתי שולל בכל מקרה. הן מבליטות את קימורי החזה המלא ולא יתאימו להופעתה האלגנטית".
האישה, שהבחינה כעת במבטו החודר, הישירה אליו את עיניה הכחולות בהתרסה.
הוא מיהר להשפיל את מבטו ונגס מבלי משים בקרואסון בעודו בוהה ברצפה.


עדיין היה חשוך בשעה שש בבוקר ביום שני, באמצע חודש דצמבר בציריך. בחוץ ירדו פתיתי שלג ורוח קלה נשבה. מבעד לחלון דירתה של כריסטינה האיר פנס הרחוב באור צהוב את הכביש והמדרכות. מחלון חדר השינה שלה הצליחה כריסטינה לראות את תנועת השלג הנוחת על גגות הבתים. ברחובות הרטובים כבר התהוו שלוליות המים, פתיתי השלג נמסו אך עדיין לא השחירו.
"פתיתי שלג הם הדברים הכי שבירים בטבע, נמסים מיד. אך איזו עוצמה אדירה יש להם כאשר הם נדבקים ביחד", חשבה.
היא גרה בקומה השלישית בבית ישן. שכר הדירה היה יחסית נמוך והתאים להכנסתה כמורה. מדי בוקר נסעה ברכבת מציריך לבולאך. היא התכוננה לקום מהמיטה, מתכננת מה תלבש בעודה בוהה דרך החלון. כל כך אופייני לנשים לחשוב על מזג האוויר ועל מה תלבשנה...
היא פנתה אל עבר המקלחת. כל בוקר הקפידה להתקלח במים פושרים כדי להזרים את הדם בגוף. את זה למדה עוד מילדותה בשוודיה. היא בדקה את טמפרטורת המים בטרם נכנסה למקלחת.
כריסטינה, בלונדינית עם שיער מתולתל, כיסתה את שערה בכובע פלסטי כמו זה שמקבלים במלון. היא בחנה את גופה העירום במראה. בבואה של בחורה בת עשרים ואחת עם גוף מהמם.
שדיים עגולים מלאים וזקופים עם פטמות ורודות וזקורות, בטן שטוחה, מותן צר, ירכיים וישבנים מלאים.
עור פניה היה בהיר מאוד, עיניה כחולות, אפה סולד מעט - רחב עם גבנון קל בגשר האף, שפתיים מלאות. כריסטינה לא אהבה את אפה. הגבנון היה מיותר.
היא היתה שבוע קודם אצל מנתח פלסטי, ואף עשתה את בדיקות הדם שנתן לה. עדיין לא קבעה מועד לניתוח, אך ידעה שהיום בו תעשה תיקון אף בניתוח פלסטי קרוב מתמיד. היא היתה משוחררת מעכבות - תוצאה של חינוך בבית שוודי משוחרר.
היא היתה מוחצנת ובעלת יוזמה.
אחרי שסיימה להתקלח, התנגבה והתלבשה.
לפני שיצאה אל הקור המקפיא שבחוץ, עטפה את עצמה במעילה העבה והחם וקשרה צעיף מבד קשמיר עבה סביב צווארה. היא הביטה במראה במסדרון, מחייכת לעבר בבואתה בעידוד. את הצעיף היפה קיבלה במתנה מאחד מידידיה הרבים.
היא יצאה מביתה אל תחנת החשמלית שתיקח אותה לתחנת הרכבת.


אד דונהאו היה רופא עוד בבטן אמו. הוא נולד למשפחת רופאים בעלת ממון רב שתרמה כספים רבים לאוניברסיטה בעיר, וכמו כן לבית החולים האוניברסיטאי. סבו היה רופא כירורג מומחה, אביו היה מנתח פלסטי בגמלאות. ההחלטה במשפחתו השמרנית, האופיינית למשפחה שווייצרית, קבעה עוד לפני שנולד שאד ילמד רפואה וימשיך את שושלת הרופאים במשפחתו.
אד היה טיפוס ותרן ופשרן אשר התחמק ממאבקים כמו מאש. הוא צעד בתלם שהכתיבו לו מבלי למחות או לנקוט עמדה או לערער על עתידו הקבוע מראש.
וכך, כמצופה ממנו, הצטיין בלימודיו. בזכות ציוניו הטובים, וגם בזכות ייחוסו המשפחתי, הוא התקבל להתמחות בכירורגיה פלסטית אצל פרופסור באומברג, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים האוניברסיטאי של ציריך.
באומברג, שהכיר היטב את ד"ר בן דונהאו, אביו של אד, ראה את הפוטנציאל הטמון במתמחה הצעיר והפך אותו מבין כל המתמחים שלו לבן טיפוחיו. הוא שילב אותו בניתוחיו הרבים, אך דאג שלא יחמיץ את הפן המחקרי של המקצוע. פרופסור באומברג המליץ לאד לעסוק במחקר של פענוח מושג היופי ועודד אותו להתמיד בכך, למרות כל המשברים שליוו את מחקרו. אד, שכיבד והעריך את באומברג אך בה בעת גם ירא מהפרופסור הקשוח, קיבל את סמכותו של באומברג ללא עוררין.
אד דונהאו השקיע את כל מרצו במחקר חידת היופי. הוא ביקש לפענח את קוד היופי. הרי חייב להיות מכנה משותף לכל האנשים היפים - למרות הבדלי גזע, דת ומין - העומד בפני תמורות אופנתיות, גיאוגרפיות, אתניות והיסטוריות. את המכנה המשותף הזה חיפש אד בהיבט המתמטי. נוסחאות מתמטיות עמדו בכל הזמנים. הוא האמין, בין השאר, בתורת המספרים והיחסים ביניהם.
מחקרו דן בעיקר בסוגיה - האם יש משמעות מספרית בהגדרת היופי, או שזהו מיתוס נומרולוגי כמו בכל האמונות התפלות.
ימים שלמים גלש באינטרנט ואסף חומר על תולדות "הפרופורציות האלוהיות". הן כונו כך במאה הארבע-עשרה. מקורן בחיתוך הזהב שתואר בימי קדם על ידי המצרים והיוונים הקדמונים. היה זה פיבונאצ'י, מתמטיקאי מפיזה שחי בתקופת המאה השתים-עשרה, אשר מצא את מספר הזהב המכונה חיתוך הזהב. נוסחת היופי.
ניתן לזהות את הפרופורציות הללו בכל מקום, בכל דבר - וגם בגוף האדם עצמו.
המסקנה הראשונה אליה הגיע אד היתה שלמרות מה שמקובל לחשוב, בהחלט ניתן לכמת את היופי במספרים. היופי יכול להיות מוכל בנוסחה מתמטית המתקיימת לאורך שנים רבות, מבלי להיות תלוי בסגנונות חיים או בגישות שמשתנות מדי יום.
"אך האם היופי הוא רק נוסחה מתמטית?" שאל אד במחקרו.
היופי, בניגוד לנאה שהינו בעיני המתבונן, מסתמך על סימטריה והרמוניה מתמטית. כך קבע כבר בתחילת המחקר. ככל שתווי הפנים וקווי הגוף קרובים יותר לפרופורציות של פיבונאצ'י, הם ניחנים ביופי רב יותר, תואמים יותר את חיתוך הזהב.


מכון הכושר "הולמס פלייס" בציריך היה כמעט ריק מאנשים באותה שעת בוקר.
הנשיפות החזקות שנשמעו מהפינה היו של בשאר ג'אבר. הוא הרים משקולת של 140 קילוגרם והניף אותה בפעם העשירית, האחרונה. הוא שכב על הספסל, ומאחוריו מדריך הכושר השווייצרי שסייע לו בהורדת המשקלות. בשאר הזיע כולו. איש שרירי מאוד, בעל עורף עבה, היקף זרועותיו בעובי של ירך אדם נורמלי. הוא התאמן כהכנה לתחרות של שרירנים. לקראת התחרות עבר לאחרונה ניתוח פלסטי בשוקיים כדי לעבות ולחטב אותן. שתלי סיליקון הושתלו בשתי שוקיו. גופו היה בנוי לתלפיות. בטן שטוחה, שריריה בולטים כשישה ריבועים. גובהו מטר ותשעים, משקלו מאה וארבעים קילוגרם. ללא גרם שומן בגופו.
"אתה לוקח סטרואידים?" שאל המדריך.
"כן, אבל רק לפני תחרות," ענה במבטא כבד.
היו לו מצח צר, עיניים שחורות קרובות זו לזו, גבות עבות, אף בשרני ושפם שחור עבה. זיפי הפרא התפרצו מסנטרו שעה אחרי שסיים להתגלח.
"אני הולך להתקלח. אני חייב לחזור לעבודה. אני צריך להסיע שני בכירים מתחנת הרכבת המרכזית."
"מאיפה הם?" התעניין המדריך.
"הם הגיעו מדובאי," ענה בשאר ופנה לעבר המקלחות.


האישה היפה המשיכה להתבונן באד במבט עוין. היא פירשה את מבטו החודרני כפלישה אל פרטיותה. כעת משך את מבטו של אד גבר נאה, גבוה, בשנות השלושים המאוחרות לחייו, ששתה בעמידה קפה חם. הבל חום עלה מכוס חד-פעמית. האיש הביט ללא הרף סביבו.
אד התבונן בו בדיוק כאשר מבטו של הגבר כמו התביית על הבחורה היפה.
להפתעתו, הבחורה החזירה לו מבט. הפעם לא היה זכר בפניה לעוינות שגילתה כלפי מבטיו של אד.
אד סיים לשתות את הקפה וקם מכיסאו. המשקה המהביל הצליח לחמם מעט את גרונו. הוא היה במצב רוח מרומם והחליט להסתובב מעט בין החנויות לפני שיעלה לרציף מספר שלוש-עשרה, רציף הרכבת לשאפהאוזן.


בבית הקפה בו ישב אד, בשולחן אחורי וצדדי, ישבו גם איברהים ומוסטפה ושתו קפה.
מוסטפה סימן שוב בקוצר רוח למלצרית, שמיהרה לגשת אליו.
"אספרסו קצר עם תוספת חלב חם בצד וגם שתי כוסות מים קרים," אמר לה בקולו המחוספס.
"בשבילי עוד אספרסו," ביקש איברהים. "כפול, אספרסו כפול," קרא אחרי גבה המתרחק.
מוסטפה ואיברהים לא החליפו ביניהם מילה כבר קרוב לשעה. כל מה שהיה צריך להיאמר כבר נאמר. עכשיו נותר רק לספור.
הם הביטו בשתיקה באנשים החולפים על ידם, הבאים ויוצאים מהכניסות הצפוניות והדרומיות הראשיות של תחנת הרכבת. ההמון נראה כמו נמלים חרוצות המתרוצצות לחפש אוכל מסביב למחילה.
"כמה אנשים," מלמל מוסטפה לעצמו.
"קח מפית נייר ושרטט את מבנה התחנה," פקד עליו איברהים.
"למה לשרטט?" מוסטפה הביט בפליאה בגבר הגבוה שישב לצדו. "יש לנו מצלמה דיגיטלית."
"שרטט!" ציווה איברהים בשפתיים קפוצות.
מוסטפה הרהר רגע, אך כעבור עוד כמה רגעים חייך חיוך קטן כאילו ירד לסוף דעתו. איברהים לא זרם עם הקדמה הטכנולוגית. הוא אהב לעשות הכול כמו פעם.
מוסטפה, מעצב פנים מוכשר וצייר מחונן, הוציא בלוק מכתבים מתיקו. "אין צורך במפית, יש לי תמיד בלוק ניירות איתי," הצהיר בגאווה.
"באמת כל הכבוד לך," לעג איברהים והקיש באצבעו על מונה. לגבר שחום העור הנאה והגבוה, שנראה באמצע שנות השלושים לחייו, היה מונה שספר את האנשים שחלפו על פניהם. כבר שעה וחצי הם ישבו בבית הקפה וספרו אנשים. איברהים חישב את כמות העוברים בשעה זו. המספר שהופיע על צג המונה עורר את שביעות רצונו.
"זאת השעה האידיאלית," קבע נחרצות והמתח שהיה שרוי בו התפוגג מעט.
מוסטפה סיים לשרטט ולגם מהאספרסו הכפול שהניחה לפניו המלצרית. גם הוא נראה רגוע ונינוח.
"תגיד, איברהים," פצח בשיחת חולין, "אתה לא מתגעגע ללימודי הרפואה? אתה זוכר שפעם ציירתי לך את כל האנטומיה של גוף האדם בפרופורציות מושלמות?"
איברהים לא טרח לענות. מגיל צעיר מאוד לא קיבל מרות מאף אחד. את ההחלטה להפסיק את לימודי הרפואה בבולוניה לאחר שלוש שנים קשות קיבל ברגע אחד. איברהים נועד לגדולות. הוא גדל בחצר המלוכה של דובאי. אביו, שהיה יורש העצר, נהרג בקרב כארמה בירדן בשנות השישים. דודו, השליט, התחתן עם אמו וגידל את איברהים על ברכי תורת האיסלם. עוד בהיותו נער האמין שכל מי שאינו מוסלמי הוא כופר, ואחד דינו. הוא למד רפואה מתוך מחשבה שאין מקצוע הרואי יותר מהצלת חיי אדם, אך ככל שהתהדקה אמונתו החל להאמין שהגבורה ומטרות החיים החשובות באמת נמצאות במקום אחד בלבד. והמקום הזה לא נמצא בפקולטה לרפואה.
מוסטפה, שהיה רגיל לשאול את איברהים שאלות מבלי לקבל עליהן תשובות, המשיך ללהג בנוסטלגיה. "אני הסברתי לך אז על משמעות מספר השלמות באמנות, 1.618." מוסטפה אמר את הספרות כאילו הוא מתאר משהו סקסי במיוחד. "אם ניקח, לדוגמה, את גובה האדם ונחלק אותו במרחק האופטימלי בין הטבור לרצפה, נקבל 1.618. ככל שתווי הפנים וקווי הגוף קרובים יותר לפרופורציות של המספר הזה, הם ניחנים במידות גדולות יותר של סימטריה מאשר אלה המתרחקים וסוטים ממידות אלה. הם פחות יפים, פשוט כי אינם תואמים."
איברהים שתה במהירות את המים מתוך שתי הכוסות שהיו על השולחן. הוא נראה מרוכז בעצמו וספק אם הקשיב לדבריו של מוסטפה.
"אני מאוד מתגעגע לשיעורי האמנות והציור. אני בטוח שיבוא יום ואני עוד אסיים את לימודי," סיכם מוסטפה בעצב קל.
איברהים נקש באצבעותיו, הפעם על השולחן. "קראת את הספר כוחה של תבונה?" שאל, משנה את כיוון השיחה. "כתבה אותו אוריאנה פלאצ'י."
"לא," ענה מוסטפה וגירד את זקנו הקצר.
"אז אולי כדאי שתקרא אותו," אמר איברהים בטון קשוח. "בספר המחברת מותחת ביקורת נוקבת על האיסלם מאז התקפות הטרור של האחד-עשר בספטמבר. היא גורסת שטרוריסטים הרגו בשם הקוראן ששת אלפים בני אדם בעשרים השנה האחרונות. לטענתה, דת האיסלם זורעת שנאה במקום אהבה, עבדות במקום חירות."
"אני אקרא את הספר," אמר מוסטפה בצייתנות.
"משגע אותי עד כמה אנשים יכולים להיות עיוורים," אמר איברהים בשאט נפש. הוא הוציא שטר כסף מארנקו והניח אותו בתוך המאפרה הריקה. הוא החל להטיף את משנתו על האיסלם. מוסטפה עשה את עצמו מקשיב לדברי ההסתה והשנאה על רקע דתי, ובקושי רב התאפק לא לקטוע את דבריו ולהזכיר לאיברהים שהוא מבזבז את זמנו בשכנוע המשוכנעים. הרי הם שייכים לאותו הצד.
"עכשיו אתה מבין מדוע הפסקתי ללמוד רפואה?" סיכם איברהים את דבריו בשאלה רטורית. "אני שליחו של מוחמד, ולא אשקוט ולא אנוח עד שאשלים את משימתי."
מוסטפה ידע היטב באיזו משימה מדובר. "אני איתך," אמר בקול רם, מדגיש כל מילה.
איברהים הציץ בשעונו. "אנחנו צריכים למהר. יש לי פגישה חשובה בשעה שמונה, ולפניה אני עוד צריך לעבור בבית המלון."
שני הגברים כהי העור מיהרו לכיוון היציאה מבית הקפה. פתאום נח מבטו של איברהים עליה. מה היא עושה פה?! הוא חלף על פניה, מביט בה בעיניים נוקבות. היא החזירה לו מבט ולכסנה את פיה בחיוך קטן.
מוסטפה ואיברהים צעדו לעבר היציאה מתחנת הרכבת. תוך שניות אחדות הם נטמעו בקהל הרב והפכו לחלק מן ההמון שפקד את תחנת הרכבת. מרצדס שחורה המתינה להם ביציאה מהתחנה.
בשאר ג'אבר, נהג המרצדס, עמד ליד מכוניתו. לא ניתן היה להתעלם ממנו בתוך ההמון החולף. הוא אכן היה גבר עצום ממדים. שער ראשו היה מגולח והבעת פניו חמורת סבר. הוא ניצב דומם לחלוטין. הם פנו לעברו והוא סימן להם להיכנס למכונית המפוארת.


דניאל, לבוש בז'קט כחול עם שתי שורות כפתורים זהובים ועניבה כחולה תואמת, לגם מהקפה שלו והביט סביבו. כמו צייד בעל חושים חדים סקר את השטח. ערנותו לא נפגמה גם בשעת בוקר מוקדמת זו. האישה היפה המחזיקה בידיה מגזין, בעוד מבטה משוטט סביב, סקרנה אותו מאוד. החיוך הקטן שלה היה מרהיב. חיוך מסחרר שיכול לשנות לך את כל היום. דניאל חשב מדוע האלים שלחו אותה, מעשה שטן, דווקא לבית הקפה שלו מכל בתי הקפה של תחנת הרכבת.
הוא שינה את זווית עמידתו כדי שתהיה לו עמדת תצפית נוחה יותר ונעץ בה מבט מבעד למשקפי טייסים גדולים מדי כדי שלא יזהו אותו. ניסיון רב שנים וחושים מחודדים אמרו לו שהיא עוקבת אחרי מישהו, כנראה כאן, בבית הקפה. הוא הסתקרן. יש לו מספיק זמן לראות מה קורה פה, עד שפאולו יגיע ברכבת ממילאנו.
הוא הביט כעת על שני הגברים כהי העור שמיהרו לצאת מבית הקפה. הם ישבו קודם ליד שולחן אחורי. דניאל ראה שהם משוחחים ביניהם בלחש, בעודם בוחנים את הנכנסים והיוצאים. למרות שהאישה היפה הביטה לעברם מספר פעמים, הם לא שמו לב אליה. רק כשיצאו מבית הקפה, דניאל הבחין במבטים שהחליפו ביניהם הגבר הגבוה בעל השפם והעיניים החומות והאישה היפה. אין ספק שהכירו זה את זו. הגבר היה בעל ארשת פנים רצינית, שפם שחור ועיניים חומות. דניאל חשב לעצמו שהוא גבר נאה. השני היה נמוך ושמנמן, בעל זקן קצר. האחד דיבר רוב הזמן, והשני - אם דיבר, עשה זאת בקיצור נמרץ. הם ישבו קודם במרחק ניכר מהבר בו שתה את הקפה שלו בעמידה, ולכן לא יכול להקשיב לחילופי הדברים ביניהם. הוא תהה איזה עניין מגלה בהם האישה היפה.
היא היתה כל כך יפה שהוא הביט בה כל הזמן, מנסה לקלוט את מבטה. היו לה שדיים מדהימים והעיניים הכחולות היפות ביותר שראה מעודו. עיניה נחו עליו לרגעים, אבל רוב הזמן היא הביטה בשני הגברים הזרים.
פתאום משך את תשומת לבו גבר צעיר בלונדיני בעל מראה ביישני, שישב בשולחן הסמוך והביט בסתר באישה שחורת השיער אשר הניעה את רגלה בתנועות עצבניות.
כל המבטים הללו סִקרנו את דניאל. דרך נעימה מצא להעביר את הזמן עד שיגיע מאיטליה ידידו ועמיתו, פאולו ריברה, שהיה בכיר בשירות החשאי האיטלקי. פאולו הודיע לו שיגיע הבוקר לציריך ממילאנו וביקש שימתין לו בתחנת הרכבת.


ד"ר פריץ שמידט, מנהל בית החולים האוניברסיטאי בציריך, היה רווק מזדקן מושבע, בן חמישים ושמונה, גבוה, רזה, שפתיו צרות ועיניו חומות וחסרות הבעה. הוא הגיע מוקדם בבוקר אל משרדו ורצה לעבור על דוחות פעילות המחלקות בבית החולים. היה עליו להכין למחר מצגת פעילות של בית החולים לחבר המנהלים והדירקטוריון. הוא סימן לעצמו במרקר צהוב זרחני את פעילות המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים. המחלקה היתה בראשותו של פרופסור יוזף באומברג אותו הכיר היטב משכבר הימים. היה להם עבר משותף וממושך ביחד. הוא לא היה שבע רצון מפעילות המחלקה.


חנויות הבגדים בתחנת הרכבת היו עדיין סגורות, אך האופנות החדשות תמיד סִקרנו את אד. הוא עצמו נהג להתלבש על פי האופנה הקלאסית, השמרנית יותר, אך נאלץ מדי פעם להתאים את עצמו ולהסתגל לאופנות המתחלפות. בציריך האלגנטית, אנשים כבר אינם הולכים בלבוש מחויט. הם מעדיפים את הלבוש הנוח, המרושל, שלא תמיד מציג שילוב מושלם של בדים וגוונים. נוחיות היא שם המשחק. אד קם ממקומו. לאחר ששילם עבור הקפה והביט בחלונות הראווה, החליט בלבו שבהזדמנות הראשונה הוא יחדש את מלתחתו בחליפות חדשות. "אולי אקנה גם מכנסי ג'ינס", חשב בעודו פוסע לכיוון המדרגות הנעות מעלה לעבר הרציף המרכזי.
למרות שמדי יום במשך השנה האחרונה נסע בתחנה זו, הרי שהרושם הצבעוני והמואר בבוקרו של יום קר זה בחודש דצמבר גרם לו לחוש ביתר שאת את רוממות אווירת חג המולד.
בעוד המדרגות נעות אל עבר רציף שלוש-עשרה, הוא הפנה את מבטו ובהה באופן טבעי כלפי מעלה. הוויטראז' עצום הממדים שכיסה את כל הקיר המערבי העליון החל להופיע בהדרגה תוך כדי תנועת המדרגות העולות. הוא נראה במלוא הדרו, ניצב מעל הרציפים של הרכבות היוצאות. מדי בוקר וערב חלף אד על פני הוויטראז', אך לפתע התמונה האמנותית קיבלה משמעות שונה.
הוויטראז' הזה קיים שם כבר שנים רבות. לכן, כמה מוזר שלמרות שהוא עובר כמעט מדי יום בתחנת הרכבת, מעולם לא הבחין במשמעות העמוקה יותר של תמונת הזכוכית המרשימה. אד שפשף את עיניו. כשהגיע למפלס העליון, התקדם לעבר קיר החלונות השקופים רק כדי להיות בטוח שמה שראה הוא אמיתי.
בפה פעור בהה ביצירת האמנות שהיתה מין שרטוט של קווים מעוגלים, מעין קשתות צבעוניות שהפכו למעגלים לולייניים. בזים חגו מעל לקווים הלולייניים, ובסוף התרשים דהר אייל לכיוון הקוטב הצפוני.
אלפי אנשים שחולפים בכל יום בתחנה מביטים בתמונה. סביר להניח שאדם מן השורה, גם אם יתפעל מיצירת הלולאות ימשיך הלאה מבלי לחשוב עליה יותר מדי. ספק אם אותו אדם ישים לב לרצף המספרים (1, 1, 2, 3, 5, 8, 13, 21, 34, 55 וכו'...) המחברים ביניהם את הקווים הלולייניים.
אבל באותו בוקר קר של חודש דצמבר זיהה אד דונהאו את המספרים. הוא עמד מופתע מול קיר החלונות העצום, סוקר בתדהמה את הבזים המעופפים מעבר לקווים הלולייניים. אד ידע שכאשר הבזים עטים על טרפם וצוללים לעברו, הם עושים זאת בנתיב לולייני.
הוא ידע שהזווית הנוצרת במעופו של הבז שייכת לסדרת המספרים הידועה כחיתוך הזהב.
הוא מיקד את מבטו באייל הדוהר. הוא כל כך התרכז בו, עד שלרגע היה לו נדמה שהחיה באמת דוהרת קדימה. תמונת לולייני הוויטראז' המוארים באור ניאון אדום בוהק, בשילוב עם אורות החג מסביב, יצרו אפקט מיוחד והתמונה נראתה מדהימה ביופייה.
אד הניח שבשעות של אמצע היום התמונה נראית פחות מרשימה, אך באותו בוקר החוויה הרגשית שעורר בו הוויטראז' היתה כל כך חזקה, ששום דבר בעולם לא יכול היה לערער את התפעמותו. הוא לא הצליח להבין איך מעולם לא קלט את משמעות התמונה המתארת את חיתוך הזהב בוויטראז' הנפלא הזה. איך התייחס אליו כאל קישוט על קיר ותו לא. הוא הרי פקד את התחנה וחלף ליד התרשים במשך שנים רבות. כל בוקר בדרך לעבודה. כל ערב כשהוא חוזר הביתה. איך יכול להיות שמשמעות התרשים הקסום נסתרה מעיניו עד כה? "האם עד כדי כך אני צועד בדרך מבלי לראות דבר?" שאל את עצמו בפליאה. "מי יודע מה עוד החמצתי".
"לציור זה יש ערך עצום להבנת היופי", חשב, "זה מדהים שמתוך כל אלפי האנשים העוברים כאן, איש אינו מתעמק בו או מודע לחשיבותו".
השעה היתה כבר שבע ועשר דקות. אד הכריח את עצמו להתנתק ממקומו ולהתקדם לעבר רציף שלוש-עשרה, לא לפני שהחליט שעוד היום יחזור לצלם את הוויטראז' בתחנת הרכבת. בעודו פוסע במהירות לעבר הרציף, שם ודאי כבר המתין לו ד"ר קוהלר, הרהר: "ידע איננו רק כוח. ידע פנימי מאפשר לך לראות את הנסתר מאחורי הגלוי לעין. ידע מאפשר להבחין בפרטים, ולראות דברים שנסתרים במבט ראשון".
אד, ששקד לאחרונה רבות על משמעות היופי והבנתו, הרגיש כיצד התת מודע שלו צף ומתגשם לתמונה ממשית. חיתוך הזהב שבו התעמק, הפך ברגע אחד מן המופשט למוחשי. מי היה מאמין שמכל המקומות בעולם, אמנות המבוססת על מספר הזהב של פיבונאצ'י תופיע דווקא על קיר בתחנת הרכבת של ציריך.
אד התקרב לעבר מקום המפגש עם קוהלר. הוא חש עדיין את עוצמת החוויה המהממת, שלא הרפתה ממנו. לבו הלם בקצב מטורף. רגליו רעדו קמעה והוא הזיע למרות הקור המקפיא.
הוא ראה את דמותו התמירה של קוהלר מרחוק.