פרק 1
"נועה, הבאת את החבל שלך היום? הוא הכי טוב."
החבל שלי לא היה מחבלי הקפיצה הפשוטים האלה. הוא היה חבל עבה, חזק, איכותי.
"ברור שהבאתי, ואני אחליט מי משחקת."
"טוב, אבל אני בטוח משחקת, ואני לא מחזיקה, בסדר?"
"אל תדאגי, שירה, נחליט יחד."
המשכנו להתלחשש בינינו, שירה ואני, שתי תלמידות כיתה ו', עד שהמורה לטבע קראה: "נועה ושירה מספיק לדבר שם. עוד חמש דקות הפסקה. עד אז תתאפקו, בבקשה."
הרכנו את הראש בבושה והפסקנו לדבר.
הגנבתי מבט אל שירה, שישבה בטור מצד ימין, וחייכתי, כי ידעתי שההפסקה הבאה תהיה שלנו, שאנחנו נחליט על המשחק.
המורה לטבע הסבירה מה ההבדלים בין שני הצינורות האלה שעוברים בצוואר, הקנה והוושט; היא אמרה שאחד מהם בשביל האוויר והשני בשביל האוכל, ובגלל זה אומרים "אין מסיחין בסעודה" – אסור לדבר ואסור אפילו להסיח את דעתנו מהאכילה.
לא אהבתי שמורות מעירות לי. הרגשתי כמו קרן, שבקושי לומדת, והמורה כל הזמן צריכה להעיר לה. אני לא כמו קרן, אני לומדת טוב, אבל לפעמים נגמרת לי הסבלנות, ואני כבר מחכה לדבר הבא, לסוף היום שיגיע או להפסקה.
יש! צלצול!
"כ-ל מי שמשחקת איתנו שתבוא לחצר האחורית, אנחנו מתחילות עכשיו!" צעקתי בכל הכוח כדי שכולן ישמעו ויבואו, כי לא היה לי כוח שייכנסו למשחק באמצע. וחוץ מזה, הכי כיף שישר יש תור וכולן רוצות לשחק איתנו.
אז שירה ואני רצנו מהר לתפוס את החצר האחורית, אבל כשהגענו ראינו שבנות מכיתה ח' הקדימו אותנו. פחדנו להגיד להן ללכת כי הן היו שתלטניות והרבה פעמים לא הרשו לנו להצטרף למשחקים שלהן, או גירשו אותנו ממקומות שאנחנו שיחקנו בהם, אבל פתאום חברה שלהן התקרבה ואמרה שיש בכיתה טורניר (ככה הן קראו למשחק הקלפים שלהן), והן שמעו ורצו מהר, ואנחנו מיהרנו לתפוס את החצר ולהכריז בקול שהמשחק מתחיל.
מייד הגיעו הרבה בנות, גם מכיתה ז' ומכיתה ה', ונעמדו בטור. הבנות הקטנות יותר לא אהבו לשחק בחבל, הן כל היום שיחקו תופסת או מחבואים. כאלה תינוקות.
אהבתי להחליט מה משחקים ואיך. תמיד הקשיבו לי, אני לא יודעת למה. בכל מקרה, זה היה כיף.
אז החלטנו (החלטתי בקול, וכולן הסכימו איתי) לשחק "חודשים" (במלעיל). "חודשים" זה משחק קפיצה בחבל שעומדים בו במעגל ואומרים בקול את החודשים העבריים של השנה: תשרי, חשוון, כסלו וכן הלאה. בכל פעם שאומרים שם של חודש בת אחרת קופצת, לפי סדר העמידה בטור, ומי שיוצא לה לקפוץ בחודש אלול צריכה לקפוץ שוב את כל החודשים לבד.
אני העדפתי לא לזוז כל כך הרבה, אז במהלך סבב הקפיצות חישבתי את המהלכים היטב כדי שלא יצא שאהיה אחרונה. לא רציתי לקפוץ את כל החודשים, כי הרגשתי לא בנוח כשכולן הסתכלו עליי, הרגשתי שהגוף שלי גדול ומגושם, שהירכיים שלי שמנות, שהחזה שלי בולט מדי.
הרבה בנות השתתפו במשחק, ורק באמצע סבב הקפיצות קלטתי שאלול ייפול עליי, ואני זו שאצטרך לקפוץ את כל החודשים. ממש לא רציתי, אבל גם לא רציתי שתשומת הלב תופנה אליי, אז צעקתי: "טוב, שעמום כבר 'החודשים' הזה, מחליפים ל'מהירות' (במלעיל)."
"נכון!" צעקה תמי מכיתה ו' 1, "אין לנו עוד הרבה זמן עד שההפסקה נגמרת, וכבר משעמם לשחק חודשים, בואו נעשה מה שנועה אמרה ונעבור למהירות, אבל נועה מתחילה."
אופס! מהירות זה אומר שצריך לקפוץ עשר קפיצות רגילות ואז עשר קפיצות מהירות ולהמשיך כך עד שנפסלים.
ממש לא רציתי, אבל לא הייתה לי ברירה. אני זו שאמרתי שצריך להחליף משחק, אז אני חייבת לעשות מה שהחלטתי. אני לא יכולה לוותר לעצמי רק בגלל שקצת לא נוח לי לקפוץ מהר.
אף פעם לא ויתרתי לעצמי. אני לא יודעת מתי זה התחיל, אבל ברור לי שכבר בכיתה ו', במשחק החבל הילדותי הזה, הרגשתי שהעניין הזה של לא לוותר לעצמי הוא משהו שמגדיר אותי, לטוב ולרע, ואצטרך להתמודד איתו.
אחד הזיכרונות המוקדמים שלי הוא זיכרון של אחר צוהריים קיצי בגן השעשועים. הייתי בת שלוש, והדבר שהכי הרשים אותי בגן היה מגלשה אדומה שהתנשאה אי שם מעל הראש שלי. כדי לגלוש בה, היה צריך לטפס על סולם, והוא, בדיוק כמו בשיר, הגיע כמעט עד שמיים. רציתי מאוד לטפס, והרמתי רגל לשלב הראשון של הסולם, ולשני וכן הלאה, אך כשהגעתי לשלב החמישי הסתכלתי למטה, ולמעלה, והתחרטתי. אולי זה לא רעיון טוב כל כך. רציתי לרדת, אבל ידעתי שאם התחלתי, אני חייבת לסיים. אזרתי אומץ והמשכתי לטפס. עוד שלב ועוד שלב, עד שהגעתי לראש הסולם. אני לא זוכרת את הגלישה עצמה, אבל אני זוכרת היטב שהגעתי לראש הסולם.
עשר שנים לאחר מכן. אני במרכז החצר האחורית של בית הספר, מסביבי חברותיי, מצפות לראות שאני צולחת כרגיל את הקפיצות. עצמתי עיניים חזק וניסיתי לדמיין שאין אף אחת סביבי, שאני שם לבד. אסור לי לוותר לעצמי. אז, אחת שתיים ו-ש-לוש. התחלתי לקפוץ את הקפיצות הרגילות ואמרתי לעצמי לא לחשוב על איך שאני נראית, לא לחשוב על זה שמסתכלים עליי, הרי אני חזקה בקפיצות. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשראחתשתייםשלושארבעחמש, זה עוד מעט נגמר, שששבעשמונהתשעשר, ורגיל, שתיים, שלוש, ארבע, אסור לי להיפסל בשום אופן, אני טובה בזה, וזה החבל שלי, ואסור שיראו שאני נפסלת, כי אם אפול החצאית שלי תעלה ויראו לי את הרגליים, ואני לא אוהבת שרואים כמה שאני גדולה ברגליים, חמש, שש, שבע, שמונה, הולך בסדר, אני לא נפסלת תשע, עשראחתשתייםשלושארבעחמששששבע. "צ-ל-צ-ו-ל" – שמעתי צעקה. "אני...אסייםאתה'מהירות'...ונגמוראתהמשחק...ישאנגליתעכשיו...אניחייבת...להיכנס...בזמן."
"וואו, נועה, את הכי טובה בחבל..." אמרה שני.
"נועה, את אף פעם לא נפסלת," הוסיפה מור.
"נו, ברור שהיא לא תיפסל, היא הכי טובה פה," הכריזה אסתי.
לא היה להן מושג מה עבר לי בראש בזמן שקפצתי. זה היה סיוט בשבילי, ורק רציתי שזה ייגמר.
הצלצול הזה הציל אותי.
חזרנו לכיתה, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על המשחק. איך שכל הזמן הסתכלתי על הבנות ששיחקו איתי וראיתי שהן רזות. לא הבנתי איך יכול להיות שאני מרגישה שאני גדולה מהן בגוף, אפילו שלא באמת הייתי. הרגשתי שהישבן שלי גדול מדי, הרגשתי שהרגליים שלי שמנות מדי, הרגשתי שהחזה שלי הוא כמו חזה של אישה גדולה, שהידיים שלי רחבות מדי.
רציתי לראות בזרועות שלי קצת עצמות או ורידים כמו שראיתי אצל קרן. כשמירי אכלה ראו לה את העצמות בצידי הפנים. חיפשתי כאלה גם אצלי, אבל לא – אצלי הכול היה מכוסה בשומנים. גם הפנים שלי היו מכוסות בשומנים.
הרגשתי שאני רוצה להיות רזה יותר.
לא קטנה יותר, רזה יותר.
שיראו אצלי קצת עצמות ולא רק שומנים.
* * *
"פססס... נועה... נועהההה... את שומעת?" לחשה לי שירה באחד הימים.
"שירה, מה?" לחשתי חזרה, "את רוצה שהמורה הזאת תוציא אותנו? יש מחר מבחן על החומר הזה... תכתבי לי פתק."
שירה שלחה לי פתק מקופל להמון קיפולים וכתבה עליו: "לנועה בלבד!!!"
פתחתי את כל הקיפולים של הפתק העבה הזה וראיתי שכתוב בו:
"נועה, אני רוצה ללכת היום במקום מחר."
כבר שבועיים אנחנו מתכננות ללכת לבריכה העירונית, חשבתי לעצמי, וקבענו שזה יהיה ביום רביעי. מה פתאום ללכת היום? מחר יש מבחן באנגלית, ואני חייבת ללמוד. אולי לה לא אכפת, אבל אני ממש רוצה לקבל מאה, לא עוד פעם תשעים ושבע, זה כזה ציון דפוק. אני ממש רוצה לקבל מאה.
אגיד לה שאימא שלי לא מסכימה.
כתבתי לה תשובה על הפתק, קיפלתי להמון קיפולים וכתבתי: "לשירה בלבד! לא לפתוח!!!"
העברתי לה את הפתק מתחת לשולחן כדי שהמורה לא תראה.
היא פתחה את כל הקיפולים וקראה: "שירה, אני צריכה לשאול את אימא שלי. נראה לי שהיא לא תסכים שאלך היום. ומחר בבוקר יש מבחן באנגלית, ואני חייבת לסיים ללמוד. כבר תרגמת את הסיפור בעמוד 34a, זה שהמורה נתנה לנו לקרוא למבחן? יהיו עליו שאלות, ואת חייבת לדעת לענות עליהן."
שירה השיבה לי במבט שאינו משתמע לשתי פנים: "אויש, כאילו מה יקרה אם לא נלמד היום למבחן."
היא כתבה במרץ פתק חדש והגניבה אותו אליי. מעניין מה היא כתבה.
"נועה, תביאי לי את הפתק הזה!" שמעתי את המורה קוראת.
קפאתי.
נלחצתי.
אותי? אותי המורה תפסה מפריעה בשיעור אנגלית?
מייד התעשַתי ואמרתי למורה: "אבל המורה, אני אף פעם לא עושה את זה בשיעור אנגלית, זו רק הפעם הזאת ואני מצטערת. אני מבטיחה שלא אעשה את זה שוב."
המורה התרצתה ואמרה: "את צודקת נועה, את באמת תלמידה נהדרת. לא אתייחס לזה הפעם, אבל בפעם הבאה הפתק הזה יעבור אליי, ושתיכן תיענשנה."
נשמנו לרווחה.
איזה נס.
שירה חייכה אליי ואמרה: "הנס הוא שהעזת לבקש סליחה, בזכותך המורה סלחה לנו."
לחשתי לה בהחלטיות: "אם מקשיבים בשיעור ומשתתפים תמיד, המורה סולחת אם פעם אחת בטעות מפריעים, עכשיו אני רוצה להקשיב אז שששש!"
המורה המשיכה ללמד אנגלית, מקצוע שאהבתי כל כך. היא לימדה שאת המילה "סוכר" באנגלית הוגים shugar, כאילו יש h אחרי ה-s, אפילו שאת ה-h לא כותבים. זה הקסים אותי!
שאלתי את המורה אם יש עוד מילים שהוגים sh, אבל מאייתים ב-s בלבד, והיא אמרה: "sure!"
אז אמרתי לה: "נו, איזה עוד מילה יש?"
והיא ענתה: "sure"
אז שאלתי אותה: "מה, את המילה 'בטח' כותבים בלי h?"
והיא ענתה: "sure!"
ורק אני והיא התפוצצנו מצחוק. כל הכיתה לא הבינה בכלל למה המורה חוזרת על אותה מילה כמה פעמים, ולמה זה מצחיק אותנו.
זה תמיד שעשע אותי. אחרי כל שיעור אנגלית היו מתקבצות סביב השולחן שלי כל הבנות ומבקשות לקבוע איתי זמן לעשות יחד שיעורי בית. נהניתי כל כך ממה שהאנגלית גרמה לי להרגיש.
פעם שמעתי את אימא שלי אומרת את המילה "הישֹגיוּת", והרגשתי שהמילה הזאת מתאימה בדיוק להרגשה שלי – במה שקשור לאנגלית הרגשתי תחושת הישֹגיוּת.
גם כי האנגלית שלי הייתה טובה מאוד, ולכן היו לי ציונים טובים והצלחתי לענות על השאלות של המורה; וגם כי המורה העריכה אותי, והחברות ביקשו את קרבתי, כי הן היו צריכות עזרה בתחום שלא הסתדרו בו. חשבתי שתחושת הישֹגיוּת היא התחושה הכי טובה בעולם, שאי אפשר לתאר עד כמה היא משפיעה לטובה על הנפש.
הייתי הישגית בלימודים כי הרגשתי טוב עם עצמי בלימודים, אבל דברים אחרים הטרידו אותי. הביטחון העצמי שלי היה נמוך, ולכן הייתה לי נטייה להתמקד בשלילי, וכל תחושה של הצלחה החווירה אל מול תחושת הכישלון השולית ביותר.
חזרתי הביתה באותו יום וחשבתי הרבה על כמה אני שונה מהחברות שלי, ועל כמה הייתי רוצה שיהיה לי גוף רזה שלא אתבייש בו. שלא אתבייש כשאני קופצת בחבל או בגומי, שלא אתבייש כשאני משחקת שבויים בשיעור התעמלות.
הייתי באמת טובה מאוד בספורט. בשבויים הייתי הכי טובה ותמיד הצלתי אחרות כשפגע בהן הכדור, אבל לא נהניתי מהמשחק עד הסוף, תמיד הציקה לי המחשבה על זה שמסתכלים עליי, ושאני שמנה, ושרואים שאני שמנה.
