ביום 11 נובמבר 1997 החליטה ורוניקה שהגיע — סוף סוף! — הרגע להרוג את עצמה. היא ניקתה בתשומת־לב את החדר ששכרה במנזר הנשים, ניתקה את ההסקה, צחצחה את שיניה ונכנסה למיטה.
היא לקחה משולחן הלילה את ארבע החפיסות של כדורי־השינה, אבל במקום למעוך את הכדורים ולערבב אותם במים היא החליט לבלוע אחד אחד, שהרי יש מרחק גדול בין כוונה למעשה והיא רצתה שתהיה לה אפשרות להתחרט באמצע הדרך. בינתיים עם כל כדור שבלעה הרגישה משוכנעת יותר: ואחרי חמש דקות החפיסות היו ריקות.
מכיוון שלא ידעה בדיוק כמה זמן יחלוף עד שתאבד את ההכרה, השאירה על המיטה את הגיליון החדש של מגזין צרפתי בשם Homme, שבדיוק הגיע לספרייה שהיא עבדה בה. לא היה לה עניין מיוחד במחשבים, אבל כשדפדפה במגזין גילתה מאמר על משחק־מחשב (אחד מאותם תקליטורים, כפי שנקראו בטקסט) שיצר פאולו קואלו, סופר ברזילאי שהזדמן לה להכיר בהרצאה בבית־הקפה שבמלון "גרנד יוניון". הם החליפו כמה מלים, והעורך שלו הזמין אותה להצטרף אליהם לארוחת־ערב. אבל הקבוצה היתה גדולה, ולא היתה לה הזדמנות להעמיק בשום נושא.
ובכל זאת, בגלל ההיכרות הזאת עם המחבר חשבה שהוא חלק מעולמה ושהקריאה על עבודתו תעזור לה להעביר את הזמן. בעוד היא מחכה למות התחילה ורוניקה לקרוא על מדע המחשבים, נושא שלא עניין אותה כלל. כך נהגה כל חייה: תמיד בחרה בדבר הקל ביותר או במה שהיה בהישג־יד. כמו אותו מגזין, למשל.
אבל להפתעה השורה הראשונה של הטקסט גרמה לה להתנער מן הפסיביות הטבעית שלה (הכדורים עוד לא נמסו בקיבתה, אבל ורוניקה היתה פסיבית מטבעה) ולראות בפעם הראשונה בחייה את האמת במשפט שהיה אופנתי מאוד אצל חבריה: "שום דבר בעולם הזה לא קורה במקרה".
למה הופיעה אותה שורה ראשונה בדיוק ברגע שהתחילה למות? מה היה המסר הסמוי שהופיע לנגד עיניה, אם באמת קיימים מסרים סמויים ולא רק צירופי־מקרים?
מתחת לאיור שהיה קשור באותו משחק־משחק פתח העיתונאי את המאמר בבשאלה: "איפה נמצאת סלובניה?"
'באמת,' חשבה ורוניקה, 'אף אחד לא יודע איפה נמצאת סלובניה,'
אבל סלובניה קיימת — בחוץ, ובפנים, בהרים סביב ובכיכר שמול עיניה: סלובניה היא ארץ מולדתה.
היא הניחה את המגזין בצד. עכשיו לא היה טעם להתרגז על עולם המתעלם מקיומם של הסלובנים; כבוד ארצה כבר לא העסיק אותה. זה היה הזמן להתגאות בעצמה, להבין שהיא מסוגלת, שסוף־סוף יש לה אומץ והיא עוזבת את החיים האלה: איזו שמחה! והיא עושה את זה בדרך שחלמה עליה תמיד — בכדורי שינה, שלא משאירים סימנים.
ורוניקה צברה את הכדורים במשך כמעט שישה חודשים. מכיוון שחשבה שלעולם לא תצליח להשיג אותם, שקלה לחתוך לעצמה את הוורידים. אף־על־פי שהחדר יתמלא בדם והנזירות יהיו מבולבלות ומודאגות. התאבדות דורשת שבני־האדם יחשבו קודם כול על עצמם ורק אחר כך על זולתם. ורוניקה היתה מוכנה לעשות ככל יכולתה כדי שמותה יגרום טרדה קטנה ככל האפשר, אבל אם חיתוך הוורידים יהיה האפשרות היחידה, אז לא תהיה ברירה — ושהנזירות ינקו את החדר וישכחו את הסיפור מיד, אחרת הן יתקשרו להשכיר שוב את החדר. אפילו בסוף המאה העשרים בני אדם עדיין מאמינים ברוחות־רפאים.
היא גם יכלה, כמובן לקפוץ מאחד הבניינים הגבוהים המעטים בלובליאנה, אבל מה עם תוספת הסבל שהמעשה יגרום להוריה נוסף על ההלם שיגרום להם מות בתם, יהיה עליהם לזהות גופה מרוסקת: לא, הפתרון הזה נראה לה גרוע יותר מדימום עד מוות, כי הוא יטביע חותם שלא יימחה בשני בני־אדם שרק רוצים בטובתה.
'למותה של הבת הם יתרגלו בסוף. אבל אי אפשר לשכוח גולגולת מרוסקת'.
יריות, קפיצות מבניינים, חנק, שום דבר מאלה לא התאים לטבעה הנשי. כשנשים מתאבדות הן בוחרות אמצעים הרבה יותר רומנטיים — חיתוך ורידים, מנת־יתר של כדורי־שינה. נסיכות נטושות ושחקניות בהוליווד סיפקו לנו שפע דוגמאות לעניין זה.
ורוניקה ידעה שהחיים הם המתנה לרגע המתאים לפעולה. ואמנם כך היה: בעקבות תלונותיה שהיא לא מצליחה להירדם בלילה השיגו שניים מחבריה ארבע חפיסות של סם חזק, ששימש את הנגנים במועדון־הלילה המקומי. ורוניקה השאירה את ארבע החפיסות על שולחן הלילה שלה במשך שבוע, מחזרת אחרי המוות המתקרב ונפרדת — בלי שום סנטימנטליות — ממה שקרוי "החיים".
עכשיו היא שם, מרוצה שהלכה עד הסוף ושואלת את עצמה מה לעשות במעט בזמן שנשאר לה.
היא חשבה שוב על המשפט המגוחך שקראה: איך יכול מאמר על מחשבים להתחיל במשפט מטופש כל כך: "איפה נמצאת סלובניה?"
מכיוון שלא מצאה דבר מעניין יותר החליטה לקרוא את המאמר עד הסוף וכך גילתה שהמשחק האמור יוצר בסלובניה (מדינה מוזרה זו שנראה שאיש אינו יודע איפה היא מלבד מי שגרים בה) מפני שכוח העבודה בה זול יותר. כמה חודשים קודם לכן, עם השקת המוצר, ערך היצרן הצרפתי מסיבה לעיתונאים מכל העולם בארמון בוולד.
ורוניקה נזכרה ששמעה משהו על המסיבה, שהיתה אירוע מיוחד בעיר: לא רק משום שהארמון קושט כך שיתאים ככל האפשר לאווירה הביניימית של אותו תקליטור, אלא גם בגלל הוויכוח שהתעורר בעיתונות המקומית: לאירוע הוזמנו עיתונאים, גרמנים, צרפתים, אנגלים, איטלקים וספרדים — אבל אף עיתונאי סלובני אחד.
בעל המאמר ב-Homme — שהגיע לסלובניה בפעם הראשונה, כל הוצאותיו על חשבון העיתון, נחוש בדעתו לבלות בשיחות עם עיתונאים אחרים, להגיד דברים מעניינים כביכול ולאכול ולשתות חינם בארמון — החליט לפתוח את מאמרו בבדיחה שבוודאי נעמה לאינטלקטואלים המתוחכמים בארצו.
הוא בוודאי גם סיפר לחבריו במערכת כמה סיפורים שקריים על מנהגי המקום, או על לבושן הפשוט של הנשים הסלובניות.
בעיה שלו. ורוניקה עמדה למות ודברים אחרים העסיקו אותה, למשל השאלה האם יש חיים אחרי המוות, או מתי ימצאו את גופתה. ובכל זאת — או אולי דווקא בגלל ההחלטה החשובה שהחליטה — המאמר הטריד אותה.
היא הביטה מבעד לחלון המנזר, שהשקיף על הכיכר הקטנה של לובליאנה. 'אם הם לא יודעים איפה סלובניה, אז בטח לובליאנה ביניהם היא עיר אגדית,' חשבה. כמו אטלנטיס או למוריה, או היבשות האבודות האחרות שאכלסו את דמיונם של בני־האדם. שום אדם בשום מקום בעולם לא היה פותח מאמר בשאלה איפה נמצא הר האוורסט, גם אם מעולם לא היה בו. ואילו בלב אירופה לא התבייש עיתונאי של מגזין חשוב לשאול שאלה כזאת, כי הוא ידע שרוב קוראיו אינם יודעים איפה נמצאת סלובניה. וודאי שאינם יודעים איפה נמצאת לובליאנה, בירתה.
אז גילתה ורוניקה דרך להעביר את הזמן — משחלפו עשר דקות והיא עדיין לא הרגישה שום שינוי בגופה. המעשה האחרון בחייה יהיה כתיבת מכתב לאותו מגזין, מכתב שבו תסביר שסלובניה היא אחת מחמש המדינות שנוצרו לאחר חלוקתה של מה שהיתה יוגוסלביה.
זה יהיה מכתב ההתאבדות שלה. היא לא תיתן הסבר אחר על הסיבות האמיתיות על מותה.
כשימצאו את גופתה יסיקו שהיא התאבדה משום שמגזין לא ידע איפה נמצאת ארצה. היא צחקה כשחשבה על הפולמוס בעיתונים, דעות בגד ונגד התאבדותה למען הכבוד הלאומי. והיא התפלאה על המהירות שבה שינתה את דעתה, שהרי כמה דקות לפני כן חשבה בדיוק ההיפך — שהעולם והבעיות הגאיוגרפיות כבר לא מעניינות אותה כלל.
היא כתבה את המכתב. מצב־הרוח הטוב שהשתלט עליה כמעט עורר בה מחשבות אחרות בעניין הצורך למות, אבל היא כבר בלעה את הכדורים והיה מאוחר מכדי להתחרט.
בכל אופן, גם בעבר היו לה רגעים כאלה של מצב־רוח טוב, והיא המיתה את עצמה לא מפני שהיתה אשה עצובה, מרירה, שחיה בדיכאון מתמיד. היא בילתה שעות אחר־צהריים רבות בחייה בהליכה שמחה ברחובות לובליאנה או בהתבוננות מבעד לחלון חדר שבמנזר בשלג היורד על כיכר הקטנה, שפסלו של המשורר הניצב בה. פעם אחת היתה בעננים במשך חודש כי במרכזה של אותה כיכר גבר זר נתן לה פרח.
היא האמינה שהיא אדם נורמלי לחלוטין. להחלטתה למות היו סיבות פשוטות ביותר, והיא היתה בטוחה שאילו היתה משאירה מכתב עם הסברים, אנשים היו מסכימים אתה.
הסיבה הראשונה: הכול בחייה חוזר על עצמו, ואחרי שיחלפו הנעורים — יגיע תור ההידרדרות. הזקנה תתחיל לתת את אותותיה הבלתי־הפיכים, המחלות יתחילו להגיע, החברים ייעלמו. בסופו של דבר, המשך החיים לא יוסיף כלום; להיפך, הסיכויים לסבול רק יגדלו.
הסיבה השנייה היא פילוסופית יותר: ורוניקה קראה עיתונים, צפה בטלוויזיה והיתה מודעת למה שמתרחש בעולם. הכול פגום ואין ביכולתה לתקן את המצב, כך שהיא מרגישה חסרת־תועלת לחלוטין.
והנה תוך זמן קצר היא תתנסה בהתנסות האחרונה בחייה, שאמורה להיות שונה מאוד: המוות. היא כתבה את המכתב למגזין ואז היא הניחה לנושא והתרכזה בעניינים דחופים יותר, מתאימים יותר למה שחיתה — או למעשה מתה — באותו רגע.
היא ניסתה לדמיין את חוויית המוות אבל לא הגיעה לשום תוצאה.
חוץ מזה, לא היה טעם לעסוק בזה, כי הכול יוודע לה בתוך כמה דקות.
כמה דקות?
לא היה לה מושג. אבל היא התענגה על המחשבה שהיא עומדת לדעת את התשובה על השאלה שהכול שואלים: האם אלוהים קיים?
בניגוד לאנשים רבים, לא זה היה הנושא העיקרי שהעסיק אותה. בתקופת המשטר הקומוניסטי העמדה הרשמית היתה שהחיים מסתיימים עם המוות, ובסופו של דבר היא התרגלה לרעיון הזה. מצד שני, בני דורם של הוריה וסביה עדיין הלכו לכנסייה, התפללו ויצאו למסעות עלייה לרגל, והאמינו באמונה עמוקה שאלוהים מקשיב לדבריהם.
בגיל עשרים וארבע, לאחר שחיתה את כל מה שיכלה לחיות — וזה היה לא מעט! — ורוניקה היתה כמעט בטוחה שעם המוות הכול נגמר, לכן בחרה בהתאבדות: חירות, סוף־סוף. שכחה נצחית.
עם זאת, בעומק לבה נשאר ספק: ומה אם אלוהים קיים? אלפי שנות ציוויליזציה הפכו את ההתאבדות לטאבו, הפרה של כל הציוויים הדתיים: האדם לוחם כדי לשרוד ולא כדי להיכנע. המין האנושי חייב לפרות ולרבות. החברה זקוקה לידיים עובדות. משפחה זקוקה לסיבה להישאר מאוחדת אפילו אחרי שהאהבה התפוגגה, ומדינה זקוקה לחיילים, למדינאים ולאמנים.
'אם אלוהים קיים, מה שאני באמת לא מאמינה, הוא יבין שיש גבול להבנה האנושית. הוא זה שברא את הבלבול הזה, שיש בו עוני, אי־צדק, חמדנות ובדידות. הכוונה שלו היתה מצוינת, אבל התוצאות עלובות; אם אלוהים קיים, הוא יהיה נדיב כלפי הברואים שרוצים להסתלק מן העולם הזה מוקדם יותר, והוא אפילו יכול לבקש סליחה על שהכריח אותנו לעבור פה.'
לעזאזל עם הטאבו והאמונות התפלות. האמא האדוקה שלה היתה אומרת: אלוהים ידע את העבר, את ההווה ואת העתיד. אם כך, הוא שם אותה בעולם הזה בידיעה ברורה שהיא תשים קץ לחייה, והוא לא ייכנס להלם בגלל המעשה שלה.
ורוניקה התחילה להרגיש בחילה קלה, שהתגברה במהירות.
עוד כמה דקות היא כבר לא תוכל להתרכז בכיכר שמחוץ לחלון. היא ידעה שעכשיו חורף, השעה בערך ארבע אחר־הצהריים והשמש שוקעת במהירות. היא ידעה שבני־אדם אחרים ממשיכים לחיות; באותו רגע חלף בחור מול החלון.
הוא ראה אותה ולא היה לו שמץ של מושג שהיא קרובה למוות. להקה של נגנים בוליביאניים (איפה נמצאת בוליביה? מדוע המאמרים במגזינים אינם שואלים את השאלה הזאת?) ניגנה מול הפסל של פראנס פרשרן, המשורר הסלובני הגדול שהטביע חותם עמוק בנשמת עמו.
האם תצליח להקשיב למוסיקה מן הכיכר עד שתסתיים? זה יכול להיות זיכרון יפה של החיים האלה: תחילת הדמדומים, המנגינה המספרת על חלומות שחולם הצד האחר של העולם, החדר המחומם והנעים, הבחור היפה ומלא החיים שעבר, שהחליט לעצור ועכשיו עמד מולה. ורוניקה הבחינה שהכדורים התחילו להשפיע עליה והבינה שזה יהיה האדם האחרון שיראה אותה.
הוא חייך. היא החזירה לו חיוך — לא היה מה להפסיד. הוא הניד בראשו; היא החליטה להעמיד פנים שהיא מסתכלת על משהו אחר — הבחור רוצה ללכת רחוק מדי. הוא המשיך בדרכו מבולבל, שוכח לנצח את הפנים ההם שבחלון.
אבל ורוניקה היתה מרוצה שמישהו חשק בה עוד פעם אחת. לא בגלל מחסור באהבה היא מתאבדת. ולא בגלל חוסר חיבה מצד משפחתה, בעיות כלכליות או מחלה חשוכת מרפא.
ורוניקה החליטה למות באותו אחר־צהרים יפה של לובליאנה, עם נגנים בוליביאניים שניגנו בכיכר, עם בחור צעיר שחלף מול חלונה, והיא היתה מרוצה ממה שראו עיניה ושמעו אוזניה. היא היתה מרוצה עוד יותר שלא תצטרך לראות את אותם הדברים במשך שלושים עוד חמישים שנים נוספות — כי הרעננות שבחייה תתפוגג והם ייהפכו לחיים טראגיים שהכול בהם חוזר שוב ושוב ויום האתמול זהה ליום שאחריו.
עכשיו התחילה קיבתה להתהפך, והיא הרגישה רע מאוד. 'מוזר, חשבתי שמנת־יתר של כדורי־הרגעה תרדים אותה מיד.' אבל מה שהרגישה היה דווקא זמזום מוזר בעיניים ורצון להקיא.
'אם אקיא לא אמות.'
היא החליטה לשכוח את כאב הבטן וניסתה להתרכז בלילה שירד במהירות, בבוליביאנים, באנשים שהתחילו לסגור את החנויות שלהם וללכת הביתה. הרעש באוזניה הלך וגבר, ובפעם הראשונה מאז בלעה את הכדורים נתקפה ורוניקה בפחד, פחד נורא מן הלא־ידוע.
אבל הכול היה מהיר. זמן קצר אחר כך היא איבדה את ההכרה.
