כשאומרים ז'יל וז'ים חושבים קודם כול על הסרט, וכמובן על הבמאי פרנסואה טריפוֹ, שהפך את הסיפור הזה לאחד מסרטיו הנפלאים. אבל בראשית באמת היה שם סיפור, סיפור שנהפך לספר מיוחד במינו, ואין פלא שהוא שבה את ליבו של טריפוֹ מן הרגע שראה אותו על דוכן ספרים, אי-שם בשנות ה-1950. יש משהו כובש בכתיבה של אַנְרי פְּייר רוֹשֶה, שפירסם את "רומן הביכורים" הזה כשהיה צעיר בן 74; משהו לכאורה פשוט מאוד, ישיר מאוד, ועם זאת פיוטי ביותר, מעֵין דיווח של גילוי לב.
אַנְרי פְּייר רוֹשֶה באמת יודע הכול על הסיפור, כי הוא פשוט היה חלק ממנו, אחד משני הגברים בתוך אותו ménage à trois (חיים בשלישייה), ששמותיהם בספר הם ז'יל-קתרין-ז'ים. חִשבוּ על כך: הסיפור שעליו מבוסס הספר מתחיל להתגלגל סביב תחילת המאה העשרים, והוא מספר את קורותיהם של שני גברים ואישה החיים שלושתם ביחד בגלוי, ובדרך כלל באושר, ללא צורך להסתתר או להתנצל. כביכול, לא רק מוסד הנישואין מוצב כאן בספק, אלא עצם המוֹנוֹגמיה המושרשת כל-כך בתרבות המערב. ואנחנו חשבנו שאנחנו מתקדמים.
וככל הנראה לא מצ'וֹאיזם הוא שהביא את רוֹשֶה לקרוא לספרו ז'יל וז'ים, ולא "קתרין, ז'יל וז'ים" או כל צירוף אחר של שלושת השמות. כי אף-על-פי ששני הגברים בסיפור נתונים כל העת לגחמותיה של האישה שאותה שניהם אוהבים, אולי בכל זאת הסיפור המרתק כאן הוא הידידות בין שני הגברים שאוהבים את אותה אישה, אוהבים ונשארים עד הסוף חברים טובים.
אַנְרי פְּייר רוֹשֶה כתב רומן. פרנסואה טריפו נדלק עליו, והשאר הוא היסטוריה, של הקולנוע והתרבות במאה העשרים. למהדורה העברית הזאת הוספנו פרק נפלא של מחקר – כמובן של שלושה מחברים, הפעם גבר ושתי נשים – ובו הסיפור האמיתי שמאחורי הרומן שמאחורי הספר. עד כמה התרחקה האמנות מן המציאות, ואולי עשתה אותה קצת יפה מדי?
