לפני שמתחילים
מבוא
הייחוד של גבולות ישראל
התהליך שבו התהוו הגבולות המדיניים של מדינת ישראל הוא דבר חריג וחסר־תקדים בהיסטוריה של המדינות שהוקמו מאז מלחמת העולם הראשונה. עם סיום המלחמה, הקהילה הבינלאומית התחייבה - ברוח הצהרת בלפור משנת 1917 - על "הקמת בית לאומי (a national home) לעם היהודי בארץ ישראל (Palestine)", 1 ולשם כך העניק חבר הלאומים לבריטים את המנדט לממש זאת, "תוך שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי פּלשׂתינה, ללא הבדל גזע ודת", כלשון כתב המנדט. כלומר, זו היתה "עיסקת חבילה" שאין להפריד בין שני מרכיביה: מחויבות בינלאומית להקמת בית לאומי לעם היהודי, בתנאי שיובטח כי יתקיים בו שוויון זכויות אזרחי לכל התושבים.2
"עיסקת החבילה" הזאת, בגלל קיומו של רוב ערבי בארץ,3 יצרה מתח בסיסי בין שלושת יעדיה המרכזיים של התנועה הציונית: להיות מדינה יהודית (במובן הלאומי), להיות מדינה דמוקרטית, ולהיות מדינה על כל השטח המנדטורי. לאורך כל שנות הסכסוך, ההנהגה הציונית נאלצה - ונאלצת גם היום - להכריע ביחס לטריטוריה, לזהות ולמשטר של המדינה היהודית, על־ידי בחירתם של לפחות שניים מתוך שלושת היעדים האלה (שכן האפשרות לבחור בכולם אינה מעשית). סיפורם של גבולות ישראל הוא בעצם הסיפור של ההכרעות שנעשו בשאלה הזאת לאורך הדרך.
המנדט על פּלשׂתינה שהוענק לממשלת הוד מלכותו, יש להזכיר, היה אחד מתוך קבוצה של מנדטים שהעניק חבר הלאומים למעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה. המנדטים ניתנו למעצמות כדי שיתמכו בעמים בעלי הזכות להגדרה עצמית במולדתם, יפַתחו את המרחב, ילַווּ וידריכו אותם בדרכם לכונן בארצם מדינה עצמאית, ובסופו של דבר יאפשרו להם לשלוט בה ולנהל אותה בעצמם. העיקרון של הזכות להגדרה עצמית היה מרכיב מרכזי בהסכם ורסאי שנחתם אחרי מלחמת העולם הראשונה, ועל־פיו הוקמו מדינות־לאום חדשות באירופה במקום האימפריה האוסטרו־הונגרית, האימפריה הצארית של רוסיה, הקיסרות הגרמנית והאימפריה העותומאנית.4
שני גורמים רבי־משקל גרמו לכך שההתחייבות לבית לאומי יהודי ולשוויון זכויות בו, התחייבות שנכללה במנדט על ארץ ישראל, תהיה שונה מן המנדטים האחרים שהוענקו באותה עת. הגורם הראשון היה העובדה שבזמן אישור המנדט על מה שנקרא "פּלשׂתינה (א"י)", בשנת 1922, הרוב המוחלט של העם היהודי, שמנה 14.4 מיליון נפש, חי מחוץ לגבולות הארץ. במיפקד הבריטי שנערך באותה שנה נמצא כי בארץ חיים 83,790 יהודים, ב-67 יישובים יהודיים ובערים מעורבות (ראו מפת צבע 1). העובדה הזאת העמידה אתגר אדיר בפני המעצמה המנדטורית ובפני התנועה הציונית: להניע את העם היהודי להגר לארץ ישראל. זאב ז'בוטינסקי תיאר את הדברים בבהירות במועצה הארץ ישראלית ב-1919:
בארצות אחרות, מקום שם כל העם יושב בארצו, כל האזרחים יושבים על אדמתם - קל ופשוט הוא הבניין הזה [של מדינה עצמאית]; אבל לא בארצנו, הנתונה בתנאים מיוחדים, אשר היא בנדון זה ארץ "אי־נורמלית", יען כי רוב אזרחיה נמצאים מחוץ לגבולות הארץ.5
לשם כך, בכתב המנדט שניתן על־ידי חבר הלאומים הודגש כי מוטל על הבריטים להעניק עדיפות להגירה והתיישבות של יהודים, כפי שנאמר בסעיפים הבאים:
סעיף 6: המימשל בפּלשׂתינה, בעודו מבטיח כי הזכויות והעמדות של יתר חלקי האוכלוסייה אינם נפגעים, יסייע בתנאים נאותים לקידומה של ההגירה היהודית, וכן יעודד בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית, כמוזכר בסעיף 4, התנחלות צפופה של יהודים על הקרקע, כולל אדמות מדינה וקרקעות בור שאינן דרושות לצורכי הציבור.
סעיף 7: המימשל בפּלשׂתינה יהיה אחראי על חקיקת חוק התאזרחות. ייכללו בחוק הזה תנאים המנוסחים בכוונה להקל על רכישת האזרחות הפּלשׂתינית על־ידי היהודים המתיישבים ישיבת קבע בפּלשׂתינה.
הגורם השני היה העובדה כי בארץ חיה כבר מאות שנים אוכלוסייה גדולה של ערבים ובני עדות אחרות. מספרם באותו מיפקד עמד על 673,400 נפש - בערך פי שמונה ממספר היהודים - והם התגוררו בכ-850 יישובים ברחבי הארץ. עד סוף מלחמת העולם הראשונה הם ראו את עצמם חלק מהאימפריה העותומאנית, ולאחר המלחמה - חלק מ"סוריה הגדולה",6 וסברו כי זוהי הדרך העדיפה בשבילם לממש את זכותם להגדרה עצמית. אבל הדחתו של פייסל7 על־ידי הצרפתים ביולי 1920, ארבעה חודשים בלבד לאחר שהמליך את עצמו בדמשק כמלך הערבים, ריסקה את חלום "סוריה הגדולה", והביאה את הערבים שבתחום המנדט הבריטי בפּלשׂתינה לדרוש כי תוקם בשטח הזה מדינה ערבית עצמאית. כך הוצב אתגר נוסף בפני בריטניה ובפני התנועה הציונית: התנגדות של תושבי הארץ הערבים להגירה של העם היהודי לארץ ישראל במטרה להקים בה את ביתו הלאומי.
החשיבות של המחויבות הבריטית, במסגרת כתב המנדט שאישר חבר הלאומים באוגוסט 1922, הודגשה על־ידי ז'בוטינסקי במאמר "על קיר הברזל" שפירסם בשנת 1923:
לשם מה זקוקים אנו להצהרת בלפור? לשם מה זקוקים אנו למנדט? משמעותם בשבילנו נעוצה בכך, שכוח חיצוני הטיל על עצמו התחייבות ליצור בארץ תנאֵי מינהל וביטחון כאלה, שבהם תהיה האוכלוסייה המקומית, למרות כל רצונה, משוללת אפשרות להפריע להתיישבותנו באורח מינהלי או פיזי.8
אם כך, כאשר התהליך של כינון המדינה היהודית התחיל את דרכו, "עקרון ההגדרה העצמית לא הוחל על פּלשׂתינה", כפי שנכתב מאוחר יותר בדו"ח ועדת החלוקה ב-1947, וזאת בגלל "השאיפה לאפשר את הקמת הבית הלאומי היהודי".9 יתר־על־כן, במיזכר פנימי משנת 1919 כתב הלורד בלפור, אז שר החוץ הבריטי: "בפּלשׂתינה אנחנו לא מציעים אפילו לקיים נוהל פורמלי של התייעצות עם התושבים הנוכחיים של הארץ".10 במילים אחרות, תושבי הארץ הערבים לא נהנו מן הזכות הקולקטיבית להקים מדינה משלהם בגבולות שנקבעו לארץ ישראל, אף־על־פי שהעיקרון של הגדרה עצמית קבע כי ארץ שייכת לתושביה ולא לכובשיה. שלל הסיבות לחריגה הזאת מן העיקרון הכללי נבעו מהרצון הבינלאומי לפתור את הבעיה של העם היהודי, החי מחוץ למולדתו ההיסטורית.
עם זאת, התנועה הציונית, לפחות בשנים הראשונות של המנדט הבריטי, התייחסה ברצינות גם למרכיב השני בכתב המנדט - זה שתבע את "שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי פּלשׂתינה, ללא הבדל גזע ודת". דוד בן־גוריון, בעת ויכוח פוליטי בוועידה בעין חרוד בחודש מאי 1924, ניסח את הדברים באופן הבא: "בוודאי יש ליישוב הערבי בארץ זכות להגדרה עצמית, ושלטון עצמי, לא נעלה על דעתנו לקפח זכות זו או להמעיטה. האוטונומיה הלאומית שאנו דורשים לעצמנו אנו דורשים גם לערבים".11
ההצהרה הבריטית והחלטת חבר הלאומים הביאה את ערביי ארץ ישראל לפתוח במאבק לביטול הצהרת בלפור וכתב המנדט ולהכרה בזכותם הבלעדית לכונן מדינה ערבית עצמאית בארץ ישראל. המאבק התנהל במישור המדיני12 והפיזי: הן נגד ההגירה היהודית, שהיתה אמורה ליצור רוב יהודי באוכלוסיית הארץ, והן נגד הקצאת הקרקעות על־ידי השלטון המנדטורי הבריטי ורכישתן על־ידי היהודים לשם הקמת יישובים יהודיים חדשים, האמורים לחזק את השליטה היהודית במרחב.13
עם הזמן הצליח המאבק הערבי להביא לשינוי המדיניות של בריטניה בתחום ההגירה. המעצמה המנדטורית הלכה ונסוגה ממימוש המרכיב הזה של כתב המנדט, ובהדרגה הגבילה את מספר המהגרים היהודים לארץ ואת רכישת הקרקעות בה - הגבלות שבאו לידי ביטוי ב"ספרים הלבנים" שפורסמו בשנים 1922, 1930, 1939. השינוי הזה במדיניות הבריטית, יחד עם העובדה שהמוני העם היהודי לא מיהרו לעלות לפּלשׂתינה14 (מסיבות כלכליות, דתיות ואידיאולוגיות שונות), הניעו את התנועה הציונית לקבל לראשונה, ב-1937, את הרעיון של חלוקת הארץ.15 כפי שתיאר זאת מרדכי נמיר ביוני 1937, בישיבת מפא"י שעסקה בדו"ח ועדת פיל: "צמצום בשטח - זהו המחיר אשר עלינו לשלם בעד איחורו הפטאלי של העם העברי בבניין הארץ ובעד גידולה המהיר של התנועה הערבית".16
מה התחדש ב-1937
בצד הציוני, בשלב הזה, הצורך במדינה עם רוב יהודי, שיבטיח את זהותה במשטר דמוקרטי ויאפשר לקלוט את יהודי אירופה הנתונים לאיום מצד גרמניה הנאצית, גבר על החזון של הקמת מדינה בכל שטחי ארץ ישראל. במכתב מיום 5 באוקטובר 1937 כתב דוד בן־גוריון, יו"ר הסוכנות היהודית, לבנו עמוס: "מה שאנו רוצים הוא לא שהארץ תהיה שלמה ואחידה, אלא שהארץ השלמה והאחידה תהיה יהודית. אין לי כל סיפוק מארץ ישראל שלמה - כשהיא ערבית". בעיני בן־גוריון, באותו זמן לא היה זה ויתור על השאיפה הציונית, אלא כלי לממש אותה, שלב בדרך להגשמתה. כפי שכתב בהמשך מכתבו: "מדינה יהודית חלקית אינה סוף, אלא התחלה [...] הקמת מדינה - אפילו חלקית - היא תגבורת כוח מקסימלית בתקופה זו, והיא תשמש מנוף רב־כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה".17
אם כך, אפשר לקבוע כי בשנת 1937 קיבלה התנועה הציונית את רעיון חלוקת הארץ באופן פורמלי,18 גם אם בתחילה ראתה בו "מקפצה" למדינה יהודית בכל שטח ארץ ישראל. כדברי בן־גוריון באותו מכתב: "משום כך, אין בליבי כל קרע בין השכל ובין הרגש. שניהם אומרים לי: להקים מייד מדינה יהודית, אפילו לא בכל הארץ, השאר יבוא במשך הזמן, מוכרח לבוא".
מבחינתה של התנועה הציונית, הסכסוך הטריטוריאלי בין שני העמים עמד - ועדיין עומד - על השאלה היכן יעבור קו הגבול בארץ ישראל בין המדינה היהודית למדינה הערבית, אף־על־פי שבתוך התנועה היו (כפי שישנם היום) גורמים שדרשו מדינה אחת בכל ארץ ישראל המנדטורית.19 לערביי ארץ ישראל נדרש יובל שנים נוסף כדי לקבל את רעיון החלוקה ולהכיר בכך שהשאלה היא היכן יעבור הגבול.20
לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהלכו והתחוורו ממדי השואה היהודית באירופה, חדרה בהדרגה ההכרה כי אבד הפוטנציאל היהודי להשגת רוב יהודי בארץ ישראל. זה היה גורם נוסף שהביא את התנועה הציונית לראות בחלוקת הארץ את המוצא האפשרי היחיד להקמת מדינה יהודית. וכך כתב בן־גוריון לשר החוץ הבריטי בֶּווין ב-14 בפברואר 1947: "הסידור המיידי האפשרי היחיד, שיש בו יסוד של סוֹפיוּת, הוא הקמת שתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית [...]".21
מהחלטת החלוקה להתלקחות המלחמה
הניסיון הראשון ליישם בפועל את העיקרון של חלוקת הארץ נעשה בהחלטת החלוקה של האו"ם, החלטה מספר 181, מ-29 בנובמבר 1947. בפרק 6, חלק 1, של דו"ח ועדת החלוקה מ-1947 נאמר: "רק באמצעות החלוקה יכולות שתי השאיפות הלאומיות המנוגדות הללו לבוא לידי ביטוי ממשי ולאפשר לשני העמים לתפוס את מקומם כאומות עצמאיות בקהילה הבינלאומית ובאומות המאוחדות". במילים אחרות, ההחלטה הכירה לראשונה בערביי פּלשׂתינה (א"י) כבעלי זכות להגדרה עצמית, והעניקה לשני הצדדים את האפשרות להקים מדינה עצמאית בחלק מארץ ישראל, תוך בינאום אזור ירושלים. באופן מעשי, ההחלטה קבעה כי ערביי ארץ ישראל, שמנו אז כשני שלישים מתושבי הארץ, יוכלו לכונן מדינה ערבית ב-45 אחוזים משטח הארץ, לצד מדינה יהודית שתשתרע על 55 האחוזים הנותרים, מרביתם באזור הנגב השומם והצחיח.
החלטה 181 של האו"ם לא הסירה את התנגדותם של הערבים לכינון מדינה יהודית, והערבים תושבי הארץ יצאו למלחמה כדי לבטל אותה, תחילה בכוחות עצמם ובהשתתפות "צבא ההצלה", ואחר־כך - עם פינוי הכוחות הבריטיים מן הארץ וההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-15 במאי 1948 - בסיוע חילות משלוח של כמה מדינות ערביות.
בסיומה של המלחמה, היהודים בארץ ישראל מצאו את עצמם במדינה המשתרעת על פני 78 אחוזים משטחה של ארץ ישראל המנדטורית. מדינת ישראל, שזכתה להכרה רחבה, התקבלה לחברה באו"ם, ואילו חלק מערביי ארץ ישראל, שעזבו או גורשו מהשטח שנכלל בתחומי מדינת ישראל, הפכו לפליטים, איבדו את זכותם לתבוע את מימוש השאיפות הלאומיות שלהם, ובמשך שנים רבות יוצגו על־ידי מדינות ערב. כתוצאה מן המלחמה, ערביי ארץ ישראל איבדו את מעמדם המדיני כקולקטיב וכצד לסכסוך: הסכמי שביתת נשק נחתמו ברודוס ב-1949 בין מדינת ישראל לבין המדינות השכנות לה (מצרים, לבנון, ירדן וסוריה), וקווי שביתת הנשק הוגדרו בהם במפורש כקווים זמניים;22 אבל ערביי ארץ ישראל לא השתתפו במשא־ומתן לקראת ההסכמים ולא חתמו עליהם. גם בוועידת הפיוס בלוזאן (1948-1949), שבה דנו בעיקר בסוגיות הגבולות והפליטים הפלסטינים, לא איפשרו להם להשתתף.23 יעברו עוד שנים עד שהעם הפלסטיני יזכה לייצוג משלו - על־ידי האירגון לשיחרור פלסטין (אש"ף). האירגון הוקם ב-1964, אבל רק ב-1974 זכה להכרה של הליגה הערבית והאו"ם כנציגו הבלעדי והלגיטימי של העם הפלסטיני.24
1967 - הקלפים נטרפים
ארץ ישראל המנדטורית, ושטח נרחב (חצי־האי סיני ורמת הגולן) מחוץ לשטח זה, הפכו להיות נתונים לשלטון אחד ב-1967, עם סיום מלחמת ששת הימים. אחת התוצאות של המלחמה הזאת היתה שנוצר קשר ישיר - לפחות לתקופה מסוימת - בין כמה חלקים של העם הפלסטיני: אלה שהיו נתונים לשלטון ירדני בגדה המערבית ואלה שהיו כפופים לשלטון מצרי ברצועת עזה (וכן גם הפלסטינים אזרחי ישראל, למרות מעמדם השונה). באותה עת, תוצאה אחרת של המלחמה היתה שנוצרו תנאים פיזיים לחידוש התפיסה של "ארץ ישראל השלמה" - שאותה ניסה לממש מפעל ההתיישבות הישראלי בשטחי הגדה המערבית וברצועת עזה, כמו גם בסיני וברמת הגולן.
אימוץ החלטת מועצת הביטחון 242 מנובמבר 1967 על־ידי ישראל ומדינות ערב - החלטה שממנה צמחה הנוסחה "שטחים תמורת שלום" - ואחר־כך מלחמת יום הכיפורים ב-1973, הניעו בסופו של דבר את תהליך השלום הישראלי־ערבי, שהביא בהמשך להסכמי שלום בין ישראל למצרים ב-1979 ובין ישראל לירדן ב-1994. אבל רק ב-1988, כעשרים שנה לאחר מלחמת ששת הימים, עם ויתורו הסופי של חוסיין מלך ירדן על ייצוג הפלסטינים ועל סיפוח הגדה המערבית לירדן, החליט אש"ף, מייצג השאיפות הלאומיות של הפלסטינים, להכיר בהחלטות האו"ם 181, 242 ו-338 - וזאת כדי לזכות במעמד של בן־שיח בדיונים על עתיד הארץ. כך תיאר זאת מאוחר יותר יו"ר אש"ף מחמוד עבּאס (אבו מאזן):
אבדה הזדמנות החלוקה של 1947, ולפניה אבדה הזדמנות החלוקה של ועדת פּיל. אנחנו לא רוצים לאבד הזדמנות נוספת. לפיכך קיבלנו את חלוקת 1948 ו-1967, שאיננה כוללת יותר מאשר 22 אחוזים משטחי פלסטין ההיסטורית.25
הכרה זו אישררה את מעמדם המדיני של הפלסטינים ואת זכותם להקים מדינה ערבית, לצידה של ישראל, בתחומי ארץ ישראל המנדטורית,26 וב-1993 הפך אש"ף להיות הצד הרשמי בדיונים מול ישראל על עתיד הגדה המערבית ורצועת עזה.27 ישראל ואש"ף הכירו באופן הדדי זה בזה28 וחתמו על "הסכם אוסלו" ליישוב הסכסוך29 - הסכם שלא הגיע לידי מימוש מלא עד היום. במסגרת ההסכם העבירה ישראל 40 אחוזים משטח הגדה המערבית לאחריות מוגבלת של הרשות הפלסטינית, שהוקמה ב-1994. 30
נושא קביעת הגבולות של מדינת ישראל עם מדינה פלסטינית המשיך לעמוד במרכז הדיון המדיני־פוליטי־ציבורי מאז שנת 1993, ומאז לא ירד למעשה מסדר־היום האזורי. קביעת הגבולות חזרה ונדונה בכמה סבבים של משא־ומתן בין הצדדים, אבל לא הביאה לתוצאות בשטח - פרט לנסיגת ישראל מרצועת עזה ופינוי כל היישובים היהודים בה ובצפון השומרון ב-2005.
אם כך, המרכיב הטריטוריאלי בסכסוך הישראלי־פלסטיני פשט ולבש צורה הן בממד הזמן הן בממד המרחב, וגם הגורמים המעורבים בו, במישרין ובעקיפין, השתנו עם הזמן. הדיון על גבולותיה של ישות מדינית יהודית מתקיים כמאה שנה במסגרת סכסוך אתנו־לאומי בין יהודים לערבים על הטריטוריה של ארץ ישראל המנדטורית. זהו סכסוך שמקורו בהתנגשות בין שתי שאיפות לאומיות - זו של העם היהודי וזו של הערבים תושבי הארץ - שתי שאיפות שהאומות המאוחדות הכירו בהן כבעלות תוקף.
במבט לאחור, כדאי לשים לב כי אף־על־פי שהתיחום של ארץ ישראל נקבע (לאחר מלחמת העולם הראשונה) בעיקר על־פי האינטרסים של בריטניה וצרפת, הוא נשאר תקף עד היום לצורך הגדרת השטח שאליו מתייחס הסכסוך הטריטוריאלי בין ישראל לפלסטינים. מלחמות ישראל־ערב מאז 1948 שינו פעמים רבות את גבולות הארץ, אבל כמעט תמיד הם חזרו לתיחום שנקבע ב-1922. ב-1949, עם סיום מלחמת העצמאות, ישראל נסוגה מצפון סיני ומדרום לבנון, והיא שבה ונסוגה מסיני ומרצועת עזה בגמר מלחמת סיני ב-1956; אחרי 1967 מצרים לא תבעה את רצועת עזה שכבשה ב-1948, ובמסגרת הסכם השלום שנחתם עם ישראל ב-1979 היא חזרה אל קו הגבול של ארץ ישראל המנדטורית; ירדן ביטלה את סיפוח הגדה המערבית ב-1988, וכשחתמה עם ישראל על הסכם שלום ב-1994 ביססה אותו על הקו של 1922; ישראל כבשה את אזור דרום לבנון ב-1982 ונסוגה ממנו אל קו המתבסס על הקו הבינלאומי בשנת 2000 (אם כי לא זהה לו במלואו); ולבסוף, סוריה נסוגה בשנת 1949 מהשטחים שכבשה ב-1948 אל קו הגבול הבינלאומי שנקבע בשנת 1923, והשטחים האלה הפכו להיות מפורזים עד מלחמת ששת הימים.
גיאוגרפיה, דמוגרפיה, היסטוריה, פוליטיקה
הספר הזה הוא מחקר גיאוגרפי־היסטורי־מדיני על גבולותיה של ארץ ישראל, הבוחן נושא שעדיין לא ניתנה לו מלוא תשומת הלב: הזיקה וההשפעה ההדדית שבין שניים מן הכוחות המרכזיים המעצבים את המרחב - התמורות הגיאופוליטיות המתחוללות בעיקר במערכת המקומית אבל גם במערכות האזוריות והעולמיות, והתמורות במרחב הדמוגרפי־יישובי.31 שני הכוחות האלה השפיעו על התפתחות קו הגבול ועיצובו במשך תקופה ארוכה, מאז הגדרת גבולותיה של ארץ ישראל המנדטורית ב-1922 ועד למשא־ומתן שהתקיים במסגרת תהליך אנאפוליס ב-2008. במחקר הזה ננסה לבדוק את השינויים במערך הכוחות בין יהודים לערבים ובקרב גורמים בינלאומיים המעורבים בסכסוך, את ההתפתחויות במציאות הגיאוגרפית־יישובית בארץ ישראל, ואת השלבים והגורמים שהובילו להתפתחויות האלה.
במהלך המאה ה-20, וכן בפתח המאה ה-21, ראו אור פירסומים רבים מאוד העוסקים בסכסוך הישראלי־פלסטיני, ובסכסוך הישראלי־ערבי בכללותו.32 פורסמו גם מחקרים רבים העוסקים בבחינה היסטורית של גבולות העבר שהתקיימו בארץ ישראל. אבל ביחס להתהוות של גבולות ישראל בעת החדשה, אפשר לציין רק מספר קטן של מחקרים מדעיים: חלקם מציגים באופן כללי הצעות לקביעת הגבול, ואחרים מנתחים תהליכים מדיניים והחלטות שהתקבלו לשם קביעת גבולותיה של הארץ ושל מדינת ישראל.33
חלקים ממחקרים אלה מצביעים על כך שידיעה מקיפה של הגורמים המשפיעים על התפתחות הגבול, הבנת התכונות הפיזיות והאנושיות של רצועת השטח שבתוכה מתוכננת התוויית הגבול, וניתוח התיפקודים המאפיינים את הרצועה הזאת, מאפשרים להעריך את התופעות והתהליכים שיתרחשו במרחב לאחר כינון הגבול, ועל־ידי כך למנוע בעיות שעלולה ליצור התוויית הגבול.34
הספר הזה, המבוסס בחלקו על חיבור לשם קבלת התואר דוקטור שכתבתי באוניברסיטת חיפה,35 מביא את סיפור התגבשותם של גבולות מדינת ישראל על רקע הייחודיות של הסכסוך הישראלי־פלסטיני־ערבי, כפי שתואר לעיל. הוא מתחקה אחר תולדות הסכסוך, ובוחן את ההיבט המשולב - גיאוגרפי, היסטורי ומדיני - של התוויית גבול מדיני בסכסוך הישראלי־פלסטיני.
הגבולות שהוסכמו, ואלה שעדיין מתגבשים, הם תוצר של ההשפעה ההדדית בין הציר המדיני לציר ההתיישבותי השזורים בסכסוך. במילים אחרות, עיצוב הגבול בין מדינה יהודית למדינה ערבית בארץ ישראל המנדטורית הוא פרי של המאבק המתמשך לאורך שני צירים: האחד, מהלכים מדיניים וצבאיים הנשענים על נָרָטיבים וחזונות לאומיים; והשני, מהלכי ההתיישבות היהודית והמציאות ההתיישבותית הערבית בארץ, שלאורך רוב המאה ה-20 היה בה רוב ערבי. שני הצירים האלה מתנגשים, מתחככים, משפיעים זה על זה לאורך הזמן, ומעצבים את גבולות ישראל.
הגורמים המדיניים, האידיאולוגיים, הדמוגרפיים והמרחביים, שהשתנו ללא הרף במאה השנים האחרונות, העמידו בסופו של דבר בפני הצדדים הניצים את הצורך להתמודד עם המתח בין החזון של כל אחד מהם להפוך את ארץ ישראל המנדטורית ל"כולה שלי", ובין המציאות המדינית, הדמוגרפית והמרחבית, שהתפתחה והשתנתה עם השנים. העמדה המתבססת על החזון של "הכל או לא כלום" אכן היתה, בשלבים שונים של הסכסוך, נחלתם של שני הצדדים, אבל מולה ניצבה תמיד האפשרות של פשרה: חלוקה טריטוריאלית המשאירה כל אחד משני הצדדים "וחצי תאוותו בידו". באופן עקרוני, זוהי אותה פשרה שהוצעה לראשונה על־ידי ועדת פּיל ב-1937, שהדו"ח שלה מציין, כאמור לעיל, כי זהו "מאבק בין שתי תנועות לאומיות שתביעותיהן בעלות תוקף ולא ניתן ליישב אותן זו עם זו [...] זולת חלוקה".
הספר הזה מתאר ובוחן את ההתפתחויות בעמדות של שני הצדדים - היהודי־ישראלי והערבי־פלסטיני - לאורך מאה שנות סכסוך ביניהם ביחס לקו הגבול, ואת ההצעות לפתרון הסכסוך על־ידי הסכמים או על־ידי מהלכים חד־צדדיים. הוא מתחקה אחר ההשלכות והמשמעויות של כמה מן הקווים שהתהוו עם השנים על התוואי העתידי האפשרי של גבול יציב בין המדינות, אם אחד מהם יהפוך לגבול בינלאומי בין ישראל לפלסטין. כרקע לדיון בהיבטים הטריטוריאליים של הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, הספר יעסוק גם במושג הרחב של גבולות, ויערוך השוואות בין סכסוכים פנים־מדינתיים אחרים בעולם ובין המקרה הישראלי־פלסטיני.
הקו של החלוקה הטריטוריאלית הוצע והשתנה פעמים רבות במהלך הסכסוך, אבל היו בו כמה אבני דרך מרכזיות. בחרנו להעמיק כאן בשלוש מהן: הקו הירוק, מכשול ההפרדה והביטחון, והצעות ישראל ואש"ף לגבול הקבע בשיחות אנאפוליס 2008.
הקו הירוק: במהלך השנים שלאחר מלחמת העצמאות, ובעיקר לאחר המלחמה ב-1967, הלכה והתפתחה התפיסה שקו הסכמי שביתת הנשק, הידוע גם בשם "הקו הירוק",36 הוא התשתית להתוויית גבול בינלאומי בין מדינת ישראל לבין ממלכת ירדן ומצרים, ומאז 1988 - לאחר שחוסיין מלך ירדן ויתר על התביעה לריבונות בגדה המערבית ואש"ף הכיר בהחלטות האו"ם 181, 242 ו-338 - גם בין ישראל לבין מדינה פלסטינית עתידית,37 שתשתרע על שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה.38 אלה הם חלק מהשטחים של ארץ ישראל המנדטורית, שעל־פי החלטת החלוקה - למעט "הגוף הנפרד" של ירושלים - היו מיועדים למדינה הערבית, ונותרו בידי ירדן ומצרים, שכבשו אותם במהלך מלחמת 1948. קיומו של הקו הירוק כגבול עד 1967 יכול ללמד אותנו, מהניסיון שהצטבר ומניתוח מעודכן, על השפעתו והשלכותיו על רצועות הסְפָר39 במשטר גבול מסוים,40 ולאפשר לקובעי המדיניות להתמודד עם האתגרים והבעיות שייחשפו בבואם לקבוע את גבול הקבע בין ישראל לפלסטין.
מכשול ההפרדה: המשא־ומתן בין ממשלות ישראל ואש"ף בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 התרחש תוך כדי הסלמה של האלימות המלַווה את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. "האינתיפאדה השנייה", שהתאפיינה בהתקפות טרור רבות נגד תושבי ישראל, הניעה את מדינת ישראל להקים בשנים 2002-2007 מכשול פיזי בין מדינת ישראל לגדה המערבית, שרובו ממוקם ממזרח לקו הירוק.41 המכשול משמש חיץ מנוטר בין האוכלוסייה הערבית שבגדה המערבית לבין מדינת ישראל והיישובים היהודיים (ההתנחלויות) הנמצאים בתחום "מרחב התפר" (השטח שבין המכשול לקו הירוק).
סקירה מפורטת של תוואי המכשול תגלה דמיון רב בינו ובין התוואי לגבול הקבע שהציעו ממשלות ישראל בפיסגת קמפּ דייוויד 2000, בוועידת טאבּה 2001 ובתהליך אנאפּוֹליס 2008. נוסף על כך, כ-60 אחוזים מן המכשול (כ-500 ק"מ) כבר נבנו, והם מתַפקדים כבר למעלה מעשור. שתי העובדות האלה הן סיבות מספיקות לבחון את טיבו של מכשול ההפרדה, מאפייניו והשלכותיו, על רצועת הסְפָר. דומה כי המסקנות של הניתוח הזה עשויות להיות מועילות, בין שהמכשול, לאחר שיושלם, אכן ישמש כגבול דה־פקטו בתרחיש של מהלך חד־צדדי, ובין שישמש בסיס לקו הגבול הבינלאומי בין ישראל לפלסטין שייקבע בסופו של משא־ומתן בין ישראל לאש"ף.
הצעות ישראל ואש"ף באנאפוליס: במסגרת הדיונים על הסדר הקבע בין ישראל לבין אש"ף, שנפתחו בנובמבר 2007 באנאפוליס שבמדינת מרילנד בארצות־הברית ונמשכו עד לסוף 2008, התגבש העיקרון - המתבסס ביסודו על החלטה 242 של האו"ם מנובמבר 1967 42 - ולפיו פתרון הסוגיה הטריטוריאלית בסכסוך הישראלי־פלסטיני יתבסס על קווי 4 ביוני 1967, תוך שינויים קלים בהתאם למציאות המרחבית הקיימת, כלומר באמצעות חילופי שטחים.43 הצעה קונקרטית של שני הצדדים הרשמיים, ישראל ואש"ף, הכוללת חילופי שטחים, הוצגה לראשונה באמצעות מפות.44 בהמשך נבחן את ההצעות של שני הצדדים לקו הגבול ואת ההשלכות הצפויות שלהן על הצדדים.
איך קוראים לארץ הזאת?
ספר שעוסק בגבולות של טריטוריה מסוימת נדרש כמובן להתייחס שוב ושוב במהלך הדיון לשמה של הטריטוריה. אבל מהו שמה של הארץ הזאת? "ארץ ישראל"? "פּלשׂתינה"? "פלסטין"?... לפני שניכנס אל תוך הדיון בגבולות הטריטוריה, כדאי שננסה להכניס סדר במיגוון השמות שלה, גם אם פירוש הדבר להרחיק מעט אל העבר.
בעולם העתיק, הטריטוריה שאנחנו עוסקים בה נקראה בפי דוברי העברית בשמות שונים, שהעיקריים בהם הם "כנען", "יהודה" ו"ישראל". בתקופת האבות הארץ נקראת בדרך כלל "כנען", וכך עד ההתבססות של שבטי ישראל והקמת הממלכה הרב־שבטית של שאול, דוד ושלמה. יותר מאוחר, שתי הממלכות הישראליות שקמו בארץ בראשית האלף הראשון לפני הספירה נקראו "יהודה" ו"ישראל", ושני השמות המשיכו לתאר חלקים שונים של הטריטוריה גם לאחר נפילת שתי הממלכות (ישראל ב-722 לפנה"ס, ויהודה ב-586 לפנה"ס). השם "ארץ ישראל" לציון הטריטוריה מופיע לראשונה בספר שמואל א, יג 19: "וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל"; הוא נמצא בעוד כמה מקומות בתנ"ך, בעיקר בספרים הנחשבים מאוחרים יחסית, ושם גם מוגדרים גבולותיה (ספרי מלכים, יחזקאל, דברי הימים).
במשך התקופה הפרסית והתקופה ההלניסטית - ובכלל זה תקופת השלטון החשמונאי - הישויות המדיניות השונות שהתקיימו בטריטוריה הזאת (בדרך כלל בשטח מצומצם שלה) נקראו "יהודה". כך היה גם תחת השלטון הרומי, שהשתמש בשם יהודה (Iudea) לפחות עד אמצע המאה השנייה לספירה. לעומת זאת, בספרות העברית שהתפתחה לאחר חתימת התנ"ך - בעיקר במדרשים - הלך והשתרש השם "ארץ ישראל" (או בקיצור "הארץ"). והשם הזה נעשה מעין "ברירת המחדל" של העברית לדורותיה (לצד כינויים פיוטיים כמו "ארץ חמדה", "ארץ הצבי", "ציון" ואחרים).
השם "פּלסטינה", על הנגזרות והכתיבים השונים שלו, מקורו כידוע ב"פְּלֶשֶׁת", ארצם של הפּלשתים - הלא הם "גויי הים" שהגיעו לאזור במאה ה-13 לפנה"ס (אגב, השם פְּלֶשֶׁת מופיע לא רק בתנ"ך, אלא זוהה גם בכתבים מצריים ואשוריים מן המאה ה-12 לפנה"ס ואילך). האזור המכונה במקרא "פְּלֶשֶׁת" השתרע על רצועת החוף הדרומי של ארץ ישראל, בערך בין תל־אביב לעזה היום. זהו המקור שממנו שאב ההיסטוריון היווני הֵרוֹדוֹטוֹס, בן המאה החמישית לפנה"ס, את השם Palaestine, שבו תיאר את כל האזור שבין פֶניקיה למצרים (כמוהו עשו גם מחברים יוונים אחרים, ובהם אריסטו).
כאמור, השם שרווח בפי הרומאים במאות הראשונות לשלטונם בארץ היה "יהודה". אבל לאחר דיכוי מרד בר־כוכבא בידי הקיסר אדריאנוס (132-136 לספירה), החליטו הרומאים לנתק סופית את הקשר בין עם יהודה המרדני ובין הטריטוריה שלו. נוסף על הגזירות הרבות שהוטלו על התושבים היהודים ששׂרדו את המרד, הרומאים ניסו גם למחוק לחלוטין את השם "יהודה", והמירו את השם "פּרוֹבינקיה יוּדֵיאָה" ב"פּרוֹבינקיה פָּלֶסְטִינָה" (Provicia Palaestina). מכאן ואילך, השם שהתקבע בשפות האירופיות לציון הטריטוריה הזאת הוא "פָּלֶסְטִינָה" (Palestine) - גם כאן, לצד כינויים דתיים או ספרותיים כמו "ארץ הקודש" או "הארץ המובטחת".
גלגולו הערבי של השם פָּלֶסְטִינָה הוא "פַלַסְטִין". אחד משני המחוזות של הארץ בתקופת השלטון הערבי, במאות הראשונות לשליטה המוסלמית בארץ ישראל, נקרא "ג'וּנְד פַלַסְטִין", מחוז שכלל את רוב שטח הארץ (החלקים הצפוניים נכללו במחוז "ג'וּנְד אל־אוּרְדוּן"). בתקופת השלטון העותומאני הארץ התחלקה בין הפרובינציות של סוריה א־שאמְס ובּיירוּת, שכללו את המחוזות של עכו, שכם וצידון ממערב לירדן, ואת המחוזות דמשק, חוֹראן וכַּרַכּ ממזרח, והמחוז המיוחד של אל־קוּדס שכלל את ירושלים וסביבתה. עם זאת, עד תחילת המאה ה-20, התושבים הערבים של הארץ לא השתמשו בשם "פַלַסְטִין" לציון הטריטוריה הלאומית שלהם, שכן ראו את עצמם שייכים לאימפריה העותומאנית ולסוריה רבתי (או לדרום סוריה), חלק מן האומה האיסלאמית־הערבית הגדולה. רק בתחילת המאה ה-20, עם תחילת ההתעוררות הלאומית של הערבים בארץ - שהתרחשה במידה רבה כתגובת־נגד לתנועה הלאומית היהודית (הציונות) - מתחיל השם "פלסטין" לתפוס מקום בתודעה הערבית, ותושבי הארץ הערבים מתחילים לקרוא לעצמם "ערביי פלסטין" או "פלסטינים".45
עם הכיבוש הבריטי של הארץ מידי הטורקים ותחילת תקופת המנדט, שבה פותח הספר הזה, נמצאים אפוא בשימוש שלושה שמות עיקריים לתיאור הארץ: בפי הציונים זוהי "ארץ ישראל" (אם כי יהודים אירופים לא היססו להשתמש גם בשם "פּלסטינה", שעדיין לא זוהה עם הצד הערבי); בפי הערבים זוהי "פלסטין"; ואילו בעיני הבריטים זוהי Palestine. השלטון הבריטי ניסה להנהיג את השם הזה גם בעברית, אבל נתקל בהתנגדות מצד מנהיגי ההתיישבות היהודית (שצידדו בשם "ארץ ישראל"), וכך נולדה הפּשרה "פּלשׂתינה (א"י)" - שֵם שבעיני הבריטים חל על כל תושבי הארץ, ערבים כיהודים.
לא מעט שנים עדיין נהגו תושבים יהודים של הארץ לקרוא לעצמם "פּלשׂתינאים", כלומר תושבי פּלשׂתינה.46 אבל עם התקבעותו של השם "פלסטין" בפי הערבים כשֵם המתאר את הטריטוריה הלאומית שלהם, הלך הכינוי הזה והתייחד לתושבי הארץ הערבים (תחילה בכתיב "פּלשׂתינאים", וברבות השנים, בהדרגה - "פלסטינאים" ו"פלסטינים").
יתר־על־כן, עם התפתחות הסיפור ההיסטורי מתחיל השם "פלסטין" לציין לא רק את מכלול הטריטוריה שהפלסטינים רואים בה את מולדתם ("פלסטין הגדולה"), אלא גם את הישות המדינית הלאומית שלהם, ההולכת ומתהווה - מדינת פלסטין; ובמקביל לתהליך הזה, השם Palestine, והתואר Palestinians, עוברים לציין באנגלית ובשפות אחרות לא את ארץ ישראל וכלל תושביה, אלא את פַלַסְטין - הישות המדינית, השטחים האמורים להיכלל בה, ותושביה.
מכל מקום, בשנות המנדט הבריטי תושבי הארץ היהודים כינו את עצמם בדרך כלל "ארץ ישראלים" (ואת האוכלוסייה היהודית בארץ בכללותה - "היישוב העברי"). עם הזמן - במיוחד לאחר הכרזת המדינה - הם התחילו לקרוא לעצמם פשוט "ישראלים". בפי הערבים הם נשארו עוד למשך עשרות שנים "ציונים" או "יהודים"; כחלק מאי־ההכרה במדינת ישראל הערבים נמנעו לחלוטין מן השם "ישראלים".47 במובן מסוים, זוהי תמונת ראי להתעקשות של ישראלים (שכנראה הולכת ופוחתת) לא לראות בערבים תושבי הארץ "פלסטינים", כחלק מאי־ההכרה שלהם בתנועה הלאומית הפלסטינית.
בספר הזה ייעשה שימוש בכל השמות הללו. כמובן, כשמדובר בזווית הראייה של אחד הצדדים בסיפור (יהודים, ערבים, בריטים), באופן טבעי יופיע המונח השגור בפי אותו צד. אבל לעיתים קרובות מדובר בהתייחסות כללית לטריטוריה שהספר עוסק בגבולות שלה, וברוב המקרים האלה נשתמש פשוט ב"ארץ ישראל" - בלי שתהיה בזה קביעה כלשהי לגבי השאלה "למי שייכת הטריטוריה הזאת" (עניין שיעלה בספר בהרחבה, בהקשרים רבים ושונים). כך נעשה גם בעניין תרגום ציטוטים מאנגלית (או משפות אירופיות אחרות): השם Palestine יתורגם בדרך כלל במונח "ארץ ישראל", המקובל בכתיבה ההיסטורית בעברית.
