ארי בין העולמות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארי בין העולמות
הוספה למועדפים

ארי בין העולמות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אביעד הכהן

פרופ' אביעד הכהן זכה להימנות עם אלפי תלמידיו של ר' אריה בינה בישיבת "נתיב מאיר" בירושלים. משם המשיך ל"ישיבת הכותל" – גם היא מייסודו של ר' אריה בינה – ולישיבת "הר עציון". הוא מכהן כיום כנשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" וכדקן בית הספר למשפטים; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים ומחברם ועורכם של מאות מאמרים וספרים רבים, בהם "דמעת העשוקות – לפתרון סוגיית עגונות ומסורבות גט" (תשס"ד); "פרשיות ומשפטים" (ידיעות ספרים, תשע"א); "פרש בודד בערבות החוק והמשפט" (תשע"ה) ועוד.

תקציר

עיניים כחולות, חיוך מלבב, מבט נוקב. סלונים, מיר, כפר הרא"ה, הצבא הבריטי, מחנות השבי, נתיב מאיר, ישיבות הכותל, מעלות, הגולן, מעלה אדומים. ר' ירוחם ה"משגיח" ממיר, ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי, הראשון לציון הרב בן ציון חי עוזיאל והרב אליעזר יהודה וולדנברג. כל אלה ועוד אבנים רבות אחרות הרכיבו את פסיפס חייו העשיר של הרב אריה בינה, "ר' אריה" בפי כול.
ר' אריה – לא איש דברים היה. אמר מעט – ועשה הרבה. דבריו – שבכתב ושבעל פה – מדודים היו, קצרים, אך מבטו נוקב וחזונו מרחיק לכת. שקידה אינסופית על התורה, עשייה במלאכת הבניין, בחומר ובלבנים; שליחת יד במלאכת השדה; חיי צניעות, פשטות, ישרות. תורה שלמד בסלונים ובמיר ובה עמל ויגע כל ימי חייו, חינוך, אורחות מוסר ודרך ארץ שהרביץ והורה למאות ולאלפים, מסירות נפש, בעת מלחמה ובעת שלום, ועוד כהנה וכהנה.
ארי בין העולמות הוא תיאור של פיסות חיים, שברי מעשים וליקוטי אמרות, שנתגבשו לכלל מסכת מפוארת של עשייה ויצירה. כל קטע עומד לעצמו, כאבן קטנטנה שאפשר שתיראה בעיני המתבונן כאנקדוטה שולית. אך בהצטרף כל אבני הבניין לפסיפס גדול, עולה מתוכן ובהן תמונה מרתקת של איש קטן בקומתו אך גדול במעשיו, שהותיר חותם ממשי על אלפי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, לא רק לשעה אלא לדורות.
 
פרופ' אביעד הכהן זכה להימנות עם אלפי תלמידיו של ר' אריה בינה בישיבת "נתיב מאיר" בירושלים. משם המשיך ל"ישיבת הכותל" – גם היא מייסודו של ר' אריה בינה – ולישיבת "הר עציון". הוא מכהן כיום כנשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" וכדקן בית הספר למשפטים; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים ומחברם ועורכם של מאות מאמרים וספרים רבים, בהם "דמעת העשוקות – לפתרון סוגיית עגונות ומסורבות גט" (תשס"ד); "פרשיות ומשפטים" (ידיעות ספרים, תשע"א); "פרש בודד בערבות החוק והמשפט" (תשע"ה) ועוד.
 
"הרב אריה בינה היה בנאי של תורה ומוסר והקים אימפריה של תורה בארץ ישראל" (הרב חיים סבתו)
 
"ר' אריה הדגיש תמיד שהיסוד לכל הבניין הרוחני והתורני חייב להיות מושתת על ישרות, מידות מתוקנות, השתלמות מתמדת בין אדם לחברו והכרת הטוב" (הרב שמואל טל)
 
"ר' אריה – האיש שמעשיו השפיעו והתוו לנו דרך לא פחות ממילותיו. תלמיד חכם ומחנך גדול במובן העמוק ביותר בעולם הרוח, חלוץ ופורץ דרך בעולם המעשה" (אלוף במיל. ח"כ אלעזר שטרן)

פרק ראשון

ענף עץ אבות: סלונים
 
השמש נטתה לשקוע על בתיה של העיירה סלונים. במעלה הדרך השתרכה עגלה רתומה לסוסים, אחרוני היהודים עשו את דרכם לבית המדרש. בפינת בית המדרש ישב ר' אהרן בנוסובסקי, ר' אהרל'ה בפי כל, מהורהר, אחוז בשרעפיו. זה עתה סיים, בפעם המי יודע כמה, את לימוד סוגיות "חלון" במסכת עירובין, והדברים טרם נתיישבו על לבו.
לרגע עלתה בת שחוק על פניו. ר' אהרל'ה נזכר בבנו הקטן, לייבל'ה, שהשתתף אתמול לראשונה בשיעורו. כשנכנס הילד הקטן לכיתה הביטו בו כל התלמידים האחרים - גדולים ממנו בעשר שנים ויותר - בפליאה רבתי. "מן הסתם נכנס לכאן כדי לקבל סוכרייה מאביו". לא עבר זמן רב והם ראו ש"ינוקא" זה לא רק מבין את דברי הגמרא ויודע לפלפל בה כאחד הגדולים, אלא גם מסוגל להבין ב"אותיות הקטנות" של המהר"ם והמהרש"א.
הרב רא"ם הכהן זוכר כיצד תיאר לפניו ר' אריה את אביו, ר' אהר'לה, המרכיב את בנו על כתפיו, ומתפאר באוזני הכול: "תראו את לייבל'ה שלי. הוא יהיה ממשיך דרכו של ר' מאיר־שמחה" [בעל ה"אור שמח" וה"משך חכמה" מדבינסק]. זה היה החלום. זו היתה השאיפה.
בבית מדרש זה עשה "לייבל'ה" בנוסובסקי את צעדיו הראשונים בעולמה של תורת ליטא. עולם קפדני, סגפן משהו, של התמדה ומסירות אין קץ ללימוד התורה. כוח הרצון היה מרכיב מרכזי בעולם זה. עשר, שתים עשרה וארבע עשרה שעות של לימוד רצוף, אינטנסיבי. התנאים הגשמיים - "לחם צר ומים לחץ" - לא העיבו על שמחת הלימוד. תכונות אלה חישלו את רוחו של הנער הצעיר והכשירו אותו למשך שנים רבות, שבמהלכן יצטרך להתמודד עם תנאי חיים קשים.
בראש הישיבה עמד ר' שבתי יגל, לימים מראשי מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל". ר' שבתי הנחיל לתלמידיו גם אהבת תורה, גם הערצת תלמידי חכמים. מורשת זו, לא מן ההפקר זכה בה. ר' שבתי עוד זכה להימנות עם תלמידי ״קיבוץ הפרושים״ בעיירה איישישוק, ממרכזי התורה הנודעים שבליטא, ואף נמנה עם המופלאים, בני ישיבת וולוז'ין, עד סגירתה בצו השלטונות.
על אף הפערים הגדולים שהיו בין ראש הישיבה לתלמידו הצעיר, עוּל הימים, פערים בשנים ובהשקפות עולם, הושפע לייבל הצעיר מאהבת התורה שבערה ב"ראש הישיבה". יש לשער שגם חלק מתורותיו של הרב חלחלו עמוק בנפשו של הילד שפקד את ספסלי הישיבה, כָּמֵהַ לשמוע את קול לימודם, שיחם ושיגם, של ה"גדולים".
"ווארט" אופייני של ר' שבתי יגל היה בהמשך גם לסמלו המסחרי של ר' אריה: "במופלא ממך - אל תדרוש", רוצה לומר, הסביר ר' שבתי שלא לפי פשוטו של כתוב: "יש דברים שהם בבחינת 'מופלא'. נשגבים מבינתך. ואף על פי כן, ואולי בשל כך, 'אל תדרוש אותם', ותעלה עמם לגובהי גבהים של מיסטיקה, חוכמת הנסתר ותורת הסוד. די לך ב'פשט'. דברי חכמים - לפשוט את המעוקש והקשה נועדו, ולא להסתיר את הגלוי".
ר' שבתי יגל הטביע בתלמידי הישיבה את דרך הישרות של וולוז'ין. לצד גדולתו בתורה, ניחן בפשטות הליכות, ללא גינוני המלכות שבדור האחרון הלכו וכבשו להם מקום גם בעולם הישיבות הליטאיות, והיו לזרא בעיניו של ר' אריה.
עדויות מאוחרות מעידות על הכינוי שהדביק ה"חפץ חיים" לר' שבתי. "א זיסער ייד" - יהודי מתוק. היה ככינוי זה כדי לאפיין את נועם הליכותיו ומתיקות התורה שהנחיל לתלמידיו. ה"חזון איש" העיד בו שהיה אחד משרידי "עלמא דקשוט" - עולם האמת - שירדו לעולמנו, עולם השקר. ומרגלא היתה בפיו: "יש אנשים שעושים 'יש' מה'אין' שלהם, מהאפסות והכישרונות המדולדלים שלהם, ואילו ר' שבתי - הוא מאלה שעושים 'אין' מ'יש': יש להם כישרונות רבים, אך הם מצטנעים בענוותנותם".
ישיבת סלונים, בית גידולו הראשון של ר' אריה, נוסדה בשנת תקע"א (1811), בהשפעת הכרוז שהוציא ר' חיים מוולוז'ין לייסד ישיבות בכל ערי ישראל, שתמשכנה את הדרך שהתווה בישיבתו־שלו, ישיבת עץ חיים בוולוז'ין. עד שנת ת"ר (1840) עמד בראשה ר' אברהם וינברג, שנודע לימים כאבי שושלת חסידי סלונים. אחריו שימשו בכהונה ר"מים שונים, כגון ר' משה יחזקאל בעל "חידושי מהר"ם", שגדולי תורה המליצו עליו את אמרת חכמים "לימא כתנאי"; ר' יהודה חריף, ר' צבי ריזיקוב ור' אשר ווייסשטיין (חתנו של ר' הלל וינברג, אחיו של האדמו"ר מסלונים). לימים שימש בכהונה ר' יהודה ורניקובסקי, מתלמידי ר' ישראל סלנטר, ששימש בראשות הישיבה כארבעים שנה. בשנת תרס"א (1901) החליט ר' יהודה לעלות לארץ ישראל, ואת מקומו מילא ר' אברהם צבי קופלוביץ', שכיהן כראש הישיבה במשך כחמש שנים עד שנתמנה לרב בעיירה זאלווא.
בשנת תרס"ו (1906) חיפשו פרנסי הישיבה ובראשם ה"מרא דאתרא", ר' מרדכי (או בכינויו הידוע: ר' מרדכ'לה) אושמינר דמות שתוכל לנווט את ספינת הישיבה ולהמשיך את דרכה המפוארת. הפור נפל על ר' שבתי יגל, שהיה אז אברך צעיר לימים, בראשית שנות השלושים שלו. ר' שבתי הצליח למשוך לישיבה תלמידים מכל ערי ליטא ופולין, וואהלין ואפילו קווקז הרחוקה. בסמוך לה הוקם תלמוד תורה שנועד לצעירי הצאן, ובו עשה לייבל הקטן את ראשית צעדיו בעולמה של תורה.
הישיבה היתה ישיבה ליטאית טיפוסית. סדר הלימוד כלל בעיקר לימוד אינטנסיבי של סדרי "נשים" ו"נזיקין" בעיון. השיעורים הילכו בדרך הלימוד שנהגו בוולוז'ין, "אם הישיבות". עם זאת, שִמעה הטוב משך אליה גם חסידים רבים. ר' שבתי יגל, ראש הישיבה, התקרב ל"צדיקים" המקומיים, מבית חסידות סלונים, אך נזהר שלא "לעבור את הגבול".
פעם נשאל על ידי אחד מתלמידיו: אם אתה בידידות כה קרובה עם האדמו"ר מסלונים, מה טעם לא תהפוך לחסיד של ממש? חייך ר' שבתי, והשיבו בנחת: הא למה הדבר דומה? למי שעומד ליד תנור מוסק היטב, מתחמם באשו, ובא פלוני ומבקשו שיקפוץ לתוכו. מהאש צריך לספוג חום, אך אסור לאפשר לה לשרוף יותר מדי...
בבית מדרשה של סלונים צמחו וגדלו כמה מתלמידי החכמים שבדור שכמו לייבל בנוסובסקי, עשו את הדרך מסלונים למרכזי התורה של וילנה ומיר, ומשם לפסגת עולם התורה בארץ ישראל וחוצה לה. כך, למשל, ר' ראובן פיין, נכד רבה הנערץ של סלונים, ר' יהודה לייב פיין, ולימים ראש ישיבת תורה ודעת בארצות הברית; ר' מרדכי לייב מן, שעבר למיר ועם עלייתו לארץ כיהן כראש ישיבת בית יוסף בתל אביב (ואחר כך ישיבת בית הלל בבני ברק) ונמנה עם חברי מועצת גדולי התורה של "דגל התורה"; ור' אברהם שמחה הכהן קפלן, שכיהן כרב העיר צפת והיה חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, שעמו שמר ר' אריה על קשר רב שנים.
בית המדרש היה אחת מנקודות החֵן של הקהילה היהודית בעיירה סְלוֹנִים, השוכנת בבלארוס. הקהילה היהודית בעיר עתיקת יומין. באמצע המאה ה-19 כיהן כרב העיר הרב יהושע יצחק שפירא שכונה "ר' אייזל חריף", ונודע לשם ולתהילה בשל חריפותו ופיקחותו. אגדות שונות נתלו בדמותו, והזינו דורות של "מתנגדים" בני העיר. לצדם, וממש בסמוך להם, צמחה בעיר קהילה חסידית גדולה, ששלחה ענפים ופארות לכל רחבי העולם, ורבים מחסידיה היו בין מחדשי היישוב היהודי בטבריה שעברו בהמשך לירושלים.
לימוד התורה בעיר היה מעורה ב"שימוש" חכמים. רב כי נקלע לעיר, ומיד הזמינוהו שייתן שיעור לפני תלמידי הישיבה. כאן ספג ר' אריה לראשונה את יחס הכבוד ללומדי תורה. את אותה מידה של התאבקות בעפר רגליהם של חכמים וניסיון ללמוד לא רק מדרכם בתורה אלא גם בהליכות עולם, במשאם ומתנם, בשיחם ושיגם עם הבריות. כאן גם למד שלהיות גדול בתורה אין פירושו להיות "משונה". לא אורך הקפוטה או הפאות קובעים את סגולת האדם, אלא מהותו הפנימית.
בבית מדרש זה רכש "לייבל'ה" הצעיר גם את יסודות החינוך הפדגוגי שהוטבעו בנפשו והיו לחלק בלתי נפרד מאישיותו. דמותו הכובשת של הרב, הסבלנות וההקשבה לתלמידיו, לצד הנהגת משמעת קפדנית והקפדה על כל פרט.
לימים, יתאר ר' אריה באהבה וברצון את כוח ההתמדה של אביו, ואת כישרונו הגדול להעביר את החוויה המשכרת של לימוד התורה לתלמידיו־בניו. לנוכח כוח ההסבר המופלא של הרב, תיאר ר' אריה בערגה את דמותו של אביו, קמו דברי התלמוד וניצבו לפניהם כתמונה חיה: "כשאבא דיבר על 'השולח גט'", סיפר, "הוא עשה זאת בצורה כה מופלאה עד שיכולת לראות לפניך את פני השליח האוחז בגט, ואת רבנו תם שאבא תופס אותו בצווארו, מטלטלו ואומר לו: 'האומנם זוהי קושייתך? שמא רוצה אתה להתחרט?'"
הערצתו של ר' אריה לאביו לא ידעה גבול. "מי שלא למד אצלו, נותר עם הארץ", אמר לא פעם. אך רבים למדו, וביניהם מי שעתידים להיות חשובי תלמידי החכמים וגדולי התורה בארץ ישראל, דוגמת ר' זלמן רוטברג, ראש ישיבת בית מאיר בבני ברק, הרב צבי מרקוביץ', ראש ישיבת סלונים רמת גן ור' משה מן, חבר מועצת גדולי התורה וראש ישיבת נובהרדוק בבני ברק.
לא אחת נשאל ר' אריה על ידי תלמידיו מה טעם לא חיפש אביו ר' אהרל'ה משרה "מכובדת" יותר. ר' אריה חייך, והשיב: "להיות 'מגיד שיעור' בישיבה קטנה בסלונים - לאו מילתא זוטרתי היא. אבא ראה בזה את ייעודו, ולא הילך בגדולות ובנפלאות ממנו. בשבילו, לימוד תורה לצורבים צעירים היה הכול".
ר' אריה הביט בהערצה על אביו. מגיל שלוש, תינוק ממש, החל לשהות במחיצתו עת העביר את השיעור לתלמידיו בישיבה. בתחילה כמובן לא הבין דבר, אך ככל שחלפו השנים החל מוחו של הילד הקטן להבין את דרכי הגמרא. "שיעורים פרטיים" שקיבל מאביו, סייעו לו בלימודו ועד מהרה, למרות גילו הצעיר, החל משנן דפי גמרא על פה, עם מפרשיהם. לעתים רחוקות, כשנאלץ האב לצאת את העיר, הפקיד את תלמידיו בידי בנו, לייבל, על מנת שיחזור איתם על השיעור. כך חונך מגיל צעיר לשאת בעול.
 
 
ואלה תולדות
ר' אריה מיעט לדבר על תולדות חייו וכך עשה גם ביחס לבני משפחתו. לאביו ר' אהרל'ה ולאמו זלאטקע היו כמה ילדים, אך חלק מהם נפטרו בילדותם. אחותו הגדולה, רחל, הקפידה בשמירת המצוות. משבגרה, נישאה לבחור ישיבה שלמד ב'כולל' בסלונים. אח נוסף, אברהם, נהרג בצעירותו ממכת ברק. ר' אריה בא לעולם בשנת תרע"ג, ועוד בהיותו ילד קטן התחבב על בני משפחתו ומכריו. ככל שגדל, הכירו הכל כי עֶדְיוֹ לגאון וכי נועד לגדולות. "לייבל'ה", כפי שהכל כינוהו, "היה ה'תכשיט' של המשפחה. אהבו אותו והוא השיב לכולם אהבה".
גיסתו, דבורה כהן, אחות אשתו, הוסיפה מעט פרטים על המשפחה: "משפחתי, משפחת עפעלגראד, מנתה אחת עשרה נפשות. אנו בני דודים שניים. סבי, ר' לייזר, וסבו של ר' אריה, ר' יואל - היו אחים. הכל כינו את אביו ר' אהר'לה. לא ברור לי אם היתה זו רק לשון חיבה, או שמא קומתו הנמוכה היא שגרמה, ואולי שתי הסיבות יחדיו. ר' אהר'לה היה מלא חיים, פיקח, נואם בחסד, ושמו יצא לתהילה בישיבת סלונים. ר' יואל, סבו של ר' אריה, נהג בחסידות ודבק באדמו"ר מסלונים. היו לו רק בנות, ותמיד התפאר בחתנו ר' אהר'לה. האֵם, זלאטקע, הקרינה תמיד חביבות, בעלת חסד גדולה, שסייעה תמיד - בגלוי ובעיקר בסתר - לכל נצרך".
"ר' אהר'לה וזלאטקע גידלו משפחה ברוכת ילדים. המשפחה הסתפקה במועט וחיה בצניעות רבה. עד היום אני נזכרת בחיל ורעדה כיצד קברו את בנם, אברהם, שנפטר בדמי ימיו ממכת ברק. זו היתה טרגדיה גדולה שרושמה המר לא פג גם ברבות השנים".
 
 
משפחת עפעלגראד
רוב בני משפחת עפעלגראד, משפחתה של רחל בינה, רעייתו הנאמנה של ר' אריה ונוות ביתו, שליוותה אותו בנאמנות ומסירות עשרות בשנים, נספתה בשואה ורק מתי מעט שרדו.
אבי המשפחה, ר' יעקב זינדל עפעלגראד נולד ביום ח' באייר תרל"ז (21.4.1887). כיהודים רבים אחרים ממזרח אירופה שבין שתי המלחמות, נסע לארצות הברית בגפו. הצידוק לנסיעה והמטרה המוצהרת הייתה "נסיעת שנור" - איסוף תרומות עבור מוסדות התורה שבפולין. ועם זאת, אגב כך קיווה - כמו יהודים רבים שעשו מסלול דומה באותם ימים - למצוא מקור פרנסה איתן לבני ביתו שיאפשר את הבאתם בעקבותיו ל"גאלדענע מדינה", ארץ הזהב, היא ארצות הברית. הוא לא זכה לכך. ר' יעקב זינדל נפטר בניו יורק ביום כ"ד בשבט תרצ"ב (1.2.1932), קודם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
כבר לפני הימים הנוראים של שואת יהודי אירופה פקדו את המשפחה אסונות כבדים. הבן הצעיר, מרדכי, יליד 1906, טבע בסלונים בהיותו בן עשרים. אח נוסף, נחמיה, הצעיר במשפחה (יליד 1920), ברח לרוסיה ושם מצא את מותו ברעב.
גורלם של אמה, רוב אחיה ואחיותיה של רחל בינה היה דומה לזה של רוב יהודי פולין. אמה, טויבע אלטע קויאט נרצחה בסלונים על ידי הנאצים ביום כ"ד בחשון תש"א (14.11.1941). הבן הבכור אהרן עפעלגראד (יליד 1902), נרצח בסלונים על ידי הנאצים עם אשתו דבורקה וחמשת ילדיהם.
כמוהו גם הבת פייגל, הגדולה מבין הבנות, ילידת 1904, שנרצחה בסלונים יחד עם בעלה, אברהם סוויעטיצקי וחמשת ילדיהם.
גם הבן השלישי, משה יצחק עפעלגראד (יליד 1908), מצא את מותו בידי הצורר הנאצי, עם אשתו רחל ושני ילדיו, בעיירה ריזשנאי; וכמוהו אחיו הצעיר, בנימין פרץ (נולד 1914), שנרצח על ידי הצורר הנאצי בסלונים עם אשתו רחל ושני ילדיו.
עלייתה לארץ ישראל של רחל, הבת השניה, בעקבות בעלה ר' אריה, הצילה אותה מציפורני הצורר הנאצי. גם כמה מאחיה הקטנים הצליחו להינצל מגיא ההריגה והיגרו לארצות הברית. האח, שמשון עפעלגראד, נולד ביום י' כסלו תרע"א (10.12.1910) ונפטר בניו יורק בשיבה טובה, בגיל 90, ביום א' בחשוון תשס"א (30.10.2000). מזלו של אחיו הצעיר שמחה זאב לא שפר עליו כמותו. הוא נולד ביום כ"ט באדר א' תרע"ט (1.3.1919), הצליח להגיע לארצות הברית, אך נפטר בדמי ימיו בניו יורק, בהיותו בן 57 בלבד, בערב ראש השנה תשל"ו (24.9.1976). אחות נוספת, דבורה בריינה, שנולדה ביום כ"ה בחשוון תרע"ז (21.11.1916) נישאה למשה ישעיה כהן, וזכתה להאריך ימים.
החלל הגדול שהותירו אחריהם בני המשפחה שנספו בשואה מעולם לא התמלא. ר' אריה ורעייתו רחל מיעטו לדבר עליהם, מתוך רצון לגדל את שלושת ילדיהם - הבנים יעקב ואהרן והבת יונה - באווירה "נורמלית".
"השואה הייתה בביתנו בבחינת נוכחת־נפקדת", משחזר הבן אהרן. "ממש לא ידענו דבר. רק לעתים, בדרך כלל בסמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, היינו רואים את אמא מדליקה נר נשמה ומתחילה לבכות, ואז הבנו שהיה 'משהו' למרות שמעולם לא סיפרו לנו פרטים של ממש על בני המשפחה שנספו. היו לנו אבא ואמא, אבל כמעט לא ידענו דבר וחצי דבר על הוריהם, אחיהם ואחיותיהם שמתו על קידוש השם בימי השואה הארורה".
 
 
ר' יהודה לייב פיין הי"ד, רבה של סלונים
אחת התכונות שאפיינו את ר' אהר'לה בינוסובסקי היתה מעורבותו בדעת עם הבריות. למרות מעמדו כר"מ בישיבה, לא גבה לבו ולא רמו עיניו. הוא נהג לדבר עם כל אדם ב"גובה העיניים". בד בבד היה נכנס ויוצא בביתם של גדולי התורה שבעיירה, מדבר עמם בלימוד ושואב מהם מלוא חופניים, חוכמה, בינה ודעת.
אחד מהמיוחדים שבחכמי העיר, שעמו קיים ר' אהר'לה קשר הדוק, היה רב העיר, ר' יהודה לייב פיין הי"ד. ר' יהודה לייב (תרכ"ט, 1869 - כ"ב בתמוז תש"א, 17 ביולי 1941) למד בישיבות הגדולות שבליטא: סלבודקה, איישישוק ופוניבז', ונמנה עם תלמידיו של ר' מאיר שמחה הכהן מדבינסק, בעל ה"משך חכמה" וה"אור שמח".
בשנת תרנ"ה (1895) התמנה הרב פיין לרב בעיירה פייסוצ'נה שבליטא. כעבור ארבע שנים, בשנת תרנ"ט (1899), עבר לכהן כרב בקופישוק הסמוכה, ובשנת תרס"ו (1906) התמנה לרבה של אושמינה שבבלארוס, עירו של ר' מרדכ'לה אושמינר, שעוד ידובר בו בהמשך.
בתקופת מלחמת רוסיה־יפן ומלחמת העולם הראשונה עסק ר' יהודה לייב רבות בסיוע לפליטים היהודים. לרוע מזלו, בשנת תרע"ט (1919) נפטרה אשתו ממחלת הטיפוס, בעת שהגישה עזרה לחולים ופליטים באושמינה. שנה לאחר מכן, בשנת תר"פ (1920) נבחר לכהן פאר כרבה של סלונים במקום ר' מרדכ'לה אושמינר. בכהונה זו כיהן כעשרים שנה, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. לצד גאונותו בתורה יצא מוניטין שלו בעולם כמנהיג דגול וכדַבָּר לדור כולו. בכנסייה הגדולה השנייה של אגודת ישראל, שהתקיימה בווינה בשנת תרפ"ט (1929), נבחר לשמש סגן נשיא אגודת הרבנים בפולין וחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. בשנות השלושים היה מראשי הלוחמים במאבק על השחיטה הכשרה בפולין. היה פעיל בוועד הקהילה של סלונים ודאג לפליטים שבאו לעיר מהשטחים שנכבשו בידי הגרמנים בספטמבר 1939. בתקופה זו גם ערך בסתר בביתו חופות וקידושין.
ביום 17 ביולי 1941 יצא מביתו אל נקודת האיסוף בעירו סלונים במטרה לדבר עם הממונים הנאצים שיחוסו על קבוצה ובה כאלף וחמש מאות מיהודי העיר שרוכזה במקום. הוא הועלה לאחת המכוניות בדרכו האחרונה, יחד עם כל הקבוצה. כל בני משפחתו, בהם אשתו ושמונת ילדיו, נספו בשואה. יחד עמם ירדו לטימיון כל כתבי היד שלו ובהם חידושיו על התורה והתלמוד, שכללו חיבור מיוחד על ספר המצוות לרמב"ם. בנו, הרב שבתי פיין, היה רבה של בליצה שבמחוז וילנה. נכדו הוא הרב ראובן פיין, שיחד עם ר' זלמן רוטברג (חברו של ר' אריה, שעוד ידובר בו בהמשך) עמד בראש ישיבת בית מאיר בבני ברק, וכיהן כראש ישיבת תורה ודעת בארצות הברית.
כאמור לעיל, ר' אהר'לה בנוסובסקי היה נכנס ויוצא בבתי ה"גדולים" שבעיר והיה בן בית אצלם. באחד הימים נתכנסה מסיבה לכבודה של תורה בביתו של רב העיר, ר' יהודה לייב פיין. במהלכה, הבחין הרב כי ר' אהר'לה אינו נוגע באוכל. "האינך סומך על הכשרות בביתי? מדוע אינך אוכל? האם ביתי כשר פחות מביתם של שאר 'בעלי בתים' שבעיר?"
ר' אהר'לה חייך ואמר בשקט: "האמת היא שאני מחמיר על עצמי ואיני רוצה לאכול כלל בבתים של אחרים. ועם זאת, כשאני מוזמן לביתו של אחד מ'בעלי הבתים' בעיר, אני נזהר שלא לבייש אותו, ובזכות אכילתי עמו אני מונע אותו מלעבור על כמה איסורי תורה, רכילות ולשון הרע, ומעודד אותו לקבוע עתים לתורה ויצא הפסדי בשכרי. אותו 'בעל בית' סבור שאם לא יתנהג מכאן ואילך כראוי, אמנע עצמי מביתו והוא משתדל כל העת לשפר את דרכיו ולהקפיד בשמירת תורה ומצוות. לא כן כאן. אתה, ר' יהודה לייב, הקפדת ותמשיך להקפיד על קלה כבחמורה. גם אם לא אוכל בביתך, תמשיך ללמוד כמשכבר הימים, ולהיות אוהב תורה ולומד תורה כתמיד. אם כך, מדוע שלא אחמיר על עצמי בביתך ואשמור את ה'קולא' שאני נוהג בעניין זה לבתיהם של שאר 'בעלי בתים'? מוטב לא אוכל אצלך ואוכל אצל אחרים, מאשר להפך".
 
 
ר' מרדכ'לה אושמינר, "בעל הישועות" הליטאי
חכם אחר שבו היה אחוז ודבוק ר' אהר'לה, היה ידידו ורעו ר' מרדכ'לה אושמינר, מדמויות המופת של הדור. שמו הרשמי היה ר' מרדכי וייצל רוזנבלט אך הכול הכירוהו בכינויו "ר' מרדכ'לה אושמינר", על שם העיירה אושמינה שבה כיהן כרב. תמונתו התנוססה בבתים רבים ברחבי ליטא. לנוכח זלזולם של יהודים ליטאים בתופעת ה"מופתים" המוכרת מחוגי תנועת החסידות, דמותו של בעל המופתים הליטאי, ר' מרדכי מאושמינה, פלאית עוד יותר ומיוחדת במינה.6
6. דמותו תוארה על ידי נכדו, חיים חייקל לונסקי, תולדות הגאון הצדיק מרן רבי מרדכי וויצעל מאשמינא, וילנה תרע"ז (1917). ושם בעמ' 3 תמונת דיוקנו.
ר' מרדכ'לה היה מתלמידי ר' פנחס מנחם גרוסלייט, רבה של אנטופול. וכבר בצעירותו יצא שמו לשם ותהילה בכל רחבי ליטא. בצעירותו כיהן כדיין באנטופול שברוסיה הלבנה. משם עבר לכהן ברבנות בוטן ולאחר כשבע שנים נתעלה ונתמנה לראב"ד קורליץ. באושמינה, העיר שבה נקשר כינויו, החל לכהן כרב בשנת תרנ"א, ובערוב ימיו, למן שנת תרס"ה ועד פטירתו ביום כ"ה באדר תרע"ו (1916), כיהן כראב"ד בסלונים. חתנו, ר' אליהו דוד אפשטיין, היה אחיו הגדול של ראש ישיבת חברון הנודע בשערים, ר' משה מרדכי אפשטיין.
כמו ה"חפץ חיים", היה ידוע ר' מרדכי כ"ליטבישער בעל מופת", מעין אדמו"ר ליטאי, מגדולי הצדיקים שבדור. מאות אנשים - בני ברית ושאינם בני ברית - הגיעו לסלונים רק לשמו, ושיחרו לפתחו של "בעל ישועות" זה, שלצד חסידותו היה גם למדן גדול (פסקי הלכות ו"הדרנים" על הש"ס שאמר במשך שנים יצאו לאור עולם על ידי תלמידו הרב יהודה אידל ציזלינג מאושמינה, תחת השם "הדרת מרדכי").
לפי מסורת אחת, בזמן הגזרות הנוראות שהיו ברוסיה על ידי הקוזקים, שפרעו ביהודים ועשו בהם פוגרומים חדשות לבקרים, אמר ר' מרדכי ביום מן הימים לתלמידיו שצריך לחסל את "פלעווע", מפקדם של הקוזקים. ר' מרדכי ירד עם מניין מתלמידיו למרתפו של אחד הבתים, עשה "סיום מסכת", ולאחר שסיים את אמירת ה"הדרן" והקדיש הגדול שנאמר בסיומי מסכת, התפלל עם תלמידיו שיעבירו מן העולם את הצורר.
עוד הם אומרים פרקי תהלים בקול גדול ובכוונה עצומה, הגיעו לפסוק שבפרק הראשון "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח", ותרגם ר' מרדכי לתלמידיו ביהודית: "זאלן זייע זיין אזוי ווי פלעווע [ביידיש "מוץ" הוא פלעווע] וואס די וינט ועט העם אוועק נעמען". באותה שעה ממש ישב הצורר הרשע בעירו עם חבורת חיילים, וכטוב לבם ביין השתכרו כדבעי. בשעה שהיו זוללים וסובאים ובן רגע, ללא התראה מוקדמת, חטף הרשע שבץ ומת בו במקום.
ר' מרדכי אושמינר היה בן בית אצל ידידו הטוב ר' אהר'לה. לייבל הקטן, אף שהיה פעוט ממש, כבן שלוש וחצי בלבד בטרם נתבקש ר' מרדכ'לה לישיבה של מעלה, עוד הספיק להתבשם מאישיותו המיוחדת ומתורתו כמו גם משיחות החולין שהיו לו עם אביו, שיחת חולין של תלמידי חכמים שאף היא צריכה לימוד. בכל שבת אחר הצהריים, בעת "רעווא דרעווין", היה לר' מרדכ'לה ולר' אהר'לה מסלול קבוע לטיול, שבו היו מספרים בדברי תורה ובהוויות העולם. לא פעם עברו ליד בית העלמין של העיירה. כמה מתושביה שראו אותם, חשבו שהם הולכים לשם כדי לתקן את נשמות המתים. גם חלוף השנים לא הקהה את זיכרונותיו של ר' אריה על הצדיק הליטאי. עשרות שנים לאחר מכן עוד היה מספר לילדיו ולתלמידיו סיפורי מופת על ר' מרדכי, ויהי הדבר לפלא בעיניהם שליטאי שכמותו חוטא אף הוא מדי פעם ב"סיפורי צדיקים" של חסידים...
זו היתה תבנית נוף מולדתו של לייבל הקטן בסלונים, אווירה שלמדנות ליטאית ומעשי מופתים חסידיים משמשים בה בערבוביה.
 
 
מלחמת העולם הראשונה
בהיות לייבל הקטן בן ארבע שנים בלבד, פרצה מלחמת העולם הראשונה. מוסדות הרים געשו. ערים שלמות נעו ממקומותיהן. בתוך המולה זו עשה הילד לייבל את צעדיו הראשונים. השנים היו קשות, גם בחומר גם ברוח, אבל הקשיים חישלו את רוחו של הילד הקטן, והכינו אותו לקראת עשרות שנים של פעילות חינוכית וציבורית ענפה, שתותיר את רישומה על אלפי תלמידיו.
כניסת הגרמנים לסלונים בעיצומה של המלחמה הביאה למחסור חמור במזון. לפי עדות אחת, שהביא הסופר החרדי אהרן סורסקי במאמר מקיף שפרסם על דמותו של הרב יגל, "הגרמנים הנהיגו בעיר קיצוב במנות המזון וקבעו ועד מיוחד שיפקח על חלוקת המצרכים החיוניים כגון קמח, סוכר, מלח, נפט למאור וכיוצ"ב. בוועד השתתפו כמובן נכבדי סלונים. אבל כרגיל בנסיבות של קיצוב, אירעו כמה תקלות של גניבה ומעשי סחר בשוק השחור שגרמו סבל רב לדלת העם ולמעוטי היכולת, שחלקם היה מתקפח באותה 'חלוקה' בלי צודקת. ההמונים התחילו לדרוש מאת השליטים הגרמנים שראש הישיבה, ר' שבתי יגל, יפקח על הוועד, אבל אפילו הוא, הפיקח והממולח, לא הצליח לשמור על פתם של העניים שלא תיכרת מפיהם. בצר לו, החליט ר' שבתי לשים קץ לתקלות החמורות על ידי הצבת משמרות של התושבים. בכל פעם שנודע לו על דבר בואה של רכבת מצרכים וסחורות לעיר, היה מכנס את בעלי המלאכה מבתי המדרשות וה'קלויזים' והיה הולך עמם לתחנת הרכבת, לדאוג לכך שלא תארע תקלה בדרך העירה. ואמנם, מאז שופר המצב ונסתמו הפרצות והעיר נשמה לרווחה".
העיירה סלונים נודעה גם בהכנסת האורחים שלה. לשם כך הוקם "מוסד" מיוחד שמומן מכספי הקהילה. לימים, קמו נציגי השמאל בוועד הקהילה ותבעו את פירוקו. "הלא את האורחים הנכבדים מזמינים ממילא לבתים פרטיים, ונמצא של'הכנסת אורחים' נזקקים רק סתם ארחי־פרחי, קבצנים ובטלנים, עוברי דרכים ומחזרי פתחים, ואין זו חובתנו לדאוג לאלה".
ר' שבתי יגל, שדעתו לא היתה נוחה מביטול המסורת היהודית עתיקת היומין, מיהר להשיבם: "שנינו במסכת אבות שהעולם עומד על שלושה יסודות איתנים: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". לכאורה, מה ראה התנא להזכיר את שני הדברים הראשונים בה"א הידיעה (התורה, העבודה), ואילו הדבר השלישי - "גמילות חסדים" - נזכר בלא ה"א הידיעה? אלא חז"ל צפו ברוח קודשם כי יבואו ימים שיתווכחו בישראל מה זו "תורה", והלא יש האידנא, בימינו, כל מיני "תורות". לכל תנועה יש "תורות" משלה. לכן הטעימו שהעולם אינו עומד אלא על "התורה" בה"א הידיעה, תורת משה רבנו, תורה מן השמים.
הוא הדין ל"עבודה". חז"ל צפו ברוח קודשם שיהיו מתווכחים על טיבה של "עבודה" זו. אנו אומרים "עבודה - זו תפילה", עבודה - זו יראת שמים, ואילו יש אחרים הדוגלים בזיהוי ה"עבודה" עם "עבודת כפיים", עם מלאכה. לכן היה זה מן הצורך להדגיש שהכוונה היא ל"עבודה", בה"א הידיעה, עבודת ה'.
ואולם בנוגע ל"גמילות חסדים", לא מצאו חז"ל מקום להוסיף את ה"א הידיעה, מאחר שמצווה זו נוהגת כלפי הכול, ללא הבדל. אין זה חשוב עם מי אנו גומלים חסד וכלפי מי אנו עוסקים בגמילות חסדים. אין להפלות בין נכבדים לבין סתם "ארחי פרחי". הכול ראויים לאותה מידה טובה ועין טובה של גמילות חסדים.
הימים חולפים, שנה עוברת. לייבל הצעיר עלה ונתעלה בלימודו בסלונים, אך כרבים מבני מקומו חש מעט מחנק. אף שבמונחים יהודיים של אז דובר בכרך גדול, קרוב לשתי רבבות יהודים, מבחינה תורנית ההיצע היה קטן יחסית. כולם הכירו את כולם, וכמנהג בני ליטא שאפו הבחורים הצעירים להגביה עוף ולנדוד למרכזי התורה האחרים, של בריסק, מיר, טלז, וילנה, סלובודקה וקמניץ.
אף שהיה עוּל ימים, "תינוק" ממש אפילו במושגי הישיבה הליטאית, החליט לייבל שגם נפשו חשקה בתורה של העיר האחרת, שהרי ה"ישיבה השכנה תמיד טובה יותר". הפור נפל על ישיבת מיר, ששִמעה הטוב יצא למרחקים. לייבל לא שאל, אלא החליט. הוא העמיד את הוריו בפני עובדה מוגמרת, ואף שרחמיהם, רחמי הורים, נכמרו אליו, הבינו שלא יוכלו להניאו ממחשבתו. "בוצין בוצין - מקטפיה ידע". כבר אז, הכירו בנחישותו ובעקשנותו. כאשר הוא מחליט, הוא הופך להיות קשה כסלע, ואיש לא יוכל לו.
קודם שיצא למיר, בא ר' אריה להיפרד מרבני מקומו. האדמו"ר מסלונים קיבלו במאור פנים. לאחר ששמע כי הילד מבקש ללכת למיר, אמר לו האדמו"ר: "איני מברך אותך שתצליח בלימודך. בזאת אני בטוח. אני מברך אותך אפוא בברכה אחרת, מיוחדת: שלא תשכח לרגע מי כתב את מה שאתה לומד"...

אביעד הכהן

פרופ' אביעד הכהן זכה להימנות עם אלפי תלמידיו של ר' אריה בינה בישיבת "נתיב מאיר" בירושלים. משם המשיך ל"ישיבת הכותל" – גם היא מייסודו של ר' אריה בינה – ולישיבת "הר עציון". הוא מכהן כיום כנשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" וכדקן בית הספר למשפטים; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים ומחברם ועורכם של מאות מאמרים וספרים רבים, בהם "דמעת העשוקות – לפתרון סוגיית עגונות ומסורבות גט" (תשס"ד); "פרשיות ומשפטים" (ידיעות ספרים, תשע"א); "פרש בודד בערבות החוק והמשפט" (תשע"ה) ועוד.

עוד על הספר

ארי בין העולמות אביעד הכהן
ענף עץ אבות: סלונים
 
השמש נטתה לשקוע על בתיה של העיירה סלונים. במעלה הדרך השתרכה עגלה רתומה לסוסים, אחרוני היהודים עשו את דרכם לבית המדרש. בפינת בית המדרש ישב ר' אהרן בנוסובסקי, ר' אהרל'ה בפי כל, מהורהר, אחוז בשרעפיו. זה עתה סיים, בפעם המי יודע כמה, את לימוד סוגיות "חלון" במסכת עירובין, והדברים טרם נתיישבו על לבו.
לרגע עלתה בת שחוק על פניו. ר' אהרל'ה נזכר בבנו הקטן, לייבל'ה, שהשתתף אתמול לראשונה בשיעורו. כשנכנס הילד הקטן לכיתה הביטו בו כל התלמידים האחרים - גדולים ממנו בעשר שנים ויותר - בפליאה רבתי. "מן הסתם נכנס לכאן כדי לקבל סוכרייה מאביו". לא עבר זמן רב והם ראו ש"ינוקא" זה לא רק מבין את דברי הגמרא ויודע לפלפל בה כאחד הגדולים, אלא גם מסוגל להבין ב"אותיות הקטנות" של המהר"ם והמהרש"א.
הרב רא"ם הכהן זוכר כיצד תיאר לפניו ר' אריה את אביו, ר' אהר'לה, המרכיב את בנו על כתפיו, ומתפאר באוזני הכול: "תראו את לייבל'ה שלי. הוא יהיה ממשיך דרכו של ר' מאיר־שמחה" [בעל ה"אור שמח" וה"משך חכמה" מדבינסק]. זה היה החלום. זו היתה השאיפה.
בבית מדרש זה עשה "לייבל'ה" בנוסובסקי את צעדיו הראשונים בעולמה של תורת ליטא. עולם קפדני, סגפן משהו, של התמדה ומסירות אין קץ ללימוד התורה. כוח הרצון היה מרכיב מרכזי בעולם זה. עשר, שתים עשרה וארבע עשרה שעות של לימוד רצוף, אינטנסיבי. התנאים הגשמיים - "לחם צר ומים לחץ" - לא העיבו על שמחת הלימוד. תכונות אלה חישלו את רוחו של הנער הצעיר והכשירו אותו למשך שנים רבות, שבמהלכן יצטרך להתמודד עם תנאי חיים קשים.
בראש הישיבה עמד ר' שבתי יגל, לימים מראשי מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל". ר' שבתי הנחיל לתלמידיו גם אהבת תורה, גם הערצת תלמידי חכמים. מורשת זו, לא מן ההפקר זכה בה. ר' שבתי עוד זכה להימנות עם תלמידי ״קיבוץ הפרושים״ בעיירה איישישוק, ממרכזי התורה הנודעים שבליטא, ואף נמנה עם המופלאים, בני ישיבת וולוז'ין, עד סגירתה בצו השלטונות.
על אף הפערים הגדולים שהיו בין ראש הישיבה לתלמידו הצעיר, עוּל הימים, פערים בשנים ובהשקפות עולם, הושפע לייבל הצעיר מאהבת התורה שבערה ב"ראש הישיבה". יש לשער שגם חלק מתורותיו של הרב חלחלו עמוק בנפשו של הילד שפקד את ספסלי הישיבה, כָּמֵהַ לשמוע את קול לימודם, שיחם ושיגם, של ה"גדולים".
"ווארט" אופייני של ר' שבתי יגל היה בהמשך גם לסמלו המסחרי של ר' אריה: "במופלא ממך - אל תדרוש", רוצה לומר, הסביר ר' שבתי שלא לפי פשוטו של כתוב: "יש דברים שהם בבחינת 'מופלא'. נשגבים מבינתך. ואף על פי כן, ואולי בשל כך, 'אל תדרוש אותם', ותעלה עמם לגובהי גבהים של מיסטיקה, חוכמת הנסתר ותורת הסוד. די לך ב'פשט'. דברי חכמים - לפשוט את המעוקש והקשה נועדו, ולא להסתיר את הגלוי".
ר' שבתי יגל הטביע בתלמידי הישיבה את דרך הישרות של וולוז'ין. לצד גדולתו בתורה, ניחן בפשטות הליכות, ללא גינוני המלכות שבדור האחרון הלכו וכבשו להם מקום גם בעולם הישיבות הליטאיות, והיו לזרא בעיניו של ר' אריה.
עדויות מאוחרות מעידות על הכינוי שהדביק ה"חפץ חיים" לר' שבתי. "א זיסער ייד" - יהודי מתוק. היה ככינוי זה כדי לאפיין את נועם הליכותיו ומתיקות התורה שהנחיל לתלמידיו. ה"חזון איש" העיד בו שהיה אחד משרידי "עלמא דקשוט" - עולם האמת - שירדו לעולמנו, עולם השקר. ומרגלא היתה בפיו: "יש אנשים שעושים 'יש' מה'אין' שלהם, מהאפסות והכישרונות המדולדלים שלהם, ואילו ר' שבתי - הוא מאלה שעושים 'אין' מ'יש': יש להם כישרונות רבים, אך הם מצטנעים בענוותנותם".
ישיבת סלונים, בית גידולו הראשון של ר' אריה, נוסדה בשנת תקע"א (1811), בהשפעת הכרוז שהוציא ר' חיים מוולוז'ין לייסד ישיבות בכל ערי ישראל, שתמשכנה את הדרך שהתווה בישיבתו־שלו, ישיבת עץ חיים בוולוז'ין. עד שנת ת"ר (1840) עמד בראשה ר' אברהם וינברג, שנודע לימים כאבי שושלת חסידי סלונים. אחריו שימשו בכהונה ר"מים שונים, כגון ר' משה יחזקאל בעל "חידושי מהר"ם", שגדולי תורה המליצו עליו את אמרת חכמים "לימא כתנאי"; ר' יהודה חריף, ר' צבי ריזיקוב ור' אשר ווייסשטיין (חתנו של ר' הלל וינברג, אחיו של האדמו"ר מסלונים). לימים שימש בכהונה ר' יהודה ורניקובסקי, מתלמידי ר' ישראל סלנטר, ששימש בראשות הישיבה כארבעים שנה. בשנת תרס"א (1901) החליט ר' יהודה לעלות לארץ ישראל, ואת מקומו מילא ר' אברהם צבי קופלוביץ', שכיהן כראש הישיבה במשך כחמש שנים עד שנתמנה לרב בעיירה זאלווא.
בשנת תרס"ו (1906) חיפשו פרנסי הישיבה ובראשם ה"מרא דאתרא", ר' מרדכי (או בכינויו הידוע: ר' מרדכ'לה) אושמינר דמות שתוכל לנווט את ספינת הישיבה ולהמשיך את דרכה המפוארת. הפור נפל על ר' שבתי יגל, שהיה אז אברך צעיר לימים, בראשית שנות השלושים שלו. ר' שבתי הצליח למשוך לישיבה תלמידים מכל ערי ליטא ופולין, וואהלין ואפילו קווקז הרחוקה. בסמוך לה הוקם תלמוד תורה שנועד לצעירי הצאן, ובו עשה לייבל הקטן את ראשית צעדיו בעולמה של תורה.
הישיבה היתה ישיבה ליטאית טיפוסית. סדר הלימוד כלל בעיקר לימוד אינטנסיבי של סדרי "נשים" ו"נזיקין" בעיון. השיעורים הילכו בדרך הלימוד שנהגו בוולוז'ין, "אם הישיבות". עם זאת, שִמעה הטוב משך אליה גם חסידים רבים. ר' שבתי יגל, ראש הישיבה, התקרב ל"צדיקים" המקומיים, מבית חסידות סלונים, אך נזהר שלא "לעבור את הגבול".
פעם נשאל על ידי אחד מתלמידיו: אם אתה בידידות כה קרובה עם האדמו"ר מסלונים, מה טעם לא תהפוך לחסיד של ממש? חייך ר' שבתי, והשיבו בנחת: הא למה הדבר דומה? למי שעומד ליד תנור מוסק היטב, מתחמם באשו, ובא פלוני ומבקשו שיקפוץ לתוכו. מהאש צריך לספוג חום, אך אסור לאפשר לה לשרוף יותר מדי...
בבית מדרשה של סלונים צמחו וגדלו כמה מתלמידי החכמים שבדור שכמו לייבל בנוסובסקי, עשו את הדרך מסלונים למרכזי התורה של וילנה ומיר, ומשם לפסגת עולם התורה בארץ ישראל וחוצה לה. כך, למשל, ר' ראובן פיין, נכד רבה הנערץ של סלונים, ר' יהודה לייב פיין, ולימים ראש ישיבת תורה ודעת בארצות הברית; ר' מרדכי לייב מן, שעבר למיר ועם עלייתו לארץ כיהן כראש ישיבת בית יוסף בתל אביב (ואחר כך ישיבת בית הלל בבני ברק) ונמנה עם חברי מועצת גדולי התורה של "דגל התורה"; ור' אברהם שמחה הכהן קפלן, שכיהן כרב העיר צפת והיה חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, שעמו שמר ר' אריה על קשר רב שנים.
בית המדרש היה אחת מנקודות החֵן של הקהילה היהודית בעיירה סְלוֹנִים, השוכנת בבלארוס. הקהילה היהודית בעיר עתיקת יומין. באמצע המאה ה-19 כיהן כרב העיר הרב יהושע יצחק שפירא שכונה "ר' אייזל חריף", ונודע לשם ולתהילה בשל חריפותו ופיקחותו. אגדות שונות נתלו בדמותו, והזינו דורות של "מתנגדים" בני העיר. לצדם, וממש בסמוך להם, צמחה בעיר קהילה חסידית גדולה, ששלחה ענפים ופארות לכל רחבי העולם, ורבים מחסידיה היו בין מחדשי היישוב היהודי בטבריה שעברו בהמשך לירושלים.
לימוד התורה בעיר היה מעורה ב"שימוש" חכמים. רב כי נקלע לעיר, ומיד הזמינוהו שייתן שיעור לפני תלמידי הישיבה. כאן ספג ר' אריה לראשונה את יחס הכבוד ללומדי תורה. את אותה מידה של התאבקות בעפר רגליהם של חכמים וניסיון ללמוד לא רק מדרכם בתורה אלא גם בהליכות עולם, במשאם ומתנם, בשיחם ושיגם עם הבריות. כאן גם למד שלהיות גדול בתורה אין פירושו להיות "משונה". לא אורך הקפוטה או הפאות קובעים את סגולת האדם, אלא מהותו הפנימית.
בבית מדרש זה רכש "לייבל'ה" הצעיר גם את יסודות החינוך הפדגוגי שהוטבעו בנפשו והיו לחלק בלתי נפרד מאישיותו. דמותו הכובשת של הרב, הסבלנות וההקשבה לתלמידיו, לצד הנהגת משמעת קפדנית והקפדה על כל פרט.
לימים, יתאר ר' אריה באהבה וברצון את כוח ההתמדה של אביו, ואת כישרונו הגדול להעביר את החוויה המשכרת של לימוד התורה לתלמידיו־בניו. לנוכח כוח ההסבר המופלא של הרב, תיאר ר' אריה בערגה את דמותו של אביו, קמו דברי התלמוד וניצבו לפניהם כתמונה חיה: "כשאבא דיבר על 'השולח גט'", סיפר, "הוא עשה זאת בצורה כה מופלאה עד שיכולת לראות לפניך את פני השליח האוחז בגט, ואת רבנו תם שאבא תופס אותו בצווארו, מטלטלו ואומר לו: 'האומנם זוהי קושייתך? שמא רוצה אתה להתחרט?'"
הערצתו של ר' אריה לאביו לא ידעה גבול. "מי שלא למד אצלו, נותר עם הארץ", אמר לא פעם. אך רבים למדו, וביניהם מי שעתידים להיות חשובי תלמידי החכמים וגדולי התורה בארץ ישראל, דוגמת ר' זלמן רוטברג, ראש ישיבת בית מאיר בבני ברק, הרב צבי מרקוביץ', ראש ישיבת סלונים רמת גן ור' משה מן, חבר מועצת גדולי התורה וראש ישיבת נובהרדוק בבני ברק.
לא אחת נשאל ר' אריה על ידי תלמידיו מה טעם לא חיפש אביו ר' אהרל'ה משרה "מכובדת" יותר. ר' אריה חייך, והשיב: "להיות 'מגיד שיעור' בישיבה קטנה בסלונים - לאו מילתא זוטרתי היא. אבא ראה בזה את ייעודו, ולא הילך בגדולות ובנפלאות ממנו. בשבילו, לימוד תורה לצורבים צעירים היה הכול".
ר' אריה הביט בהערצה על אביו. מגיל שלוש, תינוק ממש, החל לשהות במחיצתו עת העביר את השיעור לתלמידיו בישיבה. בתחילה כמובן לא הבין דבר, אך ככל שחלפו השנים החל מוחו של הילד הקטן להבין את דרכי הגמרא. "שיעורים פרטיים" שקיבל מאביו, סייעו לו בלימודו ועד מהרה, למרות גילו הצעיר, החל משנן דפי גמרא על פה, עם מפרשיהם. לעתים רחוקות, כשנאלץ האב לצאת את העיר, הפקיד את תלמידיו בידי בנו, לייבל, על מנת שיחזור איתם על השיעור. כך חונך מגיל צעיר לשאת בעול.
 
 
ואלה תולדות
ר' אריה מיעט לדבר על תולדות חייו וכך עשה גם ביחס לבני משפחתו. לאביו ר' אהרל'ה ולאמו זלאטקע היו כמה ילדים, אך חלק מהם נפטרו בילדותם. אחותו הגדולה, רחל, הקפידה בשמירת המצוות. משבגרה, נישאה לבחור ישיבה שלמד ב'כולל' בסלונים. אח נוסף, אברהם, נהרג בצעירותו ממכת ברק. ר' אריה בא לעולם בשנת תרע"ג, ועוד בהיותו ילד קטן התחבב על בני משפחתו ומכריו. ככל שגדל, הכירו הכל כי עֶדְיוֹ לגאון וכי נועד לגדולות. "לייבל'ה", כפי שהכל כינוהו, "היה ה'תכשיט' של המשפחה. אהבו אותו והוא השיב לכולם אהבה".
גיסתו, דבורה כהן, אחות אשתו, הוסיפה מעט פרטים על המשפחה: "משפחתי, משפחת עפעלגראד, מנתה אחת עשרה נפשות. אנו בני דודים שניים. סבי, ר' לייזר, וסבו של ר' אריה, ר' יואל - היו אחים. הכל כינו את אביו ר' אהר'לה. לא ברור לי אם היתה זו רק לשון חיבה, או שמא קומתו הנמוכה היא שגרמה, ואולי שתי הסיבות יחדיו. ר' אהר'לה היה מלא חיים, פיקח, נואם בחסד, ושמו יצא לתהילה בישיבת סלונים. ר' יואל, סבו של ר' אריה, נהג בחסידות ודבק באדמו"ר מסלונים. היו לו רק בנות, ותמיד התפאר בחתנו ר' אהר'לה. האֵם, זלאטקע, הקרינה תמיד חביבות, בעלת חסד גדולה, שסייעה תמיד - בגלוי ובעיקר בסתר - לכל נצרך".
"ר' אהר'לה וזלאטקע גידלו משפחה ברוכת ילדים. המשפחה הסתפקה במועט וחיה בצניעות רבה. עד היום אני נזכרת בחיל ורעדה כיצד קברו את בנם, אברהם, שנפטר בדמי ימיו ממכת ברק. זו היתה טרגדיה גדולה שרושמה המר לא פג גם ברבות השנים".
 
 
משפחת עפעלגראד
רוב בני משפחת עפעלגראד, משפחתה של רחל בינה, רעייתו הנאמנה של ר' אריה ונוות ביתו, שליוותה אותו בנאמנות ומסירות עשרות בשנים, נספתה בשואה ורק מתי מעט שרדו.
אבי המשפחה, ר' יעקב זינדל עפעלגראד נולד ביום ח' באייר תרל"ז (21.4.1887). כיהודים רבים אחרים ממזרח אירופה שבין שתי המלחמות, נסע לארצות הברית בגפו. הצידוק לנסיעה והמטרה המוצהרת הייתה "נסיעת שנור" - איסוף תרומות עבור מוסדות התורה שבפולין. ועם זאת, אגב כך קיווה - כמו יהודים רבים שעשו מסלול דומה באותם ימים - למצוא מקור פרנסה איתן לבני ביתו שיאפשר את הבאתם בעקבותיו ל"גאלדענע מדינה", ארץ הזהב, היא ארצות הברית. הוא לא זכה לכך. ר' יעקב זינדל נפטר בניו יורק ביום כ"ד בשבט תרצ"ב (1.2.1932), קודם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
כבר לפני הימים הנוראים של שואת יהודי אירופה פקדו את המשפחה אסונות כבדים. הבן הצעיר, מרדכי, יליד 1906, טבע בסלונים בהיותו בן עשרים. אח נוסף, נחמיה, הצעיר במשפחה (יליד 1920), ברח לרוסיה ושם מצא את מותו ברעב.
גורלם של אמה, רוב אחיה ואחיותיה של רחל בינה היה דומה לזה של רוב יהודי פולין. אמה, טויבע אלטע קויאט נרצחה בסלונים על ידי הנאצים ביום כ"ד בחשון תש"א (14.11.1941). הבן הבכור אהרן עפעלגראד (יליד 1902), נרצח בסלונים על ידי הנאצים עם אשתו דבורקה וחמשת ילדיהם.
כמוהו גם הבת פייגל, הגדולה מבין הבנות, ילידת 1904, שנרצחה בסלונים יחד עם בעלה, אברהם סוויעטיצקי וחמשת ילדיהם.
גם הבן השלישי, משה יצחק עפעלגראד (יליד 1908), מצא את מותו בידי הצורר הנאצי, עם אשתו רחל ושני ילדיו, בעיירה ריזשנאי; וכמוהו אחיו הצעיר, בנימין פרץ (נולד 1914), שנרצח על ידי הצורר הנאצי בסלונים עם אשתו רחל ושני ילדיו.
עלייתה לארץ ישראל של רחל, הבת השניה, בעקבות בעלה ר' אריה, הצילה אותה מציפורני הצורר הנאצי. גם כמה מאחיה הקטנים הצליחו להינצל מגיא ההריגה והיגרו לארצות הברית. האח, שמשון עפעלגראד, נולד ביום י' כסלו תרע"א (10.12.1910) ונפטר בניו יורק בשיבה טובה, בגיל 90, ביום א' בחשוון תשס"א (30.10.2000). מזלו של אחיו הצעיר שמחה זאב לא שפר עליו כמותו. הוא נולד ביום כ"ט באדר א' תרע"ט (1.3.1919), הצליח להגיע לארצות הברית, אך נפטר בדמי ימיו בניו יורק, בהיותו בן 57 בלבד, בערב ראש השנה תשל"ו (24.9.1976). אחות נוספת, דבורה בריינה, שנולדה ביום כ"ה בחשוון תרע"ז (21.11.1916) נישאה למשה ישעיה כהן, וזכתה להאריך ימים.
החלל הגדול שהותירו אחריהם בני המשפחה שנספו בשואה מעולם לא התמלא. ר' אריה ורעייתו רחל מיעטו לדבר עליהם, מתוך רצון לגדל את שלושת ילדיהם - הבנים יעקב ואהרן והבת יונה - באווירה "נורמלית".
"השואה הייתה בביתנו בבחינת נוכחת־נפקדת", משחזר הבן אהרן. "ממש לא ידענו דבר. רק לעתים, בדרך כלל בסמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, היינו רואים את אמא מדליקה נר נשמה ומתחילה לבכות, ואז הבנו שהיה 'משהו' למרות שמעולם לא סיפרו לנו פרטים של ממש על בני המשפחה שנספו. היו לנו אבא ואמא, אבל כמעט לא ידענו דבר וחצי דבר על הוריהם, אחיהם ואחיותיהם שמתו על קידוש השם בימי השואה הארורה".
 
 
ר' יהודה לייב פיין הי"ד, רבה של סלונים
אחת התכונות שאפיינו את ר' אהר'לה בינוסובסקי היתה מעורבותו בדעת עם הבריות. למרות מעמדו כר"מ בישיבה, לא גבה לבו ולא רמו עיניו. הוא נהג לדבר עם כל אדם ב"גובה העיניים". בד בבד היה נכנס ויוצא בביתם של גדולי התורה שבעיירה, מדבר עמם בלימוד ושואב מהם מלוא חופניים, חוכמה, בינה ודעת.
אחד מהמיוחדים שבחכמי העיר, שעמו קיים ר' אהר'לה קשר הדוק, היה רב העיר, ר' יהודה לייב פיין הי"ד. ר' יהודה לייב (תרכ"ט, 1869 - כ"ב בתמוז תש"א, 17 ביולי 1941) למד בישיבות הגדולות שבליטא: סלבודקה, איישישוק ופוניבז', ונמנה עם תלמידיו של ר' מאיר שמחה הכהן מדבינסק, בעל ה"משך חכמה" וה"אור שמח".
בשנת תרנ"ה (1895) התמנה הרב פיין לרב בעיירה פייסוצ'נה שבליטא. כעבור ארבע שנים, בשנת תרנ"ט (1899), עבר לכהן כרב בקופישוק הסמוכה, ובשנת תרס"ו (1906) התמנה לרבה של אושמינה שבבלארוס, עירו של ר' מרדכ'לה אושמינר, שעוד ידובר בו בהמשך.
בתקופת מלחמת רוסיה־יפן ומלחמת העולם הראשונה עסק ר' יהודה לייב רבות בסיוע לפליטים היהודים. לרוע מזלו, בשנת תרע"ט (1919) נפטרה אשתו ממחלת הטיפוס, בעת שהגישה עזרה לחולים ופליטים באושמינה. שנה לאחר מכן, בשנת תר"פ (1920) נבחר לכהן פאר כרבה של סלונים במקום ר' מרדכ'לה אושמינר. בכהונה זו כיהן כעשרים שנה, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. לצד גאונותו בתורה יצא מוניטין שלו בעולם כמנהיג דגול וכדַבָּר לדור כולו. בכנסייה הגדולה השנייה של אגודת ישראל, שהתקיימה בווינה בשנת תרפ"ט (1929), נבחר לשמש סגן נשיא אגודת הרבנים בפולין וחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. בשנות השלושים היה מראשי הלוחמים במאבק על השחיטה הכשרה בפולין. היה פעיל בוועד הקהילה של סלונים ודאג לפליטים שבאו לעיר מהשטחים שנכבשו בידי הגרמנים בספטמבר 1939. בתקופה זו גם ערך בסתר בביתו חופות וקידושין.
ביום 17 ביולי 1941 יצא מביתו אל נקודת האיסוף בעירו סלונים במטרה לדבר עם הממונים הנאצים שיחוסו על קבוצה ובה כאלף וחמש מאות מיהודי העיר שרוכזה במקום. הוא הועלה לאחת המכוניות בדרכו האחרונה, יחד עם כל הקבוצה. כל בני משפחתו, בהם אשתו ושמונת ילדיו, נספו בשואה. יחד עמם ירדו לטימיון כל כתבי היד שלו ובהם חידושיו על התורה והתלמוד, שכללו חיבור מיוחד על ספר המצוות לרמב"ם. בנו, הרב שבתי פיין, היה רבה של בליצה שבמחוז וילנה. נכדו הוא הרב ראובן פיין, שיחד עם ר' זלמן רוטברג (חברו של ר' אריה, שעוד ידובר בו בהמשך) עמד בראש ישיבת בית מאיר בבני ברק, וכיהן כראש ישיבת תורה ודעת בארצות הברית.
כאמור לעיל, ר' אהר'לה בנוסובסקי היה נכנס ויוצא בבתי ה"גדולים" שבעיר והיה בן בית אצלם. באחד הימים נתכנסה מסיבה לכבודה של תורה בביתו של רב העיר, ר' יהודה לייב פיין. במהלכה, הבחין הרב כי ר' אהר'לה אינו נוגע באוכל. "האינך סומך על הכשרות בביתי? מדוע אינך אוכל? האם ביתי כשר פחות מביתם של שאר 'בעלי בתים' שבעיר?"
ר' אהר'לה חייך ואמר בשקט: "האמת היא שאני מחמיר על עצמי ואיני רוצה לאכול כלל בבתים של אחרים. ועם זאת, כשאני מוזמן לביתו של אחד מ'בעלי הבתים' בעיר, אני נזהר שלא לבייש אותו, ובזכות אכילתי עמו אני מונע אותו מלעבור על כמה איסורי תורה, רכילות ולשון הרע, ומעודד אותו לקבוע עתים לתורה ויצא הפסדי בשכרי. אותו 'בעל בית' סבור שאם לא יתנהג מכאן ואילך כראוי, אמנע עצמי מביתו והוא משתדל כל העת לשפר את דרכיו ולהקפיד בשמירת תורה ומצוות. לא כן כאן. אתה, ר' יהודה לייב, הקפדת ותמשיך להקפיד על קלה כבחמורה. גם אם לא אוכל בביתך, תמשיך ללמוד כמשכבר הימים, ולהיות אוהב תורה ולומד תורה כתמיד. אם כך, מדוע שלא אחמיר על עצמי בביתך ואשמור את ה'קולא' שאני נוהג בעניין זה לבתיהם של שאר 'בעלי בתים'? מוטב לא אוכל אצלך ואוכל אצל אחרים, מאשר להפך".
 
 
ר' מרדכ'לה אושמינר, "בעל הישועות" הליטאי
חכם אחר שבו היה אחוז ודבוק ר' אהר'לה, היה ידידו ורעו ר' מרדכ'לה אושמינר, מדמויות המופת של הדור. שמו הרשמי היה ר' מרדכי וייצל רוזנבלט אך הכול הכירוהו בכינויו "ר' מרדכ'לה אושמינר", על שם העיירה אושמינה שבה כיהן כרב. תמונתו התנוססה בבתים רבים ברחבי ליטא. לנוכח זלזולם של יהודים ליטאים בתופעת ה"מופתים" המוכרת מחוגי תנועת החסידות, דמותו של בעל המופתים הליטאי, ר' מרדכי מאושמינה, פלאית עוד יותר ומיוחדת במינה.6
6. דמותו תוארה על ידי נכדו, חיים חייקל לונסקי, תולדות הגאון הצדיק מרן רבי מרדכי וויצעל מאשמינא, וילנה תרע"ז (1917). ושם בעמ' 3 תמונת דיוקנו.
ר' מרדכ'לה היה מתלמידי ר' פנחס מנחם גרוסלייט, רבה של אנטופול. וכבר בצעירותו יצא שמו לשם ותהילה בכל רחבי ליטא. בצעירותו כיהן כדיין באנטופול שברוסיה הלבנה. משם עבר לכהן ברבנות בוטן ולאחר כשבע שנים נתעלה ונתמנה לראב"ד קורליץ. באושמינה, העיר שבה נקשר כינויו, החל לכהן כרב בשנת תרנ"א, ובערוב ימיו, למן שנת תרס"ה ועד פטירתו ביום כ"ה באדר תרע"ו (1916), כיהן כראב"ד בסלונים. חתנו, ר' אליהו דוד אפשטיין, היה אחיו הגדול של ראש ישיבת חברון הנודע בשערים, ר' משה מרדכי אפשטיין.
כמו ה"חפץ חיים", היה ידוע ר' מרדכי כ"ליטבישער בעל מופת", מעין אדמו"ר ליטאי, מגדולי הצדיקים שבדור. מאות אנשים - בני ברית ושאינם בני ברית - הגיעו לסלונים רק לשמו, ושיחרו לפתחו של "בעל ישועות" זה, שלצד חסידותו היה גם למדן גדול (פסקי הלכות ו"הדרנים" על הש"ס שאמר במשך שנים יצאו לאור עולם על ידי תלמידו הרב יהודה אידל ציזלינג מאושמינה, תחת השם "הדרת מרדכי").
לפי מסורת אחת, בזמן הגזרות הנוראות שהיו ברוסיה על ידי הקוזקים, שפרעו ביהודים ועשו בהם פוגרומים חדשות לבקרים, אמר ר' מרדכי ביום מן הימים לתלמידיו שצריך לחסל את "פלעווע", מפקדם של הקוזקים. ר' מרדכי ירד עם מניין מתלמידיו למרתפו של אחד הבתים, עשה "סיום מסכת", ולאחר שסיים את אמירת ה"הדרן" והקדיש הגדול שנאמר בסיומי מסכת, התפלל עם תלמידיו שיעבירו מן העולם את הצורר.
עוד הם אומרים פרקי תהלים בקול גדול ובכוונה עצומה, הגיעו לפסוק שבפרק הראשון "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח", ותרגם ר' מרדכי לתלמידיו ביהודית: "זאלן זייע זיין אזוי ווי פלעווע [ביידיש "מוץ" הוא פלעווע] וואס די וינט ועט העם אוועק נעמען". באותה שעה ממש ישב הצורר הרשע בעירו עם חבורת חיילים, וכטוב לבם ביין השתכרו כדבעי. בשעה שהיו זוללים וסובאים ובן רגע, ללא התראה מוקדמת, חטף הרשע שבץ ומת בו במקום.
ר' מרדכי אושמינר היה בן בית אצל ידידו הטוב ר' אהר'לה. לייבל הקטן, אף שהיה פעוט ממש, כבן שלוש וחצי בלבד בטרם נתבקש ר' מרדכ'לה לישיבה של מעלה, עוד הספיק להתבשם מאישיותו המיוחדת ומתורתו כמו גם משיחות החולין שהיו לו עם אביו, שיחת חולין של תלמידי חכמים שאף היא צריכה לימוד. בכל שבת אחר הצהריים, בעת "רעווא דרעווין", היה לר' מרדכ'לה ולר' אהר'לה מסלול קבוע לטיול, שבו היו מספרים בדברי תורה ובהוויות העולם. לא פעם עברו ליד בית העלמין של העיירה. כמה מתושביה שראו אותם, חשבו שהם הולכים לשם כדי לתקן את נשמות המתים. גם חלוף השנים לא הקהה את זיכרונותיו של ר' אריה על הצדיק הליטאי. עשרות שנים לאחר מכן עוד היה מספר לילדיו ולתלמידיו סיפורי מופת על ר' מרדכי, ויהי הדבר לפלא בעיניהם שליטאי שכמותו חוטא אף הוא מדי פעם ב"סיפורי צדיקים" של חסידים...
זו היתה תבנית נוף מולדתו של לייבל הקטן בסלונים, אווירה שלמדנות ליטאית ומעשי מופתים חסידיים משמשים בה בערבוביה.
 
 
מלחמת העולם הראשונה
בהיות לייבל הקטן בן ארבע שנים בלבד, פרצה מלחמת העולם הראשונה. מוסדות הרים געשו. ערים שלמות נעו ממקומותיהן. בתוך המולה זו עשה הילד לייבל את צעדיו הראשונים. השנים היו קשות, גם בחומר גם ברוח, אבל הקשיים חישלו את רוחו של הילד הקטן, והכינו אותו לקראת עשרות שנים של פעילות חינוכית וציבורית ענפה, שתותיר את רישומה על אלפי תלמידיו.
כניסת הגרמנים לסלונים בעיצומה של המלחמה הביאה למחסור חמור במזון. לפי עדות אחת, שהביא הסופר החרדי אהרן סורסקי במאמר מקיף שפרסם על דמותו של הרב יגל, "הגרמנים הנהיגו בעיר קיצוב במנות המזון וקבעו ועד מיוחד שיפקח על חלוקת המצרכים החיוניים כגון קמח, סוכר, מלח, נפט למאור וכיוצ"ב. בוועד השתתפו כמובן נכבדי סלונים. אבל כרגיל בנסיבות של קיצוב, אירעו כמה תקלות של גניבה ומעשי סחר בשוק השחור שגרמו סבל רב לדלת העם ולמעוטי היכולת, שחלקם היה מתקפח באותה 'חלוקה' בלי צודקת. ההמונים התחילו לדרוש מאת השליטים הגרמנים שראש הישיבה, ר' שבתי יגל, יפקח על הוועד, אבל אפילו הוא, הפיקח והממולח, לא הצליח לשמור על פתם של העניים שלא תיכרת מפיהם. בצר לו, החליט ר' שבתי לשים קץ לתקלות החמורות על ידי הצבת משמרות של התושבים. בכל פעם שנודע לו על דבר בואה של רכבת מצרכים וסחורות לעיר, היה מכנס את בעלי המלאכה מבתי המדרשות וה'קלויזים' והיה הולך עמם לתחנת הרכבת, לדאוג לכך שלא תארע תקלה בדרך העירה. ואמנם, מאז שופר המצב ונסתמו הפרצות והעיר נשמה לרווחה".
העיירה סלונים נודעה גם בהכנסת האורחים שלה. לשם כך הוקם "מוסד" מיוחד שמומן מכספי הקהילה. לימים, קמו נציגי השמאל בוועד הקהילה ותבעו את פירוקו. "הלא את האורחים הנכבדים מזמינים ממילא לבתים פרטיים, ונמצא של'הכנסת אורחים' נזקקים רק סתם ארחי־פרחי, קבצנים ובטלנים, עוברי דרכים ומחזרי פתחים, ואין זו חובתנו לדאוג לאלה".
ר' שבתי יגל, שדעתו לא היתה נוחה מביטול המסורת היהודית עתיקת היומין, מיהר להשיבם: "שנינו במסכת אבות שהעולם עומד על שלושה יסודות איתנים: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". לכאורה, מה ראה התנא להזכיר את שני הדברים הראשונים בה"א הידיעה (התורה, העבודה), ואילו הדבר השלישי - "גמילות חסדים" - נזכר בלא ה"א הידיעה? אלא חז"ל צפו ברוח קודשם כי יבואו ימים שיתווכחו בישראל מה זו "תורה", והלא יש האידנא, בימינו, כל מיני "תורות". לכל תנועה יש "תורות" משלה. לכן הטעימו שהעולם אינו עומד אלא על "התורה" בה"א הידיעה, תורת משה רבנו, תורה מן השמים.
הוא הדין ל"עבודה". חז"ל צפו ברוח קודשם שיהיו מתווכחים על טיבה של "עבודה" זו. אנו אומרים "עבודה - זו תפילה", עבודה - זו יראת שמים, ואילו יש אחרים הדוגלים בזיהוי ה"עבודה" עם "עבודת כפיים", עם מלאכה. לכן היה זה מן הצורך להדגיש שהכוונה היא ל"עבודה", בה"א הידיעה, עבודת ה'.
ואולם בנוגע ל"גמילות חסדים", לא מצאו חז"ל מקום להוסיף את ה"א הידיעה, מאחר שמצווה זו נוהגת כלפי הכול, ללא הבדל. אין זה חשוב עם מי אנו גומלים חסד וכלפי מי אנו עוסקים בגמילות חסדים. אין להפלות בין נכבדים לבין סתם "ארחי פרחי". הכול ראויים לאותה מידה טובה ועין טובה של גמילות חסדים.
הימים חולפים, שנה עוברת. לייבל הצעיר עלה ונתעלה בלימודו בסלונים, אך כרבים מבני מקומו חש מעט מחנק. אף שבמונחים יהודיים של אז דובר בכרך גדול, קרוב לשתי רבבות יהודים, מבחינה תורנית ההיצע היה קטן יחסית. כולם הכירו את כולם, וכמנהג בני ליטא שאפו הבחורים הצעירים להגביה עוף ולנדוד למרכזי התורה האחרים, של בריסק, מיר, טלז, וילנה, סלובודקה וקמניץ.
אף שהיה עוּל ימים, "תינוק" ממש אפילו במושגי הישיבה הליטאית, החליט לייבל שגם נפשו חשקה בתורה של העיר האחרת, שהרי ה"ישיבה השכנה תמיד טובה יותר". הפור נפל על ישיבת מיר, ששִמעה הטוב יצא למרחקים. לייבל לא שאל, אלא החליט. הוא העמיד את הוריו בפני עובדה מוגמרת, ואף שרחמיהם, רחמי הורים, נכמרו אליו, הבינו שלא יוכלו להניאו ממחשבתו. "בוצין בוצין - מקטפיה ידע". כבר אז, הכירו בנחישותו ובעקשנותו. כאשר הוא מחליט, הוא הופך להיות קשה כסלע, ואיש לא יוכל לו.
קודם שיצא למיר, בא ר' אריה להיפרד מרבני מקומו. האדמו"ר מסלונים קיבלו במאור פנים. לאחר ששמע כי הילד מבקש ללכת למיר, אמר לו האדמו"ר: "איני מברך אותך שתצליח בלימודך. בזאת אני בטוח. אני מברך אותך אפוא בברכה אחרת, מיוחדת: שלא תשכח לרגע מי כתב את מה שאתה לומד"...