עשרה חיוכים ביום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עשרה חיוכים ביום
הוספה למועדפים

עשרה חיוכים ביום

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

נועם נצר, "הסופר של הכיתה", מחפש נושא מעניין לעבודה אישית שעליו להגיש. ביקור עם אחיו החייל בישיבת בני עקיבא בכפר הרואה מזמן לו היכרות עם ראש הישיבה, הרב משה־צבי נריה. נועם הולך שבי אחרי מאור פניו של הרב, חוכמתו והבנתו העמוקה לנפש הנוער. בעקבות חוויית המפגש הוא גם מוצא רעיון מקורי לעבודה.

המשימה הבית־ספרית מתחילה לקרום עור וגידים, אך אז נקלע נועם למשבר משפחתי המשבש את סדרי חייו. בדמותו המיוחדת של הרב נריה הוא מוצא עוגן ומופת.

"עשרה חיוכים ביום" הוא סיפור מרתק על מעגלי חיים מאתגרים, על נחישות ועל רעות. ברגישות ובעידון ספרותי משרטטת בתו של הרב נריה, צִלה בר־אלי, את דמותו המרשימה של אביה — אבי דור הכיפות הסרוגות, מייסד וראש ישיבות בני עקיבא, שלאורו הולכים רבבות מבני הציונות הדתית.

פרק ראשון

1.
 
אתר האינטרנט www.haroe.org.il כמעט נעלם. הן מילאו את המסך וכיסו אותו. כמו ארבה פשטו בהמוניהן על הדקל הגבוה, על הבניין הוורוד עם הכיפה ועל החלונות הצבעוניים, חודרות לכל מקום. עשרות, מאות ואולי אלפי נמלים הגיחו מכל עבר. גוש שחור התקרב גם לבית שלנו, לכיוון החדר שלי. שורות־שורות טיפסו הנמלים על המיטה, טיילו על השמיכה, התקדמו לעברי. זיעה קרה כיסתה את כל גופי. לא ידעתי איך להימלט ממתקפת החרקים ולאן לברוח. ניסיתי לזוז ולא יכולתי. איברי היו כבדים, ממש משותקים. רציתי לצעוק, לקרוא למישהו, אבל קולי בגד בי. לא הצלחתי להוציא הגה מהפה. הנמלים הגיעו לצוואר, לידיים, לכפות הרגליים. הן דיגדגו אותי, וזה לא היה מצחיק אלא מפחיד. הן כמעט חדרו לאפי ולפי, חוסמות את דרכי הנשימה. בראשי התערבבו המילים כמו בסחרחרת. עסק, אורי, רביב, נמלה. לא ידעתי מה לעשות. הדמעות חנקו אותי. התחלתי להתייפח. נמלה גדולה טיילה לי על המצח, ורציתי לסלק אותה.
״נועם, חלמת משהו?״ שמעתי את קולה של אמא. לא ידעתי אם נמלה מטיילת לי על המצח או אם זאת היד המלטפת של אמא. בעיניים עצומות שאלתי אם הסתלקו. אמא לא הבינה על מה אני מדבר והמשיכה ללטף אותי. סוף־סוף העזתי לפקוח את העיניים. מזמן לא שמחתי כל כך להתעורר.
אמא ניסתה לדובב אותי ושאלה על מה חלמתי. אמרתי שזה היה חלום מפחיד על נמלים. ״אני מתפלאת,״ היא אמרה, ולפי הטון ידעתי שעכשיו יגיע ההסבר הפסיכולוגי. ״זה קצת יוצא דופן. בדרך כלל אנשים חולמים על מה שעובר עליהם במשך היום, ונדמה לי שהיית אתמול בישיבה בכפר הרואה, ולא במוזיאון הטבע.״ לא עניתי. ביני לבין עצמי נאלצתי להודות שלפעמים יש משהו בניתוח הפסיכולוגי. בלילה, לפני השינה, שיחזרתי את החוויות מהביקור בישיבה. ה״עסק״ המסתורי של אורי ורביב והסיסמה המוזרה ״נמלה, נמלה״ לא הרפו ממני, והייתי חייב לפענח אותם. לא עלה בדעתי שהמסע בעקבות הנמלה הזאת יהיה ארוך ומייגע וגם לא שיערתי עד כמה הוא יהיה מעניין ומרגש.
 
אפשר לומר שהכול התחיל מהנושא האישי, משימה שגרתית שכּל תלמיד בית ספר מכיר. רוב חברי לכיתה כבר הגישו ראשי פרקים לעבודה השנתית, ואני עדיין לא בחרתי נושא. הרגשתי שמנועם נצר, ״הסוֹפר של הכיתה״ כפי שחברי אהבו לכנות אותי, בן למייסדי פתח תקווה, מצפים לכתוב עבודה על אילן היוחסין של המשפחה או על אחת הדמויות הבולטות בה. זה היה נחמד מאוד שחשבו בשבילי ושידעו מה מתאים לי, אבל אני חיפשתי משהו שיעניין אותי באמת, וזה לא היה קל. הרבה תחומים מעניינים אותי, אבל לא כדי לכתוב עליהם עבודה בבית הספר. אבא, אמא ואחותי רעות, שהיא תלמידת כיתה י', השתדלו לעזור לי והציעו כל מיני רעיונות, חלקם אפילו מקוריים יותר ממה שציפיתי, אבל שום דבר לא ממש דיבר אלי. נשאר רק שבוע עד למועד הגשת הנושא.
ביום שישי, כשאחי הגדול אוֹרי הגיע הביתה לחופשת ״רגילה״ מהצבא, התחילו העניינים להתגלגל באופן מפתיע. כאח בכור במשפחה זכה אורי למעמד מיוחד. כולם אהבו לשוחח איתו ובדרך כלל גם התחשבו בדעתו. כישרונו המוזיקלי היה לשם דבר. הוא ניגן בכלים אחדים, והיה פשוט כיף להקשיב לנגינה שלו. מאז שהתחיל קורס צניחה לא קיבל אפילו יום חופש אחד, ועד לאותו יום שישי כבר ממש התגעגענו אליו וחיכינו לו בכליון עיניים. נקישות קלות על הדלת בישרו את בואו. הוא נראה נהדר במדים, והייתי גאה בו.
כדרכו, טפח לי טפיחה גברית על השכם, ואף על פי שהיה עייף הקדיש לי תשומת לב והתעניין במה שעבר עלי לאחרונה. סיפרתי לו בקיצור על הדברים החשובים שקרו בזמן שחלף, וכמובן הולכתי אותו לחדר והראיתי לו, למוזיקאי של המשפחה, את הגיטרה החדשה שקיבלתי לבר־המצווה. הוא לקח אותה בידיו, התבונן בה בעיניים מלטפות ושיבח את יופייה. ״אבל הדבר הכי חשוב,״ אמר בקריצה, ״זה מה שאפשר להוציא ממנה,״ ואז התחיל לפרוט עליה. קולות נגינה מילאו את החדר, ושאלתי את עצמי אם גם אני אדע אי־פעם להפיק צלילים יפים כאלה.
אורי היה מרוצה מאוד מהכלי והניח אותו במקומו ביראת כבוד. הוא העיר שעדיין לא סיפרתי שום דבר מחוויות בית הספר. התפלאתי שזה מעניין אותו, אבל מכיוון ששאל, אמרתי שאני לחוץ בגלל הנושא האישי, כי עדיין אין לי נושא לעבודה. בלי לחשוב הרבה אמר: ״מה הבעיה, נועם, תכתוב על הרב נריה, ראש ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה.״ הייתי ממש מופתע ואפשר לומר שדי כעסתי. אורי עצמו היה תלמיד לא מזמן, וכבר הוא שכח איך זה?! באמת עולה בדעתו שאכתוב בשעות הפנויות על מנהל? על מורים? על בית ספר?! במשפחה היה ידוע שאבא ואורי, שניהם בוגרי ישיבת בני עקיבא, הם מעריצים גדולים של ראש הישיבה, אבל מכאן ועד לבחור בו לנושא האישי הדרך ארוכה...
לא הסתרתי את אכזבתי, וכנראה לא היה קשה להבחין בה. אורי הביט בי בעיניו השחורות, החזיק בכתפי בשתי ידיו וברצינות חזר על דבריו, מדגיש כל מילה: ״נועם, אני אומר לך, זה רעיון לא רגיל. הרב נריה הוא לא סתם תלמיד חכם ראש ישיבה. הוא בן־אדם אמיתי, מחנך שאפשר לסמוך עליו ולאהוב אותו. שמע לי, אתה הרי יודע שאני רוצה רק את טובתך, ואני עוד פעם אומר לך שזה רעיון מעולה.״ עם כל הכבוד לרצונו הטוב של אחי הבכור, לא השתכנעתי. לשמחתי, באותו יום שישי לא המשכנו לדבר על זה והזדרזנו לגשת להכנות לשבת.
כמו תמיד, אורי הוסיף לשולחן השבת משהו מיוחד. הוא שר יפה, וחוץ מזמירות השבת הרגילות השמיע לנו שירים חדשים וחזר עליהם עד שקלטנו אותם. אז עוד לא ידעתי שחלק מהם הלחין בעצמו. גם הרעיונות שאמר על פרשת השבוע היו לעניין, והכי חשוב, היו קצרים. לשווא קיוויתי שיצניח כמה סיפורים עסיסיים מהצבא. במשך השבת הקפיד לא לדבר על מה שקשור לימות החול והשתדל להתנתק לגמרי מההווי הצבאי.
מיד בצאת השבת התחיל הטלפון לצלצל, ושיחה רדפה שיחה. חברים שמעו שהוא הגיע לחופשה ורצו לדעת מה שלומו ומה קורה בקורס. התחלתי להתעצבן. גם אני רציתי לדבר איתו וחיכיתי שילמד אותי כמה דברים בגיטרה, אבל הבנתי שאין לי סיכוי. החברים הרבים פשוט לא הניחו לו.
באחת משיחות הטלפון שמעתי שהוא רוצה לנצל את החופשה כדי לנסוע לכפר הרואה להתייעץ עם הרב נריה בנוגע לשירותו הצבאי. אורי היה חייל מצטיין, והמפקדים רצו שאחרי קורס הצניחה ימשיך במסלול לקצונה. הוא עצמו התלבט אם להישאר בצבא או להמשיך ללמוד בישיבת הסדר. אחרי השיחה הזאת אמר לי, מהורהר: ״אתה יודע, נועם, השבוע אולי אסע לרב נריה. אם תרצה תוכל להצטרף אלי.״ כיוון שלא הזכיר, אף לא ברמז, את הנושא האישי, לא היססתי והסכמתי מיד. לנסוע יחד לכפר הרואה, לבלות איתו כמה שעות, זה בכל מקרה נשמע מצוין. נראה שהוא שכח לגמרי שאנחנו בתקופת לימודים ושאני לא בחופשה, וכמובן לא הזכרתי לו. ביום ראשון התקשר אורי לרב נריה, והם סיכמו להיפגש למחרת.

עוד על הספר

עשרה חיוכים ביום צלה בראלי
1.
 
אתר האינטרנט www.haroe.org.il כמעט נעלם. הן מילאו את המסך וכיסו אותו. כמו ארבה פשטו בהמוניהן על הדקל הגבוה, על הבניין הוורוד עם הכיפה ועל החלונות הצבעוניים, חודרות לכל מקום. עשרות, מאות ואולי אלפי נמלים הגיחו מכל עבר. גוש שחור התקרב גם לבית שלנו, לכיוון החדר שלי. שורות־שורות טיפסו הנמלים על המיטה, טיילו על השמיכה, התקדמו לעברי. זיעה קרה כיסתה את כל גופי. לא ידעתי איך להימלט ממתקפת החרקים ולאן לברוח. ניסיתי לזוז ולא יכולתי. איברי היו כבדים, ממש משותקים. רציתי לצעוק, לקרוא למישהו, אבל קולי בגד בי. לא הצלחתי להוציא הגה מהפה. הנמלים הגיעו לצוואר, לידיים, לכפות הרגליים. הן דיגדגו אותי, וזה לא היה מצחיק אלא מפחיד. הן כמעט חדרו לאפי ולפי, חוסמות את דרכי הנשימה. בראשי התערבבו המילים כמו בסחרחרת. עסק, אורי, רביב, נמלה. לא ידעתי מה לעשות. הדמעות חנקו אותי. התחלתי להתייפח. נמלה גדולה טיילה לי על המצח, ורציתי לסלק אותה.
״נועם, חלמת משהו?״ שמעתי את קולה של אמא. לא ידעתי אם נמלה מטיילת לי על המצח או אם זאת היד המלטפת של אמא. בעיניים עצומות שאלתי אם הסתלקו. אמא לא הבינה על מה אני מדבר והמשיכה ללטף אותי. סוף־סוף העזתי לפקוח את העיניים. מזמן לא שמחתי כל כך להתעורר.
אמא ניסתה לדובב אותי ושאלה על מה חלמתי. אמרתי שזה היה חלום מפחיד על נמלים. ״אני מתפלאת,״ היא אמרה, ולפי הטון ידעתי שעכשיו יגיע ההסבר הפסיכולוגי. ״זה קצת יוצא דופן. בדרך כלל אנשים חולמים על מה שעובר עליהם במשך היום, ונדמה לי שהיית אתמול בישיבה בכפר הרואה, ולא במוזיאון הטבע.״ לא עניתי. ביני לבין עצמי נאלצתי להודות שלפעמים יש משהו בניתוח הפסיכולוגי. בלילה, לפני השינה, שיחזרתי את החוויות מהביקור בישיבה. ה״עסק״ המסתורי של אורי ורביב והסיסמה המוזרה ״נמלה, נמלה״ לא הרפו ממני, והייתי חייב לפענח אותם. לא עלה בדעתי שהמסע בעקבות הנמלה הזאת יהיה ארוך ומייגע וגם לא שיערתי עד כמה הוא יהיה מעניין ומרגש.
 
אפשר לומר שהכול התחיל מהנושא האישי, משימה שגרתית שכּל תלמיד בית ספר מכיר. רוב חברי לכיתה כבר הגישו ראשי פרקים לעבודה השנתית, ואני עדיין לא בחרתי נושא. הרגשתי שמנועם נצר, ״הסוֹפר של הכיתה״ כפי שחברי אהבו לכנות אותי, בן למייסדי פתח תקווה, מצפים לכתוב עבודה על אילן היוחסין של המשפחה או על אחת הדמויות הבולטות בה. זה היה נחמד מאוד שחשבו בשבילי ושידעו מה מתאים לי, אבל אני חיפשתי משהו שיעניין אותי באמת, וזה לא היה קל. הרבה תחומים מעניינים אותי, אבל לא כדי לכתוב עליהם עבודה בבית הספר. אבא, אמא ואחותי רעות, שהיא תלמידת כיתה י', השתדלו לעזור לי והציעו כל מיני רעיונות, חלקם אפילו מקוריים יותר ממה שציפיתי, אבל שום דבר לא ממש דיבר אלי. נשאר רק שבוע עד למועד הגשת הנושא.
ביום שישי, כשאחי הגדול אוֹרי הגיע הביתה לחופשת ״רגילה״ מהצבא, התחילו העניינים להתגלגל באופן מפתיע. כאח בכור במשפחה זכה אורי למעמד מיוחד. כולם אהבו לשוחח איתו ובדרך כלל גם התחשבו בדעתו. כישרונו המוזיקלי היה לשם דבר. הוא ניגן בכלים אחדים, והיה פשוט כיף להקשיב לנגינה שלו. מאז שהתחיל קורס צניחה לא קיבל אפילו יום חופש אחד, ועד לאותו יום שישי כבר ממש התגעגענו אליו וחיכינו לו בכליון עיניים. נקישות קלות על הדלת בישרו את בואו. הוא נראה נהדר במדים, והייתי גאה בו.
כדרכו, טפח לי טפיחה גברית על השכם, ואף על פי שהיה עייף הקדיש לי תשומת לב והתעניין במה שעבר עלי לאחרונה. סיפרתי לו בקיצור על הדברים החשובים שקרו בזמן שחלף, וכמובן הולכתי אותו לחדר והראיתי לו, למוזיקאי של המשפחה, את הגיטרה החדשה שקיבלתי לבר־המצווה. הוא לקח אותה בידיו, התבונן בה בעיניים מלטפות ושיבח את יופייה. ״אבל הדבר הכי חשוב,״ אמר בקריצה, ״זה מה שאפשר להוציא ממנה,״ ואז התחיל לפרוט עליה. קולות נגינה מילאו את החדר, ושאלתי את עצמי אם גם אני אדע אי־פעם להפיק צלילים יפים כאלה.
אורי היה מרוצה מאוד מהכלי והניח אותו במקומו ביראת כבוד. הוא העיר שעדיין לא סיפרתי שום דבר מחוויות בית הספר. התפלאתי שזה מעניין אותו, אבל מכיוון ששאל, אמרתי שאני לחוץ בגלל הנושא האישי, כי עדיין אין לי נושא לעבודה. בלי לחשוב הרבה אמר: ״מה הבעיה, נועם, תכתוב על הרב נריה, ראש ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה.״ הייתי ממש מופתע ואפשר לומר שדי כעסתי. אורי עצמו היה תלמיד לא מזמן, וכבר הוא שכח איך זה?! באמת עולה בדעתו שאכתוב בשעות הפנויות על מנהל? על מורים? על בית ספר?! במשפחה היה ידוע שאבא ואורי, שניהם בוגרי ישיבת בני עקיבא, הם מעריצים גדולים של ראש הישיבה, אבל מכאן ועד לבחור בו לנושא האישי הדרך ארוכה...
לא הסתרתי את אכזבתי, וכנראה לא היה קשה להבחין בה. אורי הביט בי בעיניו השחורות, החזיק בכתפי בשתי ידיו וברצינות חזר על דבריו, מדגיש כל מילה: ״נועם, אני אומר לך, זה רעיון לא רגיל. הרב נריה הוא לא סתם תלמיד חכם ראש ישיבה. הוא בן־אדם אמיתי, מחנך שאפשר לסמוך עליו ולאהוב אותו. שמע לי, אתה הרי יודע שאני רוצה רק את טובתך, ואני עוד פעם אומר לך שזה רעיון מעולה.״ עם כל הכבוד לרצונו הטוב של אחי הבכור, לא השתכנעתי. לשמחתי, באותו יום שישי לא המשכנו לדבר על זה והזדרזנו לגשת להכנות לשבת.
כמו תמיד, אורי הוסיף לשולחן השבת משהו מיוחד. הוא שר יפה, וחוץ מזמירות השבת הרגילות השמיע לנו שירים חדשים וחזר עליהם עד שקלטנו אותם. אז עוד לא ידעתי שחלק מהם הלחין בעצמו. גם הרעיונות שאמר על פרשת השבוע היו לעניין, והכי חשוב, היו קצרים. לשווא קיוויתי שיצניח כמה סיפורים עסיסיים מהצבא. במשך השבת הקפיד לא לדבר על מה שקשור לימות החול והשתדל להתנתק לגמרי מההווי הצבאי.
מיד בצאת השבת התחיל הטלפון לצלצל, ושיחה רדפה שיחה. חברים שמעו שהוא הגיע לחופשה ורצו לדעת מה שלומו ומה קורה בקורס. התחלתי להתעצבן. גם אני רציתי לדבר איתו וחיכיתי שילמד אותי כמה דברים בגיטרה, אבל הבנתי שאין לי סיכוי. החברים הרבים פשוט לא הניחו לו.
באחת משיחות הטלפון שמעתי שהוא רוצה לנצל את החופשה כדי לנסוע לכפר הרואה להתייעץ עם הרב נריה בנוגע לשירותו הצבאי. אורי היה חייל מצטיין, והמפקדים רצו שאחרי קורס הצניחה ימשיך במסלול לקצונה. הוא עצמו התלבט אם להישאר בצבא או להמשיך ללמוד בישיבת הסדר. אחרי השיחה הזאת אמר לי, מהורהר: ״אתה יודע, נועם, השבוע אולי אסע לרב נריה. אם תרצה תוכל להצטרף אלי.״ כיוון שלא הזכיר, אף לא ברמז, את הנושא האישי, לא היססתי והסכמתי מיד. לנסוע יחד לכפר הרואה, לבלות איתו כמה שעות, זה בכל מקרה נשמע מצוין. נראה שהוא שכח לגמרי שאנחנו בתקופת לימודים ושאני לא בחופשה, וכמובן לא הזכרתי לו. ביום ראשון התקשר אורי לרב נריה, והם סיכמו להיפגש למחרת.