רגע לשלושים

1

אני לא ממש יודעת מה גרם לי לבוא לבוס השחצן שלי, חמישה שבועות לפני שהכוסית שבי יוצאת לפנסיה )גיל שלושים(, ולומר לו: "זו לא אני, אז זה בטח אתה!" וללכת. אולי זה היה זה שנמאס לי להיות משכתבת של כל מיני עורכים מטומטמים, ואולי זה סתם היה הצורך לגלות מי אני באמת, בלי החסות של הטלפון והשולחן בעיתון. אז ויתרתי על פיצויים של עשר שנים, ארזתי את הדיסקים שהיו זרוקים במגירה עם כמויות אינסופיות של גומיות לשיער וכמה מפתחות שאף פעם לא ידעתי מה הם אמורים לפתוח, ויצאתי משם בטריקת דלת מטאפורית. דקה אחרי זה חזרתי בבושת פנים בשביל לקחת את הטלפון שהשארתי על השולחן שלו, אבל מה זה חשוב - השעה עשר בבוקר, שמש בחוץ, הציפורים מצייצות וההרגשה נהדרת.

כשהטלפון שלי הבהב "ima", זה היה כמו בעיטה לפנים. לכי תסבירי לאמא שלך שלמרות המצב והכול, קמת ועזבת מקום עבודה מסודר, שאומנם משלם לך פחות ממה שאחותך הקטנה עשתה בבייביסיטר לפני חמש‑עשרה שנה, אבל בכל זאת, מכסה הוצאות רכב. השתקתי את המכשיר ואת רגשות האשמה, והחלטתי לקבוע עם החברים הכי טובים שלי לארוחת שחיתות אחרונה, לפני שמנהל הבנק שלי יגלה שכבר לא נכנסת לי משכורת.

למה שמישהו יענה לי בכלל? עשר בבוקר, אנשים נורמלים בלימודים (קרן, אחותי הקטנה והמושלמת) או בעבודה (יואבי, החבר הכי טוב). השפן עובד. או עם אשתו. או עם הילדים. האופציה היחידה שנשארת לי היא לחטוף את ניצן מבית ספר. אני יודעת שאמא שלו תהרוג אותי, אבל כשאתה חייב אתה חייב.