פתח דבר
24 באוגוסט 2012, צהריים
•••••••
אילו ביקש האל לתת אות לסוף העולם ודאי היה בוחר ביום המחניק הזה בחוֹר הארור בדרום איטליה. למעשה, דומה היה שאחרית הימים כבר מתרחשת, כי בשעה שתיים בצהרי 24 באוגוסט 2012, כשהגענו לבֵּלוֹרוֹטוֹנְדוֹ, היתה הטמפרטורה שלושים ותשע מעלות, ונראה שהגרוע מכול עוד לפנינו.
"אין לי אוויר," רטנתי בקול נמוך כדי לא לכלות יותר כוחות מן הדרוש, בעודי שואל את עצמי מה לעזאזל אנחנו עושים כאן, צועדים בשיא החום בכפר הנטוש שבתיו הוקמו במעגלים המתפתלים במעלה גבעה במחוז פּוּלְיָה.
אנה, אשתי, לא השיבה. צעדנו בעצלתיים, גוררים את רגלינו ומשתדלים לחסוך את מעט הכוחות שעוד נותרו בנו. העפלנו ברחוב ארוך מאוד, בשמש קופחת, תרים אחר מעט צל, כגון פתח בין הבתים או גזוזטרה מזדקרת, בתקווה למשב רוח. כשעצרנו לנוח מעט ולהסדיר את נשימתנו, מיהרנו להפריד באצבעותינו את חולצותינו המיוזעות שנדבקו לגב ולצלעות ולהשיב מעט אוויר על גופנו.
הכפר נראה נטוש. שני כלבים שנמנמו שרועים על גבי שטיח ישן, בצִלם של מכלי אשפה, היו סימן החיים היחיד שנגלה לעינינו מרגע שהחנינו את מכוניתנו בחלקו התחתון של הכפר. כשהגענו לסופה של דרך 20 בספטמבר, בנקודה הגבוהה ביותר בכפר, הראה מדחום דיגיטלי שהטמפרטורה כבר חצתה את רף ארבעים המעלות.
כבר עמדנו לסוב על עקבינו ולשוב למכוניתנו, מיואשים למראה המקום העזוב כמו אחרי אסון, כאשר מעבר לפינה נגלתה לעינינו הכיכר. היתה זו רחבה שהשקיפה אל העמק שבו היו כרמים, שדות ומטעים של עצי זית, נוף מדהים שהשתרע כמעט עד חופי הים האדריאטי. שלושה עצי חרוב ושני עצי אלון ניצבו במרכזה של פינת החמד הזאת. בצל הצמרות הגדולות והשופעות של העצים הזדקרו שתי אנדרטאות ולמרגלותיהן זרי פרחים, מעוטרים בפסים ובסרטים של דגל איטליה. שני ספסלי עץ רעועים מעט ניצבו לא הרחק משם. על הראשון ישב זקן שנרדם או לקה בהתקף כלשהו שהותירו משותק לזמן־מה: עיניו היו עצומות, ראשו נטה על צדו ופיו היה פעור למחצה. האיש נשם בכבדות, או שמא שקע בשנת נצח ואף אחד לא הבחין בכך. על פי מראהו דומה היה שלעולם לא יהיה לו כוח לקום ממקומו. למרגלותיו, שרוע בצל, רבץ כלב, שנראה אף הוא במצב סופני בשל החום הכבד. הספסל השני היה פנוי, ואנו מיהרנו להתיישב עליו, רצוצים.
התיישבנו על הספסל, מוכרעים מהחום המחניק ומהצרצור החדגוני של הציקדות המגרדות את בטניהן בין ענפי עצי החרוב, ועצמנו את עינינו לשעה קלה. כעבור חצי שעה, לאחר שהתאוששנו מעט, ניגשנו אל המעקה בקצה השני של הכיכר. מראה עמק אִיטְרִיָה וארץ הטרוּלִי, שהשתרעו עד קו האופק, היה יחיד במינו, המראה המרהיב ביותר שזכינו לראות מתחילת הטיול הזה. אבל גם לצד זה של הכיכר לא הגיע אף לא משב קל של רוח.
אנה החלה לצלם את ים עצי הזית שניקד את העמק כולו בגוני אור־צל בוהקים. אני ניגשתי לאחת האנדרטאות שניצבו במרכז הכיכר, מעין פסל אבן לזכר הנספים במלחמת העולם הראשונה. בתוך כוכב אבן נחקקו שמות בני המקום שנפלו בקרב. מניתי ארבעים ושניים חללים, אך בקריאה מדוקדקת של הרשימה נדהמתי לגלות שמחצית הנספים היו בני אותה משפחה, משפחת פַּלמיזאנוֹ.
בתחושה פנימית הולכת וגוברת מיהרתי אל האנדרטה השנייה, שהוקדשה לנופלים במלחמת העולם השנייה. ברשימה המגולפת על המצבה לא היה אף פלמיזאנו. אלה, כך הנחתי, לא שרדו את זוועות המלחמה הקודמת ושמם כמעט נמחה כליל. אבל הקשר בין שמות הנופלים היה שוב מפתיע. הפעם היו מחצית ההרוגים בני משפחת קוֹנְבֶרְטִינִי.
חזרתי אל האנדרטה הראשונה וקראתי לאנה. כאשר ניגשה אלי, נפלטה מפי זעקה קורעת לב, שהיא התקשתה לפענח, "יש לי הרושם שיום הדין פקד את הכפר הזה כבר לפני מאה שנה."
"סליחה?"
"עזבי, סתם מחשבות שלי. אבל תראי איזה מסכנים. יותר ממחצית הם בני אותה משפחה." התחלתי לקרוא ולמנות בקול רם את שמות ההרוגים בני משפחת פלמיזאנו החקוקים על עמוד האבן הראשון.
"ג'וּזֵפֶּה אוֹרוֹנצוֹ פלמיזאנו (1); דוֹנָאטוֹ פוּ פְרַנְצסקוֹ פַּאוּלוֹ פלמיזאנו (2); סִילְבֶסְטְרוֹ פלמיזאנו (3); גַ'מְבָּטִיסְטָה דִי מַרְטִינוֹ פלמיזאנו (4); נִיקוֹלָה דִי מַרְטִינוֹ פלמיזאנו (5); ג'וּזֵפֶּה פוּ וִיטוֹ פלמיזאנו (6)..."
"Ventuno... sono ventuno! ," 1 קטע קול עמוק את דברי. פנינו לאחור וראינו את הזקן על הספסל שכמו הקיץ מעלפונו והזדקף במקומו.
עכשיו ישב זקוף, גבו ניתק מהמשענת, הוא נראה גבוה הרבה יותר ומראהו לא היה כה חלוש ורופס. פניו חרושות הקמטים ומבטו העמוק ריתקו אליו את מבטינו. הכלב ניעור משנתו אף הוא אך המשיך לרבוץ על הארץ ברגליים פשוטות לפנים.
"עשרים ואחת!" חזר על דבריו. "כולם נספו במלחמת העולם הראשונה. Lamaledizione dei Palmisano! קללת בני פלמיזאנו!"
החלפתי מבט של הפתעה עם אנה. גם בעיניה ניצתה פליאה דומה. באופן אינסטינקטיבי, בלי לומר דבר, קרבנו אל הספסל והתיישבנו לצדו של האיש שהחל מגולל באוזנינו את הסיפור על קללת בני פלמיזאנו. בשעות הקרובות, בפינה הנידחת ההיא בדרום איטליה, התברר לנו הכול.
