אדון כלום בריבוע

פלשתינאי, יהודי וסוציאליסט

המסמכים הרשמיים מספרים שנולדתי פעמיים. אקדים ואומר שלדעתי, ביולוגית זה בלתי אפשרי. ביורוקרטית - הכול אפשרי. תעודת הלידה הפלשתינאית הוצאה לאור על ידי בית חולים הדסה שברחוב בלפור בתל אביב, והבליטה את התאריך העברי. תעודת הזהות הישראלית הראשונה שלי, הוצאה על סמך זיכרוני. מאחר שהורי לא נהגו לחגוג ימי הולדת, ואני ואחַי בעקבותיהם, אזי עם הקמתה של מדינת ישראל, ימים ספורים לפני שחזרנו לתפוס עמדות בהרי ירושלים, ואני סרן בשירות צבאי וראשי ורובי נתונים לדרישות אחרות ולאו דווקא למועד לידתי מלפני 22 שנה, התאריך שנחרת בזיכרוני היה מוקדם ביומיים. היום אני מנסה לחגוג שני ימי הולדת, נבדלים האחד מרעהו ביומיים - 22 או 24 במארס 1926. זה טוב לנפש ולמתנות.
ההזדמנות היחידה שבה נתקלתי בצורך להסברים ארוכים היתה לשלטונות ההגירה בארצות הברית, כאשר הגשתי בקשה לאזרחות כפולה. ההתפתלויות, החיוכים המלאכותיים, גלגולי העיניים... החברה ממשטרת הגבולות בשדה התעופה קנדי בניו יורק יודעים שהיהודים הם מין מכשפים כאלה, הם מצליחים לחיות לפי שנה בת 360 יום ופתאום להוסיף חודש, "אז אפשר גם להוסיף עוד יום הולדת..." הייתי מתחכם.
לפי אמי, ד"ר גורביץ' מרחוב מזא"ה בתל אביב היה רופא הילדים הכי טוב בעולם, אולי משום שהיה היחיד (אינני זוכר) בעיר. הוא הורה לאמי לרחוץ אותי בחורף בים משום שריאותי חטפו דלקת. "אחרת, יצחק, היית מת," היתה אומרת לי מפעם לפעם, כאשר חשבה שאינני מעריך מספיק את ההקרבה העצמית שגילתה בלכתה לים "בגשם ובקור". היתה לכך השפעה ארוכת ימים עלי: ראשית, אני מת על הים. עד היום אני שוחה, גם בחורף, במי ים, ואני עדיין יכול לעצור את נשימתי בצלילה ליותר מדקה. שנית, אני רגיש לדלקת ריאות, ואחת מהן חטפתי בגוש עציון אחרי שיירת נבי־דניאל. שלישית, צרחתי כל כך בכל פעם שטבלו אותי במים הקרים עד שאחד מאשכי נשאב כנראה פנימה - בוואקום שנוצר בתוך מפשעתי - וחזר למקום הנוח שהיה שרוי בו כאשר הייתי עוּבּר. אל דאגה, אין לכך כל השפעה על מה שהטבע דורש ממני לעשות על מנת להשתתף בתהליך הישרדותו של המין האנושי, ולסיפוק הליבידו.
השנה היתה 1921 כאשר הורי עלו ארצה. אבי היה חלוץ בן 18, ואמי חתיכה בת 16. באמת חתיכה. שנה שלמה ארכה דרכם מפולין ומליטא, עד שהגיעו לפלשתינה. בימינו, כל מי שאומר שהוא מוכן לגור בישראל, אמריקה הקטנה של המזרח התיכון, נקרא ציוני. בימיהם, מי שהיה ציוני צריך היה לנוע שנה שלמה בדרכי אירופה, ולחכות באוסטריה לסרטיפיקט בריטי, לוויזה בימינו. לפרנסתם אבי שר במקהלה של האופרה בווינה ואמי שטפה את הרצפות בארמונו של ברון פון שכחתי־את־שמו. הסיפור החביב על אבי היה איך הסוס שהנהיג זיבל את הבמה באמצע שירת הכוהנים באופרה "אאידה". הסיפור החביב על אמי היה איך הסתתרה בנבכי הארמון בפני ניסיונותיו של הברון שבביתו עבדה לנשקה. למרות בקשותינו (היינו שלושה אחים) החוזרות ונשנות, לעולם לא סיפרה לנו אם הברון הצליח בניסיונותיו. לפי סולם עוצמת הנפקנות של אמי, אפילו נשיקה חייבה קונדום.
אחרי שנה של שירים בליווי זיבולי סוסים והסתתרות בפני הברון, הם עלו על ספינה רעועה והגיעו לנמל יפו. שם סוורים ערבים השיטום ונשאו אותם על הכתפיים לרציף שבחוף. באותם ימים הערבים שמחו לראות יהודים מתיישבים בפלשתינה, בונים בין דיונות החול ומייבשים את הביצות, יוצרים עבודה ומשלמים משכורות.
בעיקר זוכר אני את אמי במטבח הקטן, מטלית לבנה ורטובה קשורה סביב ראשה להרגעת הכֵּב'ראש, מבשלת. בישלה על פרימוס רועש, ועל פתילייה שהאריכה בכמה מונים את משך הבישול. אהבתי צורת בישול זו, בעיקר את צליית העוף עם שום ופלפל על האש הקטנה, כמעט במשך יום שלם. העסיסיות שנוצרה משומן העוף, הרוטב בריח שום ופלפל... נמס בפה, כולל העצמות. גם הקציצות והדג־מלוח־קצוץ זכורים אצלי לטוב. חוץ מזה... נו, מילא.
בכל זאת, הדבר החשוב ביותר בחייה היה אוכל. ראשית כול - שהילדים והבעל יאכלו. אחר כך אורחים, אך לא מכל מה שיש. אמי לא היתה מכניסת אורחים כמו אברהם אבינו. יותר כמו שרה אמנו. אך כלפינו... גם כשהייתי כבר מפקד יחידה בת 1,500 איש, היתה מקבלת את פנַי: "אכלת כבר?"
היא ידעה לצבור אנרגיה פנימית מרגשות האשמה שנטעה בנו סביב האוכל, כאשר סירבנו או לא גמרנו: "אתה לא אוהב את האוכל שלי..." או: "מה זה 'אני לא רע־ע־ע־עב'..." בנימה כועסת. "ידעת שאני מכינה אוכל, אז אכלת כבר נקניקיות מלוכלכות אצל הנאצים?!" הנאצים היו הגרמנים שזה עתה הגיעו לפלשתינה, בורחים מהיטלר. לפרנסתם מכרו ה"הֶר דוקטורים" נקניקיות ברחובות תל אביב. מעל חצובה מתקפלת, מתוך כלי נקי ומבריק מצופה ברונזה, כולם לבושים בחלוק לבן ובמצנפת טבחים גבוהה, כולם "אותו דבר". בעיני אמי וחברותיה, כולן ממזרח אירופה, היו אלה נאצים גרמנים גאוותנים - עד ליום שבו התפרסם דבר השואה. מאז גם הם הפכו להיות יהודים בעיני הפולנים מתל אביב.
אבי ואני זכינו להטפות יותר ארוכות: "כל היום אני עומדת ומבשלת בשבילכם, ויש לי כבר כֵּב'ראש נורא. לא יכולתם לבוא יותר מוקדם? איפה הייתם?" היא ידעה היכן היינו. אני שיחקתי בחוץ כדורגל או הקפות עד חשיכה, עד שלא היה אפשר יותר לראות את הכדור, ואבי ישב אחרי העבודה בקפה "כסית", מדבר ומתווכח, על כוס קפה וצנימים. אבי היה יצור בוהמי שראש מאווייו היה לזמר בריטון באופרה כלשהי. אך אופרה לא היתה אז בישראל, אולי למזלי. וָלא הייתי מתחיל את חיי כבנו של זמר, לא כבנו של יעקובסון ממפא"י, שהיה אחד ממייסדיו של "המשרד הקבלני" ו"סולל בונה".
אמי היתה אשתו החוקית של אבי, ואין זה אוקסימורון. באותם ימים, ימי תחילת העלייה השלישית, לא כולם הלכו לרבנות על מנת ללדת ילדים. החלוצים מבני דורם של הורי, אלה ששאפו ל'עולם חדש נקימה, מעולם ישן נפרוק העול', בעיקר מהקיבוצים, התאמנו באהבה חופשית, היום swinging. היה זה חלק מהשלת התסמונות של העולם הישן. אני, למשל, נולדתי לפני שהורי התחתנו בקיבוץ בגליל התחתון. אני ממזר. לשאלה בבדיחה המפורסמת על החידה שגורבצ'וב חד לבוש האב, "מיהו הבן של אביך, אך לא אחיך?" לא היתה תשובה חד־משמעית באותם ימים.

קטעים מהזיכרון לטווח ארוך
כאילו שצפיתי בקלטת וידיאו שנשטפה בגלי הזמן ואיבדה קטעים שלמים מצילומיה ואת חדותה, עולות בדמיוני תמונות לא שלמות. חלקן מנבכי זיכרוני, וחלקן סיפורים שסופרו לי. היום, אחרי שלמדתי את תעתועי הזיכרון בעקבות המשפט, אני יודע שאינני יודע מהו זיכרון ומהו דמיון. זה או זה, שניהם השתתפו בגיבוש היישות שהיא אני.
אחת התמונות הראשונות הן של תינוק בשנה השנייה או השלישית לחייו. עומד בעריסת הברזל, אוחז בשתי ידי את המעקה המתנדנד. אמי היפה נכנסת לחדר אחרי היעדרות של ימים אחדים שבהם שהתה במקום שכינינוהו 'בית הבראה'. למראהּ אני, תינוק שבקושי עומד והולך בביטחון, קופץ במקום בשמחה, חוזר להיות מאושר ובטוח. מדוע אבי צועק עליה, והיא מחזירה לו צעקות, חיוכה נעלם ומבטה מוסט ממני? מדוע הורי שכחו ממני, כועסים?

השעה מאוחרת וחושך בבית, ואני בוכה נואשות. זה עתה התעוררתי, אמצע הלילה, וגיליתי שנשארתי בודד בדירתנו הקטנה, חדר אחד ומטבח. מפוחד עד מוות, חושך, ורק צלילים רחוקים של עוּד ערבי מלווים את הבדידות הנוראה שכנראה נועדה להיות נצחית... אני יורד מהמיטה ורץ למרפסת. מסתכל לרחוב הירקון השחור והריק, מחפש את הורי. הם אינם שם. הם אינם בבית. הם אינם בכלל. נראה שלעולם לא יחזרו... אני מיילל במלוא כוחי, אולי שכנינו הערבים יתעוררו ויבואו לעזרתי? אינני רואה אור בחלונותיהם. ודאי לא אכפת להם. אולי הם חטפו את הורי... כפי שחבריהם של הורי - שכולם גרים ברחוב גאולה, שכולו יהודים - אומרים? אולי לעולם לא אראה יותר את אמי ואת אבי? מי יגן עלי? מי יאכילני?

אנחנו עומדים בקומה השלישית, על מסבך מדרגות הברזל החיצוני שפונה לחצר הפנימית. אני והתאומים של שכנינו הערבים מאותה קומה. ממש מתחתינו אני רואה את ראשו של בעל הבית הסורי הרשע. "השכנים לא סובלים אותו," אני מצביע על המגבעת שזזה מתחתינו ומשמיע את הכינוי המעליב ביותר שידעתי אז, "חרא." אחד התאומים מפשיל את שרוול מכנסיו הקצרים ומשתין ישר על כובעו של בעל הבית. השתן שלו לא נספג בכיסוי הראש, שדומה ל'מילגשם' של אבי. זכורים לי סטנטון אפור כהה עם שוליים צרים ורטובים, פני בעל הבית מופנים כלפי מעלה, אלי. אני רץ אחרי התאומים שהתחילו לברוח. אנו מתחבאים בדירתם, בחדר האורחים, מכסים את עצמנו בכריות, הריהוט היחידי בחדר מלבד המחצלות. דיירים מבוגרים רבים, 'גדולים', מתאספים ליד דלת הכניסה לדירה. אביהם של התאומים עומד בפתח, בגופייה, וחוסם את הכניסה. איש לא מעז לפרוץ פנימה. צעקות... ואני מתכסה בכריות נוספות שסחבתי מתחת לרגליו של אחד התאומים. הכריות נודפות ריח נעים של קפה, ואני בטוח ומאושר.

בן שלוש, אני יושב על השולחן בדירה אחרת, ברחוב הים. החלון היחיד בחדר סגור ומוגף בתריס, והאור ממנורת הנפט דוכא במתכוון. אבי ואמי מחליפים דברים בלחש. אבי אוחז משהו מבריק בידו. אמי מדברת. אבי משאיר על השולחן, לידי, את הצעצוע המבריק וצועד אליה. עתה הם לוחשים עוד יותר בשקט, כלל לא שמים לב אלי. אינני זוכר איך ידעתי שמה שמונח על ידי היה אקדח. אני לוקח אותו בשתי ידי. צעקה של אמי, וידו של אבי מופיעה משום מקום וחוטפת את האקדח מידי. אני בוכה. לא מעלבון, לא מפחד, אלא מהאווירה המאיימת ששררה בחדר ומהתנהגותם המוזרה, המתנכרת, של הורי. אבי משחק באקדח, כנראה מוציא את המחסנית, ומושיטו לי, "עכשיו אתה יכול לשחק." פעם ראשונה שאחזתי במו ידי אמצעי לחימה. השנה היא 1929, שנת מאורעות, השנה שבה הערבים שחטו את התושבים היהודים של חברון ואיימו בגורל דומה על כל היישוב היהודי בפלשתינה. השנה שבה למדתי שהערבים הם גם אויבים.

כשהייתי בן ארבע נולד לי אח. אינני זוכר מאומה ממאורע זה. אינני זוכר את התדרוכים שהשפיעו עלי, על האח הבכור. ייתכן שלא היו כלל - לפני 75 שנה נראה שעדיין לא היו פסיכולוגים לילדים שכתבו ספרים. אפילו את אמי עם הבטן התפוחה אינני זוכר, את היעדרה מהבית לימים שלמים או את הברית מילה. הדבר היחיד שאני זוכר הוא איך אחי קרא לי כשניסה לבטא את שמי, יצחק - יצה, עם חיריק מתחת ליו"ד וקמץ מתחת לצד"י. בשכונה החיריק הפך לקמץ, ליָצָה, וכינוי זה מלווה אותי עד היום. רק זרים ואמי קוראים לי יצחק, לא יצה. בין ידידי ישנם כאלה שאינם מכירים אותי כלל בשם אחר.

שוב עברנו לדירה אחרת, קומת רחוב בשכנות לחנות מכולת ברחוב גאולה. אני נכנס מהרחוב לדירה, אמי חוטפת מידי שטר סגול של חצי לירה שמצאתי מתחת לרגליו של חמור רתום לעגלה בת שני גלגלים שהביאה סחורה למכולת. בתנועה זריזה היא מכניסה את השטר לכיס הקטן שבסינורה. חצי לירה היתה כסף רב, אולי שכר של יום עבודה של אבי. אולי שכר של שבוע...

החול הלבן, הנקי, שהגלים הכחולים מלחכים אותו על שפת הים. שביל ברוחב שתי כפות רגליים של גמל נחרץ בו, עמוק. שיירות של גמלים עוברות בו מדי יום, מהדקות את החול הרך וכובשות את הנתיב הצר. הגמלים משתרכים בשורה ארוכה, קשורים זה לזה בחבל, ראש לאחוריים, מובילים זיפזיף שיישפך על הכביש ליד אתר הבנייה ויגבה לערימה שתשמש אותנו בשבת, כשכולם ילכו, למשחקים אחרים. בינתיים אנחנו, הילדים מהשכונה, מתרוצצים בין הגמלים, עוברים מתחת לחבל הקושר בין זנבו של גמל לראשו של זה שאחריו בשיירה. צורחים צרחות אימה וחוזרים לחצות בין זוג אחר. הגמלים נרתעים, נוחרים, מנענעים בצווארם הארוך מצד לצד, פורצים לצדדים מהשביל הנוח, אך החבל עוצר אותם מלברוח. עד שהחורני, הצועד בראש השיירה, מגיע בריצה ובצעקות, מניף חרזנה, מקל דק וגמיש, אבל אנחנו כבר רחוקים. איזה כיף!

הדיליג'נס, מרכבה בצורת קונכייה שחורה, שהיתה יושבת על ציר חיצוני אחד מתוח מאחור בין שני גלגלים גדולים, משוכה על ידי שני סוסים. כלי התחבורה הציבורית העירוני העיקרי. הציר היה מרוחק למדי מהקונכייה, כך שאפשר היה לרוץ, לקפוץ ולהתיישב עליו בחצי ישבן, לאחוז במוט התומך בקונכייה בתקווה שהעגלון הערבי לא יבחין, מה שגרר אחריו הצלפה בשוט הארוך. לתפוס טרמפ בדרך זו, לא חשוב לאן, היה אחד משיאי ההישגים היומיים. עד היום אני יכול לשמוע את שעטות הסוסים ואת השוט המצליף לאחור. כשהשוט לא עוזר, העגלון עוצר, קופץ מהדיליג'נס ומנסה לרדוף אחרינו ללא סיכוי כלשהו לתפוס בנו.
רק אחד העגלונים, שמן עם עיניים תוהות, היה מגלה חביבות ולא מגיב בפראות על העול הנוסף שהטלנו על סוסיו. הילדים הערבים הזהירונו לבל ניתלה במרכבתו עד לסוף הדרך: אחרי שהנוסעים ירדו, העגלון הזה ינסה לתפוס אותנו ולדחוף לנו אצבע בתחת. הייתי עד לוויכוח בין הגדולים שבינינו שידעו יותר - ילדים יכולים להיכנס להיריון או לא?

אני בורח, שועט ושוקע בחול הרך, לכיוון רחוב הירקון שפתוח לחוף, הביתה. השמש שוקעת מאחורי, במערב, מתחת לצעיף אדום שכיסה את האופק. זה עתה קפצתי מתוך הבאראקה - סירת משא גדולה של הסוורים מנמל יפו. אחת מני רבות שנסחפו לחוף בסערת החורף השנתית, שוכבות על צדן כשלד דינוזאור חלול שעצמותיו עץ. סיפרו לנו שהחורנים, תושבי הרי חורן שמעבר לירדן, אלה שהציפו את הארץ בכוח עבודה זול, מתגוררים מתחתן. ישנים על החוף, מחפשים מזרן על החול הרך וגג תחת דופנות הסירה הגדולה הנוטה על צִדה. סיפרו שרוכלים ערבים וזונות מבקרים אצלם למכור מסחורתם. בדרך כלל בשעת שקיעת השמש הזו נתפרדה החבילה וצעדנו הביתה, איש־איש לעברו. הפעם הגדולים החליטו לבדוק, ואני הקטן נשרך אחריהם.
הסתתרנו בתוך הבאראקה, ופשטנו את צווארנו אל מעבר לדופן, לראות את הנעשה מתחתיה. הגבר שכב, ושתי נשים בלבוש ערבי שחור טיפלו ב'חנות' מכנסיו המופשלים. היום אני יודע שלא בדיוק צחצחו את שיניהן באיבר הענקי. פשטנו את צווארנו עד קצה גבול הבטיחות, והגבר הבחין בנו. עד שקפץ מרבצו, הרים את מכנסיו וחגר את חגורתו - היינו כולנו בדרכנו הביתה, בריצה, איש לדרכו. הייתי הצעיר והאטי בחבורה, והשתרכתי אחרי כולם. אני עדיין יכול לראות בדמיוני את גבם של הילדים נעלם בחשיכה.

משום מה בשכונה שעל יד העיר הערבית יפו הרבינו לברוח: מהחורנים, מהעגלונים, מבעל הבית, מהאחים הגדולים ומההורים של הילדים מהשכונה השכנה שלחמנו בהם. למלחמת השכונות לא היתה סיבה מחוץ לעובדה שהילדים השתייכו לשכונה אחרת, ושזמננו היה בידנו. היינו נערכים לקרב על שפת הים, ליד מגרשים שהבנייה החלה בהם, אוספים חצץ ואבנים, וזורקים אותם איש על יריבו. עד היום אני יכול לראות בדמיוני איך האבן שזרקתי, חרס אדמדם שהבריק משהייה ארוכה בים, חלק ושטוח, במסלול שהתעגל, כבומרנג, פוגע בחזה של אחד משלנו. חשבתי שהרגתיו, וטסתי הביתה להסתתר. מפני המשטרה? מפני הוריו של הילד שהרגתי?... חזרתי הביתה לפני רדת החשיכה, נושם בכבדות, איש לא נזף בי, מחוץ לאמי. תמיד חשוד בעיניה. למחרת פגשתי את 'ההרוג' בשכונה. לא הרגשתי כל חרטה. "עשה את עצמו מת", הגדתי לעצמי. כזה ילד הייתי כבר אז.
ברוב המקרים ה'מלחמה' הופסקה ללא הכרעה, כשההורים או האחים הגדולים באו, צעקו, הרביצו, ושלחו אותנו הביתה מלווים באיומים. באותם ימים מבוגרים לא חששו להרביץ בילדים. הנחת העבודה היתה שאם מבוגר צועק על ילד או מרביץ לו - מגיע לו.

עזבנו את החוף של תל אביב-יפו, ועברנו לרחוב בוקי בן יגלי בתל אביב עצמה. לא יותר שכנים ערבים וילדיהם כחברים למשחק. רחוב בוקי בן יגלי היה במרכז תל אביב. אהבתי את השם. עד היום אני גאה להדגיש שגרתי ברחוב בוקי בן יגלי. אינני מכיר איש שגר ברחוב בוקי בן יגלי. חבל שלא מארגנים עמותה של אנשים שגרו ברחוב בוקי בן יגלי. היה מעניין לפגוש בוקים בני יגלים נוספים.
היתה זו שכונה ענייה של פועלים, שלא זכתה לטיפוח כמו שכונות פועלים מוכרות על ידי ההסתדרות. צריפים קטנים בני קומה אחת, דוּ או רב־משפחתיים, מוקפים בעצי איקליפטוס וחצרות מטופחות למדי בחזית. הגן מאחור מוזנח, מלא שיחים ורהיטים שבורים, ציוד למשחקים. שכנינו היו תימנים, ונשותיהם היו יושבות בחצר ומכינות חילבה - משחה ירוקה, נוזלית ודביקה, שהיו מכות בה בידיהן אל דופנות של כלי חרס גדול. הריח, הרעש והמשחה הנדבקת בקול, בקצב הדפיקות, לדופנות הקדירה...
כאשר הנשים דפקו בחילבה, שיחקתי עם הבת הקטנה שלהם בין השיחים שבחצר האחורית. דומני ששמה היה חיה, בת גילי. כל זמן ששמענו את דפיקות החילבה, ידענו שאפשר לשחק ללא הפרעה ככל העולה על רוחנו. יום אחד שיחקנו ברופא. אביה, שלא דפק חילבה, תפס אותנו כאשר מדדתי לחיה את החום בענף דק מעץ, לא בטוסיק ולא בפה. אינני זוכר היכן הכאיב לי, אבל אני זוכר היטב את עצמי בין ידיה של אמי, בוכה עד אובדן החושים, מנסה לשאוף אוויר שמשום מה חסר לריאותיי. אינני יודע אם איבדתי את הכרתי, זכורני כאילו צפיתי עלינו מגג הבית בן הקומה האחת, מגבוה ובאלכסון - ראיתי בהכרתי, לא בעיני, את שתי הנשים התימניות דופקות חילבה ואת אמי אוחזת, מחבקת, אותי. היתה זו הפעם הראשונה והיחידה שחוויתי Exterior, out of body experience, כפי שטניה זוגתי מסבירה. לא מצאתי תרגום עברי נאות לביטוי זה.

גן הילדים ברחוב בוגרשוב פינת סירקין בתל אביב. עכשיו יש שם מגרש חניה קטן. אז, ב־1930, גן ילדים היה יותר חשוב ממגרש חניה. הלכתי ברגל לאורך רחוב בוגרשוב מרחוב בוקי בן יגלי. אני זוכר את הכניסה האחורית לגן, דרך מרפסת גדולה. בשער המרפסת גדל בעציץ צמח שקראנו לו אספרגוס. מישהו ציטט את חיה הגננת ואמר שמי שנדחף בשער, ושערותיו נוגעות באספרגוס - צפוי שיגדלו לו עכברים בראש. מה שגרם לנו להיכנס פנימה בזהירות, מתרחקים מהאספרגוס, בשורה, אחד אחר השני. בכלל, לא אהבתי את חיה. עד כדי כך שאני מפקפק אם זיכרוני איננו מטעני כאשר אני מספר על חיה צוחקת כאשר צביקה גורצ'יקוב אוכל ג'וקים ושוטף את פיו בחול מהגינה, חיה מענישה את אברשה על כך שחרבן במכנסיו וסוגרת אותו באמבטיה עד שבאו הוריו לשמוע את טרוניותיה ולקחו אותו, בוכה ורטוב, הביתה. זיכרונותי מהגן כוללים פרטים כאלה על התנהגותה של הגננת, אולי פרי דמיוני שבחלוף הזמן הפך לחלק מזיכרוני לטווח ארוך. אולי משום שבעצם רציתי להיות בגן השני ששכן באותו מבנה, הגן של שושנה היפה. כבר אז ביכרתי יופי נשי על תכונות אחרות. חיה היתה הגננת החביבה על אבי משום שהיתה אחותו של יוסף חיים ברנר, ולדברי אמי היתה דומה לאבא שלה, לסבי, הרבי מדרילץ'. גם חיה לא אהבה אותי במיוחד. אני חושב שהיה זה בגלל הלבוש שהלבישה אותי אמי: מכנסיים ללא חגורה שמתהדקים לחולצה בעזרת כפתורים, מכנסיים שתמיד גדולים ממידתי, "יתאים גם כשתהיה גדול", תלויים ברפיון. נעליים במספר אחד גדול יותר מהדרוש, שאבי היה קונה אצל פרלמוטר מנחלת בנימין. עד היום אני חושד שלאבי היתה הבנה עם פרלמוטר: כאשר הוא אומר מספר שלושים ושש, הוא מתכוון לשלושים ושבע. בהיותי בגן הילדים קנו לי נעליים רק פעם אחת, בתחילת השנה, והלכתי באותו זוג כל זמן שהייתי בגן. כשהתבגרתי והגעתי לכיתה אל"ף, הבגדים עדיין נשארו גדולים עלי ורפויים, אך הנעלים לחצו.

זכורים לי חיכוכים רבים עם הורי על הלבוש שהלבישו אותי לקראת החגיגות והטקסים. פעם כמלח, מטפס על תורן דמיוני, ושר 'אונייה, אונייה / עם כנף כמו יונה...' או מנופף בידיים לצדדים ורץ מסביב אחד הילדים שחפן את סנטרו בכפות ידיו הפתוחות, מה שעשה ממנו פרח, ושר "פרפר, פרפר, פרח חי / רד־נא מהר וש־הב עלי..." חיה הציבה אותי בתזמורת, לנגן על משולש, לחבוט בו פעמיים או שלוש בכל הופעה.
היש קשר כלשהו בין זיכרונות ילדותי לבין הזקן שכותב את הדברים האלה? אלמלא נמצאתי מבכר היום את בגדי הדוקים לגופי, הייתי מפקפק, אלמלא ראיתי במו עיני איך חוף תל אביב, שנשלט בלילות בידי ערבים שכוונותיהם מפוקפקות והיה מחוץ לתחום ליהודים שטיילו בודדים - בעוד היום, אותו חוף ים מלא בתושבי העיר היהודים, מבלים בו בבטחה, ביום ובלילה.

ציוני שכמוני
כשהתחלתי את כיתה אל"ף (כיתה במלעיל), שלטו הבריטים בפלשתינה, כשם ששלטו בהונג קונג, בהודו, ברודזיה ובמושבות רבות נוספות. הנציב העליון הבריטי היה מלך. במידה שהדברים נגעו לי, לא היתה להם כל השפעה על הילד מרחוב בוקי בן יגלי. התחלתי כבר להבין שאנחנו העם הנבחר, שפלשתינה היא ארץ ישראל שניתנה לנו על ידי אלוהים והאנגלים, אבל יש בה ערבים שיהיו שכנים נחמדים, מוכנים בכל הזדמנות לתקוע לנו סכין בגב. שניצלנו מכל מיני כאלה שבאים עלינו לכלותינו ולכן צריך לחגוג ולאכול הרבה אצל הדוד פנחס (חת צרויה), שצריך לייבש את הביצות ולהפריח את השממה, שהפועל תל אביב הפסידה לארסנל המצרית על מגרשה שהיה בשכונת מכבי על גבול יפו-תל אביב, שהכוח־וינה היא קבוצה של יהודים והכי טובה בעולם, ושאני שייך למעמד הפועלים, 'עם חלכה ומזה רעב', אם כי מעולם לא רעבתי. נהפוך הוא. ברחתי והתחבאתי מהבננות ומהדייסות שאמי תחבה בי ללא הרף.
בבית חינוך לילדי עובדים בצריפים, התחלתי את לימודי, ובבית חינוך לילדי עובדים בצפון תל אביב סיימתי אותם במחזור ג'. רכשתי ערכים נוספים: החיים ניתנו לי בשביל להגשים מטרה, וכל מעשי יהיו מכוונים לא רק לטובת העם היהודי, אלא גם לטובת מעמד הפועלים. שכח את הגולה ואת בית הכנסת. הקיבוץ זה החיים. מה שאני עושה לטובת היישוב ולטובת המעמד - תמיד צודק, ולקיבוצים מותר לגנוב מהצבא הבריטי. צריך להתחלק בכול, משום שכולנו שווים, אבל ישנם בודדים שמשום מה שווים יותר. להיות אנוכי, אגואיסט, זה כמו להיות גנב, אבל לגנוב בשביל הכלל זה בסדר...
על הערבים דיברו עמנו כמו על שכנים שבמקרה קנו דירה בפלשתינה. הלכנו לבקר אותם בכיתות המקבילות בבית הספר בשיך־מוניס או בסומייל, והם היו באים לבקר אותנו בצריפים, היכן שהיום גן מאיר בתל אביב. אבל תמיד חשתי אי־נוחות בקרבתם, כאילו שנתבקשתי ללטף נמר נוהם שהבטיחו לי שהוא מאולף. אינני יודע עם ביוזמת המורים היהודים שחששו לגורל תלמידיהם, או ביוזמת המורים הערבים שפחדו להמרות את פי הוועד הערבי העליון, אבל ב־1936, כאשר פרץ המרד הערבי הגדול, או "המאורעות" כפי שהיישוב העברי בפלשתינה זלזל בערכו, פסקו לחלוטין הביקורים ההדדיים.

כשעברנו דירה למעונות עובדים ח', עברתי לבית חינוך לילדי עובדים בצפון תל אביב שהיה קרוב יותר לביתי החדש. בית הספר שכן בבניין לבנים מסויד לבן, מוקף בחצר מגודרת, נטוע במגרש ששימש למשחקי כדור, היכן שהסיכויים למצוא אותי היו גדולים יותר מאשר בכיתה. הלימודים והחוגים נמשכו גם בשעות אחר הצהריים, וארוחת צהריים אכלנו באולם ששימש לחדר אוכל וגם לטקסים וחגיגות. אולם שגבוה מעל לחלונותיו נמתח שלט בד ועליו הסיסמה "אין משיחין בסעודה פן יקדים קנה לוושט." ראיתי את השלט הזה כל יום בבית הספר, לפחות 1,500 פעם בשנות לימודי שם. אחרי שהסבירו לנו את פשר הכתוב, דאגתי לאבי, שהיה מבקר יומי בקפה "כסית" בתל אביב, הבאר שממנה שתו גרורי הבוהמה ותנועת העבודה בתל אביב. "הוא מדבר ואוכל," אמרתי לאמי, "הוא יכול להיחנק..."
"הוא ייחנק מהקשקושים שלו, לא מאוכל." השיבה אמי ברוח השיחות שהורי ניהלו ביניהם, "לשלימזלים האלה אין אפילו כסף לאכול במסעדה. אז איפה עוד הוא יכול לדבר עם ויספיש?"
"אבל בבית הספר אמרו שיקדים קנה לוושט..."
"המרק יתקרר. תגמור לאכול. אתה יכול לשאול את השאלות שלך גם כשאתה אוכל מרק."
מכאן אפשר ללמוד כמה דברים על הורי:
אבי בילה יותר זמן מחוץ לבית מאשר בבית, בעיקר בקפה "כסית". כן, אותו בית קפה מפורסם של חצקל השמן, שנכתב עליו רבות, ושהיה מאפשר לחבריו לשתות ולאכול בהקפה.
יחסי אמי ואבי היו ככה־ככה. בסופו של דבר נפרדו.
אלוהים הוא עדי שאנו התייחסנו ברצינות לכל הסיסמאות שהטיחו בנו. השתדלנו לחיות לפיהן, ולא קל היה. מה, אין מדברים בסעודה?... שלא לדבר על "טוב למות בעד ארצנו"... ומה בעניין "העבודה היא חיינו, מכל צרה תצילנו"? או "מרבה נכסים - מרבה דאגה." או "אנו באנו ארצה, לבנות ולהיבנות בה." או "כולנו נשיר, שירת בניין ארצנו." או "שונא מתנות יחיה"... אחד הזרעים הראשונים שמהם נבט במרוצת השנים היצור הסקפטי שהנני היום היתה הסיסמה "שונא מתנות יחיה". מעולם לא הצלחתי לכפות על עצמי שנאה למתנות, ובחיי לא הכרתי אדם ששנא מתנות, מחוץ אולי למרגולין, ממייסדי "סולל בונה", שלימים פגשתיו במפעלי הפלדה בעכו. אהבתי מתנות, ולא רציתי למות. ובכלל, מדוע טוב למות בעד ארצנו?
כבר אז ידעתי שיותר טוב 'בעד ארצנו' להשמיד את האויב לפני שהוא משמידני, כמו פלֶש גורדון ב־24 מערכות. או שהעבודה מצילה מכל צרה כמו פאול מוני בסרט "האדמה הטובה" לפי ספרה של פרל בוק, שראיתיו פעמיים עוד לפני שיהושע המורה ממפלגת הבחרות הסוציאליסטית המליץ עליו.
לבית ספרנו היתה חלקת אדמה על יד נחל הירקון שהתלמידים עיבדו אותה. גידלנו בה ירקות שבושלו במטבח הגדול שהכין את ארוחות הצהריים, שגם בו עבדו התלמידים. בית הספר כלל נגרייה וסנדלרייה, וגם שם עבדו הילדים. יום אחד בשבוע היה יום עבודה. המטרה היתה לחיות את 'העבודה היא חיינו.' כפי שקורה לעיתים לרעיונות נעלים, השאיפה לאמצם איננה נחלת הכלל, ואצל אחדים דווקא השלילה מתבלטת. גם אצלנו הקטנים היו כאלה, מעולם לא השתכנעתי ש"סוף עצלן לרוץ / פי שבעה מחרוץ." ניסיתי להתעצל, כמעט שלא הכינותי שיעורי בית בבתי הספר שלמדתי בהם, ורצתי הרבה פחות מהחרוצים שבכיתה.
לימים למדתי שלהצלחה יש יותר סיבות וגורמים מאשר רק עבודה קשה. ידידי אריה טפר, הרועה מיגור, היה מוסיף, "תן לאחרים לעבוד במקומך / ודאג שהמזל יעמוד לצדך."
עוד בבית חינוך לילדי עובדים בצריפים, בכיתי כאשר התאבלנו על הריגתו של אביו של הילד הֶנסי בידי הפשיסטים של דולפוס שמרדו בממשלה הסוציאליסטית באוסטריה, זו שתוארה בשיר פרי עטו של המורה זאב, המשורר שהרבה לכתוב ב'דבר לילדים'. זאב כתב שיר עצוב למנגינה עוד יותר עצובה שחוברה על ידי המורה למוזיקה, גם כן זאב. "ספרו נא להנסי את כל האמת", איך אביו נהרג על הבריקדות. הייתי בן שמונה, והשנה היתה 1934. הייתי בכיתה ג', ויצחק רבין היה בכיתה ד'. הנסי ואני לא נפגשנו מעולם, הוא באוסטריה ואני בפלשתינה. עד ל־40 שנה לאחר מכן לא ביקרתי מעולם באוסטריה. הנסי מעולם לא ביקר אותי, ועד היום אינני יודע אם היה ילד בשם הנסי שאביו נהרג במהפכה הפשיסטית. אבל אני הייתי סוציאליסט קטן ותם לבב, האמנתי במילים, ודמעות זלגו מעיני.
רובה של העלייה השלישית, שאליה השתייכו הורי, הגיע מאירופה המזרחית. אלה זנחו מאחוריהם את הדת וחיבקו אידיאולוגיות, בעיקר סוציאליסטיות. אבי היה סוציאליסט אמיתי, מאומן על הדיאלקטיקה ועל האוטופיה של הדת החדשה. הוא היה מפגין נגד הקפיטליסטים הבודדים שחיו בפלשתינה, בעיקר איכרים, חנוונים ובעלי בתים. לכשעצמם, גם אלה חיו בצנעה וחסכו פרוטה לפרוטה, אך הם נמנעו מלהעסיק יהודים, עדיני שרירים ועור, שדרישותיהם מוגזמות, בני גזע שעד אז הביא לעולם בעיקר בחורי ישיבה ואנשי רוח. במקומם העסיקו ערבים ששכרם נמוך וכף ידם מיובלת. אחד השלטים שאנו, הילדים, נשאנו בהפגנות הכריז באותיות ענק: "עבודה עברית".
אחד במאי היה יום ההפגנות והנאומים. הפועלים לא לקחו חופש והלכו לים או למשחק כדורגל. כולם צעדו אחרי הדגל האדום שהוביל אותם לאצטדיון לאסיפת עם, קרי: נאומים מטעם מנהיגי מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) וגרוריה שפנו שמאלה. אני הקטן צעדתי לצד אבי, מסרב לאחוז בידו, כמוהו לבוש חולצה כחולה שנסגרת בצוואר בעזרת שרוך אדום, מכנסי חאקי קצרים, מנסה כמיטב יכולתי להתאים את צעדי לאלה של שאר הסוציאליסטים.

אילו קרוזו ובן־גוריון היו עולים על הבמה ומתחרים מי ישיר יפה יותר את האריָה מ"טוסקה", Elucevan de stele - קטע שאבי נהג לשיר מדי שבת בבוקר כאשר טיגן את הביצים - אבי היה בוחר בבן־גוריון. על בטוח. לא היה לאיש הקטן הזה, בעל הקול הגבוה, מעריץ עיוור יותר מאבי. פעמיים בחיי אבי אחז בידי והובילני להרצאה של המנהיג הדגול באולם ה'אוהל' בתל אביב. הייתי בן עשר בערך, אבל עדיין אני רואה בדמיוני את האיש הקטן, בעל השיער המפוזר לצדעיו, מנתר לבמה בצעדים קטנים, יורק אקסיומות וסיסמאות פוליטיות באורח שגם אני, שלא הבינותי דבר מדבריו, מחאתי כף לשמעם עד שידי צבו. שמעתי אישית את בן־גוריון גם בקורס ממי"ם ובטקס השקת הטנק המוסב והמשופר הראשון, שעליהם עוד יסופר, אך מעולם לא התרשמתי מדבריו כפי שהתרשמתי כאשר לא הבינותי מילה מהנאמר.
בשנות העשרה, גיל שבו החלו בנותי להראות סימני עצמאות מופרזים במקצת, וילדים בגיל זה באמריקה מתנסים בניסיונות הדוניסטיים, הייתי שר את האינטרנציונל, "קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזה רעב..." שר, ורואה אותם בדמיוני - פעורי פה חסר שיניים, עיניהם עגולות לרווחה, לחייהם צמוקות מרעב, צועקים ללא קול, כפי שהביטו בנו מעל כל קיר בבית חינוך לילדי עובדים בצפון מתוך ציוריה של קטה קולביץ, ציירת מזי הרעב.
בטקסים ובחגיגות בבית הספר הקטן שלנו שרנו יותר המנונים מאשר שרים בכנסיות: כמובן מאליו את 'התקווה', ההמנון הלאומי, את האינטרנציונל, שהיה המנונם של 'פועלי כל העולם התאחדו!' את 'תחזקנה', שירו של ביאליק שאומץ על ידי אחינו המחוננים מהפרולטריון, ולבסוף את המנון בית ספרנו, המנון שלא הצטעצע ברגשנות יתרה, ישר לעניין: "מת ברעב הפועל בימינו / האם נחרישה אחים ונידום? / את העיניים עיני גיבורינו / לא יפחיד אפילו הגרדום" לצלילי מנגינה רוסית.
אינני יודע מדוע, אבל עניין העיניים השפיע עלי מאוד. אולי בהשפעת ציוריה של קטה קולביץ. ראיתי עיניים חלולות. מעולם לא ראיתי עיניים כאלה, אלא מאוחר יותר, בין גופות של כמה מחללינו שעברו מתחת לידיהם של מתעללים ערבים, כמו השלושים וחמישה. אולי בצילומים ממחנות ריכוז, שהוקמו על ידי גרמנים שהאמינו בסוציאליזם מסוג מסוים.
בן שמונה חשבתי ללכת לאוסטריה ולתת יד תומכת להנסי המסכן. בגיל עשר כבר ידעתי שאי־אפשר ללכת מפלשתינה לאוסטריה, ואז, עם קבוצת חברים מתנועת 'השומר הצעיר', התכוננו להתגנב לתוך אוניית משא ולהצטרף לבריגדה הבין־לאומית שלחמה בפשיסטים השנואים מצבאו של גנרל פרנקו. הגנרל הספרדי היה נורא שנוא עלינו, ועד היום אינני יודע בדיוק מדוע.
כולנו ב'שומר הצעיר' היינו צעירים פלשתינאים, ציונים לא פחות מהבית"רים אנשי ז'בוטינסקי. ציונים עם עיוות קטנטן, שהיום אין להעלותו כלל על הדעת - האמנו במדינה דו־לאומית יהודית-ערבית. אלמלא עברנו דירה למעונות עובדים ח', ייתכן שהייתי נשאר ב'שומר הצעיר', מגשים את מטרות התנועה, והייתי היום חבר ותיק ומאוכזב בקיבוץ כלשהו. אך בבית חינוך לילדי עובדים בצפון, רוב הילדים בכיתתי היו חברי תנועת 'הנוער העובד', שהיתה תנועת נוער פחות קנאית, אך גם פחות מאורגנת, למרות קרבתה למפא"י, המפלגה של בן־גוריון ושל אבי. רובם לא היו כל כך מזי רעב... עניים - כן. אבל לא הרגשנו ולא ידענו זאת, ולא היתה אופוזיציה שתחבה לנו בראש עובדה מצערת זו השכם והערב. בסופו של דבר, עם סיום לימודי בבתי החינוך לילדי עובדים, לא התקשיתי להיחלץ מזרועותיהם האוהבות של המטיפים למיניהם, ולתרום את אנרגיית הנעורים שבי לפעילות בחג"ם, הארגון הפרה־מיליטריסטי, שתרגל בתרגילי סדר את תלמידי בתי הספר התיכוניים. משם הדרך לגדודי הנוער של 'ההגנה' היתה קצרה... אבל אני מקדים מאוחר למוקדם.
היה ברור לי שמבית חינוך לילדי עובדים אני עובר לבית הספר החקלאי בגבעת השלושה, משם להכשרה לחיי הקיבוץ בחברת חברי מתנועת הנוער, ומשם לקיבוץ שנקים במקום שנבחר לעצמנו. אינני זוכר מדוע כבר בכיתה ח' בחרנו בסוסיתא, מעברו המזרחי של ים כנרת, ומדוע המקום הצטייר בדמיוני כעין הר מבודד שמדרונותיו תלולים. מעין מצדה שבגליל, הר שכמו אחותו שבמדבר יהודה, צופה על אגם גדול שמימיו שקטים. רק כאשר ניסינו את 'המפלצת', כעשרים שנה מאוחר יותר, ראיתי את המקום לראשונה. המראה שהצטייר בדמיוני עלה בעוצמתו על הנוף שיצר השבר הסורי־אפריקאי.
בימים ההם הקיבוץ היה התשובה לכול - סיפוק הצרכים הבסיסיים של האדם, הגשמה, חברה תומכת, אהבת לרעך כמוך, בעצם עשרת הדיברות כולן. "כמו כלום", כפי שנהגנו להעריך את המכשולים שנתגבר עליהם בעתיד. אולם כבר אז התנועה הקיבוצית זרעה בי זרעי לענה, זרעים שדושנו והושקו באפיזודות שבסופו של דבר הנביטו את המהפך שחל בהשקפותי החברתיות בתקופה מאוחרת יותר.
קחו, למשל, את הקיבוצים של 'השומר הצעיר': לדבר על מדינה דו־לאומית זה דבר אחד, אבל שרק יעז איזה רועה ערבי להניח לכבשיו לרעות בשדות הקיבוץ... את המכות הקשות ביותר היה סופג בקיבוצי 'השומר הצעיר'. או, להטיף לעשרת הדיברות זה דבר אחד - אין להעלות על הדעת שחבר יגנוב שמיכה משכנו. אבל לגנוב מהצבא הבריטי משאית טעונת שמיכות בשביל ה'הגנה', זה דבר אחר. אף קיבוצניק לא יעלה על דעתו לגנוב נקניקייה מצלחת חברו, אבל תקופה מסוימת בקיבוץ שאירח אותנו בפלמ"ח בסוף מלחמת העולם השנייה, אכלנו רק נקניקיות אוסטרליות דשנות וערבות לחֵך, ממחסני הצבא הבריטי. אישית, לא סירבתי לאכול את הנקניקיות האלה. גם היום הייתי נוגס מהן ברעבתנות. אבל שלא יבואו ויטיפו לי "לא תגנוב" ו"אהבת לרעך כמוך"... אך שוב מקדים אני את המאוחר.
לא היתה טלוויזיה. אפילו רדיו לא היה מכשיר שכיח. לימים, כשאבי זכה ב־5,000 לירות בהגרלה שנערכה לראשונה בפלשתינה מזה 2,000 שנה, שמעתי את גברוש מבית אלפא מסביר לחברו מאחורי גבי "הם קנו בזה רדיו." מקור האינפורמציה בביתנו היה העיתון. לימים, כשסיפרתי לידידה אמריקנית על ילדותי והגעתי לשם העיתון, 'דבר' - באנגלית The Thing - שאלה אם העורך הראשי לא היה במקרה סטפן קינג, סופר סיפורי האימה הפופולריים. התקשיתי להסביר לה את הקשר בין השם החייזרי, לבין "עיתון פועלי ארץ ישראל", הודעה שהודפסה מתחת לכותרת העיתון עד ליומו האחרון של היומון.
מעונות עובדים ח', הפרויקט השמיני שמטרתו היתה לשכן את משפחות הפרולטריון, ניזום על ידי איזו שהיא מחלקה בהסתדרות העובדים הכללית. מבנים גדולים של שלוש קומות שנבנו בין הדיונות של צפון תל אביב, קרוב לחוף הים התיכון, לאורך שדרות נורדאו. חלום של כל ילד: בין מרחבים חוליים ריקים שבקלות נהפכים לאצטדיון כדורגל או לשדות קרב, אבירי בני הפרולטריון שרובם צידדו ב'הפועל', מחליפים מטר אבנים עם אבירי בני שכונת נמל תל אביב שרובם היו מ'מכבי'. על מצוקי גבעות הכורכר שצפו על הים היינו מתרוצצים ומגלים מערות שמפלצות מסתתרות בהן, אוצרות שודדי ים קבורים שם, ורוחות של נשים משוגעות מגיחות מתוכן.
דירתנו שכנה במרחק לא רב מהים, מה שעורר דאגה בלב אמי, ש"הלכה לים" רק פעם או פעמיים בחייה. אבי לא היה ספורטאי גדול, אבל הבין שילד יהודי בפלשתינה צריך ללמוד לנצל את מה שהארץ מזמנת לו, ואף הוא עצמו נהג "ללכת לים" לעיתים מזומנות. אני - כמעט בכל יום, כל היום, קיץ וחורף. כשאמי ראתה אותי, יחף ולבוש בגד ים, פותח את דלת דירתנו בדרכי לשם, נהגה ללוות אותי באזהרה "יצחק, אל תישחות (תשחה) אחרי דגים." לימים שחיתי ורדפתי אחריהם וצילמתי אותם בסביבתם הטבעית, ותמונותי התפרסמו בספרים וזכו בפרסים.
החוף של השכונה היה במקום שמתקרא היום חוף "מציצים". ילדים שלא מבני השכונה היו זקוקים לאישור מאיתנו לפני שהעזו ליהנות מהמקום ללא הוריהם. הרבינו לשחות, והרבינו "לתפוס גלים" - כעין רכיבה על הגל עם שבירתו, כשהגוף שכל שריריו מתוחים - דומה ככל האפשר לקרש - משמש משטח הגלישה. החוף היה כולו שלנו. לא היו תיירים. הערבים מיפו הסתובבו דרומה מאיתנו. אולי שם, בחוף מציצים, הרגשתי לראשונה שאני בארץ ישראל, לא בפלשתינה. מרכז חיי היו פעילות החג"ם וועדת הספרייה אחרי הלימודים בבית הספר, הים והדיונות במקום הלימודים. כל העיסוקים הללו שעשינו בהם שימוש יותר ממה שהורינו או מורינו היו מודעים לו.

ההתגלות וּויספיש
כולל אבי, הם היו חמישה צעירים שעלו לפלשתינה ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה. בהתחלה, כדברי השיר, 'הביאו לבנים ולא היה פנאי לעמוד אף רגע.' אחר כך, לאִטם, התקדמו לתפקידי ניהול העבודה בבניינים שבנו. מחוץ ליומטוב, שנשאר ברזלן. אמנם סוג אלף־אלף, אבל רק ברזלן. השאר היו מפעילי ההסתדרות והמפלגה, לא מהמנהיגים הדגולים, אבל עושי דבר נאמנים. למשל, 'הגדולים' אמרו באחת הישיבות "מדוע שאנחנו רק נבנה, וניתן למנצלי הפרולטריון, הקבלנים האלה, להרוויח? בואו נהיה אנחנו הקבלנים. איפה יעקובזון?" יעקובזון, אבי, בא, ויחד הקימו חברה קבלנית, את 'המשרד הקבלני' שהשתייך ל'הסתדרות'.
כולם, חוץ מיומטוב, היו חוזרים מהעבודה בידיים נקיות, לא מלוכלכות, נוסעים באופניים שקיבלו מה'משרד' לעבודה וממנה. אחר כך קיבלו אופנוע ראדג', שרעש בקצב אטי בהשוואה לאופנועים היפניים היום. אהבתי את הרעש של הראדג': צעדים של ענק, לא טפיפה של גמד. כלי רכב כמו שמגיע לפעילי המעמד החזק. סוציאליסטים או לא?
יומטוב נשאר הברזלן סוג אלף־אלף. עם הברט הצרפתי הנטוי בשובבות, שזוף מהעבודה בשמש, עיניים שטופות טוב לב, צחוק מתפרץ מגלה שיניים שפה ושם משוועות לטיפול. מכנסי חאקי קצרים, גרביים מגולגלים על נעלי עבודה שרגליים שזופות תקועות בתוכן, מכוסות שריטות, נקמת ברזלי הבניין שהתנגדו לכיפוף.
מהיום שעברנו לדירה החדשה במעונות עובדים ח', כבכל ערב שבת, התאספו כולם בביתנו ודיברו ציונות וסוציאליזם. איך בארץ ישראל יעמידו את העשירים הנצלנים במקום הראוי להם, ואיך הרעיונות של קרל מרקס ורוזה לוכסמבורג ישתלבו ב"אלטנוילנד" של הרצל, לא לנין ולא סטלין. אבי וחבריו היו רק סוציאליסטים, לא קומוניסטים. תמיד סיימו את הערב משחקים בקלפים, בפוקר.
השולחן היחיד שסביבו יכלו לשבת היה בחדר השינה של הורי ששימש גם חדר אורחים, ושם ישבו כולם על כוס תה וצנימים. מחוסר מקום ישיבה אחר ישבתי בקרבתם, בקצה, בפינה, הקשבתי וספגתי. אז כבר הייתי סוציאליסט מדופלם, בגיל שלוש־עשרה כבר בעליו של פנקס חבר אדום של 'ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל'. האמנתי שהבורגנים התעשרו ממציצת דמם של העניים המרודים, ולא יהיה מעשה צודק יותר מאשר להתחלק בעושרם. כמעט חשוב כמו להתיישב בפלשתינה. בחיי הקצרים עדיין לא ראיתי איש עשיר מחוץ למסך הקולנוע באחד העם, בן־יהודה פינת שלום־עליכם.
ואז אירע הבלתי צפוי. ויספיש, אחד מהחבורה, התעשר! הוא ירש חברה שייצרה סחבה מתכתית לניקוי כלים, למיטב זיכרוני "ננס" היה שמה (מישהו סיפר לי שהמוצר קיים גם היום). בהבל פה הפך ויספיש מאחד מחלכאי הפרולטריון לאחד ממנצליו. מאדם עובד ונקי כפיים, לפושט עורם של העניים. ביקוריו בימי שישי הלכו ופחתו, ולבסוף פסקו. יומטוב אמר שהוא ודאי עסוק נורא, אבל אבי אמר שעכשיו הוא יורק לבאר ששתה ממנה. כשהיו לבדם, שמעתי את אמי אומרת לאבי "אתה יודע, תמיד חשבתי שוויספיש הוא בן אדם יותר רציני." אמי חשבה שאין מעמד חברתי נמוך יותר מאנשים לא רציניים. "יצחק, תביט על מוישה לווינשטיין. זה ילד רציני. לא כמוך." מוישה לווינשטיין היה ילד שמנמן, שלא שיחק מחניים, הכי מסודר. סבון. בכיתה ובשכונה אף אחד לא רצה להיות כמוהו.
הפגישות השבועיות נמשכו זמן מה בלעדי ויספיש, אך היו חסרות. בדומה לפגישות שלנו בבית הספר אחרי שהפסדנו במשחק הגמר של האליפות הארצית במחניים. יומטוב בילה יותר ויותר זמן במטבח, על כוס תה, ואני הצטרפתי אליו לעיתים תכופות יותר. בסלון, בעיני שלושת הנותרים, ויספיש כבר היה "בוגד" ו"קרצייה".
השלושה עלו בדרגה, ויומטוב אמר שהם עסוקים יותר, לכן ביקורי ערב שבת נעשו נדירים יותר ויותר, עד אשר פסקו בכלל. רק יומטוב המשיך בקצב הרגיל. בהדרגה הפכו ביקוריו לפגישות ביני לבינו. הורי דחפו את אפם למטבח מדי פעם בפעם, להכין ולקחת כוס תה.
יומטוב התעניין בבית הספר, בספרים שאני קורא ובענפי הספורט השונים. הוא היה הראשון שסיפר לי על אודות ספרי מופת לועזיים שקרא, אך במיוחד התעניין במריבות שהיו לי בבית הספר ובשכונה. בגולה היה לו רקע כלשהו בספורט האִגרוף, והעצות שנתן לי על האופן שבו עלי לעמוד ולהשתמש באגרופי היו מקצועיות למדי. הוא נהג לספר לי מעשיות ספורט בעלות עניין: על הכוח־וינה - רובה שחקנים יהודים - האלופה בכדורגל, על אלוף העולם במשקל כבד, היהודי מקס בר, איך בפולניה היה מתגנב לסרטים היכן שליהודים אסרו את הכניסה, איך למד אגרוף והשכיב 'שקוצים' שקראו לו 'ז'יד'.
אמי הכירה בנוכחותו בכך שהציעה לו מיד עם כניסתו למטבח כוס תה, ועזבה אותנו לנפשנו. יומטוב לא גילה מעולם כל מורת רוח או חוסר רצון לשוחח עִמי. מבין גיבוריהם של חבריו בסלון היה מקובל עליו רק טרוצקי, אלוף יהודי בעניין אחר. על היעלמו של ויספיש הגיב בפנַי, "לא אהב כדורגל."
יום אחד אבי חזר מהעבודה הביתה מוקדם מהרגיל. הוא הסתודד עם אמי, ומיד נשלחתי לחנות המכולת של הלברשטיין להביא ביסקוויטים ונקניק חתוך דק, מצרכים שלא נראו על שולחננו מאז ברית המילה של אחי השני, איתמר. השולחן בסלון כוסה במפה לבנה (סדין לבן), וקניותי סודרו עליו בתשומת לב רבה. אבי אמר "אולי עכשיו הוא שותה קפה", ומיד נשלחתי חזרה לקנות קפה, מצרך נדיר בביתנו. מהיכן שהוא הופיע קומקום, עשוי קרמיקה, שהונח על הפתילייה וחימם את הקפה. הקומקום הרגיל רתח על פתילייה קטנה יותר, תה בשביל יומטוב. אבי בַּצע פרוסות לחם שחור ומרח אותן בחמאה. הכול נערך על השולחן תוך כדי ויכוחים בין הורי על מה והיכן מקומו. אחרי כן כולם חיכו בחוסר סבלנות בולט. כל כך דחוסה היתה הציפייה, שדמתה ל'שִׁבעה' יותר מאשר לקבלת פנים. כמעט שלא הרגשתי מתי יומטוב נכנס והתיישב לבדו במטבח, בשקט, כאילו שבא לבקר בבית אבלים.
ומי, חושבים אתם, היה האורח הנכבד? נכון. הגביר. העשיר המנוול, הקרצייה מנצל הפועלים. הבוגד - ויספיש! וכך זה נשאר: יומטוב מהפרולטריון עם כוס תה במטבח בחברתי, והקפיטליסט השמן והבלתי ספורטיבי ויספיש סביב שולחן ערוך לתפארת עם המארחים הסוציאליסטים שמרקדים סביבו.
ימים אחדים אחר כך, אחרי שאמי הניחה את כוס התה לפני יומטוב ויצאה לדבר עם השכנה, אילה של טוביה, שמתי לפני יומטוב את הצלחת עם שארית ה'ביסקוויטים של ויספיש'. יומטוב המהם, שאל "מותר?" ולקח אחד ולא יותר. בקול גדול, להסתיר את הדאגה שלפתע תקפתני, עניתי "בטח". כשאמי חזרה וראתה את הביסקוויטים שרועים כקורבנות שווא לפני יומטוב, לא אמרה דבר ולא נגעה בהם, רק הביטה בי בשאלה. עניתי בקול "למה ויספיש?" היא לא ענתה, רק שינתה את הבעת פניה, פני עלבון עמוק וקיפוח כואב. הכרתי את הבעת הפנים הזאת, אבל אבי לא היה בבית... אבי, שמוצאו מליטא, כינה את ההעוויה הזו "הפרצוף הפולני שלך". זו היתה ההעוויה שקיבלה את פניו כאשר הבטיח ולא קיים, כאשר איחר בלילה לחזור מ"כסית", כאשר חשבה שהעליב בה, וכאשר נעלבה ללא סיבה. הפרצוף הפולני היה מלווה בצעקות ובריב גדול, שאחריו הסתובבה אמי בשארית היום במטפחת רטובה קשורה למצח עם כֵּב'רוש נוראי.
במקרה הביסקוויטים של יומטוב, הקרב שליווה את הפרצוף הפולני לא התקיים. במקומו, ברגע שיומטוב עזב, החביאה אמי את הצלחת במזווה, ובאיחור ענתה על שאלתי הקודמת, במאופק, "ויספיש זה ויספיש, ויומטוב זה יומטוב," ונתנה לי סטירה שצלצלה באוזני עד לביקור הבא של יומטוב.
לא בכיתי, אבל הסטירה היתה כמו צלצול מעורר. במוחי צצו מחשבות שהשתחררו לאִטן. היום אני יודע לומר שההתגלות של ויספיש היתה ראשיתה של ההכרה שכל בני האדם נולדו שווים, אולם "ויספיש זה ויספיש, ויומטוב זה יומטוב." למדתי שיש מניע שמשפיע על מעשיהם של בני אדם יותר מערכי יסוד, אידיאלים נעלים, אמונות דתיות, סיסמאות גרנדיוזיות, והגדרות והבטחות - טבע האדם. שנבראנו כחלק ממלכת החיות, לא ממלכת המלאכים. מוּנעים על ידי צווים אטביסטיים. הבינותי שאתאכזב פחות אם אצפה מבני אדם להתנהג כמו כלבים, מאשר אם אצפה מהם להתנהג כמלאכים, בצלם אלוהים. אפילו ניסיתי להגדיר גזעים: הבריטים - גרייט דיינס - גבוהים ופלגמטיים. הגרמנים - בולדוגים - תופסים ולא עוזבים עד שאתה מת. האמריקנים - כלבי רועים - באים ממקומות שונים ומארגנים. הסקנדינבים - הַאסקיס - לא מובן מאליו? הערבים - כלב כנעני - תחמן ורעשן. הצרפתים - פודלים - גנדרנים, נדחפים לכל חור, דואגים רק לעצמם, ופחדנים. האפריקנים - כלבי רוח - גבוהים, רזים, ורצים מהר. היהודים - כלבי תחש - סוחטים רגשות אשמה וחוצפנים מעבר לממדיהם. אני יודע שלא בדיוק כך, אבל נסו להשוות למלאכים, או לצלם אלוהים...

פוסט בר־מצווה
הדור שלנו היה הראשון שעברית היתה שפתו המקורית, הראשונה, העיקרית והיחידה, ושלא נזקק לבית ספר או לאולפן כלשהו על מנת לדבר אותה. אנחנו גם הראשונים שדיברו אנגלית במבטא ישראלי.
השירות הלאומי הראשון שנודבתי אליו היה הטרדת בעלי עסקים שתלו כתובות בשפה זרה בחזית עסקיהם: לעבור לפני בית העסק ברחוב, לצעוק ולנופף בשלטים "יהודי, דבר עברית!"
אמי לא השלימה עם השפה המדוברת בארץ שאליה עלתה. פשוט התעלמה ממנה. אבי שיפר את העברית שלו תוך כדי דיבור, ושפתו מעולם לא היתה מושלמת. אני למדתי עברית מקריאה. כל ספר שפתחתי, סיימתי את קריאתו. אולי משום כך מורי לא התייאשו ממני, ובן שתים־עשרה נבחרתי ליו"ר ולחבר יחיד של ועדת הספרייה של בית הספר. אז גם העזתי לכתוב את חיבורי הראשון שפורסם בעיתון בית הספר "מעשים בכל יום". דקדוק? קדחת למדתי...

בבית חינוך לילדי עובדים לא גידלו ילדים שלומדים תורה, שמתרחקים מבנות, ושהולכים לבית כנסת.
בסעיף תרבות העיקר היה מכוון לביסוס האידיאולוגיות: השירים, ההצגות, השיחות, הקישוטים במסיבות... החגים היו מוטים לטובת ערכים כמו עבודה וטבע: לתשעה באב משה, המורה המצחיק, הכין הצגה על בניית החומה סביב ירושלים, לא להריסת בית המקדש, ואני עדיין זוכר את המשפט היחיד שנפל בחלקי: "אדמתנו לנגדנו, זרים אוכלים אותה." בקול בוכים, ושומע לחש, "יצחק (מילרע), תביט לשמים, לא על יוּדית!" יום הכיפורים היה יום חופש, ושיחקנו כדורגל בחצר בית הספר.

מלחמת העולם השנייה היתה כבר במלוא עוצמתה כאשר הגיע הזמן לסיים את בית חינוך ולהתחיל ללמוד ארבע שנים ברצינות בגימנסיה. אבי, לפתע מהמנהלים של "סולל בונה", רצה שבנו ילמד בגימנסיה הרצליה. הוויכוחים, ההתפרצויות, העונשים שהיו מנת חלקי בקיץ של 1939 הביאו לכך שברחתי מהבית לכמה ימים. ללא פרוטה בכיסי, הגעתי עד עפולה. עייף ורעב חזרתי הביתה בתקווה שהורי למדו משהו מהתנהגותי, 'הילד כל כך רוצה ללכת לגבעת השלושה... שילך!'
איפה למדו משהו... אבי סטר לי יותר מסטירה אחת, ולמחרת רשם אותי לגימנסיה. איזו שגיאה שגו הורי! מצאתי את עצמי בין ילדים שלא התעניינו באחד במאי ובטבע, התלבשו יותר טוב ממני, ותמיד הכינו שיעורי בית. מעולם לא הזמנתי חבר כיתה לביתי, משום שהתביישתי בדלותנו. הצטיינתי רק בהפסקות ובשיעורי התעמלות, וצורפתי לנבחרת הכדור־יד.
והצטיינתי באלגברה. תלמיד חרוץ לא הייתי, אבל לפתור חידות אהבתי מאז ומתמיד. עובדה זו הוציאה את מר ליפשיץ מדעתו. המורה למתמטיקה הרשע היה מסדר את הכיפה על ראשו, זורק מבט מבזה על נעלי שהסגירו את מעמדי הנחות, ומתיר לי לענות. כשהתחוור לו שלא דיברתי שטויות, היה מעיר הערה סרקסטית כמו, "ליצחק היתה השראה אלוהית כאשר קיבל מכה בראש מהכדור."
מר ליפשיץ ויצחק הפכו לאויבים בנפש. בהדרגה החסרתי את שיעוריו, ובשנת הלימודים השלישית, ב"שביעית", נעדרתי גם מכל השיעורים האחרים מחוץ לשיעורי התעמלות. במקום ללמוד הלכתי בבקרים להצגות קולנוע ל'מחוסרי עבודה' שהחלו בשעות הבוקר המאוחרות. שם עשיתי הכרה עם אמריקה, ונפלתי בשביה. הגיבורים גברים, והנשים יפות. את 'חלף עם הרוח' ראיתי כל יום במשך שבוע ימים, שש פעמים רצופות. אל סרטי פלֶש גורדון שהוצגו בבית העם 'התפלחתי'. ראיתי כל אחד מהם לחוד לפחות פעם אחת, ואת כולם ביחד, 24 מערכות, פעמיים. השתתפתי בשיעורי התעמלות, ובעיקר בחינוך גופני מורחב, החג"ם. אימון טרום־צבאי שהיה נהוג כמעט בכל הגימנסיות בארץ.
התאמנו רבות בתרגילי סדר, זזים לפי פקודה וצועדים בקצב. אימצנו את הסגנון הבריטי, הולכים בידיים ישרות, כאילו שהמרפקים ננעלו. תנועות נוקשות, לא עצלות כמו האמריקנים. אפילו התאמנו בצעידת אֵבל, לאט, תוך זריקת הרגל קדימה. "יפה מאוד. יצחק!"
מוזר ומפתיע עד כמה תרגילים חסרי דמיון כאלה משפיעים על רוח היחידה, על מה שכינינו 'מורל'. הרגשנו שאנו מוכנים למות יחדיו רק משום שהסתובבנו יחד...

כנופיות שלא שאלו מה המולדת דורשת מהן
מבלי משים, כבר בבית הספר העממי נשתלו בהווייתי ניצני תרבות הכנופיות, ברגע שהמורים הפכו ממחנכים לאויבים. אבל בגימנסיה עברנו מזמזומים בכיתה לטינוף הקתדרה של המורה, ואפילו זכורה לי פצצת סירחון אחת, כזו שהיה אפשר לרכוש אצל גלובוס, בצלאל פינת אלנבי. המורה לאלגברה הראשון שלי, ד"ר ברוך ארך הרוח, סבל במיוחד. הטיפול בו כלל הפגזות בקטעי דפי נייר מקופלים היטב ששוגרו לעברו מבין שתי אצבעות שגומיות נמתחו ביניהן ונעזבו מדי פעם, כשהסב את פניו ללוח. אם לא ניסיתם - תנסו. זה כואב... עשינו הכנות בהסתר, שמרנו סודות, ניהלנו אסיפות חשאיות - ניצני כנופיות שמסתתרות מפני השלטונות בהדרכת נציגי המחתרות.
הרגשתי טוב יותר בחברת הכנופיה שהתארגנה לאִטה מחוץ לבית הספר סביב פעילות החג"ם - ראשי תיבות של חינוך גופני מורחב - כעין הכנה לגדודי הנוער של ההגנה. שם חיבר אותנו סוג של קונצנזוס בייעודנו, לא בלימודים, אלא בהגשמה של משהו שלא ידענו להגדירו, אבל היה מבוסס על ניעור הגלות מאחורינו ויצר הקיום של נערים שלחופש נולדו. היה בכך יותר סיפוק מכל עיסוק אחר, אפילו ממשחק כדורגל, מללכת לים. היינו בטוחים בעצמנו גם ללא הטיפולים שליברלים בני זמננו רוצים לתת לנערים "שהחיים התאכזרו אליהם". היה טוב להיות שונה בחשאי מהמבוגרים שיישארו בעורף בשעה שאנחנו נילחם למען ה'מטרה' המופשטת. לא היה לנו שמץ של ספק בניצחוננו וביכולתנו להתגבר ולהישרד.
אחרי תגלית ויספיש, תחומי התעניינותי השתנו בהדרגה לחלוטין, ביחס הפוך למצופה מאידיאליסט בן גילי: יצאו מלחמת המעמדות, מצוקת הפרולטריון, ותעלולי בית הספר. נכנסו לאומיות, הישרדות, מלחמת קיום, צבאיות. ללכת לספרד להציל את הסוציאליסטים הפך לרעיון ילדותי. מה פתאום? גם האויב השתנה, הפשיסטים והמנצלים הפכו להיות בריטים וערבים בערבוביה, ועִמם השתנתה המטרה.

האם שנאתי ערבים באותה עת? את אלה שהרגו יהודים מחמת היותם יהודים, ואת אלה שעדיין ניסו ללא הרף, אכן שנאתי. אך את אלה שהיו שכני בימי ילדותי הראשונים - לא שנאתי כלל. בעצם, חיבבתי את האופי הנוח והידידותי שלהם. מדוע, היום, כאשר לעיתים רחוקות אני בא במגע עם ערבים, אני חסר מנוחה, חש אי־ודאות, אִיום, מרמה, צביעות, צדקנות קולנית, כיעור?
כאשר התחלתי ללמוד בגימנסיה, מלחמת העולם השנייה היתה כבר בעיצומה. התברר שהערבים עמדו לצִדו של המטורף הגרמני. אמנם, עדיין לא הגיעו אלינו השמועות הבלתי נתפסות, שלא ייאמנו, על השואה, אבל מנוולותם של הגרמנים כלפי היהודים היתה כבר מן המפורסמות. ועם אלה שכנינו הערבים התיידדו... והמוּפתי, הכוהן הגדול שלהם, בראשם... כמעט מדי יום הגיעו ידיעות על רצח, אונס, יריות מהמארב על רכב של יהודים, ואנו, בכנופיה, כמעט אדישים, כאילו ידענו שיום יבוא...
אותי תמיד הטריד: איך רוצחים בגרזן: חוצים לשניים את הראש? כורתים את הצוואר? אם מכים בגרזן לראשונה באיבר פחות חיוני, ודאי צריך לחזור ולהכות פעמים אחדות עד שהקורבן מת... וכשאין גרזן, אפשר להשתמש באת או במעדר? ואחר כך לנקות את המקום ולכבס את הבגדים... כזה מין ילד הייתי, עם דמיון כזה (אל דאגה, בסופו של דבר ניתנה לי ההזדמנות לראות הכול, ויותר, במו עיני).
הבריטים, ששלטו בארץ באמצעות משטרה וכוח צבאי מובחר - 'הכלניות', לא התאמצו יותר מדי למנוע את התקפות הערבים, מחוץ ליוזמה של בודדים, כמו וינגייט. כאשר ערבים התאספו להפגנה, העיתונות כתבה 'אספסוף ערבי', ואמנם, התקהלות אחת או שתיים שראיתי במו עיני לא דמו להפגנות, אלא לקהל שיוצא ממגרש כדורגל אחרי שקבוצתו הפסידה. באותם ימים לא ראינו בערבים לא עם, ולא מעמד. חלקם גרו בפלשתינה זה שנים, אך רוב אלה שנתקלתי בהם בילדותי היו חורנים או סורים. לימים, כשקראתי את ספרה של ג'ואן פיטרס From Time Immemorial, מיהרתי לקנות כמה עותקים והפצתי אותם בין ידידי.
אינני יודע אם מישהו ממנהיגי היישוב האמין שהערבים הפלשתינאים מסכנים פיזית את ההתיישבות היהודית בפלשתינה. אנחנו לא העלינו אפשרות כזו על דעתנו. סיפרו לנו על התארגנות של יהודים אמיצים מ'השומר'. היללו את ה'הגנה', וזלזלו ב'פורשים'. מהחג"ם, מבלי שיזמנו זאת, בתהליך דומה לאוסמוסיס, הוסבנו בהדרגה לגדנ"ע, גדודי הנוער של ההגנה. משם נועדנו להצטרף לחי"ש, חיל השדה של ההגנה. על הפלמ"ח עדיין לא שמענו.
לא יכולתי לעבור תהליך יותר רגוע מזה שיעניק לי מחסה מפני הורי והבית. את הלימודים הפסקתי, ונפטרתי מהמורה ליפשיץ הרשע. פעילותי בחג"ם ובגדנ"ע העסיקתני כמעט כמו הלימודים. אז הפסקתי את לימודי, אז מה?.. הורי לא התעניינו, אז לא דיווחתי! אמי, ממקומה שבמטבח ובחדר הכביסה, וממושבה בין חברותיה סביב שולחן משחק הקלפים, ג'ין־רמי, לא התעניינה בלבטי. אבי, שהיה מוכה הערצה לכל דבר שהיה קשור ל'הגנה', הסתפק בפעילותי המחתרתית ולא פשפש במעשי.
לקראת סוף שנת הלימודים ב"שישית" של הגימנסיה, התברר לאבי במה עוסק בנו בכורו. להפתעתי, לא שמעתי ממנו את הנזיפות הצפויות. מעולם לא דיברנו על כך. ייתכן שהבין שטעה בעוקרו אותי מבין עובדי האדמה ובשותלו אותי בין בני הבורגנים. ייתכן שהתקדמותי בשורות הלוחמים העתידים של המדינה הרשימה אותו. מכל מקום, את השינוי ביחסו אלי ציינה סדרה אחרונה של ויכוחים וצעקות, וניסיון כושל להפליא בי את מכותיו. מאז הפסיק לקוות לבן דוקטור או עורך דין, והפסיק להתאנות אלי.
אי־אפשר להעלות על הדעת תלמיד בית ספר תיכון בארצות הברית, שלומד - אמנם אחרי שעות הלימודים הרגילות אך בברכת בית הספר - איך, מזוין במקל, להכות ביריב ובמכה אחת להשכיבו על הקרקע. או איך לפרק ולהרכיב אקדח 'מאוזר', שהיה בשימוש הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, בעיניים עצומות. או איך לקרוא מפות טופוגרפיות... לבלות את בין הערביים והערב במקומות מסתור, בדרך כלל בבתי ספר חשוכים, ואת החופשות בחורשות רחוקות, ולהתאמן איך להתחמק, לברוח, להתגונן ולתקוף.
לעיתים היינו יוצאים למסע רגלי למקומות רחוקים בהרי אפרים ובמדבר יהודה. חלק מהדרך עברנו בשורה שהתארכה לאורך שבילי עזים צרים שנכרתו על מדרונות הגבעות, וחלק מהדרך - בדרכי עפר, בשלשות, צועדים ברגל בקצב אחיד לקול תיפופם של שלושה תופים, כמו במצעד. הייתי אחד משלושת המתופפים שצעדו בראש, התוף קשור לרגלי השמאלית. הברך ישרה, מהדס כמו החלילן הצולע שצועד בשלישייה המובילה את התהלוכה בימי המהפכה האמריקנית. כשהגענו ליעדנו הקמנו מחנה אוהלים והתאמנו יום ולילה באימוני שדה. אהבתי את משחקי השדה הדו־צדדיים, את גניבת הדגלים, 'התגנבות יחידים', חיפוש אחר אויב ביערות הקרן הקיימת לישראל...
מפקדי הראשון בגדנ"ע היה ישראל טופול, צעיר עם רעמת שיער שׁטני שגלשה על מצחו וכיסתה חלק משדה ראייתו, שהיה מסלק אותה בתנועת ראש גנדרנית ומגלה זוג עיני רוצח שסופרות את כדוריות הדם הזורמות בעורקיך.
בערב תל אביבי קיצי אחד טופול הושיב אותנו סביבו על ספסלי עץ ושטח לפנינו את משימתנו הקרבית הראשונה. קולו היה תמיד צרוד מעט, אך הפעם קולו וטון דיבורו התקשחו. הרגשנו שאין זו ההטפה השגרתית, ודממה שררה בחדר הקטן. עבורי, נער בגיל הטיפש־עשרה, היה זה כאילו שסוף כל סוף התקבלתי לאגודה סודית שקראתי על אודותיה בספריו של אריך קסטנר.
נשימתי נעצרה, ובלעתי כל מילה שיצאה מפי מפקדנו: הסַפּר הזה, שיש לו מספרה ברחוב גאולה, בפינת הכביש שמוביל לכרם התימנים, מספר הרבה שוטרים וחיילים בריטים. תוך כדי כך הוא מגלה להם סודות חשובים של ה'הגנה'. הוטל עלינו להענישו במכות.
חמישה מאיתנו יעשו את העבודה, והשאר יאבטחו את הסביבה. נבחרתי כאחד מהחמישה. לא שאלנו מנַין ספר בתל אביב יודע סודות חשובים של ה'הגנה'. לא שאלנו היכן טופול מסתפר. אף שהיה זה יום קיץ, קיבלנו מעילי גשם עם שרוולים ארוכים, ובתוכם הסתרנו צינורות ברזל מגולוון של חצי צול (אינטש), כחצי מטר אורכם, מוכנים לשליפה מהירה, כפי שלמדנו.
הסתתרנו בכניסת אחד הבתים ברחוב גאולה החשוך, כמאה מטר מדלת המספרה המוארת, וצפינו לעברה. אחרי כמה דקות שארכו שעות, מישהו יצא מהמספרה, כיבה את האורות ונעל את הדלת. בעודו נועל, אני שומע את טופול לוחש בצעקה "זה הוא!" ורואה אותו רץ לעבר הספר. רצתי בעקבותיו במורד רחוב גאולה לכיוון הים. הספר היה, כנראה, רץ מדופלם מאיתנו, משום שאחרי צעדים ספורים נעלם מעיני, רק שמעתי את שעטת נעליו. עד מהרה עברנו את טופול, שהיה כבד תנועה מאיתנו, והתקרבנו לחוף הים. דברים מוזרים נחרתים בזיכרון במצבים כאלה: אני עובר ביעף מתחת לחלון פתוח ומואר, ראש אישה מציץ עלי ממסגרתו, ומתוכו בוקע קולו של לואי ארמסטרונג ששר "איזה עולם נפלא". כשהגענו לשפת הים, התרוצצנו הנה והנה בחיפושינו אחרי הקורבן.
הספר נעלם. עמדנו חמישתנו מחכים לטופול. זה הגיע נושם בכבדות ובעוצמה שעלתה על רחש גלי הים. מחוץ לזאת, ומחוץ לנשימותינו הכבדות, לא נשמע כל רעש אחר.
טופול צעד ימינה ושמאלה, צופה אל לובן הגלים הנשברים בחוף, מחפש. לבסוף פנה אלינו, מתלונן: "אתם רצים כמו נשים זקנות. לא יכולתם להשיג אותו?" מנשה, כהרגלו, לא חיכה אפילו חלקיק שנייה, "אותך השגנו!" רטן. טופול שלח בו מבט ארוך מהרגיל, ופלט, "תתייצב אצלי מחר. עכשיו כולם הביתה." ופנה והלך.
רוחי לא הונמכה. לא חשתי שנכשלנו בניסיון הקרבי הראשון שלנו. עד היום אינני יודע אם הספר היה באמת מלשין, או בסך הכול אחד שהסתכסך עם טופול, שקלקל את תסרוקתו. עד היום כשאני שומע את לואי ארמסטרונג שר על העולם הנפלא, אני נזכר כמה קל להסית כנופיית צעירים לביצוע מעשי נבלה בעולם הזה.
ומנשה? מנשה לעולם לא החמיץ הזדמנות להגיב בחריפות. גרנו בשכנות, ולעיתים מזומנות הלכנו לאימונים יחד. שנינו עישנו סיגריות מגיל צעיר מאוד, אולי 15. באחד הימים ניגש אלינו באמצע הרחוב, ללא פרובוקציה מצִדנו, קצין משטרה בריטי במדים. לא הבנו במה עוררנו את תשומת לִבו, במה שגינו. איך הוא זיהה אותנו כחברי כנופיה בלתי חוקית... אך האנגלי פנה למנשה וביקש אש לסיגריה הטרייה שבלטה מבין אצבעותיו הצהובות. מנשה הושיט לו את הסיגריה הבוערת שלו. אחרי שהקצין ניפח מספיק, חייך לעבר מנשה, השתחווה קלות לנער שעזר לו, ואמר באנגלית "תודה רבה." מנשה, ללא היסוס, כאילו שהתכונן לכך עוד בבית ספר להלכות נימוסים, קד גם כן קידה נחפזת והגיב בחיוך "שק בתחת." למזלנו הקצין לא שלט בעברית. שניהם חייכו בחביבות איש לרעהו, ואנו המשכנו בדרכנו.
כזה היה מנשה. לא יכול היה 'להישאר חייב'. מנשה כהנא נהרג בתחילת מלחמת העצמאות.

לבית כנסת לא הלכנו, ביוזמת הורינו ובברכתם. רק פעם אחת, זכורני, הלכתי בחברת אבי לבית הכנסת. ביום הכיפורים, אחרי שהוברר לנו שעקבותיהם של בני משפחתו ומשפחת אמי נעלמו בערפל המלחמה. משמעות הדבר עדיין לא היתה ידועה לכול. מכל המשפחה שחיה בפולין ובליטא פגשתי בארץ רק את מנדל'ה, שבא לביקור קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומיד חזר לפולניה, לגורלו המר. הוא לא ידע עברית, ואני לא דיברתי יידיש או פולנית. מאחר שהיה רק בשלוש-ארבע שנים מבוגר ממני, ומאחר שהיה שחקן כדורגל מצוין, היה לנו משהו משותף. בייחוד זכור לי משחק הראש שלו - היה מסוגל ללכת, 'עושה קטנים' על הראש, והכדור לא היה נופל ארצה במשך דקות ארוכות. עדיין אני יכול לראותו בעיני רוחי, 'עושה קטנים' על חולות הים במכנסיים ארוכים מופשלים, יחף, שערו הבלונדיני מתפרע מתחת לכדור.
מנדל'ה הבטיחני שיחזור ואולי יצטרף להפועל תל אביב. שוו בנפשכם, היה לי דוד שכמעט שיחק עם ברגר, השוער 'המתאבד' שמזנק על החיים ועל המוות על רגלי היריב, ועם בית־הלוי, ה'בק' הג'ינג'י שהיתה לו הבעיטה הכי חזקה בעולם, אבל הנאצים חיסלו את הסיכוי שיהיה לי דוד בהפועל תל אביב. חיסלו את הסיכוי שבכלל יהיו לי קרובים בחוץ לארץ. פשוט חיסלו את הכל... אילו הכנופיה היתה יודעת...

השנה היתה 1942. שמועות ראשונות על השואה. הרוסים עוצרים את הגרמנים בסטלינגרד (כאילו שאנחנו ב'שומר הצעיר' לא ידענו שכך יהיה...), האנגלים עצרו את רוֹמל, אבל המונטגומרי הזה לא עשה עלינו רושם רציני. רומל - כן. הרשים. האמריקנים, החברה מהסרטים, הכניסו ליפנים במידוויי... ואנחנו, בני השש־עשרה, יצאנו לקורס מפקדי כיתות של הגדנ"ע. ארבעה שבועות של משחקים ובידור ביערות שפֵיה: מטיילים בגבעות בשיפולי הר הכרמל. רצים ומסתתרים בין שיחי אלון וסלעים אפורים בתרגילים דו־צדדיים, מתגנבים ואורבים ל'אויב'. מסתווים בשיחים ובפרחי בר רעננים, נחים ליד מעיינות מים חיים ושותים ישר מהסדק שבאדמה, קוטפים פירות מעצי תאנה שגדלים פרא, ובלילה צועדים בין כרמי הענבים ולועסים מלוא החופן אשכולות קרירים, כל זאת עדיין ללא נשק, מפחד המשטרה והצבא הבריטיים.
היינו חוצים בצעד גאה כפרים ערביים, ומחליפים מטחי אבנים עם ה'שבּאב'. שום דבר רציני - אחרי שעברנו סדרת אימונים כזו חשנו שאיש לא יוכל לנו, גם לא המוּפתי ולא רוֹמל.
אינני יכול לשכוח את הגיא הרחב, המוצף עשבים צהובים שהתייבשו בקיץ. פס של שיחים ירוקים, שהתעוררו לחיים חדשים ממי היובל הזורם ביניהם, פילס שם את דרכו, מרענן את הנוף. אנחנו, חבורה של נערים ונערות, מסתתרים בין השיחים, לועסים תאנים שקטפנו מהעץ שמסוכך עלינו - נזהרים לא למרוח את השפתיים בשרף הלבן שמטפטף מפרי התאנה אחרי שבוצעים אותו ושורף כאשר מוצצים את לשדו - ממתינים בשקט ל'אויב'. לפתע שלוש איילות מזנקות מתוך שיחים צפופים במרחק של כ־10 מטר ממני, חולפות על פנַי כאילו אינני קיים... עוצרות מטרים ספורים ממני, מביטות בי, ללא ספק מופתעות, בעיניהן החומות, הגדולות, ומיד ממשיכות במנוסתן. מעולם לא נמצאתי קרוב כל כך לחיית בר בשדה פתוח. כל כך הופנטתי מנוכחותן עד שלא הרגשתי כלל ב'אויב' שהופיע מבין השיחים בדיוק במקום שהן הגיחו ממנו. למרות האזהרה המוקדמת שקיבלנו מהאיילות, בתרגיל הזה ה'אויב' ניצח.

שם, במחנה בשפיה, לפני יותר משישים שנה, פגשתי לראשונה באנשים שליוו אותי לאורך כל חיי: אחד המדריכים היה צבי צור, צ'רה, שהגיע לרמטכ"לוּת ומילא תפקיד חשוב בקריירה הצבאית שלי. צ'רה גם לימדני פרק בטבע האדם, ורק פעם אחת הכזיבני בעת ששנים אחר כך נזקקתי לו. בנוסף, רכשתי שם ידידים שעד היום נשארו כאלה: בורך, שהגיע לשרת כסגן ראש אמ"ן וידע להסביר כל דבר. לייזר, שלא שׂם קצוץ על שום דבר והיה מפקד חטיבת ירושלים שכבשה את גוש עציון ואת חברון במלחמת ששת הימים. מוליק, ספורטאי מחונן שהיה יו"ר הוועד האולימפי הישראלי וראש משלחת הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, שקְבל עולם דרש להפסיקה אחרי הרצח המתועב. היו עִמי באותה עת גם כאלה שבחלוף הזמן הגורל קטע בחטף את חברותנו: מנשה, שנהרג במלחמת העצמאות בדמי ימיו מבלי שהיה חייב למישהו אפילו תגובה אחת; ג'ו, שהיה מחליק על הסלעים, נופל־וקם־נופל־וקם מבלי להפסיק את העקיצות שנשלפו מפיו אוטומטית; קוצר, הצמא "לחברות אמיתית", שנעלם מעיני עוד לפני מלחמת העצמאות. ושולמקה, הראשון מאיתנו שהניח מאחוריו את הקריירה הצבאית ועשה את הבלתי ייאמן באותם ימים - ירד לאמריקה בעקבות בחירת לִבו. לפני 50 שנה לעזוב לצמיתות את הארץ ואת הכנופיה בגלל אהבה!...
מה שנקרא גיבוש חברתי כלל מאורעות שהיו בלתי אפשריים בעיר. נוצרו הזדמנויות שגרמו לתופעות ולאירועים שאינם יכולים לחזור על עצמם היום, בחיי יום־יום. אמנם, בימינו אלה שומעים על צעירים בני גילנו שנתפסים לרומנטיקה ואהבה, וצעירות שנושאות בתוצאות הטרגיות, אך משום מה לא נסחפנו לשחק במשחקים כאלה. האירוע הקרוב ביותר להתנקשות בין המינים, כזה שזכור לי מאותם טיולים, אירע אחרי שדהרנו בהרים והרווינו את צימאוננו ממימיות וממי מעיינות. לא כל הנוזלים בגופנו התנדפו עם הזיעה, ולא תמיד עמדו לרשותנו התאים המיוחדים, תחליף ארעי לבתי שימוש. לאמיתו של דבר, כמעט תמיד, כדי להשתין באמצע הלילה, התרחקנו במקצת מהמחנה, מצאנו אובייקט לכוון עליו בחשיכה, אבן או שיח נמוך, ושחררנו את שסתום השלפוחית.
אירע המקרה ואחד מאיתנו נזקק לצרכיו באמצע הלילה, איש שברבות הימים נעשה בנקאי חשוב. הפעם השאיר את משקפיו על המיטה באוהל ויצא להשתין, בצעד מתנדנד, רווי שינה, עד שמצא סלע או שיח מתאים. שלף, וכיוון פחות או יותר, ואפילו הספיק להשמיע אנחת רווחה. למרבה תימהונו, ותימהונם של אלה שהתעוררו לקול הצעקה הנשי שהסלע המתרטב השמיע מפיה של לא אחרת מאשר אחת מבנות הקורס... גם היא נזקקה לצורך דומה, אלא שכמנהג הנשים - כרעה. היא ראתה את הבחור מתקרב, וקיוותה שיעבור מבלי להבחין בה. עד כמה שזכור לי, הגברת הזו דמתה לסלע גם כאשר כרעה סתם ככה לאור היום, על אחת כמה וכמה בחשיכה. לא היה אפשר להתייחס למאורע כזה בשוויון נפש... המקרה זכה לכיסוי מתאים באוהלי הכנופיה, ואני מכיר לפחות ניסיון אחד לכסותו בחרוזים ובשירה.
הנערים שהשתתפו בקורס לא באו מבתים או מבתי ספר בעלי רקע סוציאליסטי. רוב חברי באו מ'בית הספר למסחר' שברחוב גאולה בתל אביב. עד כמה שזכור לי, הייתי הנער היחיד שחונך על ברכי התנועה הסוציאליסטית והיה חבר הסתדרות. למזלנו, ענייני העולם הגדול לא נראו חשובים מספיק בעינינו על מנת להקדיש להם תשומת לב, אפילו לא כרקע נוח לוויכוחים דמגוגיים בנושאים שעומדים ברומו של עולם, פוליטיקה וציונות, אפילו בשעות המנוחה. הבעיות שנבעו משגיאות בהערכות טווח בשדה בעין 'בלתי מזוינת' העסיקונו יותר מאשר מלחמת העולם השנייה שהתנהלה מאחורי גבנו.

חיילים מצבא הוד מלכותו מלך אנגליה היו מראה שכיח בפלשתינה. אחרי ככלות הכול, על פי החלטת חבר־הלאומים, הם שלטו בה. מלחמת העולם השנייה הביאה לפלשתינה גם חיילים ממדינות הברית האחרות. בתחילה הגיעו הפולנים מצבאו של אנדרס, והרושם העיקרי שהשאירו עלינו היה יופיין של נשות ובנות הקצינים. הן נהגו לבוא לחוף הים 'שלנו' כדי להשתזף. כאילו ללא כוונה, אגב אורחא, היינו מציגים בפניהן את יכולותינו הגבריות, רצים על החוף, מתעמלים, קופצים למים, הראש קדימה לתוך הגלים, מציצים לעברן. לא נענינו.
היינו תוקעים בהן מבטי ערגה, צופים עליהן מהמדרון האחורי של מצוקי הכורכר. לראות ולא לגעת, כמו בגביע גלידה בחצי גרוש שלא יכולנו להרשות לעצמנו. אחרי הפולנים הופיעו האוסטרלים, שמתוך טוב לב, או משעמום ושכרות, היו מגלגלים שילינגים ברחובות ונהנים לראות ילדים רצים אחריהם לתופסם - "מי שתופס, זה שלו." במחיר של שילינג היה אפשר ללכת לקולנוע - שני סרטים בכרטיס אחד - ולקבל חינם גביע גלידה וכוס גזוז. מתישהו הגיעו גם כושים - דומני מניגריה - שהוסיפו צבע ואי־ביטחון ליחידות הצבא הבריטי ששכן קבע בפלשתינה. ולבסוף הגיעו האמריקנים, בבגדי החאקי הוורדרדים, מגוהצים למשעי, כובעיהם השובבים, הסיגריות שמריחות משדות וממרחבים אין־סוף - בשונה מטבק וירג'יניה שב'פליירס' של החיילים הבריטים - מדברים כמו גיבורים בסרטים. האמריקנים פיזרו את כספם כפי שלא נראה בארצנו לפני כן, ואגדות נקשרו סביב עושרם הדמיוני. מה הפלא שאחדות מבנות ישראל ביכרו את חברתם על חברתנו, ועל חברתם של החיילים האחרים? עד כדי כך שקמה תנועה 'מחתרתית' שנלחמה בהן. בנשים, לא בחיילים, 'בני־פנחס'.

השמועות על השואה הלכו והתבססו לאטן, אבל איש עדיין לא שיער את ממדיה האמיתיים. משום מה, הטרגדיה שאירעה בארצות רחוקות גרמה לנו עלבון צורב ושיסתה אותנו נגד החיילים הבריטים. "האנגלים לא עושים כלום על מנת להציל את היהודים באירופה."
הסתובבנו ברחובות תל אביב עם מועקה בלב. לעיתים התקהלנו בשעות הערב בסביבות כיכר מגן־דוד, אלנבי פינת שינקין. בגלל הקיוסק הגדול של ויטמן, היכן שיכולנו לקנות גזוז עם דובדבנים מצומקים, אבל אמיתיים, טבולים במיץ פטל שצבע את הגזוז. סיפרו שבלילה, בתום העבודה, היה אפשר לראות את ויטמן בדרכו לביתו, צולע כדרכו, "אתה יודע כמה שוקל דלי מלא חצי גרושים?" היינו מסבירים.
ערב אחד מנשה, בורך ואני נשענו על מעקה הברזל שממול ויטמן, מעבר לרחוב אלנבי, מחפשים צרות. מצאנו אותן אצל ארבעה חיילים בריטים שיכורים, שגם כן חיפשו צרות ושלחו קללות אנטישמיות לעבר הקהל שהצטופף מעבר לרחוב. החלפנו עִמם כמה הערות חינוכיות שללא דחיפות והקדמות מיותרות, שלא כדרך הערבים, הפכו לחילופי מהלומות. יריבי היה מאומן יותר ממני, וחטפתי כמה אגרופים בפרצוף, ה'פנס' היחידי שאי־פעם קישט את פני, בקרב ג'נטלמני, אבל לא לזמן רב. בעזרת כמה מהקהל של ויטמן, כעוסים כמונו, השתנה יחס הכוחות לטובתנו. 'הסברנו' להם את חטאי האומה הבריטית כלפי העם היהודי בקרב מאוד לא ג'נטלמני. השכבנו את הארבעה על המדרכה, חסרי אונים. זכורני שלפני שברחנו מפחד המשטרה הבריטית, מנשה בעט ביריבו השרוע בעיטת פרידה בפרצוף. מנשה תמיד סיים כל ויכוח במילה האחרונה שלו, תוך התפרצות שאיווררה את כל רגשותיו.

הפעם הראשונה שמצאתי עצמי בצרה אמיתית היתה גם כן עם חיילים מצבא בריטניה, מבני המושבות האפריקניות, שחורי העור. ומעשה שהיה כך היה: את החברה הראשונה שהיתה לי הכרתי בשכונה. היא היתה באה לים בבגד ים כחול, שעטף גוף ששאף לפרוץ החוצה מכל המקומות הנכונים. עינטוזיה העבירו את כולנו על דעתנו. מדוע בחרה דווקא בי אינני יודע. חברי באותה עת, מוישה שחר, היה, לית מאן דפליג, מציאה גדולה ממני. קראנו לה ה"כחולה". מנשה קרא לה "איינשטיין", משום שהיתה ההפך הגמור ממנו בהחלט מוחלט באמת.
היום השפה העברית השתכללה במידה כזו, שיש כינוי למה שהכחולה היתה עבורי, "החתיכה שלי". חברה לא היתה, משום שהשיחות שניהלנו בינינו דמו למשפטים ללימודי עברית למתחילים: "תביטי, מוישה חותר בחסקה. מוישה חותר יפה בחסקה. מוישה יודע לחתור בחסקה. את רוצה לחתור בחסקה?" והכחולה: "אני לא רוצה לחתור בחסקה. המים רטובים." אף פעם לא ראיתיה במים. אבל בלילות, על החול החם, היתה מגלה רוח הרפתקנית מלווה בנחישות שידעה לעצור היכן שזוגות אחרים היו ממשיכים.
ערב אחד החתיכה שלי סירבה ללכת לשפת הים, למקום בטוח שכולם מתמזמזים בו. חיפשנו מקום מבודד, ומצאנו גבעת זיפזיף נמוכה על שפת הירקון לצִדי דרך העפר שהובילה דרך אצטדיון המכבייה לגשר עץ שחצה את נחל הירקון. מקום בודד ונוח להתמזמז בו. אני מתכוון למזמוטים, נישוקים ולטיפות חזה, ולא יותר. לא העזתי יותר מזאת, חושבני שאינני טועה אם אומר שעד אז רוב חברי לא העזו יותר. עלי להודות שמעולם לא עדכנו איש את רעהו בפרטים על העומק שאליו חדרנו במשחקי האהבה. האם אני שומע את מוליק גונח "שטויות"?
עוד אנו מתמזמזים על ערימת החול, ראשי מחפש להיכנס תחת כנפיה, אני רואה בזווית עיני זוג רגליים שחורות, דקות, חבושות בגרביים צבאיים, צפות בנעליים גבוהות, גדולות. קפצתי על רגלי, ונערתי אחרי. ראיתי חמישה חיילים אפריקנים, לבושים חאקי צבאי, חבושים בכובעים 'אוסטרליים' רחבי שוליים, מתקבצים סביבי. לא סביב הבחורה - סביבי! מתקרבים עד כדי מגע, ממלמלים משהו בשפה זרה. צעקתי לעברה "תברחי!" והיא עשתה זאת ללא היסוס, דוהרת לעבר האורות של בנייני התערוכה, אז 'יריד המזרח'. פשטתי את ידי למנוע מהחיילים מלרדוף אחריה. לתימהוני, אלה אפילו לא ניסו, אבל הם השתדלו לתפוס אותי בחולצה הפרומה ובחגורת מכנסי, מבלי להנחית מכות. כה מוזר, כאילו שנמנעו מלקלקל את קישוטי העוגה... לעיתים רחוקות אני נזכר בכך, ואז צפה ועולה בזיכרוני הבדיחה על האישה שסיפרה לשכנתה על הזר שדפק על דלת דירתה, כאשר פתחה לו שאל אם בעלה בבית, וכשענתה שהוא בעבודה - תפס אותה בכוח ואנסהּ. היא סיימה את הסיפור לשכנה במילים "ועד היום אינני יודעת מה הוא רצה מבעלי." עד היום אינני יודע מה בדיוק האפריקנים האלה רצו ממני. רק כאשר התחלתי להשתולל ולהרביץ מכות סביבי ללא אבחנה, התפתחה קטטה. ניסו לתפוס אותי בעל כורחי, ואף הכו בי. זמן מה הצלחתי לעכבם במרחק שמעבר לאחיזתם.
לפתע שמעתי מרחוק קולות בעברית ואנשים נושאי פנסים מתקרבים לקראתנו. מתברר שהכחולה לא ברחה הביתה לאבא, אלא רצה בשכונה ואספה צבא הצלה מבין צעירי השכונה. הופעתם שינסה את מותני, תנופות ידי גברו... ולפתע הרגשתי שאני מכה בחלל ריק. האפריקנים נעלמו לתוך הלילה כלא היו. למחרת, אחרי שסיפרתי לו, מנשה צחק צחוק מסתורי, "הם, כנראה, היו רעבים."
המחנה שלהם היה בקרבת מקום, על יד תחנת החשמל רידינג, ושם ודאי היו כלי מטבח מתאימים למידותי. מצִדי האמנתי שאני, באצילות רוחי, ובתנועות ידי שנלקחו מתרגילי הג'יו־ג'יטסו המעטים שלמדתי, מנעתי מהם מלרדוף אחרי הכחולה. ברבות השנים, כאשר התוודעתי לתופעה של גברים שאוהבים גברים, עלתה בדעתי אפשרות שלישית.
כאשר אני כותב דברים אלה עולים בדמיוני טיפוסים ומאורעות רבים שנגעו בי והשאירו אחריהם אוויר של מיניות שעד היום הזיכרון לטווח ארוך, בדרכו המיוחדת, הדחיקם לאחסנה ממושכת. דינה, המורה לבישול, היקית היפה, שהיתה מרשה לי, הילד היחיד שהתעניין בתורתה, להניח את ראשי על חזהּ המלא בשעה שעבדנו במטבח. בני שכונת מחלול, המגודלים שסיפרו סיפורי זימה על זוגות נאהבים בבית הקברות המוסלמי שעל גבעות הכורכר המשקיפות לים. רבקה הגבוהה, שמתמזמזת עם מוישה ועִמי בחול על שפת הים, מוישה ואחיו מהאצ"ל שחילוקי הדעות שבין בן־גוריון לבגין לא הפריעו בעדנו מלהתיידד ולהשתובב יחדיו. עמיאור, שאהב להצטלם יחד על הטיילת, לבושים פרנג'י, בחליפות, ומעשנים כמו מבוגרים. מסיבות בבתי חברים לכיתה, יהודית השמנמונת שמתה עלי, ורחל היפה שהשתמטה ממני. משחקים בצעצועים גרמניים עם רוּבן (ראובן), שהלך על קביים בגלל שיתוק ילדים - עולה חדש מגרמניה שמתִּי על אחותו היפה, הגדולה ממני בחמש שנים. ההתפלחויות לבתי קולנוע גן־רינה ובית־העם, לסרטים 'רק למבוגרים'... אבל את סודות הבריאה למדתי דווקא מספר.

משוליית שטאנץ־מאכר לגבר
ל'משרד הקבלני' היה בית חרושת שייצר מוקשים נגד־טנקים עבור הצבא הבריטי שלחם במדבריות צפון אפריקה. ליד בית החרושת, שפעל בנחלת יצחק שליד תל אביב, היתה מסגרייה שבנתה תבניות עבור שורת המכבשים הגדולים שכבשו את המוקשים מפח דק. אבי ניהל את המפעל בנחלת יצחק.
כאשר הורי התייאשו מעתידי כדוקטור ללא חשוב מה, אבי מצא לי תעסוקה כשוליית שטאנץ־מאכר, תבניתן. גם בקיבוץ דרושים מסגרים, אמרתי לעצמי.
תבניתן הוא המקצוע הנכבד ביותר בעולם המסגרות, עולם שהיום הולך ומפסיד את הקרב בין האדם למכונה. שטאנץ־מאכר, כפי שאז כינינו אותו, עשה תבניות מפלדה בעזרת מחרטות וגייצות, והשלימן בעבודת ידיים בעזרת מסורי מתכת, פצירות ומשחזות עדינות, ובסופו של תהליך היה מחסם את התבנית לקושי שאיננו רחוק מזה של יהלום. התבניות הללו, זכר ונקבה, מעצבות את יוצאי חלציהן במכבש עצום, ובלחץ של עשרות טונות בוראות בדמותן את המוצר הסופי מפלדה, בדיוק רב כפי שתוכנן מראש. יש בתבניתן טוב משהו מהאמן הפלסטי, בדיוק תנועותיו משהו מרופא מנתח, ולשליטה בפלדה שנכנעת לאומנותו יש סיפוק גברי רב. הדיוק הנדרש בעבודתו מגיע לאלפיות המילימטר, והעיבוד הסופי נעשה בידיים ולפי טביעת עין. תבניתן טוב רוכש מיומנות אחרי ניסיון שנמשך שנים רבות, רבות יותר משנות לימודיו של מהנדס.
המאסטֶרים שלי היו מבוגרים מופלגים. האחד כבן שישים, והאחר צעיר יותר. לפי המסורת מותר להם, הכרח בל יגונה, לרדות בשוליותיהם אפילו הם צאצאיהם של מנהל המפעל. רובם לא הרבו בדיבור, לא התחברו עם 'סתם מסגרים', אכלו בנפרד את הסנדוויצ'ים שהביאו מהבית, ודיברו ביניהם גרמנית או הונגרית. אלה היו האנשים שנטעו בלִבי את החשק להיות מהנדס מכונות.
התחלתי את ימי כשוליה ברגל שמאל, תרתי משמע. כשירדתי מהאוטובוס בדרכי לעבודה, הופיעה מאחוריו המשאית השחורה של חברה־קדישא, ממהרת לאסוף את הקליינט הבא עבור בית הקברות בנחלת יצחק. בהרף עין פגעה בי והעיפתני באוויר כברת דרך ארוכה. כשחזרו אלי עשתונותי מצאתי את עצמי שוכב במקום שבו, בדרך כלל, שוכב הארון שנושא את השכיב־מרע התורני. נרות חשמליים דלקו מסביבי, ושישה ראשים עבדקניים, חבושים בכובעים שחורים רחבי שוליים, גוהרים מעלי. "הוא פקח את העיניים." שמעתי בהברה אשכנזית - 'עויניים' במקום עיניים - ומיד ידעתי מי אלה - 'החברה' בכבודם ובעצמם!
היינו בדרך לחדר מיון. ניסיתי להרגיעם. אחרי שאמרתי "זה כלום," והסברתי להם שבבר־מצווה נדרתי נדר שלשירותם אזדקק רק פעם אחת בחיי, התרככו לשמע האוקסימורון, החזירוני לפתח המפעל, ועזרו לי להשתלשל מהרכב השחור. דידיתי למסגרייה, קופץ על רגל שמאל. העצמות ברגלי הימנית נשברו. בפעם הראשונה, אך לא האחרונה.

עדיין חבוש בגבס ויושב בבית עם הרגל למעלה, מצאתי בין ערימות הספרים של הורי את "חיי המין של האדם", יצירה עברית של רופא בשם מטמון או משהו בדומה. הספר כלל תיאור גרפי של 'כל התנוחות שבעולם' (תשע!). היום אני יודע שהסופר ידע על חיי המין של האדם פחות ממה שידעו נכדי בעודם בתיכון. כשקראתי בכתוב, מרוכז ומדמיין, הרגשתי גירוי עז במבושי. חשתי כגבר, ולתוך מכלול מחשבותי ודמיונותי הופיעו תובנות ומאוויים חדשים.
לא עבר זמן רב עד שניצלתי הזדמנות לדעת אישה ממש. אימונינו בנשק התנהלו בדרך כלל בבניין, שהיום הוא חלק ממרכז סוזן דלל בנווה צדק. הגיעה לאוזנינו שמועה שלא הרחק משם עובר רחוב הפנסים האדומים של יפו, ולשם הגענו, חבורה של יהודים בתולים, חברים שאשאיר להם את הכבוד להזדהות בשמם, כלומר, לאלה מתוכם שלא נספו במניין מלחמות ישראל.

התבגרתי, והגעתי לפרשת דרכים, אבל ללא לבטי בחירה. איך שתלך הכנופיה - לשם אלך... אז הלכנו כולנו לפלוגות המחץ של ההגנה, לפלמ"ח.