פרולוג
בשנת 1956 כפר־קאסם – שנמצא מאות מטרים מערבית לגבול הירדני ומזרחית לראש־העין ופתח־תקווה, וגובהו הממוצע מעל פני הים הוא 108 מטרים – מנה כ־400 משפחות שהיוו מעט פחות מ־2,000 תושבים. התושבים נמנו על שש חמולות מרכזיות.[4] ביוב וניקוז לא היו בכפר.[5] שטחו של הכפר עמד על 10,000 דונם בקירוב אולם רק מחציתו היה ראוי לעיבוד חקלאי. מקורות הפרנסה העיקריים היו המחצבה באזור הכפר (בה שילמו “שכר ירוד ביותר”),[6] חקלאות ועבודות שונות ביישובים היהודים שבסביבה. בכפר היו קרוב ל־10 מכוניות משא. בבית־הספר למדו בסביבות 550 תלמידים, מהם כ־100 תלמידות. בכיתה ממוצעת למדו בין 50 ל־60 תלמידים. תמונתו של הרצל התנוססה על הקיר.[7]
בסביבות 350 פועלים בכפר היו מאורגנים במסגרת “ברית פועלי ישראל”, ארגון משותף לערבים ויהודים שהיה מסונף להסתדרות העובדים. זו גם הפעילה מועדון בכפר. פעמיים בשבוע ביקר רופא בכפר.[8] השכר הממוצע לצעיר היה חמש לירות ליום עבודה ובמחצבה הרבה פחות מכך. בכפר התקיימה המתיחות האופיינית בין דור המבוגרים ודור הצעירים.[9]
“אנחנו אזרחים טובים”, אמר המוכתר הוותיק, ודיע מחמוד סרסור, “כפר־קאסם הוא כפר של עמלים שלווים ושוחרי שלום. […] מעולם לא היינו מעורבים בשום מגע עם מסתננים או שכנים מעבר לגבול”.[10] המוכתר השתייך במחלוקת הפנים־פלסטינית בתקופה שקדמה להקמת המדינה למחנה “אל מעארדה” – מחנה האופוזיציה לתנועתו של המופתי, חאג’ אמין אל־חוסייני. מעטים מבני־הכפר השתתפו במאורעות 1936, ותושביו סייעו בזמן המלחמה ללוחמים הערבים שפעלו באזור.[11]
מאז שהועבר כפר־קאסם, כחלק מאזור הקרוי “המשולש הקטן” (להלן: “המשולש”), מריבונות ירדנית לריבונות ישראלית (ותושביו קיבלו בהמשך אזרחות ישראלית) במסגרת הסכמי שביתת הנשק באפריל 1949, הוטל מדי יום עוצר על הכפר: אין יוצא ואין בא. בתחילה, הוחל העוצר מהשעה 21:00 בלילה ועד 5:00 בבוקר, ולאחר הקלה בסוף שנת 1953, הוחל העוצר מהשעה 22:00 בלילה ונמשך עד 4:00 בבוקר.[12] תושב הכפר שרצה לצאת מתחום הכפר נדרש לאישור תנועה שניתן לו – במידה וניתן – על־ידי המושל הצבאי. “העוצר שאנו מקיימים במשולש” הסביר זלמן מרט המושל הצבאי באזור, “הוא עוצר ליברלי מאוד”. אדם שנתפס מפר את העוצר מובא למשטרה ובהמשך עומד למשפט.[13]
ב־29 באוקטובר 1956, ביום הראשון של מלחמת סיני, הוקדם העוצר בהתראה של מחצית השעה לשעה 17:00 והפועלים שעבדו מחוץ לכפר לא ידעו על כך. מהשעה 17:00 ועד קרוב לשעה 18:00 נטבחו בכפר 47 אזרחים ערבים שחזרו לביתם: ילדים וילדות, נשים וגברים. נער וגבר נוספים נרצחו בכפרים סמוכים. תושבי כפר־קאסם מחשיבים את עוברה של פאטמה סרסור, שהייתה בחודש השמיני להריונה, כחלל נוסף וכך גם את עבדאללה עיסא הקשיש, שליבו הפסיק לפעום שעות ספורות לאחר הרצח בעקבות רציחתו של נכדו הצעיר טלאל והנפגעים הרבים מבני משפחתו. מניין הקורבנות עמד על 51.
הטבח ומה שבא אחריו – מההסתרה והערפול, הפוליטיקה והטיוח, ועד המשפטים והתגובות הציבוריות – הפכו לאחד האירועים המכוננים בהיסטוריה של מדינת ישראל ושל הציבור הערבי בפרט. בעיקר ידועים בציבור המשפט שנערך לחיילים ופסק־דינו של השופט בנימין הלוי בו הגדיר (במעומעם) את גבולותיה של פקודה חוקית ופקודה בלתי־חוקית.
עיון במסמכים היסטוריים – פרוטוקולים, מכתבים, דוחות משטרה, ישיבות־ממשלה ועדויות רבות נוספות – מלמד שהסיפור שהיה ידוע עד כה בנוגע להיסטוריה של הטבח ופרשת כפר־קאסם בכללותה, שונה מהאמת ההיסטורית.
ספר זה מספר את סיפורו של טבח כפר־קאסם.
