צ'חלה וחזקל

הלכה

הלכה למשה מסיני: אמנון שונא לְתמר ושרה לְישמעאל. שמע חֶזְקֵל את דברי הרב, שהיו מתגלגלים לפניו כבר שעה ארוכה, וידע שעוד שעה ארוכה יימשכו, מושכים אחריהם את רעיוניו. ניסה לחשֵב בלבו דברי אהבות ושנאות שפגש, ותוך כדי כך שיקע את ראשו מעט לפנים ועצם את עיניו במתיקות עצֵלה. גופו נדמה עליו פתאום כבד משהיה, ונפלה עליו תנומה חצויה או מחולקת לרבעים, והנמנום שהתחיל בעיניו המכוּוצות מילא את ראשו ערפל נעים, ואילו שאר גופו היה רועד ורעידתו מתגברת בתנודות קטנות עד שהיה נופל ומתנגש באחד משכניו לקהל או באחד הדרגשים לשים עליהם ספרי קדושה, ואז היה מתעורר אל תוך אחד ממשפטיו של החכם, והמילים היו נכנסות אל תוך מחשבותיו.
לא יבואו על גבר בגדי אישה ולא תידרש אישה לכלי גָבֶר. מילותיו של חכם עובדיה נמסכו אל תוך הרהוריו והתפתלו ביניהם, ויחזקאל נזכר איך כשהיה ילד היה מחכה שנה שלמה שיבוא שוב פורים וילבש בגדי אישה. ואיך אמרה לו אמו שנה אחת, אולי הפעם תתחפש לרב או חזן או קוסם או סוכן ביטוח, ואיך בכה לה הרבה וביקש שמלה ופאה עם שערות חלקות וארוכות שיוכל ללטף, וביקש את שמחתה על שרצה להתחפש לה. למה כל שנה אותה תחפושת, שאלה האם, אפשר לחשוב כל השנה אתה מחופש ורק בפורים אתה חוזר למלבושיך האמיתיים. ומתוך שנתו הקטועה התחבט מי היה אמנון ומי היתה תמר ולמה שונא אמנון לתמר, ומאי שם בראשו וזמן לימודו אצל החכם ריחפה ובאה תמר האבלה, אפר על ראשה, לגופה כתונת יוסף קרועה, והיא הולכת וזועקת ויושבת שוממה, והוא נזכר בסיפורה. התאבל עמה על אהבת אמנון מִקֶדֶם שהיתה שנאה, והיה שונא לאמנון עם אבשלום אחיו יפה התלתלים, נחרד, כי נפשו מצַווה, עיקשת, לא להיות כאֲמינוֹן ויתר הגברים, לא לומר בואי שכבי עמי אחותי, לא להחליף אהבה בשנאה ושנאה באהבה, לא לבקש שִלחו נא את זאת מעלי, לא לגעת בתמר הבתולה והיפה ולא להִתחלות. והחכם מסביר: אמנון שונא היה לתמר אחותו כטוב לבו בלביבות ידיה, ואבשלום שונא היה לאמנון אחיו כטוב לבו ביין, ושניהם לא חשבו על תמר, חשבו כבוד. ורצה חזקל לשאול, ודוד אביהם היה אוהב לתמר? ולאמנון? ולאבשלום? וליהונתן? אוהב גם למְפיבשֶׁת בן־יהונתן בן־שאול נכה רגליים בן חמש שנים? ומי היתה רצפה בת־איה, ששמה נותר מעין איוּם בגורל איוֹם?
זו תורה וזה שכרה, סיפר החכם שאלות של מלאכים, וענה בתשובה משלו, תורה היא וללמוד אני צריך. ללמוד אני צריך, חשב חזקל, ונזכר בכל שנות לימודיו לאורך השנים, איך היו שני הוריו יושבים עמו בביתם הצר באחד השיכונים הארוכים מעשה רכבות ברחוב בר־יוחאי בקטמון ח' או ט' ומצַווים עליו ללמוד, בימים שקודם לבר מצווה, ואיך אמר למורה אחת שלו, כורדייה אדומת שיער, כשהיה בן ארבע־עשרה, העתיד שלי לא הסתדר לי, אני כבר לא אלמד יותר, למדתי די. ואיך אהב בילדותו את בית הכנסת, החזיק בשולי טליתו של אביו ושר שירים ללִיָהוּ הנַבּי ולבר־יוחאי, זה הקדוש הנורא שאף פעם לא עבר ברחוב, ובאמת התורה, אהב את אביו אהבה עזה, וכמה כאב כשהוא מת, שבועיים אחרי הבר מצווה שלו, עמד ואמר לו עם כף ידו הכבדה על ראשו, ברוך שפטרני מעונשו של זה, והלך ונפטר מן העולם כל כך מהר, כאילו נפטר מעול כבד וכבר אין לו עוד תפקיד בעולם אז באמת התפטר ממנו. וכמה בכה אחריו, עד שאמו כבר אמרה, די, אני קברתי בעל, אני ביכיתי אותו, באמת התורה, הרבה בכיתי, אבל אתה ילד שלי צריך לאכול וצריך ללמוד וצריך לצייר ציורים בהרבה צבעים, די לבכות כל היום, יש לך גם אמא. והוא שתק לה ובלבו גִלגל: יש לי גם אמא, יש לי גם אמא, יש לי גם אמא.
משה לימד תורה מן השברים של הלוחות, השמיע החכם ורקע ברגליו כאילו ניסה להזכיר ליושבים את קול ניפוץ לוחות הברית ואת בהלת העם החוגגים לָעגל. וחזקל חשב, משה לימד תורה מן השברים של הלוחות, ולי אין זמן פנוי ממחשבות, וניסה לספור כמה שברים היו לו בחייו, כמה אסף, כמה התפזר, ומצא כי מלאכתו קשה משל משה רבנו. וחשב על רגע אחד, כשהלך ברחוב קינג ג'ורג' לפני שלוש שנים וראה את השתקפותו בחלונות הראווה, והבין כמה הוא נעשֶה דומה לאביו עם השנים, למד כי ידיו אסופות מאחורי גבו כשלו, וכי הילוכו זהיר ואיטי כשלו, רחוק מאחורי אמו, וכי הוא שותק כבר ארבע שנים כמוהו. וכל פעם כשהיה מתגלח היה משאיר לו שפם כשל אביו, עומד מול המראה כמה דקות ומתבונן ורואה את פני אביו מולידו מביטות בו, ורק כשדמעות מתחילות לצוף בעיניו היה מעביר את התער על השפם ואומר לעצמו בקול אביו: ברוך שפטרנו מעונשו של זה, ברוך שפטרנו, ומניח יד קלה על ראשו, מנסה ולא מצליח להכביד. ואחַר בוכה או לא בוכה.
והחכם מקריא רשימות במתינות עצומה: הדסה היא אסתר, יִסכָּה היא שָׂרַי היא שרה, איוב הוא משה, קֹהלת הוא שלמה, יעקב הוא ישורון הוא ישראל, אליהו הוא אֵלִיָה הוא ינון, ישו הוא אותו האיש, המן הוא היטלר הרשע הוא עמלק, עֵשָׂו הוא רומי ממלכות נוצרים, וישמעאל אלו שבטי ערב והמדבר. וחזקל מושך מעליו את הכיפה הלבנה הגדולה להתבונן בה, נמשך לכסות ראשו כל השעות בכיפה גדולה, לא רק בבית הכנסת, אבל אומר לעצמו, כשאשלם עוד כך וכך מצוות אמשוך על ראשי כיפה ואעטה על גופי ציצית, בינתיים עדיין אני עובר בכמה איסורים. חושב, אולי כוס תה בנענע ולימון והרבה סוכר תמנע אותו מלהירדם כל כך, אולי מתיקות מעט אורז בחלב בפיו תשובב רוחו. ומחשבותיו נמשכות אל זקַן הרב, אולי יחדל גם הוא מן הגילוח היומיומי הפוצע בעורו ויגַדֵל זקן כזה המאריך את הפנים ונוסך עליהן שלוות תורה, והוא מחייך אל החכם חיוך הנוגע אל הלב והחכם מזכה אותו בחיוך תשובה ואחריו אומר מילים מלאות בהתכוונות כלפיו.
תפילה היא קיר נטוי, מסביר הרב, לפעמים היא מחתרת נגד הצער, לפעמים היא הצער עצמו. וחזקל חושב לעצמו, אולי זאת התפילה, לשאוב מים מן העין. הוא יודע כי גם כשיזקין הרב חכם עובדיה מאוד ויפסיקו תלמידיו, המכנים אותו עתה בחיבה גדולה חכם עבדאללה־עֶבֶד־אדונָי, לפקוד את דרשותיו, ולא יהיה בידיו כבר כוח למשוך על עצמו תפילין של יד ותפילין של ראש ושפתותיו ימלמלו את התפילות והפסוקים והדרשות בקול חלוש שאיש כבר לא ישמע מלבד האלוהים, הוא ימשיך לבוא אצלו ויסייע לו בהנחת התפילין ולא ימנע מן החכם את עונג תלמוד התורה, והחכם ימשיך ללמדו עד יומו האחרון, רק אותו, ימשיך ללמד גם כשעיניו של חזקל תהיינה כבדות ונעצמות הרבה מן העבודה בלילות, גם בלילות שבת, רחמנא לצלן, הכיס זקוק לַכסף והמעביד לכוח הסבל שבידיו ובגבו.

שלוש שנים חזקל פוקד את שיעוריו של החכם. חמש שנים ראשו התמלא ספקות ונאכל ממות אביו ולא פקד את בית הכנסת ולא הכניס בילקוטו ספר, חמש שנים, עד שמלאו לו שמונה־עשרה. חמש שנים היה שותק הרבה, ונעלם לאמו מן הבית הצר, ומסתובב ברחובות ירושלים וישן בהם, ולא מחבר מילה של בית למילה של ספר ולא מילה של בית למילה של כנסת. ולא הצליח להיזכר כשניסה, האם רק בחמש השנים הללו התחיל חולם להיות סַפָּר של נשים, או כבר לפני בר המצווה חלם זאת ואחר כך עוד נשאר החלום, רק ידע שחלם לא לעבוד בסולל בונה כמו כל הגברים במשפחה, חלם על עבודה אחרת. ואז קרה אותו השבר הגדול, שמתה עליו גם אמו, ופקד החכם את ביתם והורה אותו להישאר בו לַשבעה, לבַכות את אמו, ולהתנתק מן הרחובות. ונשאר הרב לספר, לפני שנים בצעירותו קודם שזקנו הלבין לימד גם את אביו של חזקל, את לִיָהוּ נַשַׁאוִוי כל זיכרונו וזִכרו ברכה, והיה ליהו לומד לפניו במאור גדול ומושך מן כוחותיו הגשמיים אל הרוחניים ומתמסר לדברי חכמים. ואחרי שיצא חזקל מן השבעה ואחרי שגילח את זקנו בן שלושים הימים ביקש מן החכם ללמדו תורה, לסייע לו להכניס אישה לביתו ככל האדם, ולא לילֵך לצבא, כי מה עשה צבא זה בשבילו ומה עשו חיים אלו בשבילו, רוצה להתחיל חיים חדשים, של תשובה ולא של מלחמה. והחכם שיעור ראשון הודיע את חזקל הלכה: הרואה ירושלים בחורבנה יקרע קרע בבגדו, ואז יתפור הקרע, שלא יהיו בגדיו עשויים קרעים־קרעים. וחזקל שאל את עצמו, איזו ירושלים זאת, הרחובות בהם גדל, סן מרטין ובר־יוחאי עד צומת פת, והרי הוא רואה אותם יום־יום בחורבנם, לא יספיק החוט בביתו לתפור את הקרעים. אבל היה זהיר בשאלות החכם ולא ענה מיד, זכר דברי אביו כי לכל דבר פנים שניים, נסתרים, נזכר כי אביו גילה את אוזנו שקיימות אלפי הלכות העומדות עדיין סתורות ונסתרות, אלפי שנים מאז גלותם של ישראל מהר סיני, הלכות אותן אפילו רבי עקיבא הגדול בישראל לא למד מן הכתרים והתגים שנתן האלוהים מעל האותיות שבתורה, ואיך הוא הקטן בישראל יעמוד מול שאלות של הלכה. ורק חשב, והרואה אדם בחורבנו, מה יעשה, מה יעשה הרואה אדם בחורבנו.
התחיל החכם אומר שירה ופירושים בחלל בית הכנסת, דורש, כולם אומרים עקידת יצחק, אבל גם ישמעאל האח נעקד, וגם אברהם האב נעקד, וגם הגר ושרה האמהות נעקדות. ישמעאל נעקד כשכרע תחת מאכלת המדבר הכבדה, כשכמעט כלה בצמא ואמו התרחקה שלא לראות במות בנה, וגם לו בא המלאך הגואל רק אחרי שמת בפנימו ולבו התעוור, ושרה היתה שונאת לישמעאל. והחכם התחיל מרבה בפייטנות, וחזקל הִרבה בהקשבה, שומע איך השכים אברהם בבוקר פעמיים, וחבש את חמורו ומילא החֵמֶת מים, ולקח את בנו את יחידו אשר אהב כפליים, עד שנָדַמו כל הקולות מן השמים, וצחקה שרה כאשר גורשה הגר, והתייפחה ביום בו נלקח יצחק, ולא שלחה את רחמיה למדבר, ולא יכלה לשאת את המרחק. והרגיש חזקל כי ידע החכם על אחיו בן האישה האחרת, על הבטן התפוחה שהשאיר אביו בבית צפאפא, על שלא היה בכוח אהבתו ללכת אחריה או לקרוא לה ללכת אחריו, על שנשא במקומה אישה כשרה והוליד שני בנים נוספים פחות אוהב. והאישה האחרת עוד היתה שוטפת כמה חדרי מדרגות כשגדל, ברחוב השומר וברחוב רבי צדוק ובבית הספר שבו למד, עד שהכריע אותה שיברון הגב, ואת אחיו הבכור ראה רק פעם אחת מרחוק בא לקראתה, כשהוא ואביו ואמו עברו ברחוב, ואביו שתק מולה ומולו ואמו קינאה בכל פניה באישה האחרת, והוא התבונן בפני אחיו הבכור, חיפש דמיון ולא מצא. אחר כך, כשנזכר בתווי פניו בימי האבל על אביהם, שלא הפך משותף, מצא דמיון. וידע כי יאמר החכם, זאת שנאת שרה לישמעאל, הוא בן האישה האחרת, תמיד קנאה ביניהן, ואין אברהם שונא לישמעאל אלא להפך, הוא אוהבו ומחבבו ומקרבו ושומרו בסתר פניו.
אחרי שראה אותו הולך בדרך תלמודו ישר שבעה־עשר ירחים אמר לו החכם לחזקל, הנה אני עומד ומשדך לך אישה שתהיה ככל האדם, שתהיה היא כלי מלא דברים טובים וצנועים ונאים, ותרבה בך יראת אלוהים ותקיימו פרו ורבו ומלאו את הארץ, ותהיו שני כלים מתרוקנים ומתמלאים, שלובים. ואחרי אחד־עשר ירחים, כשמצא לו כלה, הדריכוֹ במילים רכות, אמר בשקט ובקדושה אתה נכנס אל החופה ואני עומד לצדך ומקדש, ואף על פי שמצוות תשמיש מיטה מן התורה היא, אין זה נאה להתנאות בה יום־יום, אלא לאורך השבוע לא יפסיק מעבודתו ותפילותיו וחינוך עצמו ומשפחתו, ואת המצווה יקיים בשבתות, כשהגוף פנוי והלב פנוי. ולא יקיים המצווה בראשית הלילה של ערב שבת, בשעה שיכול אחד משכניו לשמוע מעשיו והוא בטנו מלאה ולבו שׂבע וחזהו עמוס גאווה על סעודה שאכל ועל ביתו שהתמלא אורה לקראת שבת המלכה, ולא יקיימה בבוקר, כשאור שופע על אשת חיקו מן החלון והוא מתגאה ביופייה ובטנו ריקה והוא רעב וממהר לתפילה בבית הכנסת, אלא יקיים המצווה באמצע הלילה, ולכבודה יתעורר אחר חצות כתלמידי חכמים המלקטים ניצוצות בשדות, ויעורר אותה באיטיות ויסתובב סביב לה, ויאמר לה, אַת רעייתי בין הבנות כשושנה בין החוחים, ויפנה אליה בדברי משחק וקילוסין ומילים נאות ונשיקות צנועות כשל פרפר, ולא יקלל אותה ולא יקלל עצמו, ולא ישכח כי הוא עושה מצוות המקום, ובין גבר לאישה בשעת חיבורם נמצאת שכינה.

הלכה: אהבת רחל ליעקב אינה כאהבת יעקב לרחל, ואהבת בעז לרות אינה כאהבת רות לבעז, ושתיהן אינן כאהבת שמשון לשׂער ראשו ואהבת בלעם לאתונו. וחזקל נזכר בלילה הראשון, איך התעכב לבוא אל כלתו, ואיך היא קרבה אליו במילים של קילוסין והתחילה לסובב דודה ולנשקו, והוא אמר לה משפטים קטועים, עדיין אני שׂבע מסעודת החתונה, באמצע הלילה כתלמידי החכמים, והתרחק ממנה. וגילה כי הוא מתרחק מגופה כהתרחק אמנון מתמר אחרי אותו מעשה, אבל ביניהם לא היה עדיין אותו מעשה. ולא היה שונא בה חלילה, רק דחוק באיבריו ונקביו הרחק מאיבריה ונקביה, אומר בלחש, חֲלוּלִים חלולים בנה בְּחוכמה, נְקָבִים נקבים יצר לְתאווה, מלך עולם מפליא לעשות. וכל גופו ציטט שמועות שזכר מדברי הרב כדי לאושש גופו להתחזק ולקְרַב אליה: כל לידה בריאה מחודשת בקדמוניות העולם, וראשיתה חושך על פני תהום, ורוח מרחפת על פני מים, ותוהו ובוהו בין ארץ לשמים, ואז נמצא מבדיל בין מים למים, החוקק תוהו ובוהו ורפש וטיט, ועושה ממש את שאינו ממש, וחוצב עמודים גדולים מאוויר שאינו נתפס, ועושה אותם כמעין ערוגה, מציבם כמין חומה, מסוכך עליהם כסוכה, יוצק עליהם מים עד שהם נעשים עפר. והלידה והבריאה בדיבור ובהבדלה ובנתינת שם, ומכאן שֶמה שאין הפה יכול לדבר, ומה שאין באוזן יכולת לשמוע, אין לגוף בגוף יכולת לברוא. אמר לה, אם אין לי כוח לדבר במעשינו לא תהיה לנו בריאה חדשה, והיה דוחה מעשה האהבה לילה ועוד לילה עד שהיא כל גופה התבהלה, חשבה, איזה בעל זה שודך לי, אינו ממש, אינו מממש מעשה האירוסין והקידושין בינינו. ואחרי שלושה שבועות וארבעה ימים, באמצע הלילה של שבת בחושך, לחש באוזנה אמר לנו הרב, מצווה להעמיד בן זכר ובת נקבה, פרו ורבו אמר, אמר גלגל חוזר עובר בעולם, צר צורות ומפרק צורות, והלילה צר. התעוררה לגופו בשמחה, ואחרי ששתל את גופו בגופה התרחק מנשיקותיה ואמר, לא ברעב ולא בשובע, במתינות.
והִתבהל כל כך במעשיו באותו הלילה, שלא חזר עליהם חודשיים תמימים. ואז שב ועודד רוחו, והיה חוזר אליה במתינות בכל ערב שבת באמצע הלילה, באשמורת שנייה, והיה מתפלל לפניה ואחריה תפילה מיוחדת שחיבר יחד עם רבו: שָׁמְרֵנִי אֵלִי כְּאִישׁוֹן בַּת־עָיִן, הָצֵל נא בכנפיך הרחמניות על מבטִי שלא אצטרך לראות דבר, הַחדֵר נָא נוצותיך החנונות אל עומק אוזנַי שלא יהיה עלי לשמוע קול, חוּס נא על פי שלא אומר מילה, ולא אתחייב בְּדבר, ולא אשא שמך הקדוש לשווא, עצוֹר נא לבי שלא ארגיש, ואת מחשבותי שלא אדע מרע עד טוב, ואת רגלַי שלא אלך מרחוק ועד קרוב, ובאחרונות נוצותיך אלי, העמֵד נא אוהל מעל ערוותי ברוב טוּבֶךָ, שלא יהיה בי מין מזכר ועד נקבה, שלא אוליד עצמי מחדש גוף אחר בלי זיכרון, לבוש רֶחֶם אֵם או מִתנָאֶה במצוות המילה. והיא היתה שומעת אחריו את בקשתו ונעצבת, מה שידוך שידך לה החכם, למה אין הוא מבקש את אהבתה שכבר מפכה בה, רוצָה לנסות אותו, לראות בו, והוא נותר לה ערוגת בשמים חסומה או פרי גנוז שמור מכל משמר. חשבה בסוף תשים אפר על ראשה, תשמיע זעקה, תאמר אני כאן מול המקום אני שוממה.

משה לימד את הקליפה, ואת הפרי שמר גנוז לחכמים. חזקל מצא שגלגולי מחשבותיו הותירו אותו פתאום ער ממש, שומע את דברי החכם בזמן אמירתם. וכשבחן עצמו ואת הזמן החולף חש כי שיעור הרב התארך מרוב חלומותיו, אך ניחש כי הוא קרוב לסופו. ודאי יאמר עכשיו החכם כי כפולה המשמעות במשפטו, אחת שהפרי הגנוז נתון רק לחכמים למצוא אותו, שנייה שרק לפני החכמים גנוז הפרי, ואילו מי שאינו חכם ייטול וייקח. אך במקום זאת המשיל החכם את הכלה לפרי הגנוז, הסביר כי הכלולות הן הגילוי של הפרי הגנוז, ואז חילק לשניים, אחד הודיע שהכלה בבתוליה, שהיא התורה האמיתית, נתונה רק לחכמים למצוא אותה פתחים־פתחים ולהפוך לבעליה ובועליה, שני הודיע שרק לפני החכמים נותרת הכלה בבתוליה, ממתינה ולא נושעת ולא נודעת באמיתה, ואילו מי שאינו חכם נוטל ולוקח בתולי כלתו, תורת אמת, ולומד הסודות כאילו לא היו סודות.
התחיל ממלמל, מי כמוך באלים ה', מי כמוך, אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סֶלָה, קדוש קדוש קדוש, מלוא כל הארץ כבודֶךָ. עוד רגע החכם מסיים את דרשתו וחזקל לא יודע, עוד שלושה חודשים נולד לו ילד, בן או בת, זכר ונקבה ברא אותם, והכלה שנתן לו מאיימת לפנות אל הרב, לומר כי השידוך ששידך לה, הבעל שנתן בידה, אינו אוהבה באמת, אולי אוהב הוא לַתורה, אבל לא לה. והיא אינה יכולה לעמוד בכך, להיות בלתי נאהבת, שוממה עמו בתוך ביתם. והיא מסתובבת ובטנה מלאה, מקיימת בידו מצווה מן התורה לפרות ולרבות אבל אומללה, לא יודעת איך תוכל לעזוב אותו כשהתינוק ממלא חלל שבבטנה. וחזקל ניסה להניאה מללכת אל החכם, תחילה בשתיקות, אחר במילים מתוקות, אמר לה כי אהבתו כאור שאין לצייר דמותו על דף, רק אם ירבו השחור סביב לו על הדף יִראה בתוכו אור, ואחר אמר לה בדמעות, מה יאמר החכם אם יגלה, אני כמעט בנו ואיני כלי נאה כפי שאמר לך ולעצמו, איני שלם, אל תרמזי לו במעשים פסולים.
החליט חזקל עם עצמו יהיה זהיר בחכם, לא יאמר משלו, הביטחון לה', הוא ינהג מתינות, ישמע מה יש לחכם לומר, אולי לא התרגש מדבריה, אולי כבר ידע, אולי לא דיברה עמו עדיין, אם היתה מדברת עמו, ודאי היה מרגיש זאת בשיעור, ולא הרגיש. אבל אולי תדבר עמו היום, אולי יום אחר, ואולי עוד יצליח לעצור בעדה, אוהב הוא את החכם ואת חוכמותיו. אשתו רומזת אולי היא עוזבת אותו והוא מפליג במחשבות, כמה רצה ילד וכמה לא רצה, ולא יכול היה להוליד לבדו, אז שׂם גופו בגופה. ודווקא יש בו אהבה, מחבב הוא את תנועותיה בעת ההיריון, וגם חיבב בחילות הבוקר שלה, ואת ההפרעות בַּשקט שהיא הכניסה לחייו. אולי לא יהיה שָׁקט כאביו. נזכר איך לילה אחד לפני שבוע או שבועיים, כשהפרידה הפכה סמוכה כמו הבל פה, ניסה להסביר לה שבילדותו היה הרבה עצב שפוך על סדינים וכריות, וכיסה גופה בנשיקות דודים.
סיים החכם לדרוש את דרשתו ורמז לחזקל באצבעו לגשת אליו. חזקל כבר שם רגליו לפתח וביקש לחמוק מן המקום, אבל משלא יכול היה להעמיד פנים שלא ראה בקשת החכם ניגש אליו. חכם עובדיה סימן לו לכופף ראשו לפניו, הניח את ידו הכבדה על שׂער ראשו אותו גילה מן הכיפה ואמר בלחש ובמתינות גמורה, ברוך שפטרני מעונשו של זה. פירש החכם ואמר, עתה עליך כל השבחים והקללות, כל הכללים והשׁבָּחוֹת, ובמקום ששכינה באה בין אישה ואיש אין אני בא. גִלגל חזקל בלבו, ברוך שפטרני מעונשו של זה, ברוך שפטר אותו מעונשי שלי, ברוך.
יצא חזקל את בית הכנסת ברגליים כבדות, הלך לאט ובמתינות, מנסה לחשוב לְמה רמז החכם בדבריו שתי פנים, נזכר במות אביו ובידו הכבדה מאוד עליו, ושאל מה מקום האהבה בלבו בכל שנותיו, מה המקום בו היא נכנסת, מה מקום בו היא יוצאת. קרא לעצמו חיבה במבטא אביו, חֶסקֵל חסקל, והתכוון אל ביתו ואל אשתו, תוהה מי ברא הפכים והפגישם, ומי הניח דומים והפרידם. הביט ברחוב הצר, סמוך לרחוב שבו גדל, ולא שמע קולות שירה מבתי הכנסת השוכנים לאורכו. כבר ירד גלגל חמה, או עוד רגע הוא קם ועולה, חש כאילו שתי יממות מלאות ישב ושמע דברי הלכה מתוקים, כאילו עבר את הפרגוד ושב. פקפק בכובד רגליו ובכובד המדרכה, ועורר ראשו בעזרת גלגל שירוֹת של בקשות ופיוטים ושׁבָּחוֹת לימים טובים ואחרים. חשב, הרב יודע, הרב אינו יודע, והחל אוסף אותיות לְשמות, עד שהיו השמות מאירים בלבושם כפנסי רחוב, התרגש כל כולו, הנה הבוקר בא, והחל מתבלבל בברכות השחר, מודה אני לפניך, החזרתָ בי נשמתי בחמלה, ברכי נפשי את ה', עוטה אור כַּשַׂלמָה, ואֵירַשׂתיך לי באמונה, ברוך שעשני עבד לבוראו, ברוך שעשני כרצונו, ברוך.