1
כאשר וִילָחוּאָנָה סיים לספר את סיפורו, עיניו היו מזוגגות וקולו ניחר. אליסיה השפילה את מבטה והחרישה. כעבור זמן־מה כיחכח העיתונאי בגרונו, והיא שלחה אליו חיוך רפה.
"סוזנה מעולם לא שבה לראות את בעלה ובנותיה. במשך חודשיים עברה בכל המפקדות, בתי החולים ומוסדות הצדקה ושאלה עליהם; איש לא ידע דבר. יום אחד, בייאושה, החליטה להתקשר לדוניה פדריקה אוּבָּך. ענה לה פקיד, שהעביר את פנייתה למזכיר. סוזנה סיפרה לו מה התרחש והוסיפה כי הסניורה היא היחידה שתוכל לעזור לה. "היא ידידה שלי," אמרה.
"מסכנה," מילמלה אליסיה.
"זמן־מה לאחר מכן אספו אותה ברחוב והביאו אותה למוסד לחולות רוח. שם שהתה כמה שנים. אומרים שכעבור שנים אחדות נמלטה משם. ככל הידוע לנו, סוזנה אבדה לעד."
השתררה שתיקה ממושכת.
"ומה עם ויקטור מתאיש?" שאלה אליסיה.
"לעורך הדין בּרִיאָנס, שאיזבלה גיספֶּרט שכרה את שירותיו זמן־מה קודם לכן כדי לנסות לעזור לדויד מרטין, נודע לבסוף שגם מתאיש נכלא במצודת מונטז'ואיק. החזיקו אותו בתא מבודד לפי פקודתו המפורשת של מנהל הכלא, דון מאוריסיו ואלס, והוא לא הורשה לצאת לחצר עם שאר האסירים או לקבל ביקורים וגם לא לקיים קשר כלשהו. מרטין, שגם אותו כלאו פעם אחר פעם באחד מתאי הבידוד, היה היחיד שיכול לדבר איתו — הם החליפו מילים דרך המעבר. כך נודע לבריאנס על המתרחש. אני משער שבאותו זמן התעורר מצפונו של עורך הדין והוא חש אשם במקצת, כך שהחליט לעזור לכל אותם אומללים — מרטין, מתאיש..."
"עורך הדין של המקרים האבודים," אמרה אליסיה.
"כמובן הוא לא היה יכול להציל אותם. את מרטין רצחו בפקודתו של ואלס, או זה מה שאמרו בכל אופן. על מתאיש לא נודע עוד דבר. מותו עדיין בגדר מסתורין. איזבלה, שמאמינים כי בריאנס המסכן התאהב בה כמו שקרה לכל מי שהכיר אותה, נעלמה גם היא בנסיבות חשודות. בריאנס לא היה יכול להרים את ראשו אחרי כל זה. הוא אדם טוב, אך הוא היה מבוהל, ולמעשה הוא גם לא היה יכול לעשות דבר."
"אתה סבור כי מתאיש עודנו כלוא שם?"
"במצודה? אני מקווה שאלוהים לא התאכזר עד כדי כך ולקח אותו אליו בעוד מועד."
אליסיה הינהנה, מנסה לדמות לעצמה את כל מה שהתרחש.
"ואת?" שאל וילחואנה, "מה את חושבת לעשות?"
"מה אתה רוצה לומר?"
"את מתכוונת להישאר כל כך מנותקת אחרי כל מה שסיפרתי לך?"
"הידיים שלי קשורות כמו אלה של בריאנס," השיבה אליסיה, "אם לא יותר."
"כמה נוח."
"עם כל הכבוד, אינך יודע עלי דבר."
"אם כך ספרי לי. עזרי לי להבין את הסיפור הזה. אמרי לי מה אוכל לעשות."
"יש לך משפחה, וילחואנה?"
"אישה וארבעה בנים."
"ואתה אוהב אותם?"
"יותר מכל דבר בעולם. מה השאלות האלה?"
"אתה באמת רוצה שאומר לך מה עליך לעשות?"
וילחואנה הינהן.
"תסיים את המאמר שיַקנה לך זכות כניסה לספרייה האקדמית של ברצלונה. תשכח ממתאיש. ממרטין. מוואלס ומכל מה שסיפרת לי. ותשכח ממני. מעולם לא הייתי כאן."
"זה לא היה ההסכם," מחה וילחואנה. את רימית אותי..."
"ברוך הבא למועדון," אמרה אליסיה בדרכה ליציאה.
