טמאים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טמאים
הוספה למועדפים

טמאים

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חיים אבני

חיים אבני הוא פרופסור להיסטוריה יהודית בעת החדשה באוניברסיטה העברית בירושלים. ייסד ועמד בראש המדור ליהדות אמריקה הלטינית, ספרד ופורטוגל במכון ע"ש אברהם הרמן ליהדות זמננו. מחקריו עוסקים, בין היתר, בתולדות ארגנטינה ואמריקה הלטינית, בספרד בימי פרנקו, בהצלה בתקופת השואה, בציונות ובהשוואת תולדותיהן של הקהילות היהודיות באמריקה הלטינית, בקנדה ובארצות הברית. הוא כיהן כמנהל האקדמי של הארכיון הציוני המרכזי.

תקציר

הספר "טמאים" בוחן את מקומו ואת תפקידו של "המקצוע העתיק בעולם" בשתי זירות גיאוגרפיות רחוקות ושונות לכאורה זו מזו, ארגנטינה וישראל, ובפרק זמן ארוך - משלהי המאה התשע-עשרה ועד לימינו אנו.
 
לפני יותר ממאה שנים הפכה ארגנטינה ליעד בולט של סחר בנשים יהודיות. הנשים הובאו לארץ הרחוקה בידי סרסורים יהודים שניצלו את ההתמוטטות הכלכלית של היהודים ברוסיה הצארית ובמחוזות המזרחיים של האימפריה האוסטרו-הונגרית. סוחרי הנשים פגעו בשמה הטוב של יהדות ארגנטינה, וזו החרימה אותם ואת כל הקשורים בהם. "הטמאים", כך הם כונו בקרב הקהילה.
 
מאה שנים לאחר מכן הניעה ההתמוטטות הכלכלית והפוליטית של ברית המועצות גל עצום של סחר בנשים, וחלק ממנו הגיע לחופי מדינת היהודים. בעקבות הסחר בנשים בשנים האחרונות חלו שינויים רבים בתמונת המצב של הזנות בישראל כפי שהיתה מאז תקופת המנדט הבריטי וימי קום המדינה.
 
הזנות והסחר בנשים היו תלויים מאז ומעולם בביקוש מצד הגברים - הזונים. אולם הנפשות הפועלות בדרמה הזאת אינן רק הזונים, הזונות וסוחרי הנשים. החברה שבתוכה מתרחשים הדברים והנורמות החוקיות והמוסריות שלה הן חלק בלתי-נפרד מהסיפור.
 
המחקר ההשוואתי המוגש לקורא בספר זה מביא את סיפורם המרתק של הסרסורים והזונות בארגנטינה ובישראל לצד בחינת דמותה של החברה הסובבת ויחסה לתופעת הזנות בכל אחת משתי הזירות. בכך מציב הספר את הקורא בפני בעיות מוסריות אלה כאן ועכשיו. 

פרק ראשון

מבוא
ויראֶהָ יהודה ויחשבֶהָ לזונה [...] ויֵט אליה אל הדרך, ויאמר: "הבה נא אבוא אליך" [...] ותאמר [תמר]: "מה תתן לי כי תבוא אלי?" ויאמר: "אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן." ותאמר: "אם תתן עֵרָבון [...] חׂתָמך ופתילֶך ומַטְך אשר בידך." ויתן לה, ויבוא אליה, ותהר לו. (בראשית לח, טו-יח)
כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל, והתעמֶר בו ומכרו - ומת הגנב ההוא, ובערת הרע מקרבך. (דברים כד, ז)
 
בשתי מובאות אלה באים לידי ביטוי נושאי ספר זה במלואם. הספר מתמקד בשתי זירות גיאוגרפיות רחוקות ושונות לכאורה זו מזו, ארגנטינה וישראל. הדרמה המאחדת אותן היא הזנות והסחר בנשים. "הנפשות הפועלות" בדרמה, "השחקנים" על הבמה, הם הגברים שיצרם מניעם לחפש סיפוק מיני תמורת תשלום; הנשים העוסקות בכך; הסרסורים, ובייחוד אלה ש"גנבו נפש", הדיחו לזנות ומכרו נשים; החברה, שבתוכה מתרחשים הזנות והסחר בנשים, והנורמות החוקיות והמוסריות של חברה זו. בחמישה "שחקנים" אלה, בכל אחת משתי הזירות, זו הרחוקה מאיתנו וזו שלנו, תושבי מדינת ישראל, יעסוק הספר.
 
*
 
"המקצוע העתיק ביותר" הוא בוודאי "מקצוע" המגרה את הסקרנות ואת יצר המציצנות של רבים. הביקוש של גברים הוא המקיים אותו. בביקוש זה ייתכן שחבויה לא רק התאווה הגברית לפוליגמיה, אלא גם ההכשר החברתי הניתן לה. רמז לדבר ניתן למצוא גם בשפת היומיום המתייחסת לזנות בזמננו: מספקת הביקוש היא "זונָה", "פרוצה", מושגים בלתי מחמיאים, שספק אם הנוגעות בדבר מתהדרות בהם. לא בכדי עוברים מושגים אלה ייפוי למושגים יפים יותר, כגון "נערת ליווי" או "עובדת מין". לעומת זאת זוכים הגברים הפונים לשירותיהן של זונות למושג הניטרלי: "קליינט" או "לקוח", וזאת בשעה שניתן היה להשתמש במושג המקראי ההולם יותר - "זונֶה", וברבים - זונים. "אשר אתם זונים אחריהם", אומרים המתפללים בברכות "שמע" בתפילות שחרית וערבית מדי יום, והנביא יחזקאל אומר (יחזקאל ו, ט): "אשר נשברתי את לבם הזונֶה." אמנם, ה"זונים" כאן וכל האחרים בתנ"ך הם פעלים או תארים. אולם אם יש בעברית צופֶה במשמעות של פועל ושם עצם כאחד, האם יהיה זה מן הנמנע שיתקיים גם זונֶה? כדי להימנע מהמכבסה הלשונית, "הלקוחות" ו"הקליינטים" יכונו בספר זה פשוט "זונים".
 
*
 
הרקע לפרשה הראשונה, הארגנטינית, שבה יעסוק הספר, הוא המשבר הכלכלי החמור שהתרחש החל מהרבע האחרון של המאה התשע עשרה באימפריה הרוסית, הצארית, ובמחוזות הסלאביים, המזרחיים, של האימפריה האוסטרו הונגרית. העוני העמוק שאליו נקלעו המוני יהודים באזורים רחבי ידיים אלה של מזרח אירופה היה בחלקו תולדה של המודרניזציה הטכנולוגית שהתרחשה בהם, ושחוקים מיוחדים באימפריה הצארית מנעו מהיהודים להשתלב בה. במקביל התרחשה באותה תקופה התפשטות דמוגרפית עצומה של האוכלוסייה היהודית. ההגירה ההמונית, שנועדה לפתור מצוקות אלה, העמיקה את "המודרניזציה הערכית" - החילון - שהתרחש בקרב חוגים יהודיים רחבים, ומוטט אצל רבים גדרות וסכרים שהיו עד אז איתנים ומוצקים.
ארגנטינה היתה אז אחד החופים להגירה היהודית הגדולה, ולרגע קט אף נראה כאילו היה בה כדי להוות פתרון עיקרי למצוקה על ידי ריכוז טריטוריאלי של המוני יהודים ויצירת אוטונומיה לאומית יהודית. במקום זאת, בנסיבות שנעמוד עליהן במפורט, הפכה ארגנטינה ליעד מרכזי ומוכר לסחר בנערות ובנשים יהודיות ממזרח אירופה. הסרסורים באו גם הם מאירופה המזרחית והיו לעתים קרובות שלוחה של העולם התחתון היהודי של ארצות מוצאם. הם שילבו את ארגנטינה ברשת רחבה של סחר בנשים יהודיות, שהשתרעה עד דרום אפריקה ועד הודו וסין. נוכחותם ובולטותם בבואנוס איירס העיבו על חיי הקהילה היהודית שנוצרה באותה תקופה, ושבעיניה היו כל העוסקים בזנות בגדר טמאים. גם בספר זה, בסקירת פעולותיהם של סוחרי הנשים והסרסורים והמאבק שנוהל נגדם, נכנה אותם בלשון יהודי המקום: "הטמאים".
בראשית עיוננו ננסה לתהות על הסיבות שגרמו לכך שארגנטינה, למרות ריחוקה הגיאוגרפי מאירופה, הפכה לדוגמה בולטת בתחום הזנות והסחר העולמי בנשים. בעיני יהודים רבים ב"עולם הישן" האפיל דימוי זה של הרפובליקה הרחוקה על הקשר הבולט יותר שלה עם תולדות עם ישראל בעת החדשה: מפעל ההתיישבות הגדול של הברון מוריס דה הירש, שהועמד כמתחרה למפעל הציוני. "טוב שאינך יודע מה אמרו אצלנו בפולין על יהודי הנוסע לבואנוס איירס," אמר לי עמית וידיד יקר בראשית שנות השישים של המאה העשרים, כאשר התכוננתי למסעי הראשון לרפובליקה הדרומית. עדותו נסבה על שנות השלושים וכוונתו היתה כמובן ל"טמאים". היהודים בוודאי לא יכלו להביא לפריחת הזנות לבדם. הם יכלו רק לשרת את התופעה הזאת ולהשתלב בה. על כן נתבונן תחילה בחברת הרוב הארגנטינית, בזונים בה, באמות המידה החברתיות בתחום הזנות, בחוקים שנחקקו ובמידת אכיפתם.
בפרק שלאחר מכן נעסוק בנשים שנועדו לספק את הזונים, ונאמוד את חלקן של היהודיות בקרבן. נתחקה אחר הדרכים שבהן הן הגיעו לעיסוקן, וחרף העדר כמעט מוחלט של תיעוד ישיר שמקורו בהן עצמן, אנסה לצייר משהו מדמותן, מאורחות החיים שבהם הן היו נתונות ומגורלן ברבות השנים. "הטמאים", סוחרי הנשים והסרסורים היהודים, יהיו הנושא של פרק מיוחד ומורחב. העובדה שהללו היו מאורגנים במעין קהילה יהודית משלהם ושהם עוררו התנגדות מאורגנת של הציבור היהודי "הכשר" בארגנטינה גרמה לכך שהתיעוד לגביהם הנו רחב הרבה יותר מאשר לגבי הנשים שבהן הם סחרו. ננסה לעמוד על עוצמתם הכספית ועל השפעתם על רשויות החוק מכוחה של עוצמה זו. נתבונן גם בצירוף הנסיבות שהביא בסופו של דבר להתמוטטותם.
חלקה של יהדות ארגנטינה "הכשרה" בדרמה זו יהיה נושא לפרק נוסף. תפוצה זו הלכה ונוצרה בעצם התקופה שבה התרחבה הנוכחות של "הטמאים" בארגנטינה. האתגר שהללו הציבו בפני קהילת המהגרים, שהיתה בשלבים הראשונים של התגבשותה, אולי סייע לתהליכי התארגנותה. אולם מבחינת העוצמה הכלכלית וההשפעה המעשית על הרשויות היתה ההתמודדות איתם קשה ביותר, לרוב גם חסרת סיכוי. בצד המאבק ב"טמאים" של הציבור המקומי יוצג מאבקו של ארגון מיוחד, שהיה זרוע מקומית של ארגון יהודי מאנגליה שגם מימן אותו. ארגון "מיובא" זה הפך בשלהי התקופה הנדונה לעמוד התווך שסביבו קם ארגון הגג הייצוגי הראשון של יהודי ארגנטינה.
המציאות הכללית בארגנטינה - תהליך ההגירה הגדולה ודמותה המשתנה של העיר בואנוס איירס בעשרות השנים האחרונות של המאה התשע עשרה - תוצג אף היא בפרקים השונים; הצצה למצב החוקי של הזנות בתקופה שבה חדלו יהודים מלהיות נוכחים בה תהיה חלק מפרק הסיכום של הפרשה הארגנטינית של מחקרנו. בפרק זה נתהה גם על גורלם של "הטמאים" לעת זקנתם ועל גורלו של הארגון שמטרת הקמתו היתה המלחמה בהם.
 
 
מארגנטינה נתיק את מבטנו לארץ ישראל, תחילה אל התקופה שבה שלטו הטורקים בארץ ושבסופה פרצה מלחמת העולם הראשונה. בראשית המאה העשרים היתה גם יפו חלק מהתפרסות הזנות היהודית העולמית. בימי מלחמת העולם הראשונה הביאו המשבר הכלכלי והעוני המנַוֵול את הזנות למשכנות ישראל בירושלים, שבה שהו המוני חיילים זרים שחיפשו חמימות נשית ופורקן מיני בתשלום. בפרק שלאחר מכן נעקוב אחר תופעת הזנות ב"בית הלאומי היהודי", שהיה מאורגן, כמו בארגנטינה, כחברה וולונטרית, אם כי אוטונומית למחצה, תחת שלטון בריטי. תשומת לב מיוחדת יקבלו ההתרחשויות בתחום זה בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר "העיר העברית הראשונה" ויתר ערי היישוב היהודי היו מקום הבילוי של המוני חיילים מבעלות הברית בצאתם לחופשה ממחנות הצבא הגדולים שהוקמו אז. בשני הפרקים הבאים תיבחן המציאות ששררה ושוררת גם כיום במדינת ישראל הריבונית. בתחילה נעסוק בראשית תקופת העצמאות וב"ישראל הקטנה". נתבונן בדמותם של הזונים, הזונות והסרסורים ונעמוד על יוזמות החקיקה ועל מידת האכיפה של החוק. תשומת לב מיוחדת תוקדש לעבודתה של ועדת החקירה במחצית השנייה של שנות השבעים, שניסתה להתמודד עם בעיית הזנות על היבטיה השונים, כאשר בעקבות מלחמת ששת הימים נפרצו הגבולות והמדינה כולה עברה שינויים מופלגים. בהמשך נעבור לשלהי המאה העשרים ולראשית המאה הנוכחית. כאן ייסגר מעגל הדמיון בין ישראל לארגנטינה. בתקופה זו הפכה מדינת ישראל ליעד בולט לסחר בנשים, המיובאות אליה לצורכי זנות ממדינות ברית המועצות לשעבר. קווי הדמיון בין סוחרי הנשים והסרסורים בישראל ל"טמאים" היהודים בארגנטינה, וההשוואה של יחסן של חברות הרוב ושל מערכות החקיקה והאכיפה שלהן לזנות כאן ושם, יוצגו בפרק האחרון של הספר.
לאורך כל הפרקים העוסקים בארגנטינה הוזכרו "טמאים" וזונות רק בשמם הפרטי ובאות הראשונה משם המשפחה. הדבר נעשה כדי למנוע את הזיהוי של בני הדורות הבאים וכמובן כדי למנוע זיהוי מוטעה של בעלי שמות משפחה דומים. כלל זה קוים גם לגבי הקשורים בזנות במדינת ישראל והופר רק במקרים מיוחדים שבהם תוכן הדברים חייב זאת, או כאשר לא קיים החשש של זיהוי משפחתי מוטעה.
 
*
 
"השוק הלבן" - בכותרת זו בחר הסופר והעיתונאי הוותיק אשר ביילין למאמר גדול שפרסם בעיתון הסתדרות העובדים דבר ב 27 ביולי 1945. Trata de blancas - "המסחר ב(נשים) לבנות" הוא המונח המציין את הסחר בנשים בשפה הספרדית, ונראה הדבר שהקרבה בין הכותרת ובין המונח הזה אינה מקרית. במאמרו תיאר ביילין בצבעים קודרים את ההידרדרות המוסרית שחלה ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה, והוא סיים אותו במשפט הבא: "אם אין אנו רוצים שארצנו תיהפך לבואנוס איירס שנייה... אז עלינו לרוצץ את ראש הנחש עוד בטרם הספיק להרעיל בארסו המסוכן את דם היישוב." (ההדגשה שלי, ח"א.) ראש הנחש היה, לדעתו, בתי הבושת, שהיו נפוצים בירושלים ובעיקר בתל אביב, ובהם הסרסורים והזונות. תיאוריו ותכניו של המאמר התייחסו באורח בלעדי למה שהתרחש ברחובות היישוב היהודי בארץ, ללא קשר כלשהו לארגנטינה, מלבד הקישור הכמעט אוטומטי בתודעת בני הדור ההוא של עסקי זנות באשר הם עם בירתה של הרפובליקה הדרומית ההיא שביבשת אמריקה.
ההתבוננות ההשוואתית בשתי הזירות שבהן עוסק ספר זה מתבקשת אפוא גם משום הדימוי התודעתי הזה.
 
פרק א
משום מה ארגנטינה?
התדמית
אחד מסיפוריו הקצרים הראשונים של ש"י עגנון נושא את הכותרת "הסרסור לעריות".
בסיפור זה איטשלי, הסרסור, שבנערותו היה עוזר למלמד, "נכנס ובא לאכסניות, סובב בשווקים, גם יעלה למסילת הברזל, בשעה שצריכים המסעות לבוא. שם מכירים אותו ויודעים למה ברייה זו באה, ובפרט ה'פריצים' הצעירים, מבני אומות העולם..." אשתו, "שבנערותה היתה גם היא 'סחורה חיה', מיום שנישאה לו היא עקרת הבית ועושה סחורה בנפשות אחרות..." איטשלי הסרסור הוא גם כוהן. "ובימים נוראים הוא בא לבית הכנסת הגדול, מתעטף בטליתו ועולה לדוכן." הלקוחות של איטשלי, הגויים הפולנים, באים אף הם לעתים בראש השנה לבית הכנסת הגדול, לשמוע את זמירות החזן ולראות את מנהגי היהודים. ואיטשלי, עטוף בטליתו, מברך את העם הקדוש...
סרסור וסוחר נשים, המעורה בקהל כאחד האדם ומברך את הציבור ככוהן מן המניין, נראה לעגנון כמציאות קיימת שיש להתריע נגדה. ייתכן שלא במקרה התפרסם הסיפור הקצר דווקא בגיליון שהופיע לקראת הימים הנוראים, בערב ראש השנה תרס"ו (1905).  אולם הנושא עצמו - זונות וזנות בקרב היהודים - לא היה חדש במציאות של יהודי מזרח אירופה ובספרות היהודית.
מנדלי מוכר ספרים, אחד מגדולי המספרים היהודים של המחצית השנייה של המאה התשע עשרה, עסק בתופעה בהרחבה באחד מסיפוריו הראשונים, כארבעים שנה לפני הסיפור הקצר של עגנון. בגרסתו הסופית נכלל סיפור זה ברומן הגדול הראשון של מנדלי, בעמק הבכא, והוא מתאר את ביילא, נערה בת שש עשרה, המגיעה מהעיירה הקטנה קבציאל אל העיר הגדולה יותר, כסלון, כדי לחפש עבודה כמשרתת בבתי יהודים אמידים. היא נופלת בידיה של סרסורית, גם היא זונה לשעבר, וזו מוכרת אותה לחברתה, בעלת בית בושת מקומי. בעלה, לוי בחור, "היה חבר להסוחרים בנפש אדם מבנות ישראל, ואין בהם יודע ציד ומבין ערום כמותו, ולפיכך חבריו נמלכים בו בכל דבר קשה, ומשאם ומתנם בסחורה חיה זו ומכירתה בכל המדינות בארץ וחוץ לארץ, נחתכים על פיו". באמצעות דמויות נוספות באותו בית בושת מתאר מנדלי בהרחבה את הדרכים שבהן "צדו" סוחרי הנשים היהודים את בנות העיירות התמימות ואת תהליך הפיכתן לזונות כנועות ומיואשות. גורלה של ביילא נועד להיות דומה לשלהן, אלמלא חלו התפתחויות דרמטיות, פרי רוחו של הסופר, שבזכותן נשארה בתומתה. אולם מנדלי אינו מותיר צל של ספק שתיאוריו שאובים מן המציאות ושהסרסורים ובעלי בתי הבושת הם חלק מהחברה היהודית. 
הזנות, הסרסור והסחר בנשים בחברה היהודית מופיעים כנושאים נלווים להתמוטטות החברה המסורתית וערכיה. הרקע לכך הוא ההתרוששות של שכבות רחבות בציבור היהודי כתוצאה מראשית המודרניזציה והפיתוח הטכנולוגי באזורים המערביים של האימפריה הצארית ובמחוזות המזרחיים של האימפריה האוסטרו הונגרית. נערות ונשים צעירות נאלצו לצאת מעיירותיהן לעבודה בערים, שבהן החלה צמיחה תעשייתית. הללו היו יעד לסרסורים. "חתנים" מהודרים שהופיעו בעיירות וויתרו על נדוניה היו אמצעי ציד נוסף. בתי הבושת המקומיים היו רק אחד היעדים לסחר בנשים, ולעתים קרובות רק יעד ארעי. כמו בסיפור של מנדלי, עסקו הסרסורים במכירתה של "הסחורה החיה... בכל המדינות וחוץ לארץ". ואכן, מוצאים אנו ידיעות חוזרות ונשנות בעיתון העברי המליץ משנת 1889 בדבר מרכזיותה של קושטא כיעד ל"ייצוא" זה. "'קומיסיונרים' מתחתנים עם נערות עניות יפות ומוכרים אותן בקושטא והדברים כבר ידועים ומפורסמים ואינם צריכים ראיה," נאמר שם. "השם יהודי פולני היה שם נרדף לגנאי וכל יהודי אשכנזי הוא בעיניהם כאחד מהנבלים ההם," נאמר בכתבה אחרת. על פי עדות נוספת, נמכרו הנערות והנשים בתחילה כפילגשים להרמונות השליטים בטורקיה, ומשרבתה "הסחורה", גם לבתי הבושת הרגילים במצרים, בהודו ובמזרח אסיה. בחודשי הסתיו של שנת 1892 נסערה דעת הקהל היהודית והכללית לרגל משפט שהתנהל בעיר למברג (Lemberg, היום: לביב - Lviv), בירת מחוז גליציה המזרחית שבאימפריה האוסטרו הונגרית. עשרים ושבעה סרסורים יהודים הועמדו שם למשפט - חלקם לאחר שהוסגרו על ידי השלטונות הטורקיים - על חלקם בפיתוי הנערות, בהעברתן מעיירות גליציה ובוּקוֹבינה דרך ערי האזור לקוּשטא ובשעבודן שם בבתי הבושת. עדויותיהן של כמה מהקורבנות על חיי העוני שלהן לפני שהועברו לטורקיה ועל חייהן בעבדות שם זעזעו אז את הנוכחים במשפט ואת דעת הקהל. 
החל מרגע מסוים הופיעה דווקא ארגנטינה, ובירתה בואנוס איירס, כסמל הבולט ביותר של שוקי הזנות מעבר לים. בשיר עממי משנת 1904, שלוקט מפי זונות, מופיע הסיפור בתמציתו, עם השיבוש המצוי של שם העיר:
 
שמעו נא אחים טובים, שמעו נא אחים טובים,
גזירה יצאה מאלוהים: מדינה חדשה הופיעה ובאנעס איירע שמה.
אוי באנעס איירע, אוי באנעס איירע, שם חיים בעולם שכולו זוהר,
כל נערה יפה שלשם נוסעת, הביתה מביאה היא אלפי רובל...
 
כאשר הגעתי לבאנעס איירע, הוא לקח תמורתי אלפי רובל,
ועם אדם שחור ציווה עלי ללכת...
הוי, שוכבת אני על משכבי, רטוב מדמעותי הכר.
קומי, אחות טובה, חתנך, הטוב מכולם,
אותך לבאנעס איירע מכר. 
 
זיהויה של בואנוס איירס כבירת הזנות מצא את ביטויו גם בספרות היפה ביידיש. שלום עליכם פרסם בשנת 1909 את אחד מ"סיפורי הרכבת" שלו תחת הכותרת "האיש מבואנוס איירס". כמו בסיפורים אחרים של שלום עליכם, גם כאן המספר הוא סוכן נוסע. במקרה זה הוא מדווח על מונולוג יומרני של שכנו למסע, המתפאר לא רק בעושרו הרב, אלא גם ביכולתו להבחין בערכה של סחורה, במחירה וביעד שאליו ראוי להפנותה כדי להרבות את הרווחים. רשת המסחר של הדובר פרושה, לדבריו, על פני כל בירות אירופה, אולם מרכזה בבואנוס איירס. הוא ושני שותפיו חולשים לא רק על הסחורה ועל מקורות אספקתה, אלא גם על המשטרות בכל העולם, "המונחות, חא חא, אצלנו בכיס... אם אנקוב בסכום שאנחנו משלמים כל שנה למשטרה בלבד, אתה ממש תיבהל... אצלנו - תאמין או לא תאמין - נתינה של עשרת אלפים, חמישה עשר אלף, עשרים אלף - פו! דבר של מה בכך!" מתפאר האיש. אולם לאורך כל הסיפור אין הוא נוקב בשמה ובטיבה של הסחורה... ועל כך תוהה בן שיחו, הסוכן הנוסע - שלום עליכם. הקורא, לעומת זאת - ובייחוד הקורא בן אותו הזמן - מנחש יודע כבר מהכותרת במה מדובר... ברגע האחרון הסוכן הנוסע מצליח לשאול את השאלה המציקה לו לאורך כל הדרך: "מהו בעצם העסק שלך? במה אתה סוחר?" והוא מקבל את התשובה המתחמקת: "במה אני סוחר? חא חא! לא באתרוגים, ידידי, לא באתרוגים אני סוחר!" לקוראים ברור כמובן בשלב זה מהו תחום עיסוקו של אותו סוחר. וכך, בבנייה פסיכולוגית עדינה של הדמות, במשולב עם כותרת הסיפור, סייע שלום עליכם להעמיק את הסטיגמה שהיתה נפוצה כבר אז, של בואנוס איירס, העיר הזונה. 
הזיהוי של בואנוס איירס עם זנות ועם סחר בנשים אצל בני הדור שלפני מלחמת העולם הראשונה עולה בעוצמה מפתיעה גם ברומן מכאן ומכאן של סופר העלייה השנייה בארץ, חיים יוסף ברנר, שהתפרסם בשנת 1911. מורת רוחם ואכזבתם של גיבור הרומן ושל ברנר עצמו מעיר הקודש, ירושלים, מעלות מתוכו את הדברים הבאים: "היה מחנק בגרון. דומה היתה כנסת ישראל באותה שעה בעיני הבחור הרציני ... לזונה עדינה ועלובה בכרכי הים, היא בואנוס איירס, שבצר לה היא מתריעה על מצבה לפני 'אורחיה', שבהם ובדעתם עליה היא תלויה כולה. ואף על פי כן אין היא חדלה מהיות זונה, מפני שטבעה נעשה כך... נפלה אימה חשֵכה גדולה, זונה בבואנוס איירס... כן, כן, בואנוס איירס... עיר זו ... בירת ארגנטינה, שמזוהמי ישראל המועטים בה מעפשים את אווירה במסחרם החי... ואף על פי כן... חי... חי... רעיון משונה... אף על פי כן בכלל... דבר מעניין... כמה עולה היא על זו עיר הקודש, בירת פלשתינה, שרובה יהודים והמסחר החי אין בה..." (ההדגשות בטקסט שלי, ח"א.) ירושלים של היישוב הישן חיה מכספי החלוקה, שקובצו באמצעות התדמית הקדושה ששלוחי דרבנן, השד"רים, הציגו בפני יהדות הגולה. ההשוואה של ירושלים באותה עת עם זונה היתה בוודאי חזקה ומהממת כל צורכה. אולם מעניינת לא פחות העובדה שברגע שברנר נזקק להשוואה זו, עלתה אצלו לכאורה כמובנת מאליה לא זונה יהודייה סתם (שכמותה נמצאו גם ביפו וביישוב החדש), אלא דווקא הזונה של בואנוס איירס. הזכרתה של זו מעידה על עוצמת דימויה של בואנוס איירס כמרכז הזנות בקרב ציבור הקוראים של ברנר בארץ ישראל ובחו"ל. 
לאור כל זאת גם לא ייפלא מקומן של ארגנטינה ובואנוס איירס ברומן של שלום אש, שפורסם בשנת 1917 והעוסק כולו בעולם התחתון ובזנות בפולין. מוטקה גנב, הגיבור הראשי ביצירה רחבת היקף זו ושעל שמו נקרא הרומן, עושה את כל הדרך מהעיירה הקטנה שבשוליה נולד ובה גדל, דרך בית מלאכה לזכוכית בעיר סמוכה, אל להקה נודדת של עושי נפלאות, העוסקת גם בזנות ובגנבה. פרשה זו בחייו של גיבור הסיפור מסתיימת ברצח של סרסור יריב, באימוץ זהותו של הנרצח ובבריחתו של מוטקה עם נערתו של הנרצח לוורשה הבירה. כאן הופך מוטקה לסרסור החי על רווחיהן של כמה זונות. כאשר הוא מבקש למכור את "נכסיו" ולהפוך לאדם "כשר", מופיעות ארגנטינה ובואנוס איירס ברומן. "השם 'בואנוס איירס', 'ארגנטינה', מתהלך כאגדת זוהר בין הצעירות שב'קובות'... שם, בבואנוס איירס, הצעירות הן בנות חורין, מרוויחות הרבה כסף אצל השחורים, מקבלות אחרי כן על נקלה חתנים ונעשות בעצמן לבעלות 'בתים'. כל הסוחרות העשירות האלו, הבאות מבואנוס איירס, היו לפנים הן עצמן צעירות יושבות בקובות. (...) משום כך משתוקקות כל הצעירות בנות ה'בתים' להימכר לבואנוס איירס, ויום בואם של הסוחרים מארגנטינה לקנות 'סחורה' - יום חג הוא בעיר הישנה. כל הצעירות צובעות את שערן צבע בהיר, מתלבשות בשמלות בהירות, כי הסוחרים קונים ביתר רצון את הבלונדיניות; שהרי הכושים השחורים שבבואנוס איירס אוהבים רק את הבלונדיניות." 
על מידת ההתאמה בין תדמיתה של בואנוס איירס בעיני הזונות בוורשה, לפחות על פי סיפור זה, ובין המציאות בבירת ארגנטינה נעמוד בהמשך. נציין כאן רק את העובדה ששלום אש ידע בוודאי שנערות יהודיות שנשבו לזנות וזונות מרצון נשלחו מוורשה ומיתר ערי רוסיה הצארית ועיירותיה ליעדים רבים אחרים. אולם מכל אלה מופיעה רק ארגנטינה כארץ היעד ל"סחורה". קרוב לוודאי שכמו חיים יוסף ברנר, גם שלום אש כיוון למושגים שרווחו בציבור בדבר המוקד הבולט ביותר של הזנות העולמית, ובכללה גם היהודית.
מתי ובאילו נסיבות נוצרה תדמית זו?
 
מקורות התדמית של ארגנטינה
כפי שנראה להלן, הנוכחות היהודית בעסקי הזנות בארגנטינה החלה כבר בשנות השבעים של המאה התשע עשרה. באותו זמן היתה ארגנטינה ארץ לא נודעת. שמה פרץ במעומעם אל הציבור היהודי באירופה בשנים הראשונות של שנות השמונים, כאשר בעקבות הפרעות ברוסיה נתעוררה יוזמה להפנות את פליטי הפוגרומים לארגנטינה. יוזמה זו לא הובילה לשינוי בידע על ארגנטינה, ורק בשנים האחרונות של אותו עשור, לרגל התגברות מסוימת של ההגירה, החלה העיתונות היהודית במערב אירופה ובמזרחה לטפל בשאלת כדאיותה של ההגירה לארגנטינה.  במסגרת הוויכוח שהתעורר, נשמעו רמזים ראשונים על פעילותם של סוחרי הנשים, אולם רמזים אלה היו מועטים ומעומעמים.
אחד הדיווחים הראשונים היה מכתבו של אדם שחתם "תושב" ("Resident"), שהתפרסם באוגוסט 1887 ב Jewish Chronicle בלונדון, שבו הוא הגיב להצעה לעודד הגירה של יהודים מזרח אירופים לארגנטינה. החותם על המכתב הציג עצמו כמי שחי בארגנטינה עשרים ושלוש שנים. לדבריו, הוא ראה כבר יהודים שהגירתם נכשלה והם מבקשים לחזור לארצם. "אחרים, לדאבון לבה היומיומי של האוכלוסייה היהודית, אינם מהווים בשום פנים תוספת רצויה," הוסיף, אך לא פירט. כשנתיים לאחר מכן, בהמליץ, שיצא לאור בסנקט פטרסבורג, בקצה האחר של העולם היהודי האירופי, העיד יהודי מזרח אירופי על יהודים אחרים מאותו מוצא, "כאלה שלבוז ולקלון הוא לישראל שממעיו יצאו". אותה עדות מפי אותו אדם חזרה שוב בהמליץ לאחר תשעה חודשים. לדבריו, צודקים יהודי ארגנטינה האחרים המסתייגים מיוצאי מזרח אירופה: "אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה - הם עוסקים במלאכות הבזויות ביותר!" בין שתי עדויות אלה התפרסם בהצפירה, שהופיע בוורשה, מכתבו של יוצא ליטא שחי ביוהנסבורג על חוויותיו בשנת 1886 בבואנוס איירס, כאשר הוא ביקש להשתקע בה כסוחר. לדבריו, כל מי ששמע שהוא יהודי ממוצא רוסי נרתע מפניו, והיו ששאלו אותו כמה בחורות צעירות הביא איתו. מכתבו של מהגר יהודי ממוסקבה מעיר הנמל רוסאריו (Rosario), השנייה בגודלה לבואנוס איירס, התפרסם בחודש פברואר 1890 בשבועון העברי המגיד, שהופיע בעיר הגרמנית ליק (Lyck) שעל גבול רוסיה, והיה נפוץ בקרב קוראי העברית בכל המדינות. הוא סיפר על דוברי היידיש שמצא בעיר זו ובבירת ארגנטינה, רובם יוצאי רומניה, ובהם כאלה שהם חלאת אדם: מחזיקים ומאכלסים בתי זונות שרחובות שלמים מלאים בהם, ועוסקים בכל הפרנסות הבזויות. הכותב התנחם בעדה הקטנה של יוצאי מרוקו שמצא במקום, והם יראי שמים. 
אולם למרות רמזים ואף עדויות מפורשות אלה, לא הפכה בעיית סוחרי הנשים לנושא מרכזי בפולמוס שליווה את הניסיון הראשון של הגירה יהודית גדולה לארגנטינה. בחודש אוגוסט 1889 הביאה האונייה הגרמנית "וזר" (Weser) יותר מ 800 מהגרים יהודים יוצאי פלך פודוליה (Podolia) שבדרום מערב רוסיה. היתה זו הפעם הראשונה שיהודים מזרח אירופים כה רבים הגיעו לחופי ארגנטינה, במעורבותם של אישים מפורסמים בארגונים יהודיים מצרפת ומגרמניה. באותה שנה ובשנה שלאחריה עסקה העיתונות היהודית במזרח אירופה בשאלה, האומנם יש לכוון לארגנטינה את ההגירה היהודית ההולכת וגואה. והנה, בין הנימוקים שהועלו נגד הגירה זו, לא הועלתה טענה כלשהי הקשורה בסוחרי הנשים. פולמוס זה לא תרם אפוא לעיצוב דמותה השלילית של בירת ארגנטינה בדעת הקהל היהודית במזרח אירופה.  גם בדיוניה של הנהלת הארגון הפוליטי והחינוכי של יהודי אנגליה, The Anglo-Jewish Association (אגודת "אחים"), בשנת 1890, לא נשמעה טענה זו. הנהלת הארגון דנה אז באותה השאלה: האם לעודד הגירת יהודים לארגנטינה, ואף פנתה לשגריר ארגנטינה בלונדון כדי לשמוע ממנו מה יהיה מעמדם החוקי של יהודים שיהגרו לארצו. בעיית סוחרי הנשים לא הועלתה בדיונים אלה. עובדה זו הִנה תמוהה, משום שאותם מנהיגים היו מעורים היטב בחיים הציבוריים של יהודי אנגליה וחלקם היו קשורים גם עם "האגודה היהודית להגנת נערות ונשים" (The Jewish Association for the
Protection of Girls and Women), שהוקמה כבר בשנת 1885 כדי להילחם בסוחרי הנשים, שלונדון ונמלי אנגליה שימשו להם כתחנות מעבר. יתרה מכך, לאגודת "אחים" היה נציג בבואנוס איירס, דוד חסן. הלה דיווח תחילה בהתלהבות על בואה של האונייה "וזר", ולאחר מכן הביע דעה נחרצת נגד "ההגירה הבלתי שיטתית" לארגנטינה, אך לא התפרסם בשמו מאומה על פעילותם של יהודים ממזרח אירופה בעסקי הזנות בארגנטינה. הרמן לנדאו, אחד מחברי ההנהלה של אגודת "אחים", ששנים מועטות לפני כן היה פעיל מאוד בארגון הגירת יהודים ממזרח אירופה לקנדה לצורך התיישבות חקלאית, כתב את הדיווח הרלוונטי ביותר לנושא שלנו. הוא טען שקיימת רשת של סוכנים, הפרושה מרוסיה דרך המבורג ולונדון, שכל מטרתה לעודד את ההגירה לארגנטינה כדי לנצל ולעשוק את המהגרים המסכנים, "והיו אפילו נשים בלונדון ששימשו סוכנות לאספקת נשים לבואנוס איירס". עם זאת, כאשר התקבלה ההחלטה באגודת "אחים" בלונדון ובחברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) בפריז, בראשית שנת 1890, להתנגד להגירה לארגנטינה, היא לא הסתמכה על פרסומים ועדויות אלה. הדיונים ופרסומם ברבים לא היו אפוא מקור אפשרי לתדמית של בואנוס איירס כמוקד הזנות. 
בשנים שלאחר מכן, משנת 1891 ואילך, הפכה ארגנטינה ליעד חיובי דווקא להגירה יהודית. גרמה לכך החלטתו של הברון מוריס דה הירש להועיד מדינה זו למרכז הבלעדי של תוכניתו הגדולה להצלת יהודי רוסיה על ידי הגירתם ויישובם מחדש כחקלאים. הוא הקים לשם כך את "חברת ההתיישבות היהודית" - Jewish Colonization Association (JCA - יק"א), העמיד לרשותה שני מיליון ליש"ט, סכום שהיה אז הון עתק שכמוהו לא עמד לרשות שום קרן ציבורית, ונטל על עצמו את ניהול המפעל. תוכניתו היומרנית, ועוד יותר מכך השמועות הבלתי מבוססות שפשטו ביחס אליה במזרח אירופה ובמערבה, הפכו את הברון הירש למעין מושיע חדש ואת ארגנטינה למעין "הארץ היעודה". מקצת מחברי תנועת "חיבת ציון" ראו בתוכנית הברון תחרות לחזון יישוב ארץ ישראל, ומקצתם ביקשו את סיוע הברון גם ליישוב הארץ. בהיותו על ערש דווי, נתן מנהיגם, יהודה פינסקר, את ברכתו למפעל, והקולונל אלברט גולדסמיד (Albert Edward W. Goldsmid), מראשי התנועה באנגליה, ניאות לקבל על עצמו בשנת 1892 את תפקיד מנהל המפעל בבואנוס איירס. מנהיגם של "חובבי ציון" בפולין, הרב שמואל מוהליבר, בירך אז את הקולונל בברכה של פשרה בין חזון "חיבת ציון" לחזון הברון הירש: "כשם שהאות A היא ראשית הדרך אל האות Z, כן תוביל ארגנטינה עד ציון," אמר אז הרב.  כשלוש שנים לאחר מכן, ביוני 1895, כאשר תיאודור הרצל התייצב בפני הברון והרצה לפניו את תוכניתו בדבר מדינת היהודים, הוא ידע על קיומה של הזנות היהודית שפרחה בארגנטינה. "היהודים הארגנטינים שלך מתנהגים בהפקרות," אמר הרצל לברון. "פרט אחד הדהים אותי: שהבית שבנו תחילה היה בית מיוחד במינו." הוא התכוון כמובן לבית בושת. "לא נכון," השיב לו הברון, "את זה לא בנו המתיישבים שלי." למרות זאת, הרצל לא שלל את ארגנטינה מכול וכול: בכותרת אחד הפרקים שבספרו מדינת היהודים, שאותו כתב בעקבות הריאיון המתסכל שלו עם הירש, הוא הותיר את השאלה "ארגנטינה או ארץ ישראל?" כשתי אפשרויות שוות ערך לכאורה. 
במשך כל השנים הללו, עוד בטרם הלך הברון הירש לעולמו באפריל 1896, נמתחה לעתים קרובות ביקורת חמורה בעיתונות היהודית במזרח אירופה על המתרחש במפעלו. הצפירה, המגיד, המליץ והעיתונות היהודית ברוסית וביידיש פרסמו לא אחת כתבות ארוכות ומכתבים מזדמנים, פרי עטם של מתיישבים משכילים שחיו במושבות ובבואנוס איירס. אולם בכל אלה לא הועלתה בעיית סוחרי הנשים כגורם בעל משמעות שבגללו יש להטיל דופי בקהילה המתרחבת והולכת בארגנטינה. דוגמה בולטת לכך היא סדרת כתבותיו של הרופא יוסף יפה, שהתפרסמה בחודשים אוקטובר ונובמבר 1891 בהמליץ. בתיאוריו המפורטים על השחיתות הנוראה של מִנהלת המושבה מאוריסיו (Mauricio), שבה כיהן, הופיעו דמויות רבות מהנהלת המושבה ומן ההנהלה המרכזית שבבואנוס איירס. מנהלי המפעל בבירה, ובהם הקולונל גולדסמיד, זכו בתיאוריו למנה גדושה של ביקורת. אולם בכל שמונת המאמרים הארוכים לא הופיע אִזכור כלשהו לקיומם של סוחרי נשים. יוסף יפה והמבקרים האחרים שהטילו דופי במפעל ההתיישבותי בארגנטינה לא סיפקו בסיס לדימוי השלילי של בואנוס איירס כעיר טמאה, שגברים יהודים עוסקים בה בסרסרות ונשים יהודיות בזנות. 
הביקורת על מפעל ההתיישבות של הברון הירש בארגנטינה הושמעה בחריפות רבה מעל במת הקונגרס הציוני החמישי, שהתכנס בינואר 1902. ביקורת זו הגיעה לקיצוניות בכתביו של מנהיג פועלי ציון, ליאון חזנוביץ', שביקר בארגנטינה בשנת 1909, סייר במושבות, וניסה לארגן את המתיישבים נגד המנהלה של יק"א. ספרו על ארגנטינה התפרסם בגליציה, לאחר שבעקבות הלשנה של פקידי יק"א הוא סומן כמהפכן מסוכן וגורש מארגנטינה, בסוף דצמבר 1909 או בתחילת ינואר 1910. ביקורת זו היתה טעונה מניעים אידיאולוגיים ציוניים וסוציאליסטיים, והיא העיבה ללא כל ספק על דמותה של ארגנטינה בעיני הציבור היהודי. אולם אף על פי שחזנוביץ' היה פעיל גם במאבק נגד סוחרי הנשים, בביקורתו הוא לא דן בשפלות המוסרית של חלק מהציבור היהודי העירוני, שעסק בסרסרות ובזנות. נראה שבתודעת הציבור היהודי במזרח אירופה היתה קיימת תחילה רק ארגנטינה אחת: הארץ שהכזיבה כפתרון לבעיית היהודים, שנכרך בשמה עד כדי העמדתה כיריבה לארץ ישראל. רק בראשית העשור הראשון של המאה העשרים נוצרה במקביל גם ארגנטינה אחרת: ארץ היעד שאליה הובילו סוחרי הנשים היהודים את קורבנותיהם. שלום עליכם, ב"האיש מבואנוס איירס", קשר בין שתי ארגנטינות אלה: סוחר הנשים הפטפטן מהרכבת הגיע לארגנטינה כמתיישב באחת ממושבותיו של הברון הירש, ורק לאחר מכן עבר לבואנוס איירס. חוקר הספרות העברית דן מירון, במסתו על סיפור זה, הניח שלשלום עליכם היתה כוונה אידיאולוגית ציונית ביצירת קשר בין שתי המהויות של ארגנטינה, דהיינו: רמיזה לכך שיהודים יכולים לעסוק בהצלחה בעבודת האדמה רק בארץ ישראל. אולם ייתכן גם שבתודעת הציבור באותה שעה - ספטמבר 1909 - כבר נפלו המחיצות בין שתי הישויות הללו: מצד אחד - ארגנטינה "הכשרה", ההתיישבותית אך הבעייתית, שמתיישבים חדשים המשיכו לזרום אליה; ומצד שני - ארגנטינה "הטמאה", ארץ הזהב, ה"אלדוראדו" של הסרסורים היהודים. ואם כך הדבר, הרי ששלום עליכם רק ייצג בסיפורו מציאות זו. 
מה היה אפוא התהליך שבעקבותיו נוצרה התדמית השלילית כל כך של ארגנטינה ויהודיה בתודעת הציבור היהודי בעולם?
נראה שמכלול הידיעות והסיפורים האישיים בנושא הזנות היהודית, שהלכו והתפרסמו לאורך השנים האחרונות של המאה התשע עשרה והשנים הראשונות של המאה העשרים בתקשורת היהודית, והִישנוּת שמותיהן של ארגנטינה בכלל ושל בואנוס איירס בפרט בסיפורים אלה, הם שיצרו את המשקע התודעתי שהפך את הארץ ואת בירתה לשמות נרדפים לתופעה העולמית כולה. על פי ידיעה אחת, כבר בשנת 1897 פנו רבנים ממערב אירופה לעמיתיהם במזרח היבשת בקריאה שיתעוררו לפעולה, משום שהוכח, לדבריהם, שתשעים אחוז מהנשים בבתי הבושת בארגנטינה ובברזיל הן יהודיות מרוסיה, מרומניה ומגליציה. 
ראיית ארגנטינה כיעד עולמי לסחר בנשים לא היתה רק נחלתו של הציבור היהודי. מספר ניכר של ועידות עולמיות כונסו משלהי שנות התשעים של המאה התשע עשרה ואילך לדיון בזנות ובסחר בנשים, והדים מהדיונים הגיעו לידיעת הציבור הרחב. בשנת 1899 התכנסה בלונדון ועידה ראשונה למטרה זו. ועידה אחרת, שהתכנסה בהולנד בשנת 1901, נועדה להציע דרכים לשיפור ולפיתוח החוקים המסדירים במדינות השונות את הפיקוח הממשלתי על הזנות. הדיונים בהיבטים השונים, ולעתים גם המנוגדים, של אותה בעיה נמשכו בשתי ועידות שהתכנסו בשנת 1902, האחת בבריסל והאחרת בפריז. הוועידה בפריז הניבה טיוטה של אמנה בינלאומית, שמטרתה היתה להחמיר את הענישה על שעבוד נשים לזנות ולשפר את המאבק הבינלאומי בסוחרי הנשים. סדרת ועידות אלה נמשכה גם בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, ובכולן היו פעילים במיוחד אגודות מתנדבים ונציגי ממשלות מאנגליה, גרמניה, בלגיה, הולנד ואוסטריה, מדינות שמהן יובאו הנשים והנערות או שמהנמלים שלהן הן הפליגו אל מעבר לים. בכל אלה הובלט ביותר חלקה של ארגנטינה כארץ היעד העיקרית של סוחרי הנשים.
הקונסול הכללי של ארגנטינה בבלגיה, בליסנדרו מונטרו (Belisandro
Montero), כתב על כך בשנת 1903 במפורט. במאמר שפרסם בעקבות הוועידות שהתקיימו עד אז הוא טען: "סחר בנשים - נושא זה נוגע לנו במישרין, והסיבה היא שהרפובליקה הארגנטינית, ובעיקר בירתה בואנוס איירס, נחשבות לאחד השווקים העיקריים של מסחר מביש זה... האשמה זו מוגזמת, אף כי יש מידה מסוימת של אמת ביסודה, ולמרות הבושה הרבה יש להודות בה... מאשימים אותנו כאן, באירופה, שהרפובליקה שלנו, ובייחוד בואנוס איירס, הנן השוק הפתוח והכדאי ביותר למִמכר נשים אירופיות... הסוחרים, בהגיעם לבירה שלנו עם סחורתם האנושית, יכולים לראות עצמם בטוחים ונהנים מהעדר הענישה על פשעם." 
האשמה זו של בואנוס איירס כמקום מרכזי ובטוח לסוחרי הנשים לא נשארה נחלתם של באי הוועידות הבינלאומיות בלבד. היא הגיעה גם לעיתונות הלא יהודית, והדים ממנה אולי גם לציבור היהודי. בכל מקרה יכלה תדמיתם של ארגנטינה ויהודיה בקרב הציבור היהודי כולו, במערב אירופה ובמזרחה, להיות מושפעת מהדיונים שהתנהלו בנושא הנשים היהודיות וסוחרי הנשים היהודים בוועידות של הארגונים היהודיים שהתכנסו במיוחד לנושא זה. ביוני ובנובמבר 1902 נערכו שני כינוסים כאלה בגרמניה, ובספטמבר 1903 נערך כינוס דומה בעיר הבירה של מחוז גליציה המזרחית, למברג (לביב). בשנים שלאחר מכן לא חדלה מעורבותם של גורמים מקומיים ושל הארגונים היהודיים הגדולים בנושא, והגיעה לשיא בכינוס גדול שנערך בלונדון בשנת 1910. בכל הדיונים הללו, הכלליים והיהודיים, תפסה ארגנטינה מקום בולט כמדינה שסוחרי הנשים כיוונו אליה קורבנות תמימים וכן זונות מקצועיות וותיקות. השנים הללו, של ראשית המאה העשרים, היו גם אלה שבהן הבשיל דימוים השלילי של ארגנטינה ויהודיה בתודעת הציבור, כפי שהודגם בספרות הדור. 
בכל הוועידות והדיונים הללו עמדו על הפרק גם ארצות יעד אחרות לסחר בנשים. ארצות הברית, מדינת ההגירה הגדולה והמפורסמת מכולן, סבלה אף היא מתופעת הזנות שנתלוותה להמוני המהגרים שירדו מהאוניות בחופיה, והקהילה היהודית שם הכירה את הסרסורים ואת סוחרי הנשים שהגיעו אליה. ברזיל, על שני מרכזיה העירוניים המתפתחים, הבירה ריו דה ז'נירו (Rio de Janeiro) וסאו פאולו (São Paulo), לא היתה רק תחנה ונמל מעבר בדרך לבואנוס איירס, אלא היה לה שוק לזנות משל עצמה. כמו כן היו כאמור ארצות הגירה או מעבר אחרות, כמו דרום אפריקה ובריטניה. למרות זאת, לא זכתה אף אחת מכל אלה לזיהוי עם הסחר בנשים כמו זה שזכתה לו ארגנטינה. 
באיזו מידה היתה תדמית זו מוצדקת? מה היה ברפובליקה הארגנטינית שהיה יכול לגרום להיווצרותה?

חיים אבני

חיים אבני הוא פרופסור להיסטוריה יהודית בעת החדשה באוניברסיטה העברית בירושלים. ייסד ועמד בראש המדור ליהדות אמריקה הלטינית, ספרד ופורטוגל במכון ע"ש אברהם הרמן ליהדות זמננו. מחקריו עוסקים, בין היתר, בתולדות ארגנטינה ואמריקה הלטינית, בספרד בימי פרנקו, בהצלה בתקופת השואה, בציונות ובהשוואת תולדותיהן של הקהילות היהודיות באמריקה הלטינית, בקנדה ובארצות הברית. הוא כיהן כמנהל האקדמי של הארכיון הציוני המרכזי.

עוד על הספר

טמאים חיים אבני
מבוא
ויראֶהָ יהודה ויחשבֶהָ לזונה [...] ויֵט אליה אל הדרך, ויאמר: "הבה נא אבוא אליך" [...] ותאמר [תמר]: "מה תתן לי כי תבוא אלי?" ויאמר: "אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן." ותאמר: "אם תתן עֵרָבון [...] חׂתָמך ופתילֶך ומַטְך אשר בידך." ויתן לה, ויבוא אליה, ותהר לו. (בראשית לח, טו-יח)
כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל, והתעמֶר בו ומכרו - ומת הגנב ההוא, ובערת הרע מקרבך. (דברים כד, ז)
 
בשתי מובאות אלה באים לידי ביטוי נושאי ספר זה במלואם. הספר מתמקד בשתי זירות גיאוגרפיות רחוקות ושונות לכאורה זו מזו, ארגנטינה וישראל. הדרמה המאחדת אותן היא הזנות והסחר בנשים. "הנפשות הפועלות" בדרמה, "השחקנים" על הבמה, הם הגברים שיצרם מניעם לחפש סיפוק מיני תמורת תשלום; הנשים העוסקות בכך; הסרסורים, ובייחוד אלה ש"גנבו נפש", הדיחו לזנות ומכרו נשים; החברה, שבתוכה מתרחשים הזנות והסחר בנשים, והנורמות החוקיות והמוסריות של חברה זו. בחמישה "שחקנים" אלה, בכל אחת משתי הזירות, זו הרחוקה מאיתנו וזו שלנו, תושבי מדינת ישראל, יעסוק הספר.
 
*
 
"המקצוע העתיק ביותר" הוא בוודאי "מקצוע" המגרה את הסקרנות ואת יצר המציצנות של רבים. הביקוש של גברים הוא המקיים אותו. בביקוש זה ייתכן שחבויה לא רק התאווה הגברית לפוליגמיה, אלא גם ההכשר החברתי הניתן לה. רמז לדבר ניתן למצוא גם בשפת היומיום המתייחסת לזנות בזמננו: מספקת הביקוש היא "זונָה", "פרוצה", מושגים בלתי מחמיאים, שספק אם הנוגעות בדבר מתהדרות בהם. לא בכדי עוברים מושגים אלה ייפוי למושגים יפים יותר, כגון "נערת ליווי" או "עובדת מין". לעומת זאת זוכים הגברים הפונים לשירותיהן של זונות למושג הניטרלי: "קליינט" או "לקוח", וזאת בשעה שניתן היה להשתמש במושג המקראי ההולם יותר - "זונֶה", וברבים - זונים. "אשר אתם זונים אחריהם", אומרים המתפללים בברכות "שמע" בתפילות שחרית וערבית מדי יום, והנביא יחזקאל אומר (יחזקאל ו, ט): "אשר נשברתי את לבם הזונֶה." אמנם, ה"זונים" כאן וכל האחרים בתנ"ך הם פעלים או תארים. אולם אם יש בעברית צופֶה במשמעות של פועל ושם עצם כאחד, האם יהיה זה מן הנמנע שיתקיים גם זונֶה? כדי להימנע מהמכבסה הלשונית, "הלקוחות" ו"הקליינטים" יכונו בספר זה פשוט "זונים".
 
*
 
הרקע לפרשה הראשונה, הארגנטינית, שבה יעסוק הספר, הוא המשבר הכלכלי החמור שהתרחש החל מהרבע האחרון של המאה התשע עשרה באימפריה הרוסית, הצארית, ובמחוזות הסלאביים, המזרחיים, של האימפריה האוסטרו הונגרית. העוני העמוק שאליו נקלעו המוני יהודים באזורים רחבי ידיים אלה של מזרח אירופה היה בחלקו תולדה של המודרניזציה הטכנולוגית שהתרחשה בהם, ושחוקים מיוחדים באימפריה הצארית מנעו מהיהודים להשתלב בה. במקביל התרחשה באותה תקופה התפשטות דמוגרפית עצומה של האוכלוסייה היהודית. ההגירה ההמונית, שנועדה לפתור מצוקות אלה, העמיקה את "המודרניזציה הערכית" - החילון - שהתרחש בקרב חוגים יהודיים רחבים, ומוטט אצל רבים גדרות וסכרים שהיו עד אז איתנים ומוצקים.
ארגנטינה היתה אז אחד החופים להגירה היהודית הגדולה, ולרגע קט אף נראה כאילו היה בה כדי להוות פתרון עיקרי למצוקה על ידי ריכוז טריטוריאלי של המוני יהודים ויצירת אוטונומיה לאומית יהודית. במקום זאת, בנסיבות שנעמוד עליהן במפורט, הפכה ארגנטינה ליעד מרכזי ומוכר לסחר בנערות ובנשים יהודיות ממזרח אירופה. הסרסורים באו גם הם מאירופה המזרחית והיו לעתים קרובות שלוחה של העולם התחתון היהודי של ארצות מוצאם. הם שילבו את ארגנטינה ברשת רחבה של סחר בנשים יהודיות, שהשתרעה עד דרום אפריקה ועד הודו וסין. נוכחותם ובולטותם בבואנוס איירס העיבו על חיי הקהילה היהודית שנוצרה באותה תקופה, ושבעיניה היו כל העוסקים בזנות בגדר טמאים. גם בספר זה, בסקירת פעולותיהם של סוחרי הנשים והסרסורים והמאבק שנוהל נגדם, נכנה אותם בלשון יהודי המקום: "הטמאים".
בראשית עיוננו ננסה לתהות על הסיבות שגרמו לכך שארגנטינה, למרות ריחוקה הגיאוגרפי מאירופה, הפכה לדוגמה בולטת בתחום הזנות והסחר העולמי בנשים. בעיני יהודים רבים ב"עולם הישן" האפיל דימוי זה של הרפובליקה הרחוקה על הקשר הבולט יותר שלה עם תולדות עם ישראל בעת החדשה: מפעל ההתיישבות הגדול של הברון מוריס דה הירש, שהועמד כמתחרה למפעל הציוני. "טוב שאינך יודע מה אמרו אצלנו בפולין על יהודי הנוסע לבואנוס איירס," אמר לי עמית וידיד יקר בראשית שנות השישים של המאה העשרים, כאשר התכוננתי למסעי הראשון לרפובליקה הדרומית. עדותו נסבה על שנות השלושים וכוונתו היתה כמובן ל"טמאים". היהודים בוודאי לא יכלו להביא לפריחת הזנות לבדם. הם יכלו רק לשרת את התופעה הזאת ולהשתלב בה. על כן נתבונן תחילה בחברת הרוב הארגנטינית, בזונים בה, באמות המידה החברתיות בתחום הזנות, בחוקים שנחקקו ובמידת אכיפתם.
בפרק שלאחר מכן נעסוק בנשים שנועדו לספק את הזונים, ונאמוד את חלקן של היהודיות בקרבן. נתחקה אחר הדרכים שבהן הן הגיעו לעיסוקן, וחרף העדר כמעט מוחלט של תיעוד ישיר שמקורו בהן עצמן, אנסה לצייר משהו מדמותן, מאורחות החיים שבהם הן היו נתונות ומגורלן ברבות השנים. "הטמאים", סוחרי הנשים והסרסורים היהודים, יהיו הנושא של פרק מיוחד ומורחב. העובדה שהללו היו מאורגנים במעין קהילה יהודית משלהם ושהם עוררו התנגדות מאורגנת של הציבור היהודי "הכשר" בארגנטינה גרמה לכך שהתיעוד לגביהם הנו רחב הרבה יותר מאשר לגבי הנשים שבהן הם סחרו. ננסה לעמוד על עוצמתם הכספית ועל השפעתם על רשויות החוק מכוחה של עוצמה זו. נתבונן גם בצירוף הנסיבות שהביא בסופו של דבר להתמוטטותם.
חלקה של יהדות ארגנטינה "הכשרה" בדרמה זו יהיה נושא לפרק נוסף. תפוצה זו הלכה ונוצרה בעצם התקופה שבה התרחבה הנוכחות של "הטמאים" בארגנטינה. האתגר שהללו הציבו בפני קהילת המהגרים, שהיתה בשלבים הראשונים של התגבשותה, אולי סייע לתהליכי התארגנותה. אולם מבחינת העוצמה הכלכלית וההשפעה המעשית על הרשויות היתה ההתמודדות איתם קשה ביותר, לרוב גם חסרת סיכוי. בצד המאבק ב"טמאים" של הציבור המקומי יוצג מאבקו של ארגון מיוחד, שהיה זרוע מקומית של ארגון יהודי מאנגליה שגם מימן אותו. ארגון "מיובא" זה הפך בשלהי התקופה הנדונה לעמוד התווך שסביבו קם ארגון הגג הייצוגי הראשון של יהודי ארגנטינה.
המציאות הכללית בארגנטינה - תהליך ההגירה הגדולה ודמותה המשתנה של העיר בואנוס איירס בעשרות השנים האחרונות של המאה התשע עשרה - תוצג אף היא בפרקים השונים; הצצה למצב החוקי של הזנות בתקופה שבה חדלו יהודים מלהיות נוכחים בה תהיה חלק מפרק הסיכום של הפרשה הארגנטינית של מחקרנו. בפרק זה נתהה גם על גורלם של "הטמאים" לעת זקנתם ועל גורלו של הארגון שמטרת הקמתו היתה המלחמה בהם.
 
 
מארגנטינה נתיק את מבטנו לארץ ישראל, תחילה אל התקופה שבה שלטו הטורקים בארץ ושבסופה פרצה מלחמת העולם הראשונה. בראשית המאה העשרים היתה גם יפו חלק מהתפרסות הזנות היהודית העולמית. בימי מלחמת העולם הראשונה הביאו המשבר הכלכלי והעוני המנַוֵול את הזנות למשכנות ישראל בירושלים, שבה שהו המוני חיילים זרים שחיפשו חמימות נשית ופורקן מיני בתשלום. בפרק שלאחר מכן נעקוב אחר תופעת הזנות ב"בית הלאומי היהודי", שהיה מאורגן, כמו בארגנטינה, כחברה וולונטרית, אם כי אוטונומית למחצה, תחת שלטון בריטי. תשומת לב מיוחדת יקבלו ההתרחשויות בתחום זה בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר "העיר העברית הראשונה" ויתר ערי היישוב היהודי היו מקום הבילוי של המוני חיילים מבעלות הברית בצאתם לחופשה ממחנות הצבא הגדולים שהוקמו אז. בשני הפרקים הבאים תיבחן המציאות ששררה ושוררת גם כיום במדינת ישראל הריבונית. בתחילה נעסוק בראשית תקופת העצמאות וב"ישראל הקטנה". נתבונן בדמותם של הזונים, הזונות והסרסורים ונעמוד על יוזמות החקיקה ועל מידת האכיפה של החוק. תשומת לב מיוחדת תוקדש לעבודתה של ועדת החקירה במחצית השנייה של שנות השבעים, שניסתה להתמודד עם בעיית הזנות על היבטיה השונים, כאשר בעקבות מלחמת ששת הימים נפרצו הגבולות והמדינה כולה עברה שינויים מופלגים. בהמשך נעבור לשלהי המאה העשרים ולראשית המאה הנוכחית. כאן ייסגר מעגל הדמיון בין ישראל לארגנטינה. בתקופה זו הפכה מדינת ישראל ליעד בולט לסחר בנשים, המיובאות אליה לצורכי זנות ממדינות ברית המועצות לשעבר. קווי הדמיון בין סוחרי הנשים והסרסורים בישראל ל"טמאים" היהודים בארגנטינה, וההשוואה של יחסן של חברות הרוב ושל מערכות החקיקה והאכיפה שלהן לזנות כאן ושם, יוצגו בפרק האחרון של הספר.
לאורך כל הפרקים העוסקים בארגנטינה הוזכרו "טמאים" וזונות רק בשמם הפרטי ובאות הראשונה משם המשפחה. הדבר נעשה כדי למנוע את הזיהוי של בני הדורות הבאים וכמובן כדי למנוע זיהוי מוטעה של בעלי שמות משפחה דומים. כלל זה קוים גם לגבי הקשורים בזנות במדינת ישראל והופר רק במקרים מיוחדים שבהם תוכן הדברים חייב זאת, או כאשר לא קיים החשש של זיהוי משפחתי מוטעה.
 
*
 
"השוק הלבן" - בכותרת זו בחר הסופר והעיתונאי הוותיק אשר ביילין למאמר גדול שפרסם בעיתון הסתדרות העובדים דבר ב 27 ביולי 1945. Trata de blancas - "המסחר ב(נשים) לבנות" הוא המונח המציין את הסחר בנשים בשפה הספרדית, ונראה הדבר שהקרבה בין הכותרת ובין המונח הזה אינה מקרית. במאמרו תיאר ביילין בצבעים קודרים את ההידרדרות המוסרית שחלה ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה, והוא סיים אותו במשפט הבא: "אם אין אנו רוצים שארצנו תיהפך לבואנוס איירס שנייה... אז עלינו לרוצץ את ראש הנחש עוד בטרם הספיק להרעיל בארסו המסוכן את דם היישוב." (ההדגשה שלי, ח"א.) ראש הנחש היה, לדעתו, בתי הבושת, שהיו נפוצים בירושלים ובעיקר בתל אביב, ובהם הסרסורים והזונות. תיאוריו ותכניו של המאמר התייחסו באורח בלעדי למה שהתרחש ברחובות היישוב היהודי בארץ, ללא קשר כלשהו לארגנטינה, מלבד הקישור הכמעט אוטומטי בתודעת בני הדור ההוא של עסקי זנות באשר הם עם בירתה של הרפובליקה הדרומית ההיא שביבשת אמריקה.
ההתבוננות ההשוואתית בשתי הזירות שבהן עוסק ספר זה מתבקשת אפוא גם משום הדימוי התודעתי הזה.
 
פרק א
משום מה ארגנטינה?
התדמית
אחד מסיפוריו הקצרים הראשונים של ש"י עגנון נושא את הכותרת "הסרסור לעריות".
בסיפור זה איטשלי, הסרסור, שבנערותו היה עוזר למלמד, "נכנס ובא לאכסניות, סובב בשווקים, גם יעלה למסילת הברזל, בשעה שצריכים המסעות לבוא. שם מכירים אותו ויודעים למה ברייה זו באה, ובפרט ה'פריצים' הצעירים, מבני אומות העולם..." אשתו, "שבנערותה היתה גם היא 'סחורה חיה', מיום שנישאה לו היא עקרת הבית ועושה סחורה בנפשות אחרות..." איטשלי הסרסור הוא גם כוהן. "ובימים נוראים הוא בא לבית הכנסת הגדול, מתעטף בטליתו ועולה לדוכן." הלקוחות של איטשלי, הגויים הפולנים, באים אף הם לעתים בראש השנה לבית הכנסת הגדול, לשמוע את זמירות החזן ולראות את מנהגי היהודים. ואיטשלי, עטוף בטליתו, מברך את העם הקדוש...
סרסור וסוחר נשים, המעורה בקהל כאחד האדם ומברך את הציבור ככוהן מן המניין, נראה לעגנון כמציאות קיימת שיש להתריע נגדה. ייתכן שלא במקרה התפרסם הסיפור הקצר דווקא בגיליון שהופיע לקראת הימים הנוראים, בערב ראש השנה תרס"ו (1905).  אולם הנושא עצמו - זונות וזנות בקרב היהודים - לא היה חדש במציאות של יהודי מזרח אירופה ובספרות היהודית.
מנדלי מוכר ספרים, אחד מגדולי המספרים היהודים של המחצית השנייה של המאה התשע עשרה, עסק בתופעה בהרחבה באחד מסיפוריו הראשונים, כארבעים שנה לפני הסיפור הקצר של עגנון. בגרסתו הסופית נכלל סיפור זה ברומן הגדול הראשון של מנדלי, בעמק הבכא, והוא מתאר את ביילא, נערה בת שש עשרה, המגיעה מהעיירה הקטנה קבציאל אל העיר הגדולה יותר, כסלון, כדי לחפש עבודה כמשרתת בבתי יהודים אמידים. היא נופלת בידיה של סרסורית, גם היא זונה לשעבר, וזו מוכרת אותה לחברתה, בעלת בית בושת מקומי. בעלה, לוי בחור, "היה חבר להסוחרים בנפש אדם מבנות ישראל, ואין בהם יודע ציד ומבין ערום כמותו, ולפיכך חבריו נמלכים בו בכל דבר קשה, ומשאם ומתנם בסחורה חיה זו ומכירתה בכל המדינות בארץ וחוץ לארץ, נחתכים על פיו". באמצעות דמויות נוספות באותו בית בושת מתאר מנדלי בהרחבה את הדרכים שבהן "צדו" סוחרי הנשים היהודים את בנות העיירות התמימות ואת תהליך הפיכתן לזונות כנועות ומיואשות. גורלה של ביילא נועד להיות דומה לשלהן, אלמלא חלו התפתחויות דרמטיות, פרי רוחו של הסופר, שבזכותן נשארה בתומתה. אולם מנדלי אינו מותיר צל של ספק שתיאוריו שאובים מן המציאות ושהסרסורים ובעלי בתי הבושת הם חלק מהחברה היהודית. 
הזנות, הסרסור והסחר בנשים בחברה היהודית מופיעים כנושאים נלווים להתמוטטות החברה המסורתית וערכיה. הרקע לכך הוא ההתרוששות של שכבות רחבות בציבור היהודי כתוצאה מראשית המודרניזציה והפיתוח הטכנולוגי באזורים המערביים של האימפריה הצארית ובמחוזות המזרחיים של האימפריה האוסטרו הונגרית. נערות ונשים צעירות נאלצו לצאת מעיירותיהן לעבודה בערים, שבהן החלה צמיחה תעשייתית. הללו היו יעד לסרסורים. "חתנים" מהודרים שהופיעו בעיירות וויתרו על נדוניה היו אמצעי ציד נוסף. בתי הבושת המקומיים היו רק אחד היעדים לסחר בנשים, ולעתים קרובות רק יעד ארעי. כמו בסיפור של מנדלי, עסקו הסרסורים במכירתה של "הסחורה החיה... בכל המדינות וחוץ לארץ". ואכן, מוצאים אנו ידיעות חוזרות ונשנות בעיתון העברי המליץ משנת 1889 בדבר מרכזיותה של קושטא כיעד ל"ייצוא" זה. "'קומיסיונרים' מתחתנים עם נערות עניות יפות ומוכרים אותן בקושטא והדברים כבר ידועים ומפורסמים ואינם צריכים ראיה," נאמר שם. "השם יהודי פולני היה שם נרדף לגנאי וכל יהודי אשכנזי הוא בעיניהם כאחד מהנבלים ההם," נאמר בכתבה אחרת. על פי עדות נוספת, נמכרו הנערות והנשים בתחילה כפילגשים להרמונות השליטים בטורקיה, ומשרבתה "הסחורה", גם לבתי הבושת הרגילים במצרים, בהודו ובמזרח אסיה. בחודשי הסתיו של שנת 1892 נסערה דעת הקהל היהודית והכללית לרגל משפט שהתנהל בעיר למברג (Lemberg, היום: לביב - Lviv), בירת מחוז גליציה המזרחית שבאימפריה האוסטרו הונגרית. עשרים ושבעה סרסורים יהודים הועמדו שם למשפט - חלקם לאחר שהוסגרו על ידי השלטונות הטורקיים - על חלקם בפיתוי הנערות, בהעברתן מעיירות גליציה ובוּקוֹבינה דרך ערי האזור לקוּשטא ובשעבודן שם בבתי הבושת. עדויותיהן של כמה מהקורבנות על חיי העוני שלהן לפני שהועברו לטורקיה ועל חייהן בעבדות שם זעזעו אז את הנוכחים במשפט ואת דעת הקהל. 
החל מרגע מסוים הופיעה דווקא ארגנטינה, ובירתה בואנוס איירס, כסמל הבולט ביותר של שוקי הזנות מעבר לים. בשיר עממי משנת 1904, שלוקט מפי זונות, מופיע הסיפור בתמציתו, עם השיבוש המצוי של שם העיר:
 
שמעו נא אחים טובים, שמעו נא אחים טובים,
גזירה יצאה מאלוהים: מדינה חדשה הופיעה ובאנעס איירע שמה.
אוי באנעס איירע, אוי באנעס איירע, שם חיים בעולם שכולו זוהר,
כל נערה יפה שלשם נוסעת, הביתה מביאה היא אלפי רובל...
 
כאשר הגעתי לבאנעס איירע, הוא לקח תמורתי אלפי רובל,
ועם אדם שחור ציווה עלי ללכת...
הוי, שוכבת אני על משכבי, רטוב מדמעותי הכר.
קומי, אחות טובה, חתנך, הטוב מכולם,
אותך לבאנעס איירע מכר. 
 
זיהויה של בואנוס איירס כבירת הזנות מצא את ביטויו גם בספרות היפה ביידיש. שלום עליכם פרסם בשנת 1909 את אחד מ"סיפורי הרכבת" שלו תחת הכותרת "האיש מבואנוס איירס". כמו בסיפורים אחרים של שלום עליכם, גם כאן המספר הוא סוכן נוסע. במקרה זה הוא מדווח על מונולוג יומרני של שכנו למסע, המתפאר לא רק בעושרו הרב, אלא גם ביכולתו להבחין בערכה של סחורה, במחירה וביעד שאליו ראוי להפנותה כדי להרבות את הרווחים. רשת המסחר של הדובר פרושה, לדבריו, על פני כל בירות אירופה, אולם מרכזה בבואנוס איירס. הוא ושני שותפיו חולשים לא רק על הסחורה ועל מקורות אספקתה, אלא גם על המשטרות בכל העולם, "המונחות, חא חא, אצלנו בכיס... אם אנקוב בסכום שאנחנו משלמים כל שנה למשטרה בלבד, אתה ממש תיבהל... אצלנו - תאמין או לא תאמין - נתינה של עשרת אלפים, חמישה עשר אלף, עשרים אלף - פו! דבר של מה בכך!" מתפאר האיש. אולם לאורך כל הסיפור אין הוא נוקב בשמה ובטיבה של הסחורה... ועל כך תוהה בן שיחו, הסוכן הנוסע - שלום עליכם. הקורא, לעומת זאת - ובייחוד הקורא בן אותו הזמן - מנחש יודע כבר מהכותרת במה מדובר... ברגע האחרון הסוכן הנוסע מצליח לשאול את השאלה המציקה לו לאורך כל הדרך: "מהו בעצם העסק שלך? במה אתה סוחר?" והוא מקבל את התשובה המתחמקת: "במה אני סוחר? חא חא! לא באתרוגים, ידידי, לא באתרוגים אני סוחר!" לקוראים ברור כמובן בשלב זה מהו תחום עיסוקו של אותו סוחר. וכך, בבנייה פסיכולוגית עדינה של הדמות, במשולב עם כותרת הסיפור, סייע שלום עליכם להעמיק את הסטיגמה שהיתה נפוצה כבר אז, של בואנוס איירס, העיר הזונה. 
הזיהוי של בואנוס איירס עם זנות ועם סחר בנשים אצל בני הדור שלפני מלחמת העולם הראשונה עולה בעוצמה מפתיעה גם ברומן מכאן ומכאן של סופר העלייה השנייה בארץ, חיים יוסף ברנר, שהתפרסם בשנת 1911. מורת רוחם ואכזבתם של גיבור הרומן ושל ברנר עצמו מעיר הקודש, ירושלים, מעלות מתוכו את הדברים הבאים: "היה מחנק בגרון. דומה היתה כנסת ישראל באותה שעה בעיני הבחור הרציני ... לזונה עדינה ועלובה בכרכי הים, היא בואנוס איירס, שבצר לה היא מתריעה על מצבה לפני 'אורחיה', שבהם ובדעתם עליה היא תלויה כולה. ואף על פי כן אין היא חדלה מהיות זונה, מפני שטבעה נעשה כך... נפלה אימה חשֵכה גדולה, זונה בבואנוס איירס... כן, כן, בואנוס איירס... עיר זו ... בירת ארגנטינה, שמזוהמי ישראל המועטים בה מעפשים את אווירה במסחרם החי... ואף על פי כן... חי... חי... רעיון משונה... אף על פי כן בכלל... דבר מעניין... כמה עולה היא על זו עיר הקודש, בירת פלשתינה, שרובה יהודים והמסחר החי אין בה..." (ההדגשות בטקסט שלי, ח"א.) ירושלים של היישוב הישן חיה מכספי החלוקה, שקובצו באמצעות התדמית הקדושה ששלוחי דרבנן, השד"רים, הציגו בפני יהדות הגולה. ההשוואה של ירושלים באותה עת עם זונה היתה בוודאי חזקה ומהממת כל צורכה. אולם מעניינת לא פחות העובדה שברגע שברנר נזקק להשוואה זו, עלתה אצלו לכאורה כמובנת מאליה לא זונה יהודייה סתם (שכמותה נמצאו גם ביפו וביישוב החדש), אלא דווקא הזונה של בואנוס איירס. הזכרתה של זו מעידה על עוצמת דימויה של בואנוס איירס כמרכז הזנות בקרב ציבור הקוראים של ברנר בארץ ישראל ובחו"ל. 
לאור כל זאת גם לא ייפלא מקומן של ארגנטינה ובואנוס איירס ברומן של שלום אש, שפורסם בשנת 1917 והעוסק כולו בעולם התחתון ובזנות בפולין. מוטקה גנב, הגיבור הראשי ביצירה רחבת היקף זו ושעל שמו נקרא הרומן, עושה את כל הדרך מהעיירה הקטנה שבשוליה נולד ובה גדל, דרך בית מלאכה לזכוכית בעיר סמוכה, אל להקה נודדת של עושי נפלאות, העוסקת גם בזנות ובגנבה. פרשה זו בחייו של גיבור הסיפור מסתיימת ברצח של סרסור יריב, באימוץ זהותו של הנרצח ובבריחתו של מוטקה עם נערתו של הנרצח לוורשה הבירה. כאן הופך מוטקה לסרסור החי על רווחיהן של כמה זונות. כאשר הוא מבקש למכור את "נכסיו" ולהפוך לאדם "כשר", מופיעות ארגנטינה ובואנוס איירס ברומן. "השם 'בואנוס איירס', 'ארגנטינה', מתהלך כאגדת זוהר בין הצעירות שב'קובות'... שם, בבואנוס איירס, הצעירות הן בנות חורין, מרוויחות הרבה כסף אצל השחורים, מקבלות אחרי כן על נקלה חתנים ונעשות בעצמן לבעלות 'בתים'. כל הסוחרות העשירות האלו, הבאות מבואנוס איירס, היו לפנים הן עצמן צעירות יושבות בקובות. (...) משום כך משתוקקות כל הצעירות בנות ה'בתים' להימכר לבואנוס איירס, ויום בואם של הסוחרים מארגנטינה לקנות 'סחורה' - יום חג הוא בעיר הישנה. כל הצעירות צובעות את שערן צבע בהיר, מתלבשות בשמלות בהירות, כי הסוחרים קונים ביתר רצון את הבלונדיניות; שהרי הכושים השחורים שבבואנוס איירס אוהבים רק את הבלונדיניות." 
על מידת ההתאמה בין תדמיתה של בואנוס איירס בעיני הזונות בוורשה, לפחות על פי סיפור זה, ובין המציאות בבירת ארגנטינה נעמוד בהמשך. נציין כאן רק את העובדה ששלום אש ידע בוודאי שנערות יהודיות שנשבו לזנות וזונות מרצון נשלחו מוורשה ומיתר ערי רוסיה הצארית ועיירותיה ליעדים רבים אחרים. אולם מכל אלה מופיעה רק ארגנטינה כארץ היעד ל"סחורה". קרוב לוודאי שכמו חיים יוסף ברנר, גם שלום אש כיוון למושגים שרווחו בציבור בדבר המוקד הבולט ביותר של הזנות העולמית, ובכללה גם היהודית.
מתי ובאילו נסיבות נוצרה תדמית זו?
 
מקורות התדמית של ארגנטינה
כפי שנראה להלן, הנוכחות היהודית בעסקי הזנות בארגנטינה החלה כבר בשנות השבעים של המאה התשע עשרה. באותו זמן היתה ארגנטינה ארץ לא נודעת. שמה פרץ במעומעם אל הציבור היהודי באירופה בשנים הראשונות של שנות השמונים, כאשר בעקבות הפרעות ברוסיה נתעוררה יוזמה להפנות את פליטי הפוגרומים לארגנטינה. יוזמה זו לא הובילה לשינוי בידע על ארגנטינה, ורק בשנים האחרונות של אותו עשור, לרגל התגברות מסוימת של ההגירה, החלה העיתונות היהודית במערב אירופה ובמזרחה לטפל בשאלת כדאיותה של ההגירה לארגנטינה.  במסגרת הוויכוח שהתעורר, נשמעו רמזים ראשונים על פעילותם של סוחרי הנשים, אולם רמזים אלה היו מועטים ומעומעמים.
אחד הדיווחים הראשונים היה מכתבו של אדם שחתם "תושב" ("Resident"), שהתפרסם באוגוסט 1887 ב Jewish Chronicle בלונדון, שבו הוא הגיב להצעה לעודד הגירה של יהודים מזרח אירופים לארגנטינה. החותם על המכתב הציג עצמו כמי שחי בארגנטינה עשרים ושלוש שנים. לדבריו, הוא ראה כבר יהודים שהגירתם נכשלה והם מבקשים לחזור לארצם. "אחרים, לדאבון לבה היומיומי של האוכלוסייה היהודית, אינם מהווים בשום פנים תוספת רצויה," הוסיף, אך לא פירט. כשנתיים לאחר מכן, בהמליץ, שיצא לאור בסנקט פטרסבורג, בקצה האחר של העולם היהודי האירופי, העיד יהודי מזרח אירופי על יהודים אחרים מאותו מוצא, "כאלה שלבוז ולקלון הוא לישראל שממעיו יצאו". אותה עדות מפי אותו אדם חזרה שוב בהמליץ לאחר תשעה חודשים. לדבריו, צודקים יהודי ארגנטינה האחרים המסתייגים מיוצאי מזרח אירופה: "אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה - הם עוסקים במלאכות הבזויות ביותר!" בין שתי עדויות אלה התפרסם בהצפירה, שהופיע בוורשה, מכתבו של יוצא ליטא שחי ביוהנסבורג על חוויותיו בשנת 1886 בבואנוס איירס, כאשר הוא ביקש להשתקע בה כסוחר. לדבריו, כל מי ששמע שהוא יהודי ממוצא רוסי נרתע מפניו, והיו ששאלו אותו כמה בחורות צעירות הביא איתו. מכתבו של מהגר יהודי ממוסקבה מעיר הנמל רוסאריו (Rosario), השנייה בגודלה לבואנוס איירס, התפרסם בחודש פברואר 1890 בשבועון העברי המגיד, שהופיע בעיר הגרמנית ליק (Lyck) שעל גבול רוסיה, והיה נפוץ בקרב קוראי העברית בכל המדינות. הוא סיפר על דוברי היידיש שמצא בעיר זו ובבירת ארגנטינה, רובם יוצאי רומניה, ובהם כאלה שהם חלאת אדם: מחזיקים ומאכלסים בתי זונות שרחובות שלמים מלאים בהם, ועוסקים בכל הפרנסות הבזויות. הכותב התנחם בעדה הקטנה של יוצאי מרוקו שמצא במקום, והם יראי שמים. 
אולם למרות רמזים ואף עדויות מפורשות אלה, לא הפכה בעיית סוחרי הנשים לנושא מרכזי בפולמוס שליווה את הניסיון הראשון של הגירה יהודית גדולה לארגנטינה. בחודש אוגוסט 1889 הביאה האונייה הגרמנית "וזר" (Weser) יותר מ 800 מהגרים יהודים יוצאי פלך פודוליה (Podolia) שבדרום מערב רוסיה. היתה זו הפעם הראשונה שיהודים מזרח אירופים כה רבים הגיעו לחופי ארגנטינה, במעורבותם של אישים מפורסמים בארגונים יהודיים מצרפת ומגרמניה. באותה שנה ובשנה שלאחריה עסקה העיתונות היהודית במזרח אירופה בשאלה, האומנם יש לכוון לארגנטינה את ההגירה היהודית ההולכת וגואה. והנה, בין הנימוקים שהועלו נגד הגירה זו, לא הועלתה טענה כלשהי הקשורה בסוחרי הנשים. פולמוס זה לא תרם אפוא לעיצוב דמותה השלילית של בירת ארגנטינה בדעת הקהל היהודית במזרח אירופה.  גם בדיוניה של הנהלת הארגון הפוליטי והחינוכי של יהודי אנגליה, The Anglo-Jewish Association (אגודת "אחים"), בשנת 1890, לא נשמעה טענה זו. הנהלת הארגון דנה אז באותה השאלה: האם לעודד הגירת יהודים לארגנטינה, ואף פנתה לשגריר ארגנטינה בלונדון כדי לשמוע ממנו מה יהיה מעמדם החוקי של יהודים שיהגרו לארצו. בעיית סוחרי הנשים לא הועלתה בדיונים אלה. עובדה זו הִנה תמוהה, משום שאותם מנהיגים היו מעורים היטב בחיים הציבוריים של יהודי אנגליה וחלקם היו קשורים גם עם "האגודה היהודית להגנת נערות ונשים" (The Jewish Association for the
Protection of Girls and Women), שהוקמה כבר בשנת 1885 כדי להילחם בסוחרי הנשים, שלונדון ונמלי אנגליה שימשו להם כתחנות מעבר. יתרה מכך, לאגודת "אחים" היה נציג בבואנוס איירס, דוד חסן. הלה דיווח תחילה בהתלהבות על בואה של האונייה "וזר", ולאחר מכן הביע דעה נחרצת נגד "ההגירה הבלתי שיטתית" לארגנטינה, אך לא התפרסם בשמו מאומה על פעילותם של יהודים ממזרח אירופה בעסקי הזנות בארגנטינה. הרמן לנדאו, אחד מחברי ההנהלה של אגודת "אחים", ששנים מועטות לפני כן היה פעיל מאוד בארגון הגירת יהודים ממזרח אירופה לקנדה לצורך התיישבות חקלאית, כתב את הדיווח הרלוונטי ביותר לנושא שלנו. הוא טען שקיימת רשת של סוכנים, הפרושה מרוסיה דרך המבורג ולונדון, שכל מטרתה לעודד את ההגירה לארגנטינה כדי לנצל ולעשוק את המהגרים המסכנים, "והיו אפילו נשים בלונדון ששימשו סוכנות לאספקת נשים לבואנוס איירס". עם זאת, כאשר התקבלה ההחלטה באגודת "אחים" בלונדון ובחברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) בפריז, בראשית שנת 1890, להתנגד להגירה לארגנטינה, היא לא הסתמכה על פרסומים ועדויות אלה. הדיונים ופרסומם ברבים לא היו אפוא מקור אפשרי לתדמית של בואנוס איירס כמוקד הזנות. 
בשנים שלאחר מכן, משנת 1891 ואילך, הפכה ארגנטינה ליעד חיובי דווקא להגירה יהודית. גרמה לכך החלטתו של הברון מוריס דה הירש להועיד מדינה זו למרכז הבלעדי של תוכניתו הגדולה להצלת יהודי רוסיה על ידי הגירתם ויישובם מחדש כחקלאים. הוא הקים לשם כך את "חברת ההתיישבות היהודית" - Jewish Colonization Association (JCA - יק"א), העמיד לרשותה שני מיליון ליש"ט, סכום שהיה אז הון עתק שכמוהו לא עמד לרשות שום קרן ציבורית, ונטל על עצמו את ניהול המפעל. תוכניתו היומרנית, ועוד יותר מכך השמועות הבלתי מבוססות שפשטו ביחס אליה במזרח אירופה ובמערבה, הפכו את הברון הירש למעין מושיע חדש ואת ארגנטינה למעין "הארץ היעודה". מקצת מחברי תנועת "חיבת ציון" ראו בתוכנית הברון תחרות לחזון יישוב ארץ ישראל, ומקצתם ביקשו את סיוע הברון גם ליישוב הארץ. בהיותו על ערש דווי, נתן מנהיגם, יהודה פינסקר, את ברכתו למפעל, והקולונל אלברט גולדסמיד (Albert Edward W. Goldsmid), מראשי התנועה באנגליה, ניאות לקבל על עצמו בשנת 1892 את תפקיד מנהל המפעל בבואנוס איירס. מנהיגם של "חובבי ציון" בפולין, הרב שמואל מוהליבר, בירך אז את הקולונל בברכה של פשרה בין חזון "חיבת ציון" לחזון הברון הירש: "כשם שהאות A היא ראשית הדרך אל האות Z, כן תוביל ארגנטינה עד ציון," אמר אז הרב.  כשלוש שנים לאחר מכן, ביוני 1895, כאשר תיאודור הרצל התייצב בפני הברון והרצה לפניו את תוכניתו בדבר מדינת היהודים, הוא ידע על קיומה של הזנות היהודית שפרחה בארגנטינה. "היהודים הארגנטינים שלך מתנהגים בהפקרות," אמר הרצל לברון. "פרט אחד הדהים אותי: שהבית שבנו תחילה היה בית מיוחד במינו." הוא התכוון כמובן לבית בושת. "לא נכון," השיב לו הברון, "את זה לא בנו המתיישבים שלי." למרות זאת, הרצל לא שלל את ארגנטינה מכול וכול: בכותרת אחד הפרקים שבספרו מדינת היהודים, שאותו כתב בעקבות הריאיון המתסכל שלו עם הירש, הוא הותיר את השאלה "ארגנטינה או ארץ ישראל?" כשתי אפשרויות שוות ערך לכאורה. 
במשך כל השנים הללו, עוד בטרם הלך הברון הירש לעולמו באפריל 1896, נמתחה לעתים קרובות ביקורת חמורה בעיתונות היהודית במזרח אירופה על המתרחש במפעלו. הצפירה, המגיד, המליץ והעיתונות היהודית ברוסית וביידיש פרסמו לא אחת כתבות ארוכות ומכתבים מזדמנים, פרי עטם של מתיישבים משכילים שחיו במושבות ובבואנוס איירס. אולם בכל אלה לא הועלתה בעיית סוחרי הנשים כגורם בעל משמעות שבגללו יש להטיל דופי בקהילה המתרחבת והולכת בארגנטינה. דוגמה בולטת לכך היא סדרת כתבותיו של הרופא יוסף יפה, שהתפרסמה בחודשים אוקטובר ונובמבר 1891 בהמליץ. בתיאוריו המפורטים על השחיתות הנוראה של מִנהלת המושבה מאוריסיו (Mauricio), שבה כיהן, הופיעו דמויות רבות מהנהלת המושבה ומן ההנהלה המרכזית שבבואנוס איירס. מנהלי המפעל בבירה, ובהם הקולונל גולדסמיד, זכו בתיאוריו למנה גדושה של ביקורת. אולם בכל שמונת המאמרים הארוכים לא הופיע אִזכור כלשהו לקיומם של סוחרי נשים. יוסף יפה והמבקרים האחרים שהטילו דופי במפעל ההתיישבותי בארגנטינה לא סיפקו בסיס לדימוי השלילי של בואנוס איירס כעיר טמאה, שגברים יהודים עוסקים בה בסרסרות ונשים יהודיות בזנות. 
הביקורת על מפעל ההתיישבות של הברון הירש בארגנטינה הושמעה בחריפות רבה מעל במת הקונגרס הציוני החמישי, שהתכנס בינואר 1902. ביקורת זו הגיעה לקיצוניות בכתביו של מנהיג פועלי ציון, ליאון חזנוביץ', שביקר בארגנטינה בשנת 1909, סייר במושבות, וניסה לארגן את המתיישבים נגד המנהלה של יק"א. ספרו על ארגנטינה התפרסם בגליציה, לאחר שבעקבות הלשנה של פקידי יק"א הוא סומן כמהפכן מסוכן וגורש מארגנטינה, בסוף דצמבר 1909 או בתחילת ינואר 1910. ביקורת זו היתה טעונה מניעים אידיאולוגיים ציוניים וסוציאליסטיים, והיא העיבה ללא כל ספק על דמותה של ארגנטינה בעיני הציבור היהודי. אולם אף על פי שחזנוביץ' היה פעיל גם במאבק נגד סוחרי הנשים, בביקורתו הוא לא דן בשפלות המוסרית של חלק מהציבור היהודי העירוני, שעסק בסרסרות ובזנות. נראה שבתודעת הציבור היהודי במזרח אירופה היתה קיימת תחילה רק ארגנטינה אחת: הארץ שהכזיבה כפתרון לבעיית היהודים, שנכרך בשמה עד כדי העמדתה כיריבה לארץ ישראל. רק בראשית העשור הראשון של המאה העשרים נוצרה במקביל גם ארגנטינה אחרת: ארץ היעד שאליה הובילו סוחרי הנשים היהודים את קורבנותיהם. שלום עליכם, ב"האיש מבואנוס איירס", קשר בין שתי ארגנטינות אלה: סוחר הנשים הפטפטן מהרכבת הגיע לארגנטינה כמתיישב באחת ממושבותיו של הברון הירש, ורק לאחר מכן עבר לבואנוס איירס. חוקר הספרות העברית דן מירון, במסתו על סיפור זה, הניח שלשלום עליכם היתה כוונה אידיאולוגית ציונית ביצירת קשר בין שתי המהויות של ארגנטינה, דהיינו: רמיזה לכך שיהודים יכולים לעסוק בהצלחה בעבודת האדמה רק בארץ ישראל. אולם ייתכן גם שבתודעת הציבור באותה שעה - ספטמבר 1909 - כבר נפלו המחיצות בין שתי הישויות הללו: מצד אחד - ארגנטינה "הכשרה", ההתיישבותית אך הבעייתית, שמתיישבים חדשים המשיכו לזרום אליה; ומצד שני - ארגנטינה "הטמאה", ארץ הזהב, ה"אלדוראדו" של הסרסורים היהודים. ואם כך הדבר, הרי ששלום עליכם רק ייצג בסיפורו מציאות זו. 
מה היה אפוא התהליך שבעקבותיו נוצרה התדמית השלילית כל כך של ארגנטינה ויהודיה בתודעת הציבור היהודי בעולם?
נראה שמכלול הידיעות והסיפורים האישיים בנושא הזנות היהודית, שהלכו והתפרסמו לאורך השנים האחרונות של המאה התשע עשרה והשנים הראשונות של המאה העשרים בתקשורת היהודית, והִישנוּת שמותיהן של ארגנטינה בכלל ושל בואנוס איירס בפרט בסיפורים אלה, הם שיצרו את המשקע התודעתי שהפך את הארץ ואת בירתה לשמות נרדפים לתופעה העולמית כולה. על פי ידיעה אחת, כבר בשנת 1897 פנו רבנים ממערב אירופה לעמיתיהם במזרח היבשת בקריאה שיתעוררו לפעולה, משום שהוכח, לדבריהם, שתשעים אחוז מהנשים בבתי הבושת בארגנטינה ובברזיל הן יהודיות מרוסיה, מרומניה ומגליציה. 
ראיית ארגנטינה כיעד עולמי לסחר בנשים לא היתה רק נחלתו של הציבור היהודי. מספר ניכר של ועידות עולמיות כונסו משלהי שנות התשעים של המאה התשע עשרה ואילך לדיון בזנות ובסחר בנשים, והדים מהדיונים הגיעו לידיעת הציבור הרחב. בשנת 1899 התכנסה בלונדון ועידה ראשונה למטרה זו. ועידה אחרת, שהתכנסה בהולנד בשנת 1901, נועדה להציע דרכים לשיפור ולפיתוח החוקים המסדירים במדינות השונות את הפיקוח הממשלתי על הזנות. הדיונים בהיבטים השונים, ולעתים גם המנוגדים, של אותה בעיה נמשכו בשתי ועידות שהתכנסו בשנת 1902, האחת בבריסל והאחרת בפריז. הוועידה בפריז הניבה טיוטה של אמנה בינלאומית, שמטרתה היתה להחמיר את הענישה על שעבוד נשים לזנות ולשפר את המאבק הבינלאומי בסוחרי הנשים. סדרת ועידות אלה נמשכה גם בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, ובכולן היו פעילים במיוחד אגודות מתנדבים ונציגי ממשלות מאנגליה, גרמניה, בלגיה, הולנד ואוסטריה, מדינות שמהן יובאו הנשים והנערות או שמהנמלים שלהן הן הפליגו אל מעבר לים. בכל אלה הובלט ביותר חלקה של ארגנטינה כארץ היעד העיקרית של סוחרי הנשים.
הקונסול הכללי של ארגנטינה בבלגיה, בליסנדרו מונטרו (Belisandro
Montero), כתב על כך בשנת 1903 במפורט. במאמר שפרסם בעקבות הוועידות שהתקיימו עד אז הוא טען: "סחר בנשים - נושא זה נוגע לנו במישרין, והסיבה היא שהרפובליקה הארגנטינית, ובעיקר בירתה בואנוס איירס, נחשבות לאחד השווקים העיקריים של מסחר מביש זה... האשמה זו מוגזמת, אף כי יש מידה מסוימת של אמת ביסודה, ולמרות הבושה הרבה יש להודות בה... מאשימים אותנו כאן, באירופה, שהרפובליקה שלנו, ובייחוד בואנוס איירס, הנן השוק הפתוח והכדאי ביותר למִמכר נשים אירופיות... הסוחרים, בהגיעם לבירה שלנו עם סחורתם האנושית, יכולים לראות עצמם בטוחים ונהנים מהעדר הענישה על פשעם." 
האשמה זו של בואנוס איירס כמקום מרכזי ובטוח לסוחרי הנשים לא נשארה נחלתם של באי הוועידות הבינלאומיות בלבד. היא הגיעה גם לעיתונות הלא יהודית, והדים ממנה אולי גם לציבור היהודי. בכל מקרה יכלה תדמיתם של ארגנטינה ויהודיה בקרב הציבור היהודי כולו, במערב אירופה ובמזרחה, להיות מושפעת מהדיונים שהתנהלו בנושא הנשים היהודיות וסוחרי הנשים היהודים בוועידות של הארגונים היהודיים שהתכנסו במיוחד לנושא זה. ביוני ובנובמבר 1902 נערכו שני כינוסים כאלה בגרמניה, ובספטמבר 1903 נערך כינוס דומה בעיר הבירה של מחוז גליציה המזרחית, למברג (לביב). בשנים שלאחר מכן לא חדלה מעורבותם של גורמים מקומיים ושל הארגונים היהודיים הגדולים בנושא, והגיעה לשיא בכינוס גדול שנערך בלונדון בשנת 1910. בכל הדיונים הללו, הכלליים והיהודיים, תפסה ארגנטינה מקום בולט כמדינה שסוחרי הנשים כיוונו אליה קורבנות תמימים וכן זונות מקצועיות וותיקות. השנים הללו, של ראשית המאה העשרים, היו גם אלה שבהן הבשיל דימוים השלילי של ארגנטינה ויהודיה בתודעת הציבור, כפי שהודגם בספרות הדור. 
בכל הוועידות והדיונים הללו עמדו על הפרק גם ארצות יעד אחרות לסחר בנשים. ארצות הברית, מדינת ההגירה הגדולה והמפורסמת מכולן, סבלה אף היא מתופעת הזנות שנתלוותה להמוני המהגרים שירדו מהאוניות בחופיה, והקהילה היהודית שם הכירה את הסרסורים ואת סוחרי הנשים שהגיעו אליה. ברזיל, על שני מרכזיה העירוניים המתפתחים, הבירה ריו דה ז'נירו (Rio de Janeiro) וסאו פאולו (São Paulo), לא היתה רק תחנה ונמל מעבר בדרך לבואנוס איירס, אלא היה לה שוק לזנות משל עצמה. כמו כן היו כאמור ארצות הגירה או מעבר אחרות, כמו דרום אפריקה ובריטניה. למרות זאת, לא זכתה אף אחת מכל אלה לזיהוי עם הסחר בנשים כמו זה שזכתה לו ארגנטינה. 
באיזו מידה היתה תדמית זו מוצדקת? מה היה ברפובליקה הארגנטינית שהיה יכול לגרום להיווצרותה?