יומולדת שמח, נוח

פרק 1: נוח מכריז מלחמה על משרד הפנים - וכמעט מצליח לחדש את הדרכון שלו

 

 

* * * 

 

 

שתים עשרה בצהרים זה בוקר או צהרים?

 

אם שתים עשרה בצהרים זה צהרים - אז נוח הוא אחד שמתעורר כל יום בצהרים. נוח מעדיף, דווקא, לראות את עצמו כמי שקם כל יום בבוקר - בשעות הבוקר המאוחרות, ליתר דיוק. הוא פשוט בן אדם כזה שישן כל יום עד אחת־עשרה־חמישים־ותשע בבוקר - מסריח במיטתו עד שתים עשרה בצהרים. מסואב, סמרטוט, נבלה סרוחה. נוח לא יודע מה מגעיל יותר - סמרטוט סרוח או בן אדם שמצפצף על העולם וקם מתי שהוא רוצה.

 

שתים עשרה ועשרה. נוח מתפתל במיטה, הסדין הלבן נכרך סביב גופו כמו נחש משקפיים. הוא נאנח ונאנק, מתיישב, מתמתח ושוב צונח. מגשש אחר השעון: שתים עשרה, עשרים ושתים דקות. חבל, דווקא היום תכנן לקום מוקדם, לגשת למשרד הפנים ולהזמין דרכון חדש. גם אתמול תכנן לקום מוקדם ולגשת למשרד הפנים בעניין הדרכון. אבל אתמול היה יום ראשון. יום מסוכן מאוד לסידורים. כל הסידורים של כל האזרחים המיושבים בדעתם נדחים מסוף השבוע ליום ראשון. התורים אין סופיים, הלחץ היסטרי. פשוט אסור לצאת מהבית!

 

יום שני, יום מתאים יותר. וחוץ מזה - אי אפשר יותר. יהיה מה שיהיה. כבר שש שנים כלוא נוח בארצו בגלל דרכון שפג תוקפו. גולה פוליטי? אסיר ביורוקרטי? לא. סתם אחד שלא יצא לו להגיע למשרד הפנים בשעות המקובלות, עליהם.

 

איך שלא יהיה, היום הוא יסדר לעצמו דרכון! משרד הפנים בתל אביב נמצא ברחוב הבשן, בצפון העיר - שלוחה של המשרד הראשי במגדל שלום - שפתוח גם אחרי הצהרים. אבל נוח פוחד ממגדל שלום. הבשן הרבה פחות מסוכן. נוח כבר ברר והוא יודע שבבשן יש רק אולם קטן אחד, בלי מסדרונות מתפתלים, ואין שם איש קטן במודיעין שאין לו סבלנות לאנשים כמוהו. והכי טוב, יש רק תור אחד. אין ספק, הסניף בבשן הוא הסניף הנכון בשבילו. הוא אפילו יודע איזה קו אוטובוס מגיע לשם ובאיזו תחנה הוא צריך לרדת. את העובדות החיוניות האלה ברר כבר לפני ארבע שנים, בבוקר בהיר אחד (אחת וחצי בצהרים) כשגילה להפתעתו שהדרכון שלו לא בתוקף כבר שנתיים.

 

מקור המידע הסודי שיש לנוח על הסניף הסודי ברחוב הבשן הוא רון, חברו המופרע. נוח יכול לסמוך רק על אנשים כמו רון. כל השאר - פזיזים וקלי דעת. הכל נראה להם פשוט. הכל ניתן לפתרון. שום דבר לא מונע מהם להתמודד עם משימות ביורוקרטיות בלתי־אפשריות. נוח משוכנע שככה הם לא יגיעו רחוק בחיים. למזלו של נוח, בעיני רון המופרע שום משימה בחיים לא נראית פשוטה, ולכן רון הוא היועץ הראוי לו.

 

בשתים־עשרה חמישים ותשע הגיע נוח לפתח משרד הפנים. בדרך מתחנת האוטובוס באבן גבירול בדק בעקשנות את שיירת המכוניות החונות לאורך המדרכה. כל מקום חניה תפוס מילא אותו שמחה וגאווה על תבונתו האין סופית שהביאה אותו לכאן באוטובוס, וגרמה לו להשאיר את המכונית בחניה ליד ביתו. לפתע הוא מבחין במדרכה ממול ברווח חשוד בין שתי מכוניות חונות. למרות השמש הקופחת והלחות המעיקה מדלג נוח במהירות למקום ומגלה שהוא שמור למכונית של נכה. ואז לפתע, מעבר לפינה, הוא רואה לחרדתו מגרש חניה ריק־למחצה. הוא נחפז לשם בלב הומה ומגלה שזהו מגרש פרטי לשימוש דיירי הבית הסמוך ו'רכב זר ייגרר'. הוא נושם לרווחה, ממשיך במסע ומפזם לעצמו בעליצות 'רכב, רכב זר' על פי המנגינה של 'זמר, זמר לך'. בשיא הפזמון הוא כבר שר בקולי קולות: 'ייגרר, הוא ייגרר, הוי ייגרר'. רווח לו. המאזן הסופי, כפי שהתברר בכניסה למשרד הפנים, הוא שאין חניה. בשום פנים ואופן אין חניה. מתוך ארבעה מקומות פנויים שמצא בדרך, שלושה היו אסורים לחניה ואחד נראה מאוד מאוד מפוקפק. מה פתאום יש מקום חניה פנוי באמצע רחוב הבשן בשמש הצהריים הלוהטת? מאוד מאוד מפוקפק.

 

קבלת הקהל הסתיימה כבר בשתים עשרה. מישהו שכח כנראה לנעול את דלת הכניסה, ונוח נודד בשלווה פנימה, משוטט באולם הכניסה שהוא, כפי שקיווה, גם אולם קבלת הקהל. הוא קורא בעיון את השלטים, מרפרף בערימות הטפסים למילוי עצמי שמונחות על המדף שלאורך הקיר. בסוף ניצב נוח במרכז האולם, סורק בעיניו את שורת הפקידות. כולן נראות עסוקות מאוד מאחורי הדלפקים שלהן. נוח מתביית על זאת שנראית פחות מסוכנת מכולן ופונה לעברה, מקווה שהיא לא טרודה מכדי לטפל בענייניו. כשהוא מתקרב הוא רואה שהפקידה העסוקה היא אשה צבועת־שיער עם סנטר כפול, בסביבות שלושים וחמש, שקועה בקריאת עיתון "מעריב". הוא שואף אויר בנשימה עמוקה ומבקש, אם אפשר, להזמין דרכון חדש.

 

"תביני", הוא מסביר, "כבר שש שנים אני כלוא בארץ כי הדרכון שלי לא בתוקף, אז ..."

 

הפקידה מרימה את ראשה מהעיתון בבת אחת ומחווירה כמי שעומדת להתעלף: "לקוח" היא צורחת בבהלה, כאילו ראתה עכבר. "לקוח! מה עושה כאן לקוח בשעה כזאת? אני רוצה להבין, שמישהו יסביר לי, מי הכניס לי לכאן לקוח באחת וחצי אחרי הצהרים!"

 

איש מן העובדים לא מרים את ראשו, כולם מקפידים להמשיך בעבודתם בדממה. רק נער אחד, שליח בלונדי שזוף, קטן וחצוף - כנראה בן עשירים שעובד בחופשת הקיץ - מפטיר לעברה בלחישה רועמת, "פרה מטומטמת."

 

פניה של הפקידה מתכרכמות והיא נחנקת מדמעות. נוח ניצב מולה בדממה, הוא היה מאושר לו יכול היה להתגמד בחלל האולם ולהיעלם מתחת לדלפק, אבל בינתיים אינו יודע היכן להחביא את ידיו הארוכות. גולה גדולה ומעצבנת תקועה לו משום־מה בגרון. עומד ושותק ומחכה.

 

הפקידה בוחרת שלא לענות לעבריין הקטן, מרכינה את ראשה - סנטרה הכפול זוכה לנדבך נוסף - וחוזרת לעלעל בעיתון שעל שולחנה. אחרי כשלושים שניות היא מרימה את ראשה ומוצאת את נוח הגמלוני מתבונן בה ממעל, צווארו מתוח מעבר לדלפק וראשו מוטה, מנסה לקרוא את הכותרות ההפוכות של עיתונה: ("אריק שרון מציע לסורים את לבנון בתמורה לרמת הגולן", "זוהר ארגוב נעצר הלילה באשמת...", "ערבי בעל חמור בשדרות רוטשילד בתל אביב").

 

"תראה" היא פונה אליו סוף סוף, מדברת לאט ובקול שקט, מבטאת כל הברה בבהירות, כמו שמדברים אל עולה חדש. "יש לנו כאן שעות קבלה, אתה מבין?"

 

נוח מבין, ודאי שמבין.

 

"זה לא ייתכן שכל אחד יבוא הנה מתי שנוח לו, תופס?"

 

נוח תופס, ודאי שתופס. ליתר בטחון הוא מקפיד להנהן במרץ.

 

הפקידה מרכינה את ראשה וחוזרת לעיין בעיתון. נוח עומד דומם. חושב, מה עושים עכשיו? לפתע ניצת אור בעיניו, "אבל האמת היא" הוא פונה אליה בחדווה, "שדווקא נורא לא נוח לי לבוא עכשיו."

 

ההכרזה לא עושה עליה כל רושם, אך הוא לא מוותר: אם לא די בזה, אז הוא מוכן לבוא כשנוח לו עוד פחות, "מה דעתך שאגיע הנה מחר בשתיים בלילה באמצע סופת שלג איומה? אז לא תוכלי לומר שבאתי כשנוח לי, הה?"

 

באחת שלושים וחמש נוח כבר בחוץ, שוב בשמש הלוהטת ובלחות האיומה. חצי שעה הוא ממתין לאוטובוס וכשזה מגיע הוא מלא עד אפס מקום. נוח מוותר על התענוג להידחק פנימה וקופץ על המונית שארבה לנוסעים כמוהו מאחורי האוטובוס. תוך שניות ספורות הוא מגיע הביתה, עייף ומזיע. במונית היה לו זמן לסכם לעצמו את תוכנית הפעולה בנושא הדרכון - הוא ימתין שנה־שנתיים עד שהפקידה הנוכחית תתפטר או תצא לפנסיה ואז ינסה את מזלו שנית.

 

בבית הוא נשכב על המיטה, ומניח את נעליו בעדינות ישר על הסדינים הלבנים. הוא מרוקן את ראשו ממחשבות ומשחזר את הכניסות המפורסמות לסל של דוקטור ג'יי האגדי. דוקטור ג'יי מרחף כפרפר קסום, הכדור לכוד בכף ידו האדירה, גופו הארוך רפוי ונינוח לקראת הניתור, ההתמתחות, ההקשתה לאחור וההנחתה האדירה בטבעת. הזיה ניטרלית לחלוטין, אין לה כל משמעות והשלכה לחיים האמיתיים, אין חשש שנוח יתעורר ממנה שטוף זיעה עם פעימות לב מואצות. נוח נרדם ומתעורר כעבור דקות למשמע גרגורי הרעב הנואשים של קיבתו. עכשיו כבר ארבע וחצי. נוח עוד לא אכל היום. במטבח אין כלום. בעצם, אולי המטבח מלא אוכל, אבל אין לו כוח ללכת לבדוק. נוח יורד לרחוב. הוא פוסע לצומת הקרובה של קרליבך ואבן גבירול. הצומת גועשת ורועשת בעשרות מכוניות, אוטובוסים, שליחים על וספות ואין סוף הולכי רגל שמתעקשים לחצות את הכביש בין גלגלי המכוניות דווקא כשהרמזור אדום. נוח פוסע בתוך המהומה כמו תייר ממדינה אחרת שלומד בעניין את חיי הרחוב במקום. לאורך המדרכה מפוזרים מסעדות ומזנונים שמתמחים בהגשת מזון מהיר לאנשים שהגורל זימן להם מקום עבודה דווקא ברחוב כל כך מכוער. בשעה כזאת אפשר לכל היותר להשיג שניצל נוקשה וצ'יפס לח שנשאר מהצהרים. אבל נוח נזכר שלפני שנתיים החליט שמעתה ואילך הוא אנין טעם, לפחות בענייני אוכל. אסור לו להתפשר על זבל, גם לא במצבו הנוכחי. בלית ברירה הוא נגרר ברגל במעלה רחוב קרליבך עד שהוא מגיע לגשר מעריב. שם ממוקמת תגליתו הקולינרית האחרונה 'חומוס אדהם'. לדעת המומחים זהו החומוס הטוב ביותר בתל אביב. המחשבה על מה שמצפה לו מרגשת את נוח: צלחת גדושה בחומוס טרי, נימוח וריחני, עסיסי ורך כחמאה. במרכז הצלחת שוכנת גבעה של טחינה מעורבת בגרגרי חומוס מבושלים במרק סמיך ומתקתק. סביב הגבעה מפכה לו נחל של שמן זית סמיך וירקרק ומעל הכל מפוזרת פטרוזיליה קצוצה וקמצוץ זעתר.

 

בטוח שאין פיתות טריות, או שהחומוס נגמר, או שהמקום נסגר, או שיידרסו אותי בדרך, חושב נוח. אבל המקום פתוח, יש חומוס, יש פיתות, יש אפילו מקום פנוי בפנים, רחוק מהמולת האוטובוסים. הכל טוב מדי. המלצר, בחור ערבי ישראלי ממושקף ונמרץ, ניגש לנוח. המלצר הזה הוא חבר של כל הסועדים במקום. בן אדם עם בטחון עצמי. לא מפחד לגעור בלקוחות שלא הצליחו לגמור את החומוס עד הסוף, מאיים עליהם שיסרב לקחת מהם כסף. שלש שנים נוח אוכל במקום, ושלש שנים משרת אותו המלצר. הגיעו לדו־קיום בשתיקה. נוח לא אומר לו 'אהלן' והמלצר לא קורא לו אבאלה'. לא מדברים, לא מכירים. נוח מזמין חומוס עם חומוס־חם ומג'דרה עם בצל מטוגן. עד שהאוכל מגיע יש לו פנאי להגות בבעיות הקיומיות של החומוס בישראל: מדוע היפנים נותנים כל כך הרבה כבוד למרק האטריות העממי שלהם, שאל נוח את עצמו, מדוע האיטלקים יודעים להתפאר באנטיפאסטו שלהם, אבל אם איזה שף־גורמה ישראלי יכתוב ספר או יצלם סרט על סודות עשיית החומוס הטוב, אז הוא ייצא אידיוט. מה כל כך נחות בחומוס? למה שלא יקדישו לו מחשבה וטיפול כמו לכבד אווז? מדוע שלא יתייחסו אליו בכבוד כמו לסושי המקודש? הצלחת שמגיעה לשולחן קוטעת את מחשבותיו. הכל נראה בדיוק כמו שדמיין, אבל נוח לא נהנה. אוכל כלאחר יד. כלל לא מודע למה שנכנס לו לפה. כמה חבל לבזבז עליו אוכל טוב במצבו. בהתחלת הפיתה השניה מגלה נוח שהאוכל בעצם לא כל כך טעים. החומוס חמצמץ ויבש. המג'דרה היא סתם אורז מבושל עם עדשים, ללא ייחוד. כנראה שכל אחד מקבל כאן את מה שהוא ראוי לו. האוכל נראה בדיוק כמו שאני מרגיש, הוא מסכם לעצמו בהכנעה.

 

 

 

בבית מתחילה ההתמודדות האמיתית: איך מעבירים את מה שנשאר מהיום? הוא מחליט לנוח. מגיע לו. הוא משתרע על הכורסא. רגליו השעירות הארוכות פרושות לרוחב הסלון. בעזרת ידיו הוא יכול להגיע לכל מקום. לו היה רוצה, היה הבית שוקק חיים כמאורה של תמנון היפר־אקטיבי. נוח מסתפק בכך שהוא שולח ממקום מרבצו יד אחת ארוכה להדליק את הטלוויזיה. שום איבר מגופו, חוץ מן היד התורנית, לא נע. בטלוויזיה משדרים 'פרפר נחמד'. כשהמנחה השמנמונת מתחילה ללמד את האות 'גימל', משהו מתחיל להתמרד בתוכו. צריך משמעת עצמית, הוא מסנן לעצמו בנחישות וצופה בכוח בתוכנית עד סופה. נוח לא טורח לנסות לעבור לערוץ אחר. מי שלא מכיר את נוח היה מצפה למצוא אותו כעת סרוח בתחתונים מדולדלים ובגופיה מוכתמת ולא מגולח. אבל נוח ביקר היום במשרד הפנים והוא מגולח יפה, לבוש מכנסי כותנה שמונחים עליו בדיוק כמו שצריך, וחולצת טריקו שהיתה פעם שחורה וכעת היא דהויה, בצבע הנכון.

 

הדירה כבר חשוכה, החלונות סגורים והסלון מחניק. נוח לא טרח לפתוח כלום. להיפך, הוא הקפיד להגיף את כל החלונות שאשתו פתחה לפני שיצאה לעבודה.

 

נוח ואשתו גרים בדירת שלושה חדרים - סלון, חדר שינה, וחדר העבודה של אשתו. לנוח אסור להיכנס לשם. בסלון יש רהיטים חדשים וישנים מגובבים בערבוביה. את הדירה קנו להם הוריה של אשתו לפני שבע שנים, כשהתחתנו. הם דווקא היו מאוד מרוצים מהשידוך. לא מגיע לך בחור כזה טוב, לחשה חמותו לבתה בטקס החתימה על החוזה הנישואין האזרחי. נוח היה אז סטודנט רציני לפילוסופיה ובלשנות, שידוך טוב לכל הדעות, ואילו אשתו עבדה כבימאית בטלוויזיה, מקצוע לא רציני. את לימודיה סיימה כבר מזמן, כבדרך אגב, בלי לדבר על זה בכלל, עשתה איזה תואר שני בקולנוע - לא רציני. נוח עבד קשה מאוד ליצור את הרושם שהוא, הנער התמים, נחטף לנישואין על ידי בראקודה תובענית. על אמה של אשתו זה עבד. האמת היתה שהוא התחנן בדמעות עד שאשתו נעתרה, וגם זה - רק בחתונה אזרחית.

 

נוח מביט בשעונו. כבר שש בערב. יופי, הוא הצליח להעביר את השעות הקשות של היום. עוד מעט תחזור אשתו מהעבודה ותתחיל ההמולה. אולי ילכו לראות סרט, אולי לא. הוא מסתובב בין החדרים ומזמזם לעצמו את הפזמון האהוב עליו, כמי שמתפלל ערבית: "אאאדון הסליחות, מווווחל עוונות... חטאנו לפניך ועכשיו נחטאא אה אה מאחוריך. אאאדון הסליחות..." לאט לאט גובר קצב פסיעותיו וידיו מתחילות להתנופף באוויר בהתלהבות של נואם מול פני האומה: אין לי כוח, אני עייף. אין לי רגע של שקט, אני נלחם מלחמת חורמה. אני נלחם על חיי, נלחם על עתידי, נלחם על עתיד ילדיי, נלחם על עתיד ילדיכם, נלחם על עתיד האנושות כולה! אני בורא דרך חיים חדשה, דרך חיים שסוף־סוף תביא תקווה לבני האדם - זה מעייף, אני צריך לנוח, אמן, כן יהי רצון. נוח קד קידה לקהלו הנאמן, שוקע לכורסא ממנה נפרד לפני דקות וחוזר לבהות במסך המרצד.