אדום
הן כמעט תפסו אותי.
ראיתי אותן ברגע שעברתי את הפינה. הן כבר היו בחצי הדרך למטה וחיכו ליד תחנת האוטובוס. מֵלָנִי, שׂרה וקִים. קים היתה הכי גרועה.
לא ידעתי מה לעשות. צעדתי צעד אחד קדימה, הסנדל שלי היה דבוק למדרכה.
הן דחפו אחת את השנייה. הן ראו אותי.
ממרחק כזה לא ראיתי כל כך טוב, אפילו עם המשקפיים, אבל ידעתי שעל הפרצוף של קים מרוח החיוך הענקי הזה שלה.
עמדתי כמו פסל. הצצתי אחורה מעבר לכתף. אולי אוכל לרוץ בחזרה לבית הספר? כבר התעכבתי שם המון זמן. אולי נעלו את שערי מגרש המשחקים? אבל ייתכן שאחד המורים עוד נמצא שם. אני יכולה להעמיד פנים שיש לי כאב בטן או משהו ואז אולי הוא ייתן לי טרמפ במכונית שלו?
"תסתכלו על מֶנְדִי! היא מתכוונת לרוץ בחזרה לבית ספר. תינוקת!" צעקה קים.
כאילו שהיו לה משקפי פלא שבעזרתם היא יכולה לראות את מה שקורה בתוך הראש שלי. היא לא הרכיבה משקפיים רגילים, כמובן. ילדות כמו קים אף פעם לא צריכות משקפי ראייה או גשר על השיניים; הן אף פעם לא משמינות; אף פעם אין להן תספורת מטופשת; והן אף פעם לא לבושות בבגדים תינוקיים.
אם ארוץ בחזרה הן פשוט ירוצו אחרי. אז המשכתי ללכת, למרות שהרגליים שלי רעדו. כבר התקרבתי מספיק כדי לראות אותן כמו שצריך. קים באמת חייכה. שלושתן חייכו.
ניסיתי לחשוב מה לעשות.
אבא אמר לי לנסות לצחוק עליהן בחזרה. אבל אי-אפשר לצחוק על בנות כמו קים. אין על מה לצחוק אצלה.
אימא אמרה לי פשוט להתעלם מהן ואז בסוף יימאס להן לצחוק עלי.
עוד לא נמאס להן.
התקרבתי יותר ויותר. הסנדלים שלי המשיכו להידבק למדרכה. גם אני נדבקתי. השמלה נדבקה לי לגב. המצח שלי היה רטוב מתחת לפוני.
אבל השתדלתי מאוד להיראות אדישה. ניסיתי לנעוץ מבט מעבר להן. ארתור קינג היה בתחנת האוטובוס. הסתכלתי עליו במקום עליהן. הוא קרא ספר. הוא תמיד קורא ספרים.
גם אני אוהבת לקרוא. חבל שארתור הוא בן, והוא גם קצת מוזר כזה. כי אחרת היינו יכולים להיות חברים.
לא היו לי חברים אמיתיים באותה תקופה. פעם היה לי את מֵלָנִי, אבל היא התחברה עם שׂרה. ואז קים החליטה לצרף את שתיהן לחבורה שלה.
מֵלָנִי תמיד אמרה שהיא שונאת את קים. אבל עכשיו היא היתה החברה הכי טובה שלה. כי אם קים רוצה שתהיי חברה שלה אז זה מה שקורה. לא מתווכחים איתה. היא יכולה להיות נורא מפחידה.
היא היתה ממש מולי עכשיו. כבר לא יכולתי למקד את המבט מעבר לה. הייתי מוכרחה להסתכל ישר עליה. היו לה עיניים שחורות נוצצות, שיער מבריק, פה גדול וחיוך ענקי שחשף את כל השיניים הלבנות שלה.
ראיתי אותה גם כשעצמתי את העיניים, כאילו שהיא נכנסה לי ישר לתוך ראש דרך המשקפיים. היא חייכה כל הזמן.
"העיניים שלה עצומות. קדימה, בואו נתנגש בה," אמרה קים.
פקחתי את העיניים במהירות.
"היא משוגעת," אמרה שׂרה.
"היא עוד פעם משחקת בנדמה לי," אמרה מֵלָנִי.
החבורה התפקעה מצחוק.
לא סבלתי את זה שמֵלָנִי סיפרה להן על כל המשחקים הפרטיים שלנו. התחילו לשרוף לי העיניים. מצמצתי חזק. ידעתי שבשום פנים ואופן אסור לי לבכות.
תתעלמי מהן, תתעלמי מהן, תתעלמי מהן...
"היא מנסה להתעלם מאיתנו!" אמרה קים בנימת ניצחון. "אז, מה, אימא'לה אמרה לך להתעלם מהבנות החצופות והרעות?"
כבר לא היה טעם לנסות להתעלם ממנה. ממילא גם לא יכולתי, כי היא נעמדה ישר מולי. מֵלָנִי עמדה מצד אחד שלי. שׂרה בצד השני. הייתי מוקפת.
בלעתי את הרוק. קים המשיכה לחייך.
"איפה אימא'לה בכלל?" שאלה. "לא מתאים לאימא'לה להרשות למֶנְדִי הקטנה לחזור הביתה לבד. אנחנו שומרות עליה. נכון, מֶל; נכון, שׂרה?"
כשאמי עברה לידן הן תמיד דחפו אחת את שנייה, התלחשו וצחקקו. והן דחפו וצחקקו עוד יותר, כשאימא ואני היינו יחד. פעם אחת זה היה ממש נורא כי אימא החזיקה לי ביד וכולם ראו את זה לפני שהספקתי לשחרר את היד. הן צחקו עלי בגלל זה המון זמן. קים המציאה סיפורים כאילו אימא משתמשת עדיין ברתמה של תינוקות, מסיעה אותי בעגלה ונותנת לי חלב בבקבוק ומוצץ.
גם עכשיו הן דחפו אחת את השנייה, התלחשו וצחקקו. לא עניתי לקים. ניסיתי לעקוף אותה אבל היא לא נתנה לי להתחמק ממנה. היא נעמדה מולי. ממש ממש קרוב. היא יותר גבוהה ממני.
"הֵי, אני מדברת אלייך! את חירשת או משהו? צריך לצעוק בשביל שתשמעי?" אמרה קים. היא הרכינה את הראש כל כך קרוב אלי עד שהשערות השחורות המבריקות שלה ליטפו לי את הלחי. "איפה אימא'לה?" שאגה לי לתוך האוזן.
הרגשתי איך הקול שלה רועם לי ישר לתוך הראש ומסתחרר למעלה ולמטה בכל פיתול במוח שלי. הסתכלתי סביבי בייאוש. ארתור קינג הרים את הראש מהספר שלו ובהה בי.
לא יכולתי לסבול שהוא רואה מה עובר עלי, והתאמצתי מאוד להעמיד פנים שהכול לגמרי בסדר.
"אימא הלכה לרופא שיניים," אמרתי, כאילו קים ואני מנהלות שיחה רגילה לגמרי.
מֵלָנִי ושׂרה גיחכו. קים המשיכה לחייך.
"יוֹאוּ, רופא שיניים," אמרה. גם היא נשמעה כאילו היא מנהלת שיחה. "...כן, מתאים לאימא'לה שלך ללכת לרופא שיניים, נכון מֶנְדִי?" היא המתינה.
לא ידעתי אם להגיד משהו או לשתוק. אז גם אני חיכיתי.
"אימא שלך באמת צריכה ללכת לרופא שיניים," אמרה קים. "יש לה המון קמטים ושיער אפור והיא כל כך זקנה שבטח כל השיניים מתפוררות לה. היא הלכה אליו כדי שהוא יכין לה שיניים תותבות, נכון, מֶנְדִי?"
היא חייכה במתיקות כשהיא אמרה את זה, והחיוך שלה חשף את השיניים המושלמות שלה. הרגשתי כאילו היא נושכת אותי שוב ושוב. נשיכות קטנות אכזריות.
"שלא תעזי לדבר על אימא שלי," אמרתי. רציתי להישמע מאיימת, אבל זה נשמע כמו תחנונים. לא שזה היה משנה משהו. אף אחד לא יכול להשתיק את קים כשהיא מתחילה. בטח שלא אני.
"אימא שלך נראית יותר זקנה מסבתא שלי," אמרה קים. "לא, היא נראית יותר זקנה מהסבתא רַבְּתָא שלי. בת כמה היא היתה כשהיא ילדה אותך, מֶנְדִי? בת שישים? שבעים? מאה?"
"את סתם מדברת שטויות," אמרתי. "אימא שלי לא כל כך זקנה."
"אז בת כמה היא?"
"זה לא עניינך," אמרתי.
"היא בת חמישים וחמש," אמרה מֵלָנִי. "ואבא שלה עוד יותר זקן, הוא בן שישים ושתיים."
הרגשתי שהפנים שלי מאדימות כמו סלק. סיפרתי לה את זה כשהיינו חברות והיא נשבעה שלא תגלה אף פעם.
"היא ממש זקנה!" אמרה שׂרה. "אימא שלי רק בת שלושים ואחת."
שלושתן התחילו לחקות נשים זקנות, למצמץ בשפתיים ולדדות ברגליים פשוקות.
"תפסיקו!" אמרתי. המשקפיים שלי התחילו להתכסות באדים. עוד יכולתי לראות את ארתור קינג. הוא המשיך לקרוא בספר שלו, אבל גם הפנים שלו היו אדומות.
"אוּוּוּוּ, הילדה הקטנה והמתוקה של אימא'לה יורדת מהפסים," אמרה קים. היא הפסיקה להשתטות וכרכה זרוע סביב מֵלָנִי. "אז איך אבא'לה שלה? יש לו עיניים בולטות והוא קוּקוּ לגמרי?"
"יש לו מין זקן מצחיק והוא לובש חלוק," אמרה מֵלָנִי, ונראתה מאושרת כשקים חיבקה אותה בעליזות.
"חלוק! כמו של זקנות? אבא של מֶנְדִי לובש חלוק של זקנות!" צרחה קים, ושלושתן התפקעו מצחוק.
"חלוק זה לא של זקנות," מלמלתי בייאוש. "וזה בכלל לא חלוק, זו מין חולצה רחבה; אבא'לה לובש אותה כשהוא מצייר."
"אבא'לה!" הן שוב צווחו.
הרגשתי כאילו הפנים שלי עולות באש. לא ידעתי איך נפלט לי ה"אבא'לה". כל כך השתדלתי להגיד "אימא" ו"אבא" כמו כולם. גם אני חשבתי שהחולצה הרחבה של אבא'לה קצת מטופשת. והייתי שמחה אם לאמי לא היו שערות אפורות, אם לא היה לה גוף שמן שבקושי נכנס לשמלות הכותנה שלה, ואם לא היו רואים כמה שהרגליים שלה נפוחות כשהיא נועלת סנדלים. מאוד רציתי שתהיה לי אימא צעירה, מגניבה ויפה כמו כל שאר האימהות. הייתי שמחה אם היה לי אבא צעיר וחזק, שמרים אותי ומסחרר אותי באוויר כמו כל האבות האחרים.
כל כך רציתי את זה שלפעמים בלילה, במיטה, הייתי מדמיינת שאני מאומצת ושיום אחד אמי ואבי האמיתיים יבואו לקחת אותי. הם יהיו נורא צעירים, מגניבים ואופנתיים, והם ירשו לי ללבוש את האופנה האחרונה, להשמיע מוזיקה ממש רועשת ולאכול במֶקְדוֹנַלְדְ'ס. הם גם ירשו לי להסתובב לבד ולהישאר בחוץ ממש מאוחר ואף פעם בחיים לא יכעסו עלי. הייתי נרדמת תוך המצאת כל הדברים שהאימא והאבא האמיתיים האלה – קראתי להם בשמות הפרטיים שלהם, קֵייט ונִיק, שהיו שמות עכשוויים מדליקים – וגם חלמתי עליהם, אבל כמעט תמיד באמצע החלום, כשהייתי מגיעה לחלק הכי טוב, שבו קייט, ניק ואני טסים לדיסנילנד או הולכים להַרְד רוֹק קָפֶה, היו צצים פתאום אמי ואבי במציאות. בדרך כלל הם נראו עוד יותר זקנים ועוד יותר דאגנים, והיו קוראים בשמי בהיסטריה. אני הייתי מעמידה פנים שאני לא שומעת אותם ובורחת עם קייט וניק, אבל אחר כך הייתי מביטה לאחור ורואה אותם מתמוטטים ומתחילים לבכות.
הייתי מתעוררת בבוקר ומרגישה כל כך אשמה שהייתי קופצת מהמיטה מיד כשהשעון המעורר היה מצלצל ויורדת להכין להם כוס תה; ובזמן שהורי המנומנמים שתו את התה הייתי נכנסת למיטה שלהם והם היו קוראים לי "הילדה הקטנה והטובה שלנו". אף על פי שאני כבר די גדולה עכשיו. ואני לא תמיד טובה, לא תמיד. אני מסוגלת להיות ממש רעה.
"כן, טוב, אז נכון, אני צריכה לקרוא להם אימא ואבא כי הם מכריחים אותי. אבל הם לא ההורים האמיתיים שלי," פלטה מישהי. זה נשמע כאילו הפה שלי אמר את זה לפני שהצלחתי לעצור את המילים. זה הפתיע אותי וזה הפתיע גם אותן, אפילו את קים.
הן לטשו בי עיניים. גם ארתור קינג שעמד מאחוריהן בתחנת האוטובוס נעץ בי עיניים.
"מה את מקשקשת?" אמרה קים ושמה את הידיים על המותניים. חולצת הטי שלה היתה מתוחה על הבטן השטוחה שלה. היא היתה הילדה הכי רזה בכיתה וגם אחת הגבוהות. היא אמרה שהיא תהיה דוגמנית בגיל שש-עשרה. גם מֵלָנִי ושׂרה אמרו את זה, אבל הן אפילו לא היו יפות.
אני עוד לא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. רק רציתי להפסיק להיות אני. רציתי לגדול ולהיות בן אדם אחר לגמרי, לא מֶנְדִי וַייט.
"הם לא אמי ואבי, ולא קוראים לי מֶנְדִי וַייט," אמרתי. "זה אמור להיות סוד. אימצו אותי כשהייתי תינוקת. פגשתי את אמי האמיתית והיא מדהימה: היא דוגמנית, יש לה גזרה משגעת, היא הופיעה במלא מגזינים למען האמת, ואם הייתי אומרת לכן איך קוראים לה הייתן יודעות מיד מי היא, אבל אסור לי. היא ילדה אותי כשהיתה צעירה מאוד והיא פחדה שזה יפגע בקַרְייֶרָה שלה, אז היא מסרה אותי לאימוץ, אבל היא תמיד התחרטה על זה אז היא שומרת איתי על קשר. זה מעצבן את ההורים המאמצים שלי אבל הם לא יכולים לעשות כלום נגד זה, והיא כל הזמן שולחת לי מתנות נהדרות, כל מיני בגדים, נעליים אופנתיות ודברים כאלה, אבל אמי המאמצת תמיד נועלת אותם במזוודות ומכריחה אותי ללבוש את הבגדים התינוקיים האלה..." זה נהיה יותר קל מרגע לרגע, והסיפור זרם לי מהפה בקלות, ותוך כדי סיפור המצאתי עוד דברים והוספתי כל מיני פרטים. הבנות הקשיבו לי, וכולן האמינו לי. הפה של שׂרה היה פעור ונראה היה שאפילו קים מתרשמת.
שכחתי את מֵלָנִי. הראש שלה נזרק פתאום לאחור.
"את שקרנית!" אמרה. "זה לא נכון, כל מה שאמרת הוא שקר. אני הייתי אצלכם, אני מכירה את אימא ואבא שלך, והם ההורים האמיתיים שלך, ואין שום מזוודות, ו..."
" את לא מבינה, המזוודות נמצאות בעליית הגג. זה כן נכון, אני נשבעת," התעקשתי.
"...לא כדאי שתישבעי על זה," אמר מֵלָנִי. "כי אני יודעת שכל מה שאמרת הוא שקר. כשאמך באה לקחת אותך מהבית שלי, היא שתתה קפה עם אימא שלי והיא דיברה ודיברה עלייך, ועל איך שהיא היתה צריכה לעבור טיפולי פּוֹרִיוּת מגעילים במשך המון זמן, ואיך שהם כבר התייאשו מזה שיהיה להם תינוק, והיא אמרה שהם ניסו לאמץ אבל שהם היו זקנים מדי, ואז אמך נכנסה פתאום להיריון איתך. 'תינוקת הפלא הקטנה שלנו' - זה מה שהיא אמרה עלייך. אימא שלי סיפרה לי. אז את שקרנית!"
"שקרנית!" אמרה קים, אבל מסיבה מוזרה כלשהי נראָה עדיין שהיא מתרשמת. היה זיק בעיניים שלה, וכמעט העזתי לקוות שהיא תפסיק עכשיו, שהיא תיתן לי ללכת.
אני לא יודעת אם זזתי או לא, אם עשיתי איזה חצי צעד הצידה. אבל בכל מקרה זה היה חצי צעד יותר מדי.
"הו, לא, את עוד לא הולכת לשום מקום, מֶנְדִי תינוקת-פלא קוּקוּאִית-שקרנית," אמרה קים.
"לשקר שלך אין רגליים," אמרה מֵלָנִי והנהנה.
"וגם אין לו תחתונים," אמרה שׂרה.
המילה תחתונים גרמה לשלושתן לצחקק.
"באמת, מֶנְדִי, מה צבע התחתונים שאת לובשת היום?" שאלה קים ותפסה לי פתאום בחצאית והתחילה להרים אותה.
"תפסיקי עם זה, תפסיקי," אמרתי ומשכתי בפראות בחזרה.
אבל קים הצליחה להציץ לי.
"אוי, כמה מתוק," אמרה. "ארנבונים לבנים קטנטנים! כמו הארנבונים הפצפונים שאימא'לה סרגה לך על הסוודר." היא משכה בארנבונים באצבעות הארוכות והמרושעות שלה. "אימא'לה המסכנה, סורגת וסורגת לתינוקת-הפלא הרעה שלה – שהולכת ומספרת לכולם שהיא מאומצת! כמה שאימא'לה תתבאססס כשהיא תשמע את זה."
הרגשתי כאילו היא עושה לי חור בבטן.
"איך היא תגלה?" שאלתי בקול צרוד.
"נשאל אותה. מחר, כשהיא תבוא לקחת אותך, אני אשאל אותה: 'בת כמה היתה מֶנְדִי כשאימצתם אותה, גברת וַייט?' והיא תגיד 'מֶנְדִי היא הבת שלי, חמודה,' ואני אגיד 'זה לא מה שמֶנְדִי אומרת, היא נשבעת שהיא מאומצת,'" אמרה קים בעיניים נוצצות.
מֵלָנִי ושׂרה צחקקו בהיסוס, כי לא היו בטוחות אם קים מתבדחת או לא.
אני הייתי בטוחה שהיא רצינית לגמרי. ראיתי אותה בדמיוני אומרת את זה. יכולתי לראות את הפנים של אימא'לה. זה היה נורא.
"את רשעית, רשעית, רשעית!" צרחתי ונתתי לקים סטירה חזקה.
היא הרבה יותר גבוהה ממני, אבל הזרוע שלי התרוממה מעצמה וכף היד שלי סטרה ללחי שלה. הלחי שלה נהייתה אדומה מאוד אבל הלחי השנייה שלה היתה לבנה. העיניים שלה נעשו אפילו עוד יותר מרושעות.
"זה הסוף שלך," אמרה והתקרבה אלי.
ידעתי שאני עומדת לחטוף עכשיו. דחפתי את שׂרה הצידה, עברתי בזינוק על פני מֵלָנִי ורצתי אל הכביש כדי להתרחק מקים כי ידעתי שהיא הולכת להרוג אותי.
פתאום ראיתי משהו גדול, אדום ומטושטש, ושמעתי צווחת בלמים. ראיתי את האוטובוס. צרחתי. ואחר כך נפלתי.
