43
האזיקים היו קרים למגע בין אצבעותיו.
מַאנִי בַּלַה מצא אותם לרגליו של מַתיאַס לוּ שַׁרְפִּי, היושב לצִדו על מושב הנוסע. מַאנִי הרים את ראשו, בוחן את מחליף מדריך הטיולים שלהם, הלה רעד בלי שליטה, שיניו נוקשות. "מה קרה לך?" מַאנִי צעק. הוא בקושי שמע את עצמו. אוזניו עדיין מצלצלות מהירי.
מַתיאַס הוסיף לרעוד ולטלטל את גופו קדימה ואחורה. הוא חיבק את עצמו בזרועות צנומות. ממלמל משהו לא ברור. כתמי דם היו על כתפו וצווארונו.
מַאנִי הרים טבעת אחת וזרק אותה על פרק ידו של מַתיאַס. "אתה תוכל להמשיך להתפלל כאן." הוא נגע בזרועו ומשך אותה בעדינות לכיוון ההגה. סוגר את הטבעת השנייה על גלגל ההגה. "זה הכול מאהבה... אני לא רוצה שתיעלם לי, אתה מבין..."
הוא יצא מהמכונית, חריקת דלתות, גוחן פנימה למקום בו היה המושב האחורי. מדרגת המתכת הסתירה תיבה ארוכה. משך אותה החוצה ופתח מנעולים משני קצותיה. רובה צלפים בעל מראה מיושן למדי נחשף בתוכה, רֶמינְגְטוֹן 700 מודל 40, בסיס עץ חום כהה, וקנה שחור וארוך.
מַאנִי הרכיב כוונת טֶלֶסְקוֹפִּית ובדק את התחמושת. הוא צקצק. "אה... מעט מדי..." נופף בידו לכיוונו של מַתיאַס. "תחזיק מעמד, אני כבר חוזר."
בהילוך מהיר גמע את המרחק מן הפורד המוסתרת מאחורי ביתן המנועים, ועד למפעל המים המועשרים. משטח חצץ משתרע סביב. איש לא נראה במקום. שמש קופחת. הוא רץ לכיוון הנקודה בה ראו קודם לכן מישהו נופל מן החלון.
בריצתו, איבד את ההתמצאות. הקיף את המפעל פעמיים, לא מצא שום גופה מתחת לחלון. צליל נשמע, הוא הפנה את הרובה, מתוח, דרוך. הצליל בוקע מכיסו. טלפון. העייפות הולכת ומכריעה אותו. שלף את הטלפון. "כן? מה קורה?"
מעבר לקו נשמע קולו של אַלֶכְּסִיס פְרִידֶמַן. "סרק, מַאנִי. סרק..."
מַאנִי קמץ את אגרופו, הטלפון נמעך בין אצבעותיו. "סרק? אני לא מאמין! האנטישמים הארורים האלה, הוליכו אותי שולל. אם הייתם יודעים כמה שילמתי על כל זה..."
"המקום הזה הוא כמו מבוך..." ברקע נשמעו קולות ירי וצרחות ברוסית. "אנחנו נלחמים בפַנְטוֹם... אתה בחוץ, עזוב את המכונית, תדריך אותנו."
מַאנִי הסתכל סביב. הוא חייך. "כן, אני אדריך אתכם." הוא דרך את הרובה שלו במשיכת בריח. הטלפון עדיין לחוץ על כתפו, כיסה את הפומית באצבעותיו ואמר, "רֵיימוֹנְד, אתה תצטרך להשגיח עכשיו על מַתיאַס. אין לך בעיה עם זה נכון?" הוא פזל אחורנית אל הכתם האדום משאריות מוחו של רֵיימוֹנְד.
אַלֶכְּסִיס דיבר במהירות ובקול מהוסה. "בסדר. בסדר. שים את רֵיימוֹנְד להשגיח שם, ושים לב איך אתה נכנס."
בלוריתו הקופצנית התנופפה ברוח על מצחו. הוא הסתובב עם הגב אל הדלת, פתח אותה וצעד אחורנית. נכנס פנימה. מניח לדלת להיטרק בכוח קפיץ. הוא נעצר. בוחן את המקום. פחים חלודים עמדו בקבוצות. הפנה את הרובה לכל עבר.
המשיך בצעדים מהירים אל קיר המבנה. מזהה את תיבת הנשק מבצבצת מבין החביות. הרהר בכך שהאחרים עדיין יורים לכל עבר, למרות שכבר ברור להם שמדובר בתחמושת יבשה, כדי לעורר מהומה ולהציג יתרון כלשהו, ייתכן שהמותקף עדיין לא יודע שהתחמושת שלהם מורכבת מתרמילים חסרי קליעים.
מַאנִי התכופף והרים בידו אבני חצץ, הצמיד לקיר וגרר מעט, ניסה לבדוק אם הן מסוגלות להשאיר רישום על הקיר. שמט את האבנים והרים פיסת עץ שרופה למחצה. הפיח נראה היטב על הקיר. הוא סימן עיגול.
הקיף את המבנה פעם אחת ואיתר את נקודת הכניסה שלו. מרפסת צרה בקומה השלישית. מַאנִי הכתיף את הרובה ופתח בטיפוס. מרים את עצמו על גבי זיזים, חריצים בקיר, צינורות, ומדפי אבן. הגיע אל חלון, מציץ פנימה. לא ניתן לראות דבר. חדר ריק וחשוך.
הטלפון צלצל בכיסו אבל לא יכול היה לענות. ידיו מיוזעות ומחליקות. השמש חורכת את ראשו וגבו. המשיך לטפס, רגלו נשמטת. הוא נשרט לאורך קרסולו. נעצר. מתמקם מחדש. הירי ממשיך מבעד לקירות המבנה. מהדהד. מה הם עושים שם? הוא חשב. למה יורים ללא הפסקה?
מַאנִי חיבק בידיו עמוד אבן בין שני חלונות. רגליו על אַדְנֵי החלונות, מכוסות אבק. הוא הקשיב. זה נשמע כמו ירי חדגוני, שלוש שניות, מחסנית מתרוקנת, אחת אחרת באה תחתיה, ואז צרור נוסף בן שלוש שניות שמרוקן אותה. אין אש בתגובה, אין רעם רובים אחרים או נשק אחר.
מה זה?
פניו היו מכווצות ממאמץ. מתח את עצמו אחורנית ואז זינק הצִדה, מטיל את משקלו באופן מדויק, נעצר על גבי אדן החלון הימני. ידיו תופסות במשקוף החלון שנמתח לכל גובה גופו. זו מלכודת. כן. אַלֶכְּסִיס הזמין אותי פנימה, לתוך מלכודת.
העייפות הזו. העייפות והמתח. הוא ידע שהוא נפל עתה לתוך מלכודת מאותו סוג שהוא עצמו זרק לרגלי האחרים זמן קצר קודם לכן. הוא ניצל את הפִּרצה ברעיון שלא הוא זה שסיפק להם תחמושת ריקה. ואז נחלץ מיד לעזרה, מתוך מניעים אחרים.
הטלפון צלצל שוב. הוא שִחרר יד אחת מן המשקוף, ממתין, נותן לאיזון שלו זמן להסתגל למצב החדש, ואז שלף את הטלפון באִטיות, ובתנועות קצרות מאוד, ידיו נמצאות כל העת קרוב אל גופו. מרפק רחוק מדי, תנועה מהירה מדי, יגרמו לו להחליק. "כן?"
"מַאנִי? אתה מגיע?" שוב אַלֶכְּסִיס, הירי נשמע ברקע.
"אני לא חושב שאני יכול." מַאנִי הציץ לתוך החדר החשוך.
"מה? למה?" אַלֶכְּסִיס צעק. "אמרת שאתה נכנס. תדריך אותנו החוצה..."
מַאנִי התכופף בתנועה אִטית וארוכה. "לא. זה נגמר." הוא לא טרח לנתק את השיחה. הטלפון נופל מתוך כף ידו צונח כלפי מטה. נתקל בחבית, מתעופף שוב כלפי מעלה, מתגלגל ומתרסק לתוך החצץ.
"זה עתה נפרדנו," לחש מַאנִי ופתח בירידה, כלעומת שעלה. רואה את הזיעה שלו על הזיזים והחריצים, מניח את ידיו מחדש. זהו הימור גדול מדי. אבל הוא עייף. הוא בטוח שבתוך המפעל הם פשוט יושבים וממתינים לו שיסתער פנימה, אולי לא כולם שרדו. ואלה שכן שרדו ממתינים לו בזעם.
הם כנראה הגיעו מיד למסקנה שהוא זה שצייד אותם בתחמושת הזו בכוונה תחילה. וזה גרוע יותר מאשר לשלוח אותם פנימה ללא נשק בכלל. שלא לדבר על העובדה שלא הם ולא הוא, ידעו מה ממתין בתוך המפעל. גם זה ישחק לרעתו. מה שלא קרה בפנים, הם תולים את זה בו.
עכשיו יש לו את מַתיאַס. האם הבחור אכן מסוגל להדריך אותו ליעד? או שהוא נותר כאן ללא שום כיוון נוסף. טרטורים חנוקים נשמעו מאחור. מַאנִי נעצר במחצית הקומה השנייה, הוא סובב את ראשו והסתכל אחורנית בעין אחת.
לא. לא. הוא חשק את שיניו וייצב את עצמו. רואה את מַתיאַס הולך לצד האופנוע, אגרופו מקיש שוב ושוב על מתג ההצתה. לא. זה אומר ביטול המשימה שלו. אם מַתיאַס נעלם, הוא יישאר קירח מכל כיוון.
מַאנִי הרים את עצמו על אצבעותיו, ומשך בכוח בבריח חיצוני של פתח הטענה גבוה. צוהר רבוע נפתח ברעש עז. הוא טיפס ונשכב על גבי כבש ברזל מכוסה אבק שחור. הפנה את הרובה קדימה, עצר את נשימתו וסחט את ההדק.
הוא ציפה לראות את הגלגל האחורי באופנוע מתעוות, לראות נתזי חול ואבן סביב נקודת הפגיעה. לִבו האיץ. עיניו ירדו אל הרובה. הרתע היה קל יותר מהזכור לו בשימוש בדגם זה של רובה. אצבעותיו רעדו, הוא דרך שוב. יורה מבלי לכוון.
מַאנִי קילל והפך את הרובה, שולף את המחסנית הקצרה. מחלץ מתוכה כדור אחד. הוא נראה רגיל, אך בעל משקל קל יותר. הוא מיקם את הכדור בין שתי ידיו ומשך בו-זמנית משני קצותיו. נייר אלומיניום נקרע מעל ראש התרמיל, היכן שאמור היה להיות הקליע.
כדור סרק מכיל אבקת שריפה, לעִתים במידה מופחתת, אולם הקליע שאמור להיות משוגר מקנה הרובה, הוסר מן הכדור. בעת ירי נשמע קול נפץ, וגם ניתן לראות את הבהוב האש. אך לא יותר מכך. דבר לא יוצא מן הלוע.
מַאנִי ראה את מַתיאַס מוסיף להתרחק יחד עם האופנוע, אותו טרם הצליח להתניע. איך השתחרר מן האזיקים? האם האחרים לימדו אותו לפתוח אזיקים בלי עזרת מפתח?
הירי מתוך המבנה חדל לחלוטין, וזה סיפק לו אישוש נוסף להשערותיו. הוא זינק את הקומה הראשונה, מתגלגל ומתרומם. השאיר את הרובה מאחור ופתח את שער החצר. יוצא אל משטח החוץ.
"עצור!" מַאנִי שלף את אקדחו. הנשק היחיד מכל העסקה, שאכן הכיל תחמושת תקינה. הוא צרח. "עצור. מַתיאַס! עצור!" מַאנִי רץ כמטורף. "עצור, מַתיאַס! עצור... אין לך לאן ללכת... עצור..."
מַאנִי הפנה את האקדח לכיוון צמיגי האופנוע. אצבעו החליקה לתוך שמורת ההדק. רעם של ירי נשמע. גוש אבני חצץ התרומם לאוויר. הוא נעצר באחת, מפנה את האקדח הצִדה ובוחן אותו. לא אני יריתי, הוא חשב.
בעודו צולל ארצה ומבצע גלגולים אקראיים לכל עבר, הוא ידע, מישהו יורה לכיוונו. מהגובה. אבק לבן הגביה סביב גופו. ידיו ופניו נשרטו.
הירי פסק.
מַאנִי הסתובב והסתכל אל המפעל. עובר בתזזיתיות מחלון לחלון. רואה את בֶּנְג'מין אוֹרְד, מוסתר בחלקו בתריס מתכת. מחזיק רובה שחור. מַאנִי שלח את ידיו באִטיות והצביע אחורנית, לכיוונו של מַתיאַס המתרחק.
נראה שבֶּנְג'מין מהנהן ומפנה את הרובה. פיצוץ נשמע מאחוריו. מזוויות עיניו ראה מַאנִי את הצמיג האחורי באופנוע מתפרק לחלקים, פיסות גומי נזרקו הצִדה. האופנוע נפל על מַתיאַס.
.jpg)
