זיכרון מודחק

 

ספר זה עוסק בהבניית הזיכרון הטראומטי ובסיפורי שואה של צוענים מהונגריה. הפרקטיקות השונות של הזיכרון נחקרו באמצעות חיפוש נרחב ושיטתי אחר סיפורים של צוענים ועל צוענים בתקופת השואה בהונגריה. "פרקטיקות הזיכרון" כוללות את רפרטואר הזיכרון על ביטוייו השונים: ההזכרה, ההיזכרות, האזכרות ושמירת זכר הקורבנות; וכן את השִכחה, ההַשכחה, ההשתכחות. במובן כוללני זה פרקטיקות הזיכרון מבטאות את ההבניה המתרחשת בתהליכים האינדיבידואליים ובהיסטוריוגרפיה בהקשרים חברתיים ובצמתים של מפגשים בין־תרבותיים. הספר מציג קולות שונים ומפנה את תשומת הלב להקשרים החברתיים שבהם מובנים סיפורים אינדיבידואליים, קולקטיביים והיסטוריוגרפיים. כמו כן נבחנים בספר ההקשר והמיקום החברתי של הזוכרים והשוכחים, הכרוכים בהשמעת סיפור ההתרחשויות בקול לעומת האפשרות של שתיקה ואלם.

הספר עצמו מַבנה זיכרון: הוא בוחן את זיכרון הפּוֹרַיימוֹס1 של הצוענים בהשוואה למקרה פרטי נוסף - זיכרון השואה של היהודים - ומבליט את השוני בהבניית הזיכרון על רקע של הבדלים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים.

מטעמים שונים מתאים הפוריימוס לשמש "מקרה בוחן" לבחינת ההבניה של הזיכרון הטראומטי בגישה הנרטיבית. זוהי גישה המטילה ספק במומחיות הבלעדית ובאובייקטיביות של "המדען". בענפיה הפוסט־מודרניים היא אף חותרת תחת הכללות אליטיסטיות של "הזרם המרכזי" או המגמה השלטת ומצדדת בשיח של "קולות אחרים", אלטרנטיביים, המציעים חלופה לגרסה השלטת בחברה ומבקשים לערער על הנרטיב הממסדי.

סיפור הפוריימוס של צועני הונגריה הוא סיפורם של "האחרים" משתי בחינות של השיח הממסדי הרשמי: מבחינת החברה ההונגרית והחברה האירופית ככלל, הצוענים הם מיעוט חסר לגיטימציה חברתית וסיפורם אינו חלק מהשיח הרשמי; מבחינת הזרם המרכזי של זיכרון השואה היהודי, ובעיקר הציוני, הכורך שואה בתקומה, רדיפת העם היהודי על רקע גזעני בידי הנאצים הייתה התרחשות ייחודית ובלעדית, ואין עניין לפנות מקום לסיפור שיפר בלעדיות זו. לכך מצטרפת גם טענה המדגישה את בעיית מעמדו של הסיפור הפרטני בזיכרון הקולקטיבי וכמרכיב בנרטיב הכלל־חברתי.

הניתוח הביקורתי של שיחים אלה, המבקש שלא להתעלם מהקול "האחר" של פרטים ושל הקולקטיב, הוא שעומד בבסיס קישורם של הסיפורים האינדיבידואליים אל הסיפורים המשותפים.

מאז קריסת ברית המועצות והשינויים הפוליטיים שבאו בעקבותיה נתון סיפור הפוריימוס בהונגריה בתהליך ראשוני של היווצרות־הבניה. העדויות והזיכרונות הכתובים, המוסרטים והמוקלטים הם מקוטעים, אישיים, מפוזרים, כאילו אין חוט מקשר ביניהם. לטענתה של ג'ודית לואיס הרמן (Herman), כדי שיחידים יוכלו לספר את סיפוריהם הטראומטיים בדרך לשיקום אפשרי, יש הכרח בהקשר חברתי־פוליטי המבטיח אהדה והכרה.2 מיקומם החברתי של הצוענים בהונגריה אינו תואם תנאי זה. נוסף על כך, התרבות הצוענית המועברת במסורות אוראליות איננה רגילה בתיעוד העבר בכתב, ואילו ההיסטוריוגרפיה שהייתה מקובלת עד לא מכבר הושתתה על תיעוד של מסמכים כתובים בלבד.

עם זאת לאחרונה חלים שינויים תרבותיים מרחיקי לכת בקרב הצוענים, ובהם ייסוד ומיסוד של הכתב ובעקבות כך תיעוד של היסטוריה ומסורת; היווצרות קשרים בין הקבוצות השונות של השבטים ובתי האב - הקומפניות הצועניות; וכן שינויים בסביבתם הפוליטית בחברה הפוסט־קומוניסטית שבהונגריה. בכל אלה יש משום סכנות אך גם תקוות עבור הצוענים. כעת מתחילים להישמע קטעי דברים, מופיעים עדויות וטקסי זיכרון, ומאחורי השתיקה הסדוקה נראים יותר סממנים של הדחקה ושל הכחשה, ולא של ריק: הסיפור מבקש להיכתב.

אשר לעיתוי, זה היה כמעט "הרגע האחרון" שבו עדיין היה אפשר למצוא בחיים ניצולי פוריימוס שיספרו את סיפוריהם, בשל הזמן הרב שעבר מאז סיום מלחמת העולם השנייה ובשל תוחלת החיים הקצרה של הצוענים, יחסית להונגרים או ליהודים בהונגריה. ואכן, לצערי כמה מהמרואיינים בספר זה נפטרו במהלך הכתיבה.

הדינמיקה החברתית והפוליטית בהונגריה של היום, לאחר היעלמות המשטר הקומוניסטי והתחלפות הממשלות מאז 1990, מביאה להתמקמות חדשה של קבוצות שונות במערכת הכללית. בכלל אלה - גם הצוענים מחפשים את מקומם ונאבקים עליו. סיפור הפוריימוס, או אי־סיפורו, הוא חלק משינוי זה: הוויכוח על אודות הלגיטימיות וההכרה בתולדותיהם עולה בסיפורים שנאספו, ונראה שהפרשנויות השונות משקפות עמדות חברתיות שונות.

אין ספק שמיקומם השולי והדחוי של הצוענים בחברה דחק גם את סיפור הפוריימוס אל השוליים. הסיבות לכך הן היותם של הצוענים "האחרים" הנצחיים בהקשר החברתי האירופי, וכן הטענה בדבר בלעדיותו של סיפור השואה והתקומה היהודי. הבניית הזיכרון של יחידים ושל הקולקטיב מתרחשת בעיקר בזירת הדינמיקה שבין המרכז לשוליים החברתיים. הנרטיבים השונים מקבלים "מקום", כלומר ניסוח ולגיטימציה, על פי המיקום החברתי של המסַפְּרים. אפיוני הנרטיב הצורניים ולעתים אף התוכניים, מעוגנים גם בתרבות המספרים.

הפיכת "סיפורי שואה של צוענים מהונגריה" ל"סיפור" טומנת בחובה אשכול של שאלות תכניות, צורניות ומתודולוגיות, והעיקריות שבהן הן: של מי הסיפור הזה? מי המחברים ומי נמעניו? מהו הסיפור המתגבש מהנתונים הרבים שנאספו בראיונות, בתצפיות ובחומרים הכתובים והמוסרטים? הסיפור המשותף מביא את מגוון הקולות ומספר את סיפור הפוריימוס בהונגריה מכמה נקודות מבט: אינדיבידואליות, כלל־צועניות, הונגריות־אירופיות, יהודיות - וכמובן גם מנקודת המבט הסובייקטיבית שלי.

את שאלת הבניית הזיכרון מנקודת המבט של היחיד בדקתי בעזרת שני מקבצים מתוך כלל הראיונות שערכתי עם ניצולי פוריימוס. מקבץ אחד כולל את זיכרונותיה של משפחה מורחבת שזקניה ניצולים. המשפחה סבלה מרדיפות בכפרהּ שבהונגריה הפוסט־קומוניסטית ועברה ממקום למקום בשנים 2000-1997 עד שהחליטה להימלט לצרפת. בני המשפחה מקשרים בראיונות בדרכים שונות את סבלותיהם בתקופת הנאצים ואת סבלותיהם כיום. מקבץ הראיונות השני מתייחס לאירוע־פוריימוס אחד: טבח שערכו זַ'נדַרמים הונגרים בצוענים בכפר לנד'ייל בימי מלחמת העולם השנייה. על האירוע סיפרו שלושה ניצולים, בזמנים ובמקומות שונים, כל אחד וסיפורו האישי. ניתוח הסיפורים השונים בשני מקבצי הראיונות וההשוואה ביניהם הם הבסיס לבחינת הדרכים שבהם מובנה הזיכרון הטראומטי האישי.

את שאלת ההבניה החברתית של הזיכרון בדקתי באמצעות "מקרה לַיוֹשקומַארוֹם". הכוונה לסרט דוקומנטרי שנעשה בהונגריה ובהפקתו צפיתי־השתתפתי בשנת 1996. הסרט עוסק ברצח הצוענים בני הכפר בימי מלחמת העולם השנייה ובניסיונות להשכיח אותו.

את שאלת הבניית הזיכרון הקולקטיבי והנצחת השואה והפוריימוס בדקתי גם בדרך השוואתית, על רקע השוני בין התרבות היהודית לתרבות הצוענית בנוגע לזיכרון, וכן על רקע יחסי שני העמים עם החברה הכללית הסובבת אותם. תהליכים אלה של הנצחת השואה והפוריימוס נדונים גם אגב עיסוק בהיסטוריה של היהדות והצוענות ובמצבם החברתי של שני העמים כיום, כגורמים משמעותיים בדרכי הבניית הזיכרון.

המקורות והנתונים שנאספו לספר זה הם מגוונים. הכוונה הייתה להגיע לכמה שיותר מקורות ולהתייחס לסוגי מידע שונים - כתובים, נצפים, מוקלטים, מוסרטים או מסופרים. כל המקורות רלוונטיים ומשקפים אמת מסוימת בעלת משמעות, ובכינוסם יחד יש כדי לתרום להבנת הנושאים בכללותם.

ראיונות

סיפורי הצוענים, כפי שנאספו בראיונות, הם גוף הנתונים המרכזי: הן באשר לשאלות הנשאלות על הבניית הזיכרון האישי והקולקטיבי, הן באשר לשאלת עצם קיום הסיפור (קרה או לא קרה?), והן באשר לזו הבודקת את תהליכי ההבניה של קבוצה מובחנת, קרי היהודים. הניסיון הוא לאתר ולהביא את הנרטיבים הצועניים, ולהתייחס להקשריהם לאחר מכן.

לצורך איסוף החומר נסעתי להונגריה תשע פעמים בשנים 2000-1995, ושהיתי בה בכל פעם שבועיים עד שישה שבועות, ובסך הכול כתשעה חודשים. בתחילת עבודת איסוף הנתונים היה עליי לגלות את הדרכים להגיע למרואיינים ניצולי הפוריימוס ולהתאים את הציפיות למציאות המתגלה. ההתחלה הייתה קשה ומתסכלת: זמן רב נדרש לי כדי למצוא את הדרכים הללו, להתגבר על חוסר ידע מסוים במהלכי התרבות הצוענית וליצור את הקשרים שאפשרו לבסוף להגיע אל המרואיינים הראשונים. אמנם אנשים עודדו אותי בהתלהבות לעסוק בפוריימוס, אירחו אותי בבתיהם והקדישו שעות רבות לשיחה על הנושא. הם הבטיחו שיקשרו ביני לבין אינפורמנטים נוספים. כמו כן הוזמנתי לאירועים צועניים, לערבי מוזיקה ושירה ולתערוכה של יוצרים צועניים. כך נוצרה רשת של קשרים עם ארגונים צועניים, עם אנשי רוח ודת צוענים או עם מקורבים לקהילה הצוענית. עם זאת חזרתי בסופו של דבר מנסיעתי הראשונה ללא שום ריאיון מאלה שביקשתי לערוך.

בדיעבד התברר שנדרש תהליך ארוך של יצירת אמון. לכן השמירה על המשכיות הקשרים הללו וחזרתי להונגריה בפעמים הבאות תרמו רבות. הוכחתי שאני ראויה למפגש עם הניצולים. בנסיעתי השנייה כבר קיבלתי כתובות ואף ליווי לחלק מן הראיונות הראשונים.3 לאחר מכן הגעתי אל מרואיינים נוספים בשיטת כדור השלג; כל מרואיין קישר אותי עם אחרים, ולא הייתי תלויה עוד ב"המלצות מן החלונות הגבוהים" כדי שצוענים שונים במקומות שונים בהונגריה יסכימו לדבר אתי.

את הראיונות התכוונתי לערוך לפי הגישה של סיפורי חיים, אגב עידוד המרואיינים לספר את סיפורם האישי ללא הפרעה והכוונה, כפי שהוא נובע מהם, בישיבה אינטימית של שיחה בארבע עיניים שתנאיה הוסכמו מראש. אולם בסופו של דבר הותאם הריאיון למצב בשטח, כמתואר בהמשך הדברים.

הראיונות נערכו בהונגרית, שהיא שפת האם שלי, במקומות שונים ברחבי הונגריה: בכפרים, בעיירות, בערי שדה ובבירה. לעתים נדרשה נסיעה ארוכה, לעתים אף לינה במקומות מרוחקים ובלתי שגרתיים.

רובם המכריע של הראיונות נערכו לאחר שהגעתי אל המרואיינים ללא הודעה מראש: הודעה שכזאת גם איננה אפשרית בהיעדר טלפון וכאשר האוכלוסייה אנאַלְפביתית בחלקה; וגם איננה מקובלת על הצוענים במפגשים שאינם "עם השלטונות", היינו מפגשים רשמיים. בהופעתי הפתאומית אצלם הפתעתי אותם הן בעצם הבקשה לקיים שיחה ולהקליטה והן בהעלאת נושא השואה. משמעות הדבר היא שלמרואיינים לא הייתה כל שהות להתארגן, רגשית וקוגניטיבית, לקראת שיחה מעין זו. דבר זה מייחד את הראיונות הללו מהראיונות המקובלים יותר, הנערכים בדרך כלל בתנאים מוסכמים מראש ולא בספונטניות.

מרכיב ייחודי נוסף במפגשים הללו היה עצם היותי "זרה שייכת" ש"נפלה מהשמים" ככה פתאום. הביטוי "זרה שייכת" הוא פרפרזה על מה שרבִּינוֹ וסאליבן (Rabinow & Sullivan) מכנים "an insider's outsider" בהתייחסם לאינפורמנט "יליד" הנעשה זר לסביבתו, והופך ל"חוקר לבן":4 שהרי אני גאז'י (לא צוענייה ברומנס, השפה הצוענית), אבל לא בדיוק "לבנה"; יהודייה המתעניינת "בגורל המשותף ליהודים ולצוענים"; מדברת הונגרית, אבל לא הונגרייה; שייכת למיעוט כמוהם, בהיותי יהודייה בהונגריה, אבל שייכת לרוב היהודי השולט בישראל.

התנאים שתיארתי, שבהם נערכו הראיונות, חשובים ביותר בבואנו להשוות בין דפוסי הזיכרון הצועני לדפוסי הזיכרון היהודי; שהרי הזיכרון היהודי מופיע לרוב מאורגן ומנוסח, בראיונות או בכתובים, לאחר שהייתה למספֵּר די שהות להכין את עצמו קוגניטיבית ורגשית לקראת הבניית הסיפור, שסופר על פי רוב לשומע או לקורא יהודי.

הראיונות עם הניצולים הצוענים ועם בני משפחותיהם נערכו בבתיהם. כדרך שגרה, בהגיעי ליישוב מסוים, היה עליי לשאול היכן ביתו של המרואיין שרק כתובתו הכללית הייתה בידי (שם הכפר, או ציון לא מדויק כמו "ברחוב שמול תחנת הרכבת ליד בית המרזח"). כך "התפרסם" בסביבה שהגעתי למקום. בהגיעי לאדם שחיפשתי הצגתי את עצמי כיהודייה מישראל, חוקרת שמתעניינת בגורל המשותף ליהודים ולצוענים ומבקשת רשות לראיין ולהקליט. שיתוף הפעולה היה כמעט מלא ולרוב אף נלהב (רק מקרה אחד של סירוב היה, כשבנה של ניצולה לא הסכים שאראיין את אמו. ובמקרה אחר ביקש המרואיין להישאר בעילום שם).

בשעה שהתיישבנו זה מול זו, סידרתי את הרשם־קול ונערכנו לשיחה, היו כמעט תמיד בני המשפחה שבבית עומדים מסביב, משמשים קהל: לפעמים קהל מאזינים שקט, לפעמים קהל ערני ומשתתף. לעתים, בייחוד כאשר נערך הריאיון בחצר ולא בתוך הבית, היו מצטרפים אט־אט גם שכנים ובני המשפחה המורחבת. לפיכך חלק מן הראיונות הם אמנם אישיים וממוקדים בסיפורו של אדם אחד, אך באחרים המרואיין במרכז וסביבו קבוצה המשתתפת אף היא בשיחה.

לאחר כל ריאיון, בהגיעי חזרה לישראל, נהגתי לשלוח גלויית תודה. עם כמה מהמרואיינים נוצר קשר של התכתבות, לעתים ביקרתי אותם שוב. כל הראיונות הוקלטו, וחלקם אף תורגמו לעברית. מבין חמישים ושבעה הראיונות שנאספו ראיינתי בעצמי ארבעים אנשים:

שלושים וארבעה ניצולי פוריימוס; שלושה בני דור שני או שלישי; שלושה אינפורמנטים.

שבעה־עשר ראיונות נוספים - שלושה־עשר עם ניצולים וארבעה עם בני הדור השני - נערכו בידי מראיינות אחרות, רובם בידי עוזרת מחקר הונגריה, עובדת סוציאלית שהתלוותה אליי לצפות בכמה ראיונות שערכתי, כדי להכשירה.5 כמה ראיונות ערכה עיתונאית וכתבת טלוויזיה צועניה.6 ראיונותיה פתוחים פחות, והם יותר בגדר עדויות קצרות וממוקדות על חוויות הפוריימוס של מרואייניה. עשרים וחמישה ראיונות נוספים אספתי מפרסומים שונים בספרות דוקומנטרית ובעיתונות הכללית והצוענית שראו אור במהלך השנים.

בין המרואיינים יש ניצולי מחנות ריכוז והשמדה מרחבי הרייך השלישי, אושוויץ־בירקנאו, דכאו, ראוונסברוק, מאוטהאוזן, ברגן בלזן ובוכנוואלד. מרואיינים אחרים הם ניצולי מעשי טבח, רציחות ורדיפות שהתרחשו בתוך הונגריה על ידי נאצים גרמנים והונגרים בעלי בריתם. עמם נערכו שלושה ראיונות בכפרים שונים. אלה היו אחרוני הניצולים מהטבח בלנד'ייל שעדיין נותרו בחיים (ולמרבה הצער שלושתם נפטרו מאז).

באיסוף הנתונים נעזרתי, כמובן, באינפורמנטים רבים, צוענים ולא צוענים. עם שלושה מהם ערכתי ראיונות "מסודרים", מוקלטים - שניים מהם הם צוענים שיכולים היו להימנות עם שאר המרואיינים, ואולם החלטתי להוציאם מהכלל ולכנותם "אינפורמנטים", בשל המידע העשיר והמיוחד העולה מהראיונות אִתם, מעבר לסיפור האישי או המשפחתי שלהם. שלושת האינפורמנטים הם:

• יאקאב אורשוש Orsós)), סופר צועני שהיה בן שבעים וארבע בעת הריאיון. בריאיון סיפר את סיפור חייו מרגע לידתו למשפחה בקומפניה של צוענים נודדים, "מתחת לשיח הוורד, בעונת פריחתו, ביער" - כך תיאר את רגע הלידה; את סיפור תולדות הצוענות באירופה; וגם תיאר תיאור אתנוגרפי עשיר של "אורח החיים הרומנס" - החיים המסורתיים של הצוענים. ריאיון זה מספק מידע חשוב התורם להבנת התרבות וקשור ביותר לשאלת הבניית הזיכרון ולהשוואה בין הבנייתו אצל היהודים והבנייתו אצל הצוענים.

• ארז'בט פילישי (Pilisi), צוענייה קשישה שראיינתי בבודפשט. סיפורה כורך יהודים וצוענים בתקופת המלחמה ולאחריה. הוא כולל הצלת יהודים והסתרתם בחירוף נפש ממש, עזרה לצוענים אחרים, בעוד היא עצמה ובני משפחתה נרדפים. היא מרגישה בשותפות הצוענית והיהודית בעוצמה כה רבה עד שכשהיא אומרת "גאז'ו" (ברומנס: מי שאיננו צועני, המקבילה ל"גוי" אצלנו) היא מתכוונת למי שאינו יהודי ואינו צועני: "אני אף פעם לא יצאתי עם גאז'ו, כל החברים (בני הזוג) שלי היו צוענים או יהודים". היא בורחת ומתנערת מהכבוד ומההכרה הרשמית המוצעים לה כ"חסידת אומות העולם", גם משום שאינה רואה את עצמה שייכת ל"אומות העולם". סיפורה מיוחד גם בחן ובהומור שבסגנונו.

• ויצה קלופפרKlopfer) ), דודתי היהודייה, אשר גרה בחולון שבישראל, אבל רואיינה בבודפשט בעת שהותנו שם. דודתי היא ניצולת שואה שהייתה אסירה במחנה ראוונסברוק. בריאיון היא מספרת על קורותיה ועל קורות הצועניות שפגשה שם. סיפורה אישי בעיקרו, ובולט דמיונו הרב לסיפורי מרואיינות צועניות ניצולות אותו המחנה.

 

תצפית משתתפת

למרות המעמד הפורמלי של הראיונות, נוצרו קשרים אישיים ביני ובין המרואיינים. שהיתי זמן בבתיהם, התארחתי אצלם והוזמנתי להיות שותפה באירועים שונים - משמחים וקשים. הנה דוגמה לכך: באחד מביקוריי החוזרים התברר שכלתה של אחת המרואיינות אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. לבקשת המשפחה הצטרפתי לבעלה לביקור כדי להרגיע ולשמח אותה. במקרה אחר היה לי הכבוד להיות סנדקית של שתי צועניות, אף שהדגשתי את יהדותי, וכך באורח מסוים הפכתי להיות חלק ממשפחה צוענית. זוהי משפחת קרסנאי Krasznai)), שהקרבה אליה והקשר המתמשך עמה הביאו אותי להיות גם עדת ראייה לרדיפתם כיום, לעזור להם וללוותם במנוסתם מהרדיפות. הדבר גם הביא אותי להבָנות רבות־ערך על אודות הבניית הזיכרון בהווה והקשריו התרבותיים של הזיכרון.

עמדה זו של החוקר, אשר ממנה נצפים ונחווים הדברים כפי שהם "בחיים האמיתיים", נקראת נטורליסטית.7 הקרבה הפיזית והרגשית שנוצרת אגב כך מאפשרת לראות את מה שקורה "מבפנים" גם מבחינת הפרשנות והמשמעות שנותנים למתרחש המרואיינים והנצפים.

נוסף על כל אלה השתתפתי בהפקת הסרט הדוקומנטרי מתים בלתי קבורים של מיקלוש יאנצ'ו (Jancsó), בהזמנת הבמאי.8 ההשתתפות אפשרה לי לחוות ולבחון מקרוב גם את התנהגותם ואת התבטאויותיהם של מי שאינם צוענים ואינם יהודים - אנשי כפר בהונגריה ואנשי הצוות שעל סט ההסרטה - בכל הנוגע לזיכרון המלחמה ולזיכרון השואה וליחס לצוענים. ההשתתפות בתהליך עשיית הסרט, החשוב בפני עצמו בהיותו מקור מידע, האירה רובד נוסף בסוגיית הבניית הזיכרון החברתי.

כמו כן צורפתי בעקבות המחקר לרשימת התכתבות סגורה באינטרנט שבה כותבים צוענים מכל העולם על צוענים. זוהי רשימה רבת־משתתפים בהנהלת פעילים, צוענים ברובם, מהעולם המערבי. אני לומדת רבות מן השיחות האלה, שמשתתפים בה חוקרים מתחומים שונים - בתנאי שהם "התקבלו" על ידי הצוענים שם, והשיחות אף מניבות מפגשים של ממש: בכנסים, בביקורים ובהחלפת מידע שימושי ביותר על ביבליוגרפיות, סרטים, אירועים ופעילויות.

הודות לקשר זה השתתפתי בכנס בין־לאומי של חוקרי הפוריימוס שנערך בווינה ב-1998, ובו השתתפו שמונה חוקרים מרחבי העולם. מספר המשתתפים בכנס מורה על מצב המחקר בנושא זה. מתוך רשימת ההתכתבות התוודעתי גם לקהילת הצוענים הקטנה בירושלים העתיקה, וכן אירחתי בביתי גנטיקאית בולגריה, לובה קליידז'יאווה שמה (Kalaydjieva), החוקרת בעזרת שותפיה את הקשר הגנטי שבין קהילות הצוענים בפזורה, ואף קישרתי בינה לבין צוענֵי ירושלים.9 לובה קליידז'יאווה הוכיחה במחקריה את עובדת היותם של הצוענים קבוצה אתנית אחת - בניגוד לטענות הרואות בהם ארחי־פרחי חסרי שורשים משותפים.

ארכיון

נוסף על בחינת הספרות הקיימת על אודות הפוריימוס, שהיא דלה בכלל ובעיקר בכל הנוגע לצוענים בהונגריה, אספתי נתונים כתובים גם מסוגים אחרים: בספריות האוניברסיטאיות הגדולות ובספריות קטנות של ערי שדה בהונגריה מצאתי מאמרים מעיתונות כללית ומקומית, עבודות תלמידים וספרות מקומית רלוונטית, החל מהתקופה של טרום מלחמת העולם השנייה ועד ימינו. הגעתי לחומרים של רישומי הצבא והמשטרה של שנות המלחמה בעזרת קצין הצבא בֶּלָא פושקאש (Puskás) מן העיר קאפושוואר; וכן לרישומים והתכתבויות של רשויות מקומיות מאותה תקופה. יש לציין כאן במיוחד את הארכיון המרשים של קצין המשטרה יוצא הדופן מיהאי מאתי Máté)): מר מאתי, הונגרי, בן להורים מחנכים, גדל בבית שבו התארחו ולמדו ילדים צוענים רבים ולמעשה גדל אִתם יחד. רקע זה הביא אותו להתעניין בתרבות ובמצב החברתי של הצוענים. בביתו שבעיירה דומבובאר הוא הקים ארכיון גדול ביותר של קטעי עיתונות וספרות של צוענים בהונגריה ועל אודותיהם, הכולל חומרים מתחילת המאה ועד היום. הוא פתח בפניי ארכיון מרשים זה ואפשר לי לאסוף חומר במשך ימים ארוכים ואף המשיך לשלוח לי פרסומים חדשים בנושא הפוריימוס. מכל אלה שאבתי נתונים חשובים לגיבוש הסיפור על אודות הפוריימוס בהונגריה.

זאת ועוד, בארכיונים של יד ושם ובמוזיאון השואה בוושינגטון אספתי עדויות וחומר כתוב שטרם פורסם, ברובו עדויות של יהודים ניצולי השואה, שמוזכרים בהן גם צוענים. במוזיאון השואה בוושינגטון יש מחלקה מיוחדת לחקר הפוריימוס בראשותה של פרופ' סיביל מילטון Milton)). לשמחתי הרבה נאותה פרופ' מילטון לייעץ לי ולהנחות אותי בעת ששהיתי שם שלושה שבועות אינטנסיביים. במחלקה זו ובספריית המוזיאון עברתי על כל החומרים הקשורים לצוענים. נוכחתי לדעת שלמעשה אין בנמצא מחקר משמעותי העוסק בגורלם של צועני הונגריה בשואה.