המפגש בשדה התעופה
השחר עלה והשמש כבר הציצה מבעד לעננים. בלית ברירה, ויתרתי על שנת בוקר מתוקה ויצאתי מהמיטה. ישבתי במטבח וכוס נס קפה מהביל בידי, וחשבתי לעצמי כיצד להתארגן לחופשה בת שבועיים בניו יורק. ערכתי רשימה בראשי: ראשית יש לבדוק שהדרכון והוויזה לארצות הברית עודם בתוקף, ולאחר מכן יש לשלוח הודעת טקסט לספרית לקביעת תור. נותרו לי ביקור פרֵדה אצל בני המשפחה והקפאת המנוי במכון הכושר. השאר יכול לחכות. אחרי הכול, לא בכל יום אני מקבלת הזמנה להיות נוכחת כצופה במשפט שנערך בדלתיים סגורות. להסתובב בתוך בית משפט בארצות הברית שבו החברה שלי היא מושבעת במשפט שנערך בו? וואו! אני מעריצה אותה על התפקיד המכובד שקיבלה, חשה בהתרגשות בשבילה. מצפה לראותה בכיליון עיניים.
למחרת, לאחר שטיפלתי בכמה דברים דחופים, התחלתי לארוז לקראת הנסיעה. אריזה אינה משימה קלה, אך אינני מתלוננת, ובחדר השינה שלי כבר היה תוהו ובוהו. היה לי ברור שלדיונים בבית המשפט אקח חליפה מחויטת. היות שאנו בחודש אפריל, אקח גם בגדי מעבר — לפעמים עדיין קר בניו יורק. לאחר שסיימתי לארוז את הבגדים, את הנעליים וכמה מוצרי רחצה וטיפוח, כמעט שלא הצלחתי לסגור את המזוודה. בדיוטי פרי רכשתי מתנות, ספרים בעברית ודיסקים של מוזיקה עכשווית — אלמה מעריצה את יהודה פוליקר.
הטיסה מהארץ למדריד עברה כשורה, ואחריה המתנתי לטיסה לניו יורק. היה לי קצת זמן פנוי, פתחתי ספר וניסיתי לקרוא בו, אך לא הייתי ממוקדת, ומעת לעת הבטתי בעוברים ושבים שחלפו על פניי. נמלי תעופה הם מקום שבו אפשר לפגוש אנשים מתרבויות שונות, כל מיני טיפוסים מכל העולם. אין מרתק מזה.
משעליתי למטוס, התיישב לידי איש כבן חמישים, נמוך קומה ששֵׂערו מדולדל ומאפיר, ולחוטמו משקפיים עגולים כסופים בסגנון ג'ון לנון. הוא הניח על ברכיו מחשב נייד, וראיתי על הצג אפליקציה באנגלית שאינה מוכרת לי. הוא הפנה אליי מבט וחייך. הוצאתי מתיקי סוכריות טיק טק, נטלתי שתיים לעצמי והצעתי לו. הוא הודה לי בחיוך. הנחתי את קופסת הסוכריות על מגש האוכל.
"בי מיי גסט", אמרתי בנימוס.
"ג'ון ויין ג'וניור", הציג את עצמו.
"לא, אתה מתלוצץ?" חייכתי בפליאה.
הוא הניד בראשו לשלילה.
"לורן, סופיה לורן", השבתי.
חיוך עלה על פניו והוא הושיט לי את ידו.
"אבל זה באמת שמי. נעים לי מאוד להכיר אותך".
לחצתי את ידו.
"אימא שלי העריצה את ג'ון ויין, והחליטה לקרוא לבן הראשון שלה על שמו. איך זה אצלך?"
"אני האחיינית של סופיה לורן, ואימא שלי מצאה לנכון לקרוא לי על שמה", שיקרתי בקלילות.
"את יפה כמוה... וצעירה".
הנהנתי לתודה.
"את טסה לבילוי או לעסקים?" שאל באנגלית בסקרנות חשודה.
"מה אכפת לך", מלמלתי לעצמי בעברית, אך הייתי מנומסת: "נוסעת רק לתענוג, לבקר חברים".
"גם אני נוסע לבקר חברים — בניו יורק — וממשיך לאטלנטיק סיטי לכנס שנתי של ציוד רפואי. זו עבודה קשה ומעייפת".
"אתה נשמע סובל, או שרק נדמה לי?"
"את צודקת. הכנסים האלה ברחבי העולם מתישים אותי. אני רואה בעיקר שמיים מגובה רב ממטוסים ואולמות גדולים של בתי מלון".
משכתי בכתפיי.
"טוב, לפחות יש בזה יוקרה ושליחות. אתה בטח פוגש אנשים מעניינים".
"נכון, את צודקת. הנה, היום פגשתי אותך".
הוא צחקק, וגרם גם לי לצחקק. כעת משך הוא בכתפיו.
"למה אני מתלונן על היקום כשיש אנשים מובטלים וחסרי כול? בכל זאת, אני שוקל לצאת לפנסיה מוקדמת, להקדיש זמן למשפחה שלי ולעסוק בדברים שאני אוהב".
החלטתי להיות מנומסת:
"יפה. שיהיה לך בהצלחה. אגב, אדוני דוקטור?"
"לא, אני מרצה ומדריך", מיהר להשיב. "אני מנסה כל מכשור רפואי, לפני שהוא משווק לקהל הצרכנים. אני פרילאנס, עובד לבד בשטח מטעם חברה ששולחת אותי. בכל פעם זו חברת תרופות שונה, והכול תלוי במטרה שלשמה אני מגיע". הנהנתי. "את יכולה להאמין לי, זה לא פשוט כמו שזה נראה. טיסות ובתי מלון הם לפעמים מעמסה לא קטנה ואחריות בלתי נגמרת. אני צריך תמיד להיות מוכן לנסיעה הבאה, ולהשקיע את כולי נקודתית עד שלפעמים... אני מניח שאת יודעת".
"בכל זאת, נראה לי שאתה נהנה מהעבודה, לא?"
הנחתי את ראשי על הכרית ונמנמתי מעט. לפתע נדלקו האורות והנוסעים התבקשו להדק את החגורות. הקברניט עדכן אותנו בנוגע למרחק שנותר ולמזג האוויר הצפוי לנו בניו יורק. עוד שעתיים ונוחתים.
הוצאתי מתיקי ספר. ג'ון ויין ג'וניור הציץ בו במבט מהיר של פליאה.
"וואו, זה ספר בעברית?"
"נכון מאוד, יש לך אבחנה דקה".
"למדתי קצת עברית, אני יודע לקרוא בתורה, ואוהב את התנ"ך".
"מרשים מאוד".
"הוריי חגגו לי בר מצווה בכותל המערבי בירושלים", אמר בגאווה לא מוסתרת, "אבל זה היה לפני שנים רבות. אני רוצה מאוד לבקר שוב בישראל, לטייל עם המשפחה".
חייכתי אליו.
"יפה. אשמח לתת לך מפות ולהדריך אותך בבוא העת".
"תודה רבה, אדיב מאוד מצידך, את שגרירה טובה של ארצך".
נדתי בראשי, ודיילת ניגשה אלינו ושאלה מה נרצה לשתות בטרם נוחתים. עוד כמה דקות ולא תהיה עוד אפשרות לבקשות מהצוות.
"אני אשתה בלאדי מרי מתובל, בבקשה", ענה ג'ון ויין ג'וניור בטון יבש.
"ומה בשבילך, גברתי?"
"מיץ עגבניות עם לימון ושתי קוביות קרח, בבקשה".
