מגע המוות

 

הקנאות האסלאמית המודרנית הציתה דיון ער בקרב חוקרים ומשקיפים זרים על הקשר שבין אסלאם, עריצות ואלימות. פיגועי התאבדות, שהוצאתם לפועל תלויה במותו של המפגע (דוגמת נשיאה של חגורת נפץ על הגוף או החדרת מכונית תופת למבני ציבור), הִכו בחוזקה בלִבן של מדינות המערב. הם רק החריפו את הדיון סביב דמותו של האסלאם: האם מדובר בתרבות המקדשת את המוות על מזבח האמונה? האם מבצעי הפיגועים הם בבחינת "לובשי תכריכים", שצועדים בגאון אל מותם הוודאי מתוך ציפייה למנעמי גן עדן? או שמא הם מוּנעים מתחושות של אובדן עצמי? הספר הנוכחי מבקש לארגן מחדש את השיח המחקרי סביב רעיון ההקרבה או המרטיריום באסלאם המודרני. הוא מוביל אותנו במסע אל נבכי הרעיון הזה, הן בסונה והן בשיעה, תוך מיקומו בפרספקטיבה היסטורית רחבה, שחוזרת לראשית האסלאם, וניתוח תפקודיו הפוליטיים, החברתיים, התרבותיים והפדגוגיים.

הספר גם מחלץ את סיפור ההקרבה מ"הגטו" של האסלאם ומעמידו על רקעים דומים, גם אם לא זהים, במסגרת השוואה ליהדות ולנצרות ולתרבויות אחרות. הוא מתבסס על מגוון רחב של מקורות ראשוניים ועושה שימוש בתובנות מתחומי הסוציולוגיה של הדת, הפסיכולוגיה החברתית, האנתרופולוגיה ולימודי התרבות. הפרקים השונים בספר חושפים תמונה חיה ודינמית של שיח על הקרבה ומוות בקרב הוגים ותנועות אסלאמיות, במנעד שבין איפוק ומתינות לבין הקצנה וציפייה דרוכה לגאולה ובמסגרת ניתוח ההקשרים ההיסטוריים והמקומיים.

הספר נע סביב שלושה צירים עיקריים: חשיבותם של ערכים ועקרונות ככוח מניע בהיסטוריה; ההקשר הספציפי שבו הם מתעצבים ונדונים; ומקומם של הדימוי, הסמל והנרטיב. נדמה שאלה הם החומרים העיקריים שמהם מורכב סיפור ההקרבה באסלאם המודרני. בכך מציע הספר תובנות רעננות ונקודות למחשבה וביקורת כבסיס למחקרים נוספים בעתיד.

הספר פורסם במקור באנגלית בהוצאת קיימברידג' ב-2014. ההחלטה להוציאו גם בגרסה מעודכנת ומורחבת בשפה העברית נבעה מהמחסור הניכר בספרות עדכנית ושיטתית על הקרבה ומוות באסלאם המודרני, נושא שזוכה להתעניינות רבה וחקוק גם בזיכרון הקיבוצי הישראלי על רקע פיגועי ההתאבדות הפלסטיניים, שהגיעו לשיאם בימי האינתיפאדה השנייה (2004-2000). בספר ימצאו עניין רב אנשי אקדמיה וסטודנטים, וכן ציבור הקוראים הרחב המבקש להתעמק בסביבה שבה אנו חיים, ובמוקדה התעוררות אסלאמית בעלת ביטויים מגוונים.

***

 

בתעתוקם לעברית של שמות ומונחים בערבית נהגתי על פי הכללים המקובלים בפרסומים מדעיים. חרגתי מכך רק בכתיבת שמות ומונחים מסוימים השגורים בשפה העברית, שלנוחיות הקורא הובאו בכתיב מלא (כגון מוחמד ולא מחמד, קוראן ולא קראן). עם זאת, כאשר שמות ומונחים ערביים מופיעים בתוך ציטוט של מקורות ערביים, הם נכתבו בתעתיק המשקף במדויק את הכתיב הערבי. מקצתם נוקדו במופעם הראשון בגוף הטקסט כדי להקל על הגייתם. היכן שכללי התעתיק מחייבים צ', נכתב ד (כגון רדא ולא רצ'א). בציטוטים מן הקוראן מצוין מספר הפרק (סוּרה) ואחריו מספר הפסוק באופן הזה: 33:3. כל הציטוטים לקוחים מתוך התרגום לקוראן מאת אורי רובין (הקוראן, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2005).

שלמי תודות לכל מי שסייעו לי בתהליך הכתיבה של הספר. המחקר התאפשר בזכות מענק נדיב מהקרן הלאומית למדע. אני מודה גם למרכז לחקר האסלאם על שם נחמיה לבציון, לפקולטה למדעי הרוח ולרשות למחקר ופיתוח באוניברסיטה העברית בירושלים. טיוטה ראשונית של הספר הושלמה כאשר הייתי חוקר אורח במכון למדע המדינה באוניברסיטת ארלנגן־נירנברג בגרמניה ב-2010. תודתי הרבה נתונה לכריסטוף שומאן, מנהל המכון, על שהעניק לי סביבה מפרה לשקוד על מחקרי. למרבה הצער, שומאן הלך לעולמו בספטמבר 2013 לאחר מחלה קשה.

תודה מיוחדת למוריי ולעמיתיי על עזרתם החשובה ועל הערותיהם המועילות: דיאגו אולשטיין, אלי אלשייך, דפנה אפרת, מאיר בר־אשר, יצחק ויסמן, יצחק חסון, מאיר ליטבק, עמנואל סיון, מוחמד אל־עטאונה, ניקו פרוצ'ה, איתן קולברג, דיוויד קומינס, דיוויד קוק ומיכאל תנחום. ברצוני להודות גם ליוני שפר, אשר סייע בידיי לאתר חומרים חשובים ובעלי ערך, וכן לאוהד אלקיים על עזרתו האדיבה בבדיקת התעתיק בערבית. אני אסיר תודה להוצאת רסלינג ולעורכים ד"ר יצחק בנימיני ומר עידן צבעוני, שהעניקו לספר אכסניה מכובדת.

 

מאיר חטינה