לפרק את המיתוס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לפרק את המיתוס

לפרק את המיתוס

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 300 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות

תקציר

הדימוי של אפרודיטה/ונוס שימש תמיד קנה מידה ליופי הנשי, החל מתרבות יוון ורומא, דרך יצירות פיסול וציור לאורך תולדות האמנות וכלה באמנות ובפרסום כיום. דימוי זה כונן גוף אידיאלי בלתי אפשרי, רחוק מהגוף הריאלי, והוא בעל השלכות רבות עד היום על תפיסת הגוף הנשי בכל תחומי החיים; הוא גורם לנשים להתאים את גופן למודל הקלאסי על ידי דיאטה וניתוחים פלסטיים, הוא גורם לאנורקסיה ולבעיות פסיכולוגיות שנובעות מדימוי עצמי.
 
ספר זה מציג מבחר יצירות אמנות פמיניסטיות החותרות תחת תפיסת היופי הנשי המבוססת על המודל של אפרודיטה/ונוס, תוך כדי שימוש באסטרטגיות שונות של התנגדות – גלויות או מוסוות. על ידי ניכוס דמותה של ונוס (עומדת, שרועה או כורעת) ערערו האמניות הפמיניסטיות על האיקוניוּת של הדימוי, התנגדו למודל יופי אחד והציעו ריבוי של מושגי היופי.
 
המבוא לספר מציג את התשתית התיאורטית ליצירת קנון היופי ביוון העתיקה, לצד מיפוי העמדות הפמיניסטיות המרכזיות הנוגעות להבניית "נשיות" ו"יופי נשי". החלק הראשון של הספר דן באמנית המולטימדיה הצרפתייה אורלן (Orlan) אשר מנכסת ביצירותיה את דימויי ונוס בעזרת ניתוחים פלסטיים שהופכים למייצגים, ובכך מביאה את יצירתה לסף, להסגת גבול. החלק השני של הספר מתמקד באמנית האמריקאית חנה וילקה (Hannah Wilke) שנודעה ביופייה. וילקה, אשר חלתה בסרטן, ייצגה ופירקה את דימוי ה"האישה היפה", ועל ידי שימוש במודלים של אפרודיטה/ונוס תיעדה את תהליך אובדן זהותה וקמילת יופייה. החלק האחרון של הספר מציע יצירות נבחרות שמבטאות התרסה וחתרנות פמיניסטית ביחס לדימוי אפרודיטה/ונוס – הן מעמידות מולו  את הגוף "החסר" ו"הפגום".
 
ד"ר דליה בכר היא אמנית, מרצה וחוקרת אמנות; למדה אמנות והוראת אמנות במדרשה למורים לאמנות ברמת השרון; עבדה כמורה לאמנות וכמדריכת מורים במסגרות שונות, ביניהם במדרשה לאמנות בבית ברל; פרסמה מאמרים רבים בכתבי-עת מקצועיים והציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות.

פרק ראשון

הקדמה
 
ספר זה נולד מתוך התבוננות בעשרות יצירות אמנות של אמניות פמיניסטיות, החל משנות ה-60 של המאה ה-20 ועד ימינו. חלק חשוב ובולט במכלול היצירות הפמיניסטיות החל משנות ה-70 עוסק בהתנגדות לדימויי ונוס כמודל של "יופי נשי" ולנגזרותיו. דימויים אלה, המוכרים במסורת האמנות המערבית, הועתקו לתרבות פופולרית ולמדיה. דרך ערעור על הדימויים הדומיננטיים האמניות חותרות תחת תפיסות ומושגים של "יופי נשי" ותחת השלכותיהם. הן עושות זאת באסטרטגיות שונות של התנגדות, גלויות או מוסוות.
במרכז הספר עומדות שתי אמניות פמיניסטיות בולטות, שבקורפוס עבודתן ביקורת נוקבת על דימויי ונוס ועל התפיסות וההמשגות שצברו במהלך השנים, עד שהפכו למעין ארכיטיפ בלא־מודע הקולקטיבי שלנו. מדובר באמנית הצרפתייה אורלן (נ' 1947 (Orlan,1 ובאמנית האמריקנית חנה וילקה (Wilke, 1941-1993).בעבודתן אפשר לזהות מבחר עשיר של ביטויי ההתנגדות הנדונה. כל אחת מהאמניות השתמשה בדימוי המסורתי של אפרודיטה־ונוס ובאסטרטגיה מרכזית שונה של התנגדות. למרות הביטוי האמנותי השונה, שתיהן חולקות גישה דומה ביחס לסוגיות פמיניסטיות הנוגעות לגוף האישה ושתיהן מבקשות "לתבוע את גופן בחזרה" ולטעון אותו בתוכן של סובייקט יוצר ואקטיבי. ישנן עוד נקודות דמיון בין השתיים: המרכזית שיש לתמות של ביקורת ומחאה פוליטית וחברתית ביצירתן; השימוש בגופן כאסטרטגיה מרכזית של התנגדות;2 ערעור על תפיסות מגדריות התובעות מנשים לעמוד בסטנדרטים של אידיאל היופי; שימוש באמצעים אמנותיים חדשניים תוך כדי הרחבה של גבולות המיצג, אמנות הווידיאו והצילום; שימוש בחומרים אוטוביוגרפיים לשם ייצוג עצמי וכדרך להתנגד לו; שימוש חתרני בלשון (למשל, פער בין כותרת למאפייני הייצוג). האמניות מתכתבות זו עם זו באמצעות דימויים ומדיה, ובאמצעות דיון בסוגיות כמו "הגרוטסק"; "הבּזות" (Abject); הסגת גבול; נוכחות הגוף כבשר; פונקציית העור כמטפורה למנגנון נפשי;3 מִשמוע ומשטור הגוף; ניכוס דימויי ונוס וציות מודע לתכתיבי היופי כאסטרטגיות של התנגדות.

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 300 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות
לפרק את המיתוס דליה בכר
הקדמה
 
ספר זה נולד מתוך התבוננות בעשרות יצירות אמנות של אמניות פמיניסטיות, החל משנות ה-60 של המאה ה-20 ועד ימינו. חלק חשוב ובולט במכלול היצירות הפמיניסטיות החל משנות ה-70 עוסק בהתנגדות לדימויי ונוס כמודל של "יופי נשי" ולנגזרותיו. דימויים אלה, המוכרים במסורת האמנות המערבית, הועתקו לתרבות פופולרית ולמדיה. דרך ערעור על הדימויים הדומיננטיים האמניות חותרות תחת תפיסות ומושגים של "יופי נשי" ותחת השלכותיהם. הן עושות זאת באסטרטגיות שונות של התנגדות, גלויות או מוסוות.
במרכז הספר עומדות שתי אמניות פמיניסטיות בולטות, שבקורפוס עבודתן ביקורת נוקבת על דימויי ונוס ועל התפיסות וההמשגות שצברו במהלך השנים, עד שהפכו למעין ארכיטיפ בלא־מודע הקולקטיבי שלנו. מדובר באמנית הצרפתייה אורלן (נ' 1947 (Orlan,1 ובאמנית האמריקנית חנה וילקה (Wilke, 1941-1993).בעבודתן אפשר לזהות מבחר עשיר של ביטויי ההתנגדות הנדונה. כל אחת מהאמניות השתמשה בדימוי המסורתי של אפרודיטה־ונוס ובאסטרטגיה מרכזית שונה של התנגדות. למרות הביטוי האמנותי השונה, שתיהן חולקות גישה דומה ביחס לסוגיות פמיניסטיות הנוגעות לגוף האישה ושתיהן מבקשות "לתבוע את גופן בחזרה" ולטעון אותו בתוכן של סובייקט יוצר ואקטיבי. ישנן עוד נקודות דמיון בין השתיים: המרכזית שיש לתמות של ביקורת ומחאה פוליטית וחברתית ביצירתן; השימוש בגופן כאסטרטגיה מרכזית של התנגדות;2 ערעור על תפיסות מגדריות התובעות מנשים לעמוד בסטנדרטים של אידיאל היופי; שימוש באמצעים אמנותיים חדשניים תוך כדי הרחבה של גבולות המיצג, אמנות הווידיאו והצילום; שימוש בחומרים אוטוביוגרפיים לשם ייצוג עצמי וכדרך להתנגד לו; שימוש חתרני בלשון (למשל, פער בין כותרת למאפייני הייצוג). האמניות מתכתבות זו עם זו באמצעות דימויים ומדיה, ובאמצעות דיון בסוגיות כמו "הגרוטסק"; "הבּזות" (Abject); הסגת גבול; נוכחות הגוף כבשר; פונקציית העור כמטפורה למנגנון נפשי;3 מִשמוע ומשטור הגוף; ניכוס דימויי ונוס וציות מודע לתכתיבי היופי כאסטרטגיות של התנגדות.