מפיקת מלחמות

1

ילדה של מלחמות

"זה ממש לא ייאמן, תסתכלי על זה, תסתכלי!" אבא הביט בי בעיניים נוצצות של ילד בן שש. כבר שמונה שעות שהעיניים שלו היו דבוקות למסך הטלוויזיה בלובי של מלון דן תל אביב. השנה היתה 1991 ויומיים קודם לכן פרצה מלחמת המפרץ. הגענו למלון דן אחרי שיצאנו מהחדר האטום, שם ישבנו בלילה הראשון למלחמה במשך שבע שעות רצופות, נחנקים בתוך המסכות. כשנשמעה האזעקה הראשונה, אף אחד לא באמת ידע אם זה גז כימי או לא, אז כמו ילדים טובים הקשבנו להוראות פיקוד העורף. גם השתנו לתוך דלי והאזנו בדריכות ל"נחש הצפע" ברדיו, בעוד חלונות הדירה של הורי רועדים עם נפילת כל סקאד. גרנו ליד הים והמסקינג־טייפ, שהיה על תקן מגן חלונות ונפשות, לא ממש תפקד כמו טיל פטריוט. ישבנו בשקט כשהשמשות בחדר האטום, חדר השינה של הורי, רעדו עד כדי סכנת סדיקה. אני אפילו נרדמתי בתוך המסכה. הודעת שחרור העורף נמסרה על ידי חיים יבין חיוור במיוחד שמלמל, "אני... אנחנו שומעים... מה... כן, לא, כן, כן, ניתן לצאת מן החדר האטום בינתיים."
אבא הוריד את המסכה בזעם ומיד סחב אותי למלון דן לראות "מה באמת קורה".

יום אחד של הסגר הספיק לו כדי לצאת ולהתמרד נגד הוראות הצבא ופיקוד העורף, עד תום המלחמה. אחרי לילה בשבי החדר האטום הוא החליט שדי, יוצאים. "אני לא מתחבא!" הודיע הילד הגרמני שבו, זה שברח מלייפציג ב־1937, דקה לפני שה"דוייטשים", כך קרא להם, סגרו את הגבולות.
וכך, יממה לאחר התקיפה הראשונה על ישראל במלחמת המפרץ, פצחנו אבא ואני ברוטינת ישיבה ממושכת, בת שעות, במלון דן, כדי לראות את הסי־אן־אן בטלוויזיה. יום־יום. בתחילת שנות התשעים לא היו כבלים ברוב בתי ישראל, אבל בלובי של מלונות תל אביב לא רק שהיו כבלים אלא שהיה אפשר גם להישען לאחור, להזמין קפה ולצפות במלחמה בליווי קניש או עוגת גבינה.
"תסתכלי על זה, לא ייאמן, זו מלחמה בשידור חי," אבא הביט מהופנט בפיטר ארנט, שדיבר על רקע תמונות של פגזים ופיצוצים מעל בגדד, מצולמות בעדשות ירוקות של ראיית לילה. "את מבינה את המשמעות של זה?" הסביר לי בהתלהבות. "זהו, אי־אפשר יותר לעשות דברים בעולם הזה בלי שאנשים ידעו, המצלמות מגיעות לכל מקום, ובשידור חי. יעלי, אנחנו צופים בהיסטוריה משתנה בזמן אמת!"

ההתלהבות שלו היתה מידבקת, וכל מה שהלהיב את אבי תמיד הלהיב גם אותי, אבל הייתי בת שמונה־עשרה, על סף סיום התיכון, ומלחמת המפרץ תפסה אותי דקה לפני שתכננתי לצאת לעולם הגדול ולהתחיל לחיות. אבא התלהב מהטכנולוגיה המשוכללת, ואילו אני פחדתי פחד מוות.
"תקשיבי לי, זה ייגמר מהר מאוד, יעלי. אי־אפשר עוד לסחוב מלחמות ככה סתם, לא כשאפשר לדווח בצורה כזאת," הוא החזיק לי את היד בחום וביד השנייה סימן למלצרית להביא עוד עוגת גבינה.

אבא הרגיע אותי, כי הוא ידע שכל מה שאני רוצה זה לסיים את הלימודים ולעוף כמה שיותר רחוק. שבוע לפני כן, כשכבר היה ברור שתהיה תקיפה, התקשרתי לשגרירות ארצות הברית, ובנאיביות על סף האינפנטיליות דרשתי פינוי. חשבתי בתמימותי שבגלל שנולדתי בניו יורק, ועל הנייר אני אזרחית אמריקאית, אולי אפשר בבקשה להוציא אותי מכאן כמה שיותר מהר, עכשיו, כמו את שאר הדיפלומטים. לא הצלחתי לעבור אפילו את סף פקידת הקבלה.
אבל אבא צדק. מלחמת המפרץ הראשונה היתה קצרה. היא גם לא היתה ממש מלחמה של מדינות, אלא מלחמה של רשת אחת, אז עדיין קטנה, בשם סי־אן־אן. זו שינתה את המפה ועשתה היסטוריה בתקשורת האלקטרונית, ובסופו של דבר במהות של העיתונות העכשווית. "הרשת הקטנה שיכלה" - קראו לה בשעתן כל הרשתות המתחרות.
הדיווחים החיים שלה ממלחמת המפרץ הראשונה היו אירוע מכונן - מאותו רגע ואילך הפכה הטכנולוגיה משחקן משנה לשחקן הראשי של העיתונות. בזכות תושייה של מפיק אחד בסי־אן־אן, שהצליח להחדיר קו שידור לווייני מתחת לאף של מחלקת הצנזורה העיראקית, זכתה היא להיות הרשת היחידה עם יכולת שידור "לייב" בתוך בגדד ברגע התקיפה האמריקאית בשנת 1991 - וכך היא הולידה עבור העולם מלחמה בשידור חי שנכנסה ישר לסלון של הצופים בזמן אמת. את רף השידור היא העלתה בשנייה אחת פי אלף, אבל לאו דווקא העלתה את רף התוכן.
השאיפה העיתונאית המובהקת תמיד היתה לדווח ראשונים מהשטח. במלחמת המפרץ הראשונה המטרה הזו הושגה בשידור חי, אבל היא גם שינתה את כללי המשחק. לימים, עם הקִדמה הטכנולוגית, הפכה המטרה העיתונאית הזאת של ה"מרוץ להיות הראשונים" למרוץ להיראות בשטח, נקודה. אמנם המערכות התקשורתיות הצליחו לייצר תוכן מהיר, אבל לאו דווקא מעמיק, בקצב שהדביק את ההתפתחות המטאורית של הטכנולוגיה. עד היום, בעולם הטכנולוגיה הוויזואלית המיידית שאנו חיים בו, טרם נמצאה הנוסחה שהתוכן בה אינו נופל חלל ומפנה את מקומו לתמונה מהירה.
אין ספק, התפתחות הטכנולוגיה ייצרה מצבים שאפשרו לעיתונות לעשות היסטוריה, לשנות אותה. ללא יכולת שידור טלוויזיונית, ספק אם בתקופת מלחמת וייטנאם היה העם האמריקאי זוכה לצפות בתמונות גופותיהם של ילדים וייטנאמים שרופים ברקע דיווחים מעמיקים, ובסופו של דבר גם לשנות את דעתו כאומה שלמה כנגד אותה המלחמה. יש לשער שההתפתחות הטכנולוגית לקראת תחילת העשור האחרון של המאה הקודמת גם תרמה רבות לנפילת הקומוניזם ומסך הברזל, שכן המיידיות שבה החלה להגיע לרחבי העולם ולעמים שהיו סגורים מאינפורמציה מערבית הפכה בהדרגתיות לבלתי־ניתנת לעצירה. אך האירועים הללו דווחו כשעדיין לא היינו רוויים, בניגוד לעשור האחרון, במידע דחוס מדי - שהוא תוצאה של טכנולוגיה שמתפתחת בקצב מהיר משהמוח האנושי מסוגל לספוג. בעקבות ההתפתחות הזאת הרשתות הטלוויזיוניות והעיתונות האלקטרונית כבר לאו דווקא רודפות אחרי הסיפור, אלא יותר אחרי התמונה החדשנית ביותר מתוכו - זו שתמכור אותו מהר יותר מהמתחרים. הטכנולוגיה בימינו גם נגישה לכולם, ועל כן היא מייצרת אטמוספרה שבה התחרות מתמקדת בעיקר בהגעה למקום ההתרחשות. בתום עשור למלחמת המפרץ הראשונה הולידה האטמוספרה הזאת גם את תופעת ה"טאלנטים" כעיתונאים. הטאלנט - אישיות טלוויזיונית שהקהל מתחבר אליה במושגים של הערצה - עוזר למכור את התמונה רק מעצם נוכחותו בשטח. אבל ביסודו של מקצוע העיתונות נכס צאן הברזל תמיד היה - הסיפור קודם לכול, ולא העיתונאי המדווח עליו. בימים עברו עיתונאי שהחשיב את עצמו לטאלנט לא נחשב לעיתונאי בקרב עמיתיו. יותר מזה, עיתונאי שהחשיב את עצמו לטאלנט היה מסווג כסכנה ליסודות המקצוע. אבל הטאלנטים בימינו לא רק שהפכו לחלק מהסיפור, לרוב הם הסיפור עצמו ממש, גם אם זה בא על חשבון האינפורמציה. כי אין ברירה, צריך להשאיר את הצופה עם התמונה בכל מחיר, שלא יזפזפ.
אז כן, אבא צדק לגבי הטכנולוגיה מימי מלחמת המפרץ הראשונה - זו היתה תחילתו של עידן חדש בעיתונות. ואכן, מאז המלחמה ההיא תמונות זוועה לרוב מציפות את מסכי הטלוויזיה, את המחשבים ואת הסלולריים שלנו במהירות שיא, בזמן שכל רשת עסוקה בניסיון למקם את אנשיה בזווית הכי טובה מאחורי טיל, ולא משנה מה יגידו, העיקר שיעמדו ראשונים מול המצלמה - ריאליטי ניוז. אבל אנחנו חייבים לשאול עד כמה אכפת לצופה, כי מלחמות בימינו מתחילות בלי סיבה וממשיכות בלי סוף, למרות כל אותה מיידיות ולמרות היכולת להגיע לכל מקום.
באחר הצהריים ההוא במלון דן, כשהתחילה מלחמת המפרץ של 1991, אני ספרתי את המלחמה השלישית בחיי ואבא ספר את השביעית שלו. אריק לביא היה זמר מלחמות, הצלחתו תמיד הקבילה לקונפליקט זה או אחר שהתרגש על המדינה. כפועל יוצא, ילדותי שלי לצדו הולחנה מצלילי תקליטים כמו "לצה"ל באהבה", "מתש"ח באהבה", "את חכי לי ואחזור", "חייל הולך - שני יחזור". בילדותי כמעט אף פעם לא ידעתי מה הקדים את מה - הקריירה שלו או המלחמה.
את מלחמתנו המשותפת הראשונה התחלנו בחוף גורדון בתל אביב, ב־6 באוקטובר 1973. הסירנות תפסו את המשפחה שלי חוגגת את יום כיפור על חסקה, מול הבוטקה של דויד המציל. אני לא זוכרת הרבה מהמלחמה ההיא, אבל במשך השנים סיפרו לי איך אבא הרים אותי, בת השנה, בזרועותיו, בעוד אמי אחזה בידה של אחותי. בזמן שרצנו לעבר המקלט דרך אבא על שברי בקבוק קינלי ופצע את רגלו, אבל דימם בשקט לאורך כל הדרך, אני בידיו, עד שהוריד אותי ואת שתי הנשים האחרות בחייו בבונקר ברחוב רופין. דקה אחר כך הוא יצא, פצוע, לרדוף אחרי המלחמה ולשיר לחייליה הקורסים.
לאורך השנים נהגה אמא להזכיר איך במשך עשרת הימים הראשונים למלחמה לא שמעה מילה מאבי. ביום האחד־עשר נמאס לה, והיא הרימה טלפון ללילי שרון כדי לבקש שתיצור קשר עם אריק שלה, כדי שימצא את מר לביא שלא טרח להודיע לאמא אם הוא חי או מת.
אלה היו ימים שחורים, ימים של חזית מתפוררת, של אלפי ילדים הרוגים במדים ושל גנרלים בהתמוטטות עצבים. משה דיין, שר הביטחון, יצא בנאום על סף הפאניקה כדי להודיע לאומה כי גז החלום, חבר'ה, היה נחמד, תודה ושלום. אריק שרון - באקט גאוני, מגלומני, ייחודי - היה עסוק בלכתר את הארמיה השלישית של הצבא המצרי כדי להביא לתפנית במלחמה, שעד לאותו הרגע הוגדרה כחורבן בית שלישי. ועם זאת מצא זמן להיענות לבקשתה של אשתו ולאתר את אבי, שמצדו היה עסוק בלזמר לחיילים מפוחדים אי שם בחזית הדרומית. וזאת רק כדי שאמי תוכל לצעוק עליו שהוא חסר אחריות בעליל, ובפעם הבאה שימצא דרך להודיע שהוא חי, מלחמה או לא מלחמה.
זוהי ישראל של הילדות שלי, טבולה בדם. ישראל שהתעוררתי בה עם שאר ילדיה, לקולו של אלכס אנסקי הפותח את תוכנית הבוקר "שבע אפס שבע" עם: בוקר טוב וידיעה ראשונה על חדירה בצפון, סיכוי נוסף למלחמת התשה וכן פקקים על כביש 1 מפאת חפץ חשוד, אז בבקשה קחו זאת בחשבון אם אתם בדרך לעבודה.
זו לא הרוטינה של המלחמה שהפכה להתמכרות. התמכרותו של אבי לחדשות היא שסחפה אותי יחד איתו. במבצע "שלום הגליל" הוא לקח אותי יד ביד להפגנות השמאל. ירקו עלינו ברחוב כי זיהו את אבא כשמאלני. אחרי הניצחון של מנחם בגין ב־1977, עצר אותנו ברחוב איש זר והבטיח לאבא ש"כל השמאלנים יסבלו עכשיו כמו שמגיע להם", ואני לא הבנתי מה הוא עשה רע.
"זה בסדר, יעלי, את תראי בהפגנה," הבטיח לי בימי מלחמת לבנון הראשונה. "אנשים יעמדו על הבמה ויגידו את שלהם, כי פה זאת המדינה שלנו, ויש בה תקשורת דמוקרטית שרואה ומראה הכול, ואפשר לעמוד ולדבר, מה שלא יכולנו לעשות בגרמניה."
אבי חשב כל חייו שהתקשורת, ה"רשות הרביעית" של הדמוקרטיה האמריקאית, היא ערך עליון. רשות שיכולה לשנות חיים, כי בצעירותו הכריעה היסטוריה נטולת תקשורת דמוקרטית את גורלו כנגד רצונו. בילדותו היה אבי גרמני לחלוטין, אבל אז אומה שלמה שהלכה בעקבות איש משופם אחד החליטה שהוא לא, ואף על פי שאבי בן השבע ידע לתופף טוב יותר מכל שאר הילדים בכיתה, ואף על פי שכל מה שהוא רצה זה להיות שייך ולצעוד בתהלוכות של תנועת הנוער ה"היטלר יוגנד", התנועה לא קיבלה אותו. כל החברים שלו, שכן צעדו שם, נטשו אותו מהר מאוד. בסופו של דבר הוא הגיע לישראל עם עליית הנוער, ילד חסר הורים שאימץ את המדינה שאימצה אותו חזרה, והאמין - כל כך האמין - בכוחה המציל של אינפורמציה.
"את יודעת, יעלי," אמר לי במלון דן באחר הצהריים ההוא של 1991, בין הקפה לעוגה מספר ארבע, לצלילי קולו של פיטר ארנט ותמונות מלחמה בזמן אמת. "אולי אם היה אפשר אז לדווח בסי־אן־אן, כמו היום, הרבה זוועות היו נמנעות, כי לא היה אפשר להסתיר אותן יותר. תראי באיזו תקופה מרתקת אנחנו חיים! כל האינפורמציה בחוץ." באותו רגע נשמעה אזעקה, ואני מיהרתי להוציא את המסכות שאמא הכריחה אותנו לקחת לפני שיצאנו מהחדר האטום.
"אין סיכוי," אבא הודיע לי בהתרסה. "תקשיבי לי - גז זה לא. את זה כבר הבנו מהחדשות," אמר והצביע לעבר מסך הטלוויזיה. "ויעלי שלי, לא לדאוג. לפחות בסיבוב הזה קיבלנו ערכות הגנה," נפנף בחיוך במסכת הגז והעיף אותה הצדה. "אני שומר עלייך. שבי לידי ותקשיבי למה שאומרים בחדשות. הם מדווחים על כל מה שקורה, והעולם לא ישתוק יותר."
הקשבתי לו, כי ההתלהבות והאמון הילדותיים שלו היו כל כך מידבקים ואופטימיים, כי הוא באמת ובתמים האמין שאינפורמציה היתה יכולה להציל את ילדותו. בזכותה אולי היה מסיים את כיתה ח', אולי לא היה נאלץ לברוח. אולי, אם העולם היה יודע, אולי היו באים להציל אותו.

אם היה חי היום, לא הייתי מספרת לו דבר ממה שקרה בעשור האחרון. איך כל אותה קִדמה טכנולוגית באמת מגיעה במהירות לכל מקום, אבל בדרך כלל עושה זאת כדי לשרת את האג'נדה של המערכת שלה ולאו דווקא את טובת הכלל. הייתי אומרת לו שהפכתי להיות עיתונאית כי הוא גרם לי להאמין שאינפורמציה יכולה לשנות את העולם, ושהתיאוריה שלו אכן עבדה, בדיוק כמו שאמר - אי־אפשר עוד להסתיר זוועות. והוא היה מחזיק לי את היד, ואני הייתי ממשיכה לשקר לו, כדי שימשיך לחייך בעיניים נוצצות של ילד בן שש.
בתום המלחמה, אחרי שעות במלון דן והרבה עוגות גבינה, עליתי על מטוס ועפתי לניו יורק. צבא לא עמד אצלי על הפרק, הצלחתי לחלץ את עצמי משירות חובה בעזרת האירוע התקשורתי המשמעותי הראשון בחיי. שיעור ראשון בכוחה של האינפורמציה, גם אם לא מדובר בזוועות נגד האנושות. אחותי, המבוגרת ממני בשלוש שנים, כבר היתה בצבא. היא בחרה לשרת בלהקה צבאית, אבל אני, כשהגיעו הזימונים הראשונים שלי לצה"ל, בסוף שנות השמונים, רציתי תפקיד סטייל מאטה הארי או לפחות שירות במודיעין. שנים של ילדות שנדדה בין ישראל לאירופה ובתי ספר בינלאומיים בנֵכר העניקו לי אנגלית אמריקאית וגרמנית שוטפת. הגנים המשפחתיים העניקו לי מראה חיצוני יותר כמו של אווה בראון מאשר של ברברה סטרייסנד. רציתי לשרת במודיעין באמונה אמיתית שעם כל התכונות האלה אוכל להביא תועלת.
ההתלהבות היתה הדדית, והזימונים הראשונים לצבא באמת נגעו לתפקיד מודיעיני כזה או אחר עם הבטחה לסיווג שושואיסטי גבוה. ואז זה קרה. באחד מהאירועים המתוקשרים ביותר של שנות השמונים בישראל, אחותי - שסגרה אז שנת שירות בלהקת פיקוד מרכז - ועוד עשרה מחברי הלהקה נתפסו מעשנים חשיש, או במקרה של אחותי - שכטה אחת. בבוקר שאחותי התקשרה ממשרדי מצ"ח קיבלתי אני את התפקיד הנחשק של להעיר את אבי ולספר לו על המעצר. אמא דאגה לארוז מזוודה מלאה באוכל, כי מי יודע אם מאכילים שם בקלבוש אסירים מסוכנים כאחותי. עבורי זו היתה המשימה הקשה ביותר שהתמודדתי איתה עד אז, אבל צעדתי בעוז אל חדר השינה של הורי.
ליטפתי לאבי את המצח ולחשתי, "אבא, אבא'לה, קום... נועה בכלא."
"אה? מה?..." הוא ישן חזק, כי הופיע אמש עד מאוחר.
"הממ... נוני בכלא, אמא אומרת שצריך לנסוע אליה."
אבי קפץ ממיטתו: "קיבינימט!"
אחרי משפט צבאי קצר ומאוד מאוד מתוקשר, שכלל את כל העיתונים המקומיים, הרבה הבזקים של מצלמות, בכי של אחותי על במת הנאשמים, וכותרות ראשיות עם מסרים נוקבים למען יראו וייראו, החליט הצבא שלמודיעין אני לא מתאימה. הציטוט המדויק שקיבלתי מן המערכת המלחמתית לאחר הרבה בקשות לוועדה, כדי להבין למה הסיווג הביטחוני שלי נפל בן רגע לאפס, היה: במקרה שאת יודעת סודות מדינה וברגע של חולשה מעשנת חשיש עם אחותך, והיא ברגע של חולשה מעשנת עם האויב, ביטחון המדינה הופר.
זה היה אחד הטיעונים הכי אינפנטיליים ששמעתי מימַי, ומכיוון שכך החליטו לגבי, גם אני הכרזתי על עצמי כלא כשירה לשירות צבאי, ועם כרטיס זהב של פרופיל 21 עליתי בגיל תשע־עשרה על מטוס לארצות הברית. אם לא נותנים לי להיות חלק מהמלחמה המקומית, החלטתי, אמצא דרך לסקר אותה בעצמי.
בניו יורק, אחרי שלוש שנים של לימודי קולנוע ותקשורת, שבעים עבודות מלצרות והרבה חובות, התחלתי את מפעל חיי: ניסיון ההשתלבות במערכת התקשורת האמריקאית.
חקרתי את שוק העבודה של הרשתות הגדולות בנאיביות של ילדה בת עשרים ושתיים. לא התכוונתי להתחיל את הקריירה שלי בתחנה מקומית זניחה, בכל זאת הייתי בתו של אבי - כלומר, מבחינתי הכול אפשרי אם רק ארצה ואעבוד קשה. במבט לאחור, זו היתה שאיפה מגלומנית שרק אדם צעיר, או אבא שלי - שגם בזקנתו לא התבגר - עשוי להאמין בה. זה לא היה קל. לא החזירו לי טלפונים, שלא לדבר על ניתוקים אגרסיביים נטולי נימוקים.
החלטתי ללכת על הדבר האפשרי היחידי שנותר לישראלית בניו יורק לעשות - למצוא ישראלי שעובד בתחום שמעניין אותי. מצאתי את שבי - ישראלי שעבד ברשת איי־בי־סי ניוז. אמא ואבא הכירו את שבי בעקיפין (דרך של חברים של חברים של חברים), כי בכל זאת אנחנו ישראלים ובשטעטל כל אחד מכיר מישהו. לא היה לו תפקיד בכיר, בלשון המעטה. למעשה הוא עבד במחסן הציוד של אחד מבנייני הרשת, ברחוב 66. כשצלצלתי אליו הוא התנצל בכנות ואמר שחוץ מלהוציא מצלמות לצוותי הסיקור אין לו הרבה אחריות.
"אוקיי, אבל אולי תספר לי בכל זאת על מה עובדים כרגע באיי־בי־סי?" ניסיתי.
הוא חשב דקה ואמר, "תראי, התחילו כבר עכשיו, למרות שאנחנו רק ב־1995, לעבוד על סדרה דוקומנטרית לקראת שנת אלפיים, למילניום. אני חושב שהם מחפשים תחקירנים, אבל אני לא ממש בקשר עם המפיקים הראשיים..." הודה בביישנות.
מצדו האחר של הקו חשבתי אני במהירות. "אתה יודע מה, בוא נעשה דבר כזה. לבניין אתה יכול להכניס אותי?"
"כן, אבל אני לא יכול לסדר לך פגישה..."
"לא, לא... זה בסדר, אני מבינה. אני רק צריכה גישה לילית למשרד של המפיק הראשי של הסדרה. אני מבטיחה לך שאף אחד לא יֵדע."
שתיקה ארוכה השתררה על הקו. היה ברור שהוא רוצה לעזור לי, ובה בעת גם לנתק לי את הטלפון בפרצוף.
"שבי, אני מבטיחה לך, אני רק רוצה להשאיר קורות חיים ומכתב על השולחן של המפיק, אני לוקחת אחריות מלאה על זה. רק תכניס אותי לבניין ותכוון אותי לקומה הנכונה."
"פפפווו... טוב, בואי הערב אחרי עשר לכניסה האחורית של 125 ווסט אנד אווניו, ואחרי זה אני ואת לא מכירים!"
"אל דאגה, אני בכלל לא יודעת מי אתה," הבטחתי בלב שלם.
בערב ההוא הוגנבתי פנימה אל תוך הבניין על ידי שבי. הוא העלה אותי במעלית השירות לקומה שבה עבדו על סדרה בשם "המאה העשרים". המסדרונות היו ריקים. למזלי האמריקאים כל כך אוהבים את התארים שלהם, שהשילוט למשרדו של ליונל צ'פמן, המפיק הראשי של הסדרה, היה גדול וברור. השארתי על שולחנו דף עם קורות החיים שלי ומכתב בזו הלשון (פחות או יותר):

מר צ'פמן היקר,
ראשית, אני רוצה להבטיח לך מראש שאינני רוצחת סדרתית. אני עיתונאית מתחילה שלא מצליחה להשיג אותך בטלפון, ולכן לא נותר לי אלא לפרוץ למשרד שלך. אני מצרפת את קורות החיים שלי ופרטים איך להשיג אותי. אשמח אם נוכל לקבוע פגישה וגם אם תמצא לנכון שלא לשלוח אלי משטרה.
בתודה,
יעל לביא

כל שנותר לי הוא לקוות שלאיש יש חוש הומור. למחרת בבוקר התקשרה מזכירה וקבעה לי פגישה לאותו היום. לא ידעתי אם הפגישה נועדה לראיין אותי לתפקיד מסוים או להסגיר אותי לידי משטרת ניו יורק. נכנסתי למשרדו של צ'פמן. הוא ישב מולי חמור סבר ובחן את קורות החיים שלי. בלי להרים עיניים הוא סימן לי עם היד לשבת.
"עוד לא החלטתי מה את יותר - אמיצה או חצופה. איך נכנסת לכאן?" שאל.
"אני מצטערת, אבל אני לא מגלה מקורות," שלפתי מהמותן. כמות האדרנלין שזרמה לי בגוף יכלה להאיר את חצי מנהטן, אבל הצלחתי להפגין איפוק ואפילו שילבתי רגליים ונשענתי בכיסא. מאטה הארי של ממש תחת חקירה צולבת. צ'פמן התחיל לחייך, אבל תפס את עצמו ומיהר לעטות חזרה את ההבעה החמורה שלו.
"אני רואה שאת דוברת גרמנית. תראי, אנחנו צריכים תחקירן של חומר ויזואלי עבור הפרק על מלחמת העולם השנייה. זאת עבודה בחצי משרה, תמורת שכר נמוך מאוד - לתרגם לאנגלית נאומים מצולמים של היטלר משנות השלושים." הייתי צריכה להחזיק את עצמי כדי לא להתפוצץ מצחוק או לפרוץ בבכי. בכל זאת, בתור בתו של אבי עם האובססיה שלו לגרמנים ולאינפורמציה, הסיטואציה היתה אירונית עד כדי גיחוך.
"אשמח מאוד," עניתי כאמריקאית לכל דבר, בנימוס שווה נפש.
וכך התחלתי לעבוד באיי־בי־סי ניוז. אני והיטלר, בחדר קטן שבו מכונת הקרנה ומחשב. בזמן שאדולף צרח עלי מתוך המוניטור שאין לי זכות קיום כיהודייה, תרגמתי אותו בשקידה לאנגלית והקלדתי לתוך מערכת העריכה. כך שאת הפריצה שלי אל התקשורת האמריקאית אני חייבת ליהודי־גרמני בעל אובססיית אינפורמציה שלימד אותי את שפת אמו על בורייה, לישראלי חם לב שעבד במרתפי כלב השמירה של הדמוקרטיה האמריקאית, ולאדולף היטלר. האחד החדיר בי את ההתלהבות, השני הכניס אותי לבניין, ואת השלישי תרגמתי ביעילות כזאת שהבוסים קידמו אותי מהר מאוד. כעבור שנה התמניתי לתפקיד עוזרת ההפקה במערכת החדשות, כעבור שנתיים הפכתי למפיקה, וכעבור שלוש שנים נשלחתי - בצירוף חוזה שמן וטַייטל של עורכת אחראית של חדשות הבוקר - ממשרדי החברה בניו יורק למשרד הראשי בלונדון. אזורי הסיקור שהיו תחת חסותי כללו מאז את אירופה, את המזרח התיכון ואת אפריקה.