פרק רביעי: הדיווה הכמוסה, הכלואה, החיה בתוך כל הומו, והתגלמותה בדיוות הגדולות מהחיים של האירוויזיון
לתפישתי, בתוך כל הומו – “גברי” כ”נשי” – קיימת, במידה כזו או אחרת, באיזושהי צורה, באיזשהו אופן, דיווה – גדולה מהחיים, עוצמתית, אפילו שתלטנית לעתים וביצ’ית.
ברוב המקרים – הדיווה כמוסה מאוד בתוך ההומו, שלא לומר כלואה. אם תרצו, הדיווה החיה בתוך כל הומו היא “בארון” – כי בחיי היומיום, על תזזיתיותם ומהירות קיומם, אין זמן לתת לאותה הדיווה, לאותה גדולה מהחיים, העוצמתית, השתלטנית – מקום.
ההומו הממוצע חי חיים “רגילים”, “נורמליים” למראה בדרך כלל, במקרים רבים ניתן להגדירם אף כ”בורגניים” משהו, ועל אף האאוטסיידריות הגלומה בו מעצם קיומו, בעת המודרנית הוא – אם הוא רוצה בכך ואם לאו – ברוב המקרים משתלב היטב בחברה ההטרוסקסואלית.
עם זאת, משהו מאותה הדיווה הקיומית שבו מתפרץ בתחרות האירוויזיון.
ההומו רואה בדיוות הגדולות מהחיים המייצגות את המדינות השונות המופיעות באירוויזיון כהשתקפות – גם אם רק השתקפות-פנטזיה, השתקפות-של-חלום – שלו עצמו.
בעולם אחר, פנטסטי, הוא היה אולי רוצה להיות הן עצמן: “גדול מהחיים” כמותן, בולט כמותן, ומעל הכל – בעל תעוזה כמותן.
אך רוב ההומואים בעת המודרנית אינם בעלי תעוזה בחייהם היומיומיים – לפחות לא כפי שהיו רוצים להיות ולחיות את חייהם באופן יומיומי בפנטזיה שלהם. מעטים הם ההומואים ש”חיים את החלום” – הגדול, הפנטסטי, הראשוני, אותו חלום בו הם הגו בילדותם ובנעוריהם.
רוב חולמי החלומות מתעשתים בשלב זה או אחר של חייהם, מתפכחים ומבינים שחלומות לחוד ומציאות לחוד, ושהם כבר לא יגשימו את אותו חלום גדול שהיה להם פעם. ומי, שלמשל, חלם פעם להיות זמר גדול, מגלה שהחלום הזה כבר לא יוגשם. כל מה שנותר לו הוא להעריץ, לתמוך – שלא לומר לסגוד – לאותן הדיוות הגדולות מהחיים המופיעות באירוויזיון.
זוהי, בעצם, דרכו שלו, באופן מסוים, להיות דיווה בעצמו – בעצם התמיכה, הפרגון וההערצה – עד כדי אובססיביות – באותה הדיווה – האמיתית בעצמה רק לכאורה – המופיעה על שלל פומפוזיותה, הגלאם שלה ואף במקרים רבים הטראשיות הקומית-טראגית שבה – על בימת האירוויזיון.
ההומו רואה משהו מעצמו בה. הוא מזדהה איתה. עם השונות שלה. עם הייחוד שלה. עם האאוטסיידריות (אם בגוון וצליל קולה, אם בלבושה, אם בסגנון הריקוד שלה, וכו’) שלה. עם הקושי שלה. וכמה שיותר קושי – וקשיים – שעברה אותה הזמרת-הדיווה בחייה האישיים – מה טוב. כמה שסיפור חייה מורכב, מסואב וטראגי יותר (ראה למשל מקרה מרילין מונרו – הן בחייה והן במותה), כך מזדהה איתה יותר ההומו בגלל קשייו שלו ובוחר בה להיות ה-דיווה שלו, מושא ההערצה האולטימטיבי שלו.
כאשר חושבים על כך, יש בזה היגיון רב. מה שההומו הממוצע לא הצליח לעשות, להגשים, בחייו שלו, הוא מוצא כעת באישה זרה ומעביר את כל היהב שלו מעצמו – אליה. הוא משליך את כל תקוותיו, כיסופיו וחלומותיו שלו – על הדיווה בה בחר לייצגו.
הצלחתן של “דיוות” רבות – גם ללא כל קשר לתחרות האירוויזיון – הייתה מאז ומעולם תלויה בהערצתם של “ההומואים שלהן”. לשם הדוגמה אזכיר את ברברה סטרייסנד, שר, מדונה וליידי גאגא כנשים שנסגדו לאורך השנים על ידי גייז שהזדהו איתן – על ייחודיותן ועל סיפור חייהן יוצא הדופן: סיפור של מאבק, של שונות ושל אאוטסיידריות – ובכך רוממו אותן והכתירו אותן לכוכבות-העל שהן – כל אחת בדרכה.
.jpg)
