01
"עוד משחק!" פסק נהוראי.
דפנה נאנחה, כמה אפשר, אבל נראה שמטילדה לא חשבה על שום אפשרות אחרת. בעיניים זורחות הגישה לדפנה את חפיסת הקלפים, שתטרוף אותם. כפות הידיים הגסות של מטילדה לא התאימו לקלפים העדינים הללו. דפנה טרפה, חצתה לשניים, חיברה שוב, עוד משחק, המשחק החמישי הבוקר, כל מה שצריך כדי להעביר את הזמן במשמרת המשעממת. נהוראי היה המחלק, שבעה קלפים לכל אחד. קלף ההתחלה היה שש אדום.
מטילדה פתחה והורידה שמונה אדום. אף פעם לא הצליחה לצרף זה לזה מספרים בצבעים שונים, למרות שלכאורה הייתה אמורה לזהות צורות. בפועל זיהתה רק מספרים שונים באותו הצבע. בכלל, הייתה שחקנית גרועה מאוד — כל קלפיה היו מונחים תמיד גלויים, ולכן דפנה ונהוראי היו מצליחים להציץ בהם, גם בלי כוונה, ומנצחים אותה שוב ושוב. ובכל זאת היא אהבה מאוד טאקי והתעקשה להצטרף תמיד. ודאי ביום החם הזה, שבו לא הייתה בשמורה טיפת צל להסתתר בה מלבד במשרד הקטן של דפנה ונהוראי.
"היי, אני מתחיל! ניצחתי קודם!" אמר נהוראי.
"סוק!" מחתה מטילדה.
נהוראי משך מידה את הקלף, והיא התגוננה, מושכת אותו בחזרה, אבל צחוק היה בזוויות עיניה. הקטטה הפכה להתגוששות, דוחה בעיני דפנה, ששני המתקוטטים נהנו ממנה מאוד. "תביאי, תביאי לי!" צחקק נהוראי, דגדג את הנערה מתחת לבית השחי. מטילדה צחקה במלוא גרונה.
"אולי די?" אמרה דפנה בפעם האלף. המחזה נמאס עליה מזמן: בן האנוש מדגדג ומטילדה משתפת פעולה. גם היא צריכה מגע, כנראה באופן נואש, כמו כל יונק.
לבסוף הכריזה דפנה שאם לא ימצאו פשרה, היא תתחיל. היא עיינה בקלפים והורידה שש צהוב.
מטילדה הורידה טאקי צהוב ואחריו את רוב הקלפים שבידה, כולל ירוק אחד.
"ראית? היא מרמה!" אמר נהוראי.
"לא נורא, שתיהנה."
מטילדה שלחה אליו מבט תמה. הוא חייך אליה בעקמומיות והוריד על דפנה קלף "פלוס שתיים" שאילץ אותה לקחת שני קלפים מהקופה.
"אוף, אתה בעצמך רמאי."
"לא, אני פשוט פיקח כמוה, ושנינו פיקחים יותר ממך."
המשחק נמשך ומטילדה ניצחה בו במרמה, לאחר שהטילה קלף "פלוס", ופרצה בתרועות שמחה. נהוראי, שטוען תמיד שאי אפשר לנצח עם "פלוס", שתק הפעם. לפתוח את הנושא הזה עכשיו? אין כוח, חשבה דפנה. היא הטילה את הקלף האחרון שלה וקמה משם, רגע לפי שמתחילים בקטטה חדשה.
* *
לאט־לאט למדו ליהנות מהימים העצלים האלה. משחקי קלפים בלתי נגמרים, טורנירים בלי לרשום את התוצאות, הפסקות רק לאוכל, יין שנהוראי הביא לפעמים למשמרת הערב. רק לאחר שד"ר נהוראי רינות וד"ר דפנה דרוויש הסכינו עם חוסר התכלית והשעמום, הבינו שאפשר גם ליהנות מהם. מדי פעם יצרו בעבור מטילדה אטרקציות מלאכותיות: תרנגולת לצייד מדומה, למשל. אבל הלהיטות של מטילדה אחר הטרף המלאכותי לא הובילה לכלום. היא הייתה ציידת גרועה מאוד למרות תאוותה לבשר. "אפילו אני יכולתי כבר לתפוס את הציפור המסכנה הזאת," חשבה דפנה.
בסופו של דבר הייתה מטילדה תופסת את הציפור ומבקשת מהם אש. נהוראי היה מדליק יחד אתה מדורה קטנה, והיא הייתה צולה את העוף על נוצותיו ועורו בזמן שדפנה הצמחונית מתרחקת משם בסלידה. בריח הבלתי נסבל הייתה מטילדה מוציאה את העוף מהאש ונוגסת בו. את השארית היו שומרים לה במקרר ליום המחרת. אבל למחרת הייתה כבר שוב רעבה לצייד חדש. היה קשה להערים עליה — כנף או שוק ישנות מהמקרר שדפנה ניסתה להגיש לה, הייתה תמיד משליכה בשאט נפש.
"החושים שלה קצת יותר חדים מחוש השניצל של אמא שלך," היה נהוראי מלגלג.
שעת הצייד והארוחה הייתה המסמר של כל יום שומם כזה בשמורה. שני ביולוגים, בוטקה עם שומר, וחוסה אחת, זנוחה, שהמדע כמעט חדל להתעניין בה. "המחקר עבר את נקודת השיא שלו," הודיעו בלשון מכובסת ראשי הפרויקט העולמי להחייאת ניאנדרטלים. נראה היה שהם שמחים שאין להם בפני מי להתנצל, או חלילה להתגונן מפני תביעות. משום מה, החוקרים פורצי הדרך שניהלו את הפרויקט בזמנו, המשיכו הלאה ועשו חייל במיזמים אחרים, כך שלא הגיעה כל דרישה מדעית להמשיך בשיבוט. כמובן, המחקר בתאים ניאנדרטליים במעבדה נמשך בדרך זו או אחרת, ומסקנות חדשות הוסקו בנוגע לגנטיקה שלהם. אבל באינדיבידואלים עצמם לא היה צורך ממשי. הם היו מעטים מכדי לשמש כאוכלוסיית מחקר ורבים מכדי להיות אטרקציה אישית ייחודית.
שיבוטי הניאנדרטלים, כך הלך והתחוור, היו גחמה יקרה שתועלתה המדעית לא ברורה, ותועלתה החברתית נמוכה. מובילי הפרויקט הכחישו זאת, כמובן, אבל מדובר היה בוויכוח על עניינים שבדיעבד. הפקולטה למחקר ניאנדרטלי גלובלי שהוקמה בו־זמנית לפני שש־עשרה שנים, עם סניפים בסינגפור, סידני, רחובות, ליון ובוסטון, פעלה "על אש קטנה", כלומר שמרה על מכסת עובדים מינימלית ושלחה מענה אוטומטי למתקשרים אליה. בהתאם, גם רוב המתנגדים לפרויקט כבר עייפו ועברו הלאה, בראותם שכוחות האויב הצטמצמו ונסוגו. הציבור הרחב דווקא העניק למשובטים חיבה רבה, כמו גם את הכינוי המקוצר "אנדרים".
וכך, פעם בשבוע היו הביולוגים הישראלים ממלאים טופסי מעקב של משקל ומצב בריאותי של מטילדה ושולחים למרכז הגלובלי. חוץ מזה, טאקי ושוב טאקי, ושעמום זוחל.
* *
שמורת תל גזר שכנה בלבו של נוף ירוק בדרך כלל, עם התרוממויות קרקע מתונות פה ושם. הגדר שהוקמה מסביבה הותירה פתח מול אזור החניה, ושם הוצב בוטקה השמירה של אלקלעי. כמה עשרות מטרים משם הוקם משרד קטן במבנה טרומי, עליו חלשו דפנה ונהוראי. מולם יכלו לראות את המצפה הקטן של תל גזר, שהיה אפשר להעפיל אליו בקלות, ומעט הלאה משם את חמש האבנים העצומות שניצבו בשורה, כנראה שריד לפולחן פרה־היסטורי שמהותו לא הייתה ברורה עוד. על פני השטח נראו מנהרת מים תחתית וחפירות ארכיאולוגיות של כמה בתים קדומים.
חמשת אלפים שנה של התיישבות קדמונית נכחו באתר, זו על גבי זו. התרבויות שחלפו שם בסך הותירו בין היתר חקיקות באבן, עמוד הנושא פעמוני רוח, כדים צבועים, ביצורי חומות ואף חרפושית פרעונית. מאז התקופה העותמאנית לבדה החליף המקום בעלויות לא פחות משמונה פעמים ומאות אנשים נהרגו בקרבות על כיבושו זה מזה. כל ייחוד של יופי לא היה למקום הזה, שהיה נקודת ציון בדרך הארוכה של אנשי קדם בין מצרים וסוריה, לבד מגובהו הגיאוגרפי היחסי.
כרגע היה תל גזר היהלום שבכתרה של המועצה המקומית. עד להגעתה של מטי, מבקרים הסתובבו שם בעיקר בסופי השבוע, מהלכים על מה שנותר מהחדרים הקדמונים, ממששים אגן מים ענקי שנחצב באבן. מאז שהוצבה שם האנדרית הוכפל מספר המבקרים פי כמה והם הגיעו בכיתות ובקבוצות של עשרות. רכבת מבקרים הותקנה על מסילה פשוטה, מרחב הסיור הוגבל, והקהל הורשה לצפות מתוך הקרונות רק במסלול שהותווה מראש ולנפנף ממרחק בטוח לעבר האנדרית. מטי בעצמה הייתה קובעת בכל פעם מחדש היכן תשב לחזות בבני האדם הצופים בה. לפעמים הסכימה לבקשה של נהוראי להתאים את שעת הציד לשעת הביקור. לפעמים לא — "היא עייפה היום", היה אומר המדריך לקבוצה ברמקול הקטן. אבל פה מצד ימין אתם יכולים לראות את המתקנים דמויי המערה שבתוכם היא ישנה בדרך כלל. כאן יש דוגמאות לשרטוטים שהיא עשתה הבוקר, ובסוף הסיור אפשר לקנות צילומים ממוסגרים של שרטוטים נבחרים שלה.
בנוח עליה הרוח מטילדה הייתה מתקרבת לרכבת העוצרת ונוהמת הברה־שתיים לתוך המיקרופון. הקהל השתאה ונדרך, כמו לשמוע איזו נבואה מפיה, אבל כרגיל היו מילותיה סתומות: "גון" או "הות" והיא הייתה עוברת משם, מחייכת לעצמה. ככל הנראה נהנתה מתשומת הלב הציבורית, הגם שמעולם לא הוסבר לה עד הסוף מדוע זו הוענקה לה.
כמה מדהימה היכולת האנושית להסתגל לכל סביבה, הייתה דפנה חושבת. אבל כמובן, אי אפשר לטעון שמטילדה אנושית, לו הייתה אנושית היה אסור לשבט אותה. ובכל זאת היא כן, חשבה דפנה.
