גיתית בן־דור
האף
האף של אימא שלי היה האף הכי ארוך משל כל האימהות בכיתה. הוא גם היה הכי גדול בשכונה, והגיע לפחות עד הבית של משפחת עזרא. אף פעם לא דיברנו על האף אבל שמנמנותו נכחה באקלים של הבית. אימא הייתה עצבנית כל הזמן וצרחה עליי, "דַאחְ מוּחָָכּ דבי", "מַתְתְ אֻמָּכּ". גם אחרי ששטפתי את כל הבית והידיים שלי היו נעטפות בריחות של מי ים ואקונומיקה. אני ידעתי שכל הדברים הרעים שקרו לי הם בגלל האף. לא פעם איחלתי לה בתוך הגוף שלי שתמות ושייגמר כל הסיפור הזה עם האף, שישחרר את הדבר הזה, בין הבטן לחזה, שתמיד מזכיר את צדודיתו. פעם לקחתי תמונה שלה וקרעתי אותה בחיתוך אכזרי בדיוק בנקודה של האף, כדי שימות.
האף היה חלק נוכח של הבית, גם בחוץ אי אפשר היה להתחמק ממנו. במכולת ילדים היו מצביעים ומשמיעים נהמות של צחוק והמבוגרים היו מביטים בגועל. אימא והאף השתדלו לא לצאת יותר מדי מהבית, אבל מכולת צריך ומזה אי אפשר היה להתחמק. מהמכולת ומהשוק ביום רביעי. האף היה חייב לבחור טוב־טוב את הגודל והחוזק של הירקות, הוא לא סמך על אף אחד. רק הוא ידע איזה סלק בדיוק צריך לקובה כדי שלא תצא מתוקה מדי או חיוורת. אימא והאף העבירו ימים שלמים בפולחן דירת שלושה חדרים שהכילה בסוף יום שבע נפשות. בבוקר היא בישלה סיר של תבשיל ועוד סיר אורז לבן. תמיד אורז לבן. כשבחשה את האורז עם המים הרותחים הסתכלתי איך אדי המים עמעמו את גודלו של האף והוא קפץ במחול לתוך מקלעת השום שמעל הכיריים.
הבית לא הכניס אורחים, גם לא משפחה קרובה. אם נשמעה דפיקה על הדלת מיד כולם השתתקו, סימנו אחד לשני בפרצופים מפוחדים וחיכו שהרגליים יטופפו הלאה. אימא הידקה אצבע על הפה, שנגעה גם באף ומחצה אותו לשתי קציצות שטניות. הייתי מרוצה שאימא הטילה עליה ועל האף עוצר, העדפתי להיות כל היום בחוץ, העיקר לא לסבול את כל הלחץ הזה של הבית. העיקר שלא צריך להתעמת עם כולם אף אל אף. אבל יחד עם כל ההתכנסות הזו עדיין נשארתי הבת של האימא עם האף, את הדבר הזה אף אחד לא לקח ממני.
השתדלתי לא לעשות בעיות בבית הספר כדי שלא יקראו לאף. חלילה שמישהו יחזה בו והמורה תבין שאימא יודעת קרוא וכתוב רק בערבית. הראש שלי לא היה בכלל בנקישות שהלכו על הלוח אבל לא הפרעתי, הייתי שקטה. פעם אחת רחלי המורה נתנה לי פתק למסור להורים שיבואו והתחמקתי. מילאתי את כיסי המכנסיים במלח, ורחלי שכחה.
כמה נדרים ותפילות שהצלבתי בשבילם אצבעות.
"שיתקצר האף. בחיים לא אגיד מילה רעה על אימא, לא בלב ולא בלחישה על השפתיים. כשייגמרו כל ההצקות האלו על האף אני אעשה במקומה הכול בבית, גם בלי שתבקש. גם אם עוד פעם משה ינסה בלילה, כשאני ישנה, לשים עליי את הידיים שלו מאחורה — אני אתן לו. העיקר שהוא ייעלם ושלא תהיה את כל תשומת האף הזו."
דיברתי עם עצמי בשיחות פנימיות של תפילה, "אמן, בבקשה. אלוהים תשמע אותי. הלוואי שכל העיסה הזו של הבשר תהפוך להיות משהו קטן, אפילו בינוני, ולא תמשוך את העיניים של כולם."
כשכל התפילות לא הועילו החלטתי לעשות משהו אחר. חיכיתי לרגע שאימא תלך למכולת. הייתה לי רבע שעה עד שהיא תחזור. הלכתי למטבח ולקחתי כוס שקופה, הפכתי את השפתיים שלה על השולחן ויצאתי לחיפושים. חיפשתי בשתי המגירות החורקות שליד המיטה, וכשלא מצאתי עברתי לקופסת העץ שבתוכה שרשרת הזהב של בית הכנסת והתכשיטים שקיבלה לחתונה מסבתא פלורה. עברתי לתיק הקטן של הכסף, וכשלא מצאתי בשום מקום עברתי לסלון. פתחתי את הוויטרינה והוצאתי מתוך המדף של הכוס של הקידוש את ספר התהילים. אימא והאף קראו בו בכל בוקר. על הראש מטפחת ענקית שחידדה את קווי המתאר של האף, בחלק הקדמי שחיבר את הנחיריים החתיכה התדלדלה. רציתי לתפוס אותו ולמשוך את הרוע הזה החוצה. היא מילמלה מתחת לשפתיים והזיזה קדימה ואחורה בתפילה את העצם הבולטת. מצאתי את הפתק הוורוד קמוט בתוך דפי המשי של התהילים, יוסי 07-6811681. הרחתי ממנו ריח של נשימה ובית כנסת. העתקתי אותו לתוך מחברת החשבון, שם אף אחד לא ימצא, החזרתי הכול למקום והלכתי למטבח לשטוף את הכלים.
בלילה היה לי קשה להירדם מהנשיפות של הרוח הרעה. הלכתי למטבח, שתיתי כוס מים וחיכיתי כמה דקות. ניגשתי לחדר השינה של אימא ואבא ונעמדתי בכניסה. אבא השמיע אנחות קטנות ואימא נשפה חריקות מתוך האף. התקרבתי לגוף של אימא, מתוך הפרצוף הקטן הזדקר החוצה האף. גבעה קטנה שומנית עיטרה אותו. התחלתי לחתוך בו, מהגבעה השומנית ומטה. פערתי את הנקבוביות, מהמנוקדת בשחור התפרץ גוש של שומן, הזזתי אותו והתעכבתי על הבשר העבה שבצדו, גזרתי אותו ואת הקצה החזקתי ביד. בצד שמאל היה לי פשוט יותר, בעזרת היד הפנויה עשיתי חיתוך לא גדול וחיברתי לחלק השני. את שתי הקצוות הצמדתי לבסיס והחלטתי לתפור הכול כלפי פנים, כדי שלא יראו את החוט והחיבור ישב טוב על העצם. החלטתי לפני התפירה לשייף את העצם. ביד ימין החזקתי את שני קצוות האף ושייפתי את העצם בפצירה, מהצדדים וגם מלמעלה ואז החזרתי את הבשר. את קפל העור העבה, שחיבר את האף למשולש מעל השפתיים, גזרתי גם ואז תפרתי יפה את שני החלקים. פתאום אימא זזה ונבהלתי, לקחתי את הסכין מהכיס והכנסתי אותה במדויק במרכז הענקי של האף וסובבתי וסובבתי, "תמות יא שטן!"
ברחתי לחדר וירקתי לעצמי יריקה הגונה בתוך החולצה וערסלתי את הלב לרגיעה. הוצאתי מהמחבוא את כל הכסף וספרתי. חישבתי כמה הרווחתי השבוע מהניקיונות אצל גברת כהן והכנסתי הכול לקופסה.
בבוקר התעוררתי בבהלה ורצתי לספר הכול לאסלה, כשסיימתי הורדתי את כל הגיהנום עם המים. הלכתי למטבח ומזגתי לעצמי תמצית תה מהקומקום והוספתי מים רותחים.
"בוקר טוב."
אימא עמדה במטבח ופלתה לכלוכים מתוך העדשים. כשהשיער הנפוח מִסגר את הפנים האף נראה קצת פחות מאיים מאשר בלילה. התיישבתי במטבח ובחשתי סוכר בתה.
"תסגרי כבר את הארון, את יודעת שזה מביא מזל רע. את רוצה שהשדים ימשיכו לדבר עלייך?"
טרקתי את הדלת מהר וחזרתי אליהם. טיפה רטובה נתלתה בפתח הנחיר הימני. אימא הרימה את המבט וקינחה את ההפרשות של השדון.
"להתראות."
הלכתי לכיוון בית הספר אבל פניתי לרחוב בורוכוב, לכיוון הטלפון הציבורי.
"הלו. שלום. פעם אימא שלי דיברה איתך לגבי דודה שלי שלא התחתנה ורציתי לבוא אלייך גם. דודה שלי התחתנה בזכותך אחרי חודש, הורדת ממנה את העין."
דיברתי לתוך הטלפון הציבורי בלי לנשום.
"אני יודעת שאתה יכול לעזור לי, מתי אני יכולה לבוא אלייך?"
"איך קוראים לך ילדה?"
"דבי."
"תבואי אליי ביום שלישי בשעה ארבע ותביאי איתך מטבעות, חולצה, חול ממתחת לבית שלך וקצוות שיער שחתכת לעצמך. ושהכול יהיה שלך. רחוב החלוץ ארבע בלוד, ותביאי איתך ארבע מאות שקל."
ביום שלישי קמתי בהקלה מהמיטה, בפסיעה על רגל ימין, ואספתי את כל הדברים שהוא ביקש לתוך שקית אטומה, ביקעתי ממנה את כל האוויר כדי שתוכל להידחס לתיק. לפני שירדתי למטה ניגשתי למטבח להביא שקית קטנה. האף היה שם ובחנתי את הקרניים שלו בפעם האחרונה. ירדתי לחצר של הבניין, מקפל כף היד הוצאתי את השקית והסתכלתי שאין עיניים אחרות, אספתי שני חופנים של חול והפרדתי מהם שאריות סיגריות מצוצות. צעדתי אל בית הספר, הפעם בלי תחושת הכובד שהתמקמה בחלל הגבוה של הבטן.
בסוף היום צעדתי לעבר התחנה המרכזית.
האיש שישב בקובייה של המודיעין בתחנה אמר לי:
"יש לך עוד מעט אוטובוס ללוד. אני לא יודע מה זה רחוב החלוץ, מכיר רק פה. תקחי קו 58, תגיעי לשם ותשאלי."
"טוב, תודה."
בינתיים הלכתי לשירותים והקאתי חתיכות קטנות של הכריך עם הקציצות ירק שאכלתי. הרטבתי את הקצוות המקורזלים שיצאו מהקרקפת והלכתי לחכות מתחת לשלט הכפוף של התחנה.
*
"את היית אצלי כבר פעם? הפרצוף שלך מוכר לי. אני חושב היית עם אימא, לא?"
"לא, רק דיברתי איתך בטלפון. לפני כמה חודשים דודה שלי אליס הייתה אצלך ובזכותך היא התחתנה."
"ספרי מה הבעיה, ילדה."
"לאימא שלי יש אף ארוך, לא חושבת שראית כזה בכלל. האף השתלט על הבית שלנו, כל הצרות שלי בגלל האף. בגללו היא צועקת כל היום ולא טוב בבית שלנו, אין לי חברים בכלל כי כולם צוחקים עליי. רק אם הוא יעלם אני אהיה נורמלית."
"איך קוראים לאימא שלך ולאימא שלה?"
"עליזה ולאימא שלה קוראים בתיה."
"תראי ילדה, המצב ממש קשה. יש עליכן עין הרע קשה וגם שד ואני אדאג לנקות אותם. תקשיבי לי טוב מה אני אומר לך לעשות והכל יהיה בסדר."
"בסדר, אני מוכנה לעשות הכול. אני יודעת שרק אתה יכול לעזור עכשיו."
הוא הסתכל עליי. התחיל מהשיער ואז הוריד את המבט לכל חלקי הפנים — גבות, עיניים, אף, שפתיים וחזר להתמקד באף. לא ידעתי כמה זמן זה ייקח ומה הולך לקרות. לא רציתי להראות לו שאני מתוחה ונשארתי זקופה.
"את יודעת למה העין הזו? זה בגלל שאת ילדה יפה."
הוא המשיך להסתכל, עכשיו התמקד בבליטות הדקות של הברכיים שלי.
"דבר ראשון שאת עושה מחר בבוקר, ובמשך כל יום איך שאת מתעוררת, זה למרוח את הפיפי על האף שלך. הפיפי הראשון של הבוקר. תמרחי ככה שכבה דקה על כל האף שלך שיהיה מכוסה. אל תשטפי את האף אחרי זה, תני לזה להישאר לך על האף במהלך היום. הפיפי מגרש את העין."
כתבתי הכול במסודר, במחברת חשבון.
"טוב, בואי נמשיך בעוד דבר שאת צריכה להקפיד עליו כל לילה," הוא הוציא מתוך האגרוף של היד שלו פתק שקופל לריבועים מדויקים. "עכשיו תוציאי מתוך התיק את כל הדברים שביקשתי שתביאי." ערמתי את כל הדברים שאספתי בקפידה על השולחן.
"תראי מה אני עושה. בתוך השקית שהבאת אני שם את הפתק שהכנתי." הוא הכניס את השערות לשקית, זרק פנימה את המטבעות ובזק מעל הכול את החול. מלמל מילים ובמשך כמה דקות עשה פרצופים רציניים. הוא ניגש למחיצה השנייה של הסדין והביא כוס פלסטיק ופלה מתוכה ג'וק מת, מפורק.
"זה הכול שלך? עשית בדיוק מה שאמרתי, כן?"
"כן, כן, בטח, בדיוק כל מה שאמרת לי לאסוף."
"אני הכנתי לך עכשיו קמע שיוריד את כל העין שיש עלייך."
הוא לקח את החולצה שהבאתי, כרבל אותה בידיים.
"את החולצה הזו את תלבשי כל לילה כשאת הולכת לישון. מתחת לכרית תשימי את הקמע הזה ותדאגי שהשקית אף פעם לא תיפתח. שלא תעזי גם לפתוח אותה, זה רק יעשה את העין שיש עלייך ליותר קשה. הכי חשוב שגם אף אחד לא יראה את הקמע. זה ברור?"
"כן, כן בטח.״ לקחתי ממנו את החולצה, החזקתי אותה חזק והכנסתי לתיק.
"טוב, נעבור לדבר האחרון שאמור לעזור במקרה שלך ונגרש את השד שהשתלט לך על החיים. אם זה יעבור טוב ותמשיכי לעשות בבית כל מה שאני אומר, אני מאמין שהעין הזו תרד ממך סופסוף."
"תודה רבה."
"בואי תשבי על הכיסא."
התיישבתי על הכיסא במטבח.
"שבי זקופה, ידיים בצדדים של הגוף ותזכרי שאסור לך לזוז."
הוא חפן את הרקות שלי בשתי הידיים שלו וליטף אותן, כיסה לי את העיניים.
"מי אתה שד?"
הוא עזב את הפנים שלי והתחיל להסתובב סביבי.
"מי אתה? מי אתה?"
הוא לא הפסיק לשאול.
"תענה לי, מי אתה?
למה השתלטת על הגוף שלה?"
הוא הגביר את הקצב של המעגלים סביבי.
"מי אתה? תפסיק את זה!"
הרגשתי שהכול מסתובב סביבי, האוזן השמאלית משכה אותי והראש התחיל לגלוש מטה.
"אני אמרתי לך ללכת מפה. תעזוב את הגוף שלה. תחזור לעולם השטני שבאת ממנו."
הוא המשיך בצעקות ואני לא הבנתי, הוא דיבר מהר.
"לא לזוז, לא לזוז אני אומר!"
המשכתי לשבת ובדקתי אם משהו התחיל לצאת לי מהגוף.
"דבי בת עליזה מבקשת ממך לעזוב אותה ואת המשפחה שלה בשקט. אכלת כבר מספיק מהבשר שלהם. זהו, גמרת את התפקיד שלך ועכשיו תלך."
הפרצוף שלו נהיה שחור ופתאום הוא בעט לי בזרתות של הרגליים והמשיך לשאר האצבעות ולקרסוליים. הוא התחיל להשתמש גם באגרופים בבטן ושמעתי את החבטות מחוץ לגוף שלי.
"זה השד צועק ממך. הוא מדבר מהבטן שלך. זה אומר שהוא בדרך לצאת."
המכות לא הפסיקו, ומחבטה לחבטה ההדף התגבר וניסיתי להגן על הפנים. הוא תפס לי את הידיים.
"אל תתנגד למהלך הזה, אתה יוצא עכשיו מהגוף. את רואה איך הוא מנסה להפסיק אותי? תראי כמה הוא עקשן."
הוא תפס את כל השיער העבה שלי ומשך אותו כלפי מעלה, מהקרקפת לתקרה, בכפות הידיים האדומות שלו.
"זה כואב, זה כואב!"
"טוב מאוד שזה כואב לך שד, גם להם זה כואב."
כל הפרצוף השחור שלו היה סביבי. הכיתי את הלחי שלו בכפות הידיים הקטנות שלי והעצמתי את המכה. הוא הפסיק לרגע, מהפתעת ההתנגדות, והספקתי לקחת את הקומקום החשמלי שלידי. הטחתי לו אותו באמצע האף, ועוד מכה, חזק ככל שיכולתי, ועוד מכה, והטחתי גם בתחתית של האף.
"מגיע לך, יַא אִבְּן גָחְבָּה. מָתְתְ אֻמָּכּ, יָא משוגע!"
גיתית בן־דור — בוגרת תואר שני במגמת כתיבה יצירתית מאוניברסיטת
בן־גוריון. כותבת ועורכת ספרות ותוכן.
